ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.09.2005 ב-ת"א 1914/01 [פורסם בנבו] ועל פסק הדין המשלים מתאריך 25.1007, שניתנו על ידי כב' השופטת ר' רונן.
הערעור הוגש על ידי פלוריסט דה קוואקל ב.וו טרנה ניגרה ב.וו כנגד ברוך חג'ג ואברהם חג'ג'. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר. ביום 3.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
העובדות: המערערים הם תאגידים מהולנד שעל שמם נרשמו זכויות מטפחים, בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים, לגבי זנים מסוימים של צמחי-נוי מסוג "גרברה".
בשנת 2001 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבים האוסר לעשות שימוש בשתילים ו/או פרחים מזני הגרברה, שהמערערים הם בעלי זכויות המטפחים הרשומות בהם.
בתביעתם, טענו המערערים כי המשיבים ניצלו שתילים ופרחים מהזנים המוגנים – ללא רשות המטפחים, שלא כדין ותוך מתן הצהרות כוזבות בעניין היקף הגידול. לטענת המערערים, מאחר שניצול הזנים על-ידי המשיבים נעשה ללא רשותם ושלא כדין – הם זכאים למונעו, בין היתר, מכוח הוראות סעיפים 36 ו-65 לחוק זכות מטפחים.
בנוסף נטען כי המשיבים לא אפשרו לנציג המערערים להיכנס לשטחי הגידול של צמחי הגרברה, שבשליטתם של המשיבים, בכדי לעמוד על היקף ניצולם של הזנים המוגנים על-ידם וזאת לצורך חישוב תמלוגים.
לטענת המערערים, המשיבים סרבו לאפשר את עריכת הספירה המבוקשת והסתפקו ב"דיווח עצמי" לגבי היקף הגידול של השתילים. לטענת המערערים – דיווחי המשיבים אינם דיווחי אמת. טענה זו של המערערים יסודה בהערכות המבוססות על: גודלם של שטחי הגידול שבשליטת המשיבים, היקפי הגידול של הצמחים על-ידי המשיבים בשנים הקודמות לעונות הנ"ל, ועל סירובם של המשיבים לאפשר לנציג מטעם המועצה להיכנס לשטחי הגידול שבשליטתם על-מנת לספור את השתילים.  עוד טענו המערערים בתביעתם, כי המשיבים לא שילמו להם את מלוא סכום התמלוגים המתחייב מניצול הזנים המוגנים על ידם.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) נדחתה תביעתם של המערערים.
בית-המשפט המחוזי סבר כי המערערים טענו בתביעתם לשתי הפרות: האחת – מתייחסת לכך שהמשיבים לא איפשרו לנציג המערערים להיכנס לחלקות שלהם כדי לספור את הגידולים; והשנייה – בכך שהדיווחים העצמיים של המשיבים לא היו נכונים.
באשר לטענת ההפרה הראשונה, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב הסכים לספירת הזנים הרשומים ובמצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי הוא הפר את זכויות המטפחים על פי החוק – המגן רק על "ניצול זן רשום".
באשר לטענת ההפרה השניה, בדבר אי-נכונות הדיווחים העצמיים שהעביר המשיב – בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את פרשנות המשיב לסעיפים 36 ו – 36א לחוק זכות מטפחים, לפיה כל הפעולות – למעט אלה שנאסרו במפורש בסעיף 36א(1) ו-(2) לחוק, הן פעולות מותרות. לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין לפרש את פעולות המשיב, ובהן: גידול הפרחים, מכירתם ושיווקם, כפעולות הכרוכות בריבוי חוזר של הזן.
בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שפריט מתוך זן מוגן נמכר פעם אחת, בהסכמת המטפח, בשטח מדינת ישראל – לא נדרשת הסכמתו של המטפח לניצול נוסף של אותו זן, למעט במצבים המתוארים בסעיף 36א (1) ו-(2) לחוק.
בית-המשפט המחוזי הוסיף כי בהתאם לחוק חלה על המשיב חובה לדווח רק על שתילים שנוצרו כתוצאה מריבוי חוזר של זנים רשומים – כפי שעשה, לטענתו, המשיב בדיווחים העצמיים שהגיש. בנוסף נפסק כי אין ראיה לכך שהדיווחים של המשיב לא היו דיווחי אמת, ומכאן שלא נעשתה "הפרה", המזכה במתן סעד של צו מניעה.
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, בית המשפט העליון הוציא צו מניעה קבוע המורה למשיבים להימנע מכל ניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזנים המוגנים, שהמערערים הם בעלי זכות המטפחים הרשומה בהם, למטרות מסחריות, ללא רשות המערערים.
בנוסף נפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בהליך זה – בסכום כולל של 40,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

ההגנה על זני צמחים חדשים

תקופת הטיפוח זני צמחים חדשים עשויה להימשך, לעיתים, שנים רבות. מתוך הכרה בחשיבות הנודעת להמשך ההשקעה בטיפוחם של זני צמחים חדשים, החלו להתגבש דיני זכויות מטפחים. דינים אלה מקנים, במהותם, זכות מטפחים – (Plant Breeders' Right) – בעלת אופי קנייני – לאדם, אשר טיפח זן חדש של צמח. זכות זו דומה באופייה לזכות המוענקת לאדם המקבל פטנט על אמצאתו.
בדומה לדיני הפטנטים – דיני זכויות המטפחים מעניקים לבעליו של הזן המוגן, שנרשם כדין בספר הזכויות – בלעדיות לתקופה מוגבלת של 20, או 25 שנה מיום הרישום, שבמסגרתה בעקרון הוא היחיד, אשר רשאי לנצל את הזן, או להתיר לאחרים לנצלו, בתמורה לתמלוגים.

מטרת דיני זכויות המטפחים

תכליתם של דיני זכויות המטפחים היא לתמרץ מטפחים לפתח זני צמחים חדשים – שהציבור יוכל לעשות בהם שימוש ולהפיק מהם הנאה – באמצעות הענקת זכות בלעדית (מונופוליסטית) לנצל את הזן שטופח על-ידי המטפח, במשך תקופת ההגנה, כדי שהמטפח יוכל להחזיר לעצמו את העלויות שהושקעו בטיפוח הזן, בצירוף רווח סביר.

רישום זכות מטפחים

בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים, זכות מטפחים בזן – שהוא, בעיקרו של דבר: "קבוצת צמחים בתוך יחידת מיון בוטנית מהדרג הידוע הנמוך ביותר" תקום לאדם, לרבות תאגיד, כאשר זו נרשמה על שמו בספר זכויות מטפחים ובכפוף לכך שהתקיימו בזן כל התנאים העושים אותו כשר לרישום, על-פי הוראות סעיפים 7-6 לחוק – שעיקרם: היותו זן "חדש", "אחיד" ו"יציב", כמשמעם של ביטויים אלה בסעיפים 6 ו-7 לחוק.

סוג ההגנה לזכות מטפחים בזן

לאחר הרישום – המטפח רוכש בזן זכות קניינית, המעניקה לו כוח למנוע מהזולת לנצל, בלא רשותו, או שלא כדין, את הזן שלגביו נרשמה הזכות.
וכך נקבע בסעיף 36 לחוק:
"היקף זכות מטפחים
36. (א) בכפוף להוראות פרק זה ופרק ז', ניצול זן רשום טעון קבלת רשותו של בעל זכות המטפחים בזן.
(ב) בעל זכות מטפחים זכאי למנוע כל אדם זולתו מנצל, ללא רשותו או שלא כדין, את הזן שלגביו נרשמה הזכות (להלן – הזן המוגן); לניצול כאמור ייקרא הפרה". 
בסעיף ההגדרות של החוק (סעיף 1) נקבע כי "ניצול" לעניין זן, פירושו:
(1) גידולו או ריבויו;
(2) הכנה לצורך ריבויו;
(3) הצעתו למכירה;
(4) מכירתו, ייצואו, ייבואו, או שיווקו בכל דרך אחרת;
(5) החזקתו לצורך אחת מהפעולות המנויות בהגדרה זו;
(6) פעולות אחרות, שהשר קבע באישור ועדת הכלכלה של הכנסת"

משך ההגנה לזכות מטפחים בזן

זכות המטפחים בזן המוגן (הרשום) קיימת כל עוד הרישום קיים (סעיף 4 לחוק). תקופת זכות המטפחים היא, בדרך-כלל, 20 שנה מיום שהזכות נרשמה. בנוגע לזנים מסוימים הקבועים בחוק – נמשכת זכות המטפחים לתקופה של 25 שנה מיום רישומה של הזכות. ובמקרים פרטניים – לפי קביעת שר החקלאות – אף מעבר לכך (ראו: סעיף 38 לחוק).

הסעדים במשפטי הפרת זכות מטפחים

סעיף 65 לחוק מסדיר את הסעדים שניתן להעניק במשפטי הפרת זכות מטפחים. הכלל הוא כי: "בתביעה על הפרה זכאי התובע לסעד בדרך ציווי ובדרך פיצויים" (סעיף 65(א) לחוק).
בגדרי המונח "סעד בדרך ציווי" שבו נוקט סעיף 65 לחוק, נכלל, כמובן, גם סעד של מתן צו-מניעה. זאת, בעיקר לנוכח הוראת סעיף 36(ב) לחוק הקובעת, כאמור, כי: "בעל זכות מטפחים זכאי למנוע כל אדם זולתו מנצל, ללא רשותו או שלא כדין, את הזן שלגביו נרשמה הזכות (להלן – הזן המוגן); לניצול כאמור ייקרא הפרה".
סעיף 65 לחוק קובע בנוסף, כי בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב בית המשפט במעשה ההפרה של הנתבע ובמצבו של התובע עקב מעשה זה, והוא רשאי להתחשב, בין היתר: בנזק הישיר שנגרם לתובע, בהיקף ההפרה, ברווחים שהפיק המפר ממעשה ההפרה ובדמי תמלוגים סבירים שהמפר היה חייב בתשלומם אילו ניתן לו רשיון לנצל את זכות המטפחים בהיקף שבו נעשתה ההפרה (סעיף 65(ב) לחוק). עוד קובע החוק, כי במקום שבו נעשתה הפרה לאחר שהתובע הזהיר את המפר מפניה, רשאי בית המשפט לחייב את המפר גם בתשלום פיצויים עונשים ובלבד שלא יעלו על סכום הפיצויים שקבע בית המשפט על פי ס"ק (ב) לסעיף 65 לחוק (ראו: סעיף 65(ג) לחוק). בנוסף לסעדים הללו, החוק קובע כי משנתבעו פיצויים – רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע במתן דין וחשבון על היקף ההפרה (סעיף 65(ד) לחוק).

עבירה פלילית ביחס לזכות מטפחים

הפרה ביודעין של זכות מטפחים רשומה (ואף בתקופה שבין הגשת הבקשה לרישום ועד לרישום בפועל), אי-קיום חובות המוטלות מכוח החוק, או גילו פרטים מדיוני הועדה לזכויות מטפחים שהתקיימו בדלתיים סגורות – עולים כולם, בהתאם להוראות החוק, גם כדי ביצוע עבירות פליליות (סע' 84-82 לחוק).

שימושים מותרים ללא רשות בעל הזכות

החוק מתיר עשיית שימושים מסוימים בזן הרשום, אף ללא הסכמת בעל זכות המטפחים. כך, למשל, מותר לכל אדם לנצל חומר ריבוי של זן רשום לשם עריכת ניסויים לקראת פיתוח זן חדש (סעיף 37(1) לחוק), וכן לנצל זן רשום לצרכי מחקר, מדע, או בדיקות מעבדתיות ואף לבצע כל פעולה הנעשית באופן פרטי שלא למטרות מסחריות (ראו: סעיף 37(2) לחוק).

רישיון-כפייה לשימוש בזכות 

החוק אף מכיר באפשרות להעניק רישיון-כפייה (קרי: הרשאה לנצל את הזן המוגן אף ללא הסכמת בעל זכות המטפחים) למי שמעוניין לנצל את הזן הרשום לשם ייצור תרופה (סעיף 40 לחוק), או במקרים של ניצול לרעה של הזכות באופן שיש בו משום פגיעה בטובת הציבור (סעיף 41 לחוק).

מיצוי זכות מטפחים

בגדרי האיזון הנ"ל, הוסף לחוק במסגרת תיקון תשנ"ו – סעיף 36א, המורה כדלקמן:
"מיצוי זכות מטפחים
36א. זכותו של בעל זכות מטפחים לא תחול על ניצולו של הזן המוגן וזן שנגזר בעיקרו ממנו, אם הזן נמכר או שווק בכל דרך אחרת על ידי בעל זכות המטפחים או בהסכמתו בשטח מדינת ישראל, זולת אם הניצול כרוך באחד מאלה –
(1) ריבוי חוזר של הזן;
(2) יצוא חומר ריבוי או חומר מאוסף של הזן, המאפשר את ריבויו במדינה שאינה מגינה על זני הסוג או המין הבוטני אשר אליו שייך הזן המוגן, למעט יצוא כאמור למטרות צריכה". 
סעיף 36א לחוק מסייג את תחולתה של זכות המטפחים – וכפועל יוצא מכך את כוחו של בעל הזכות לנקוט באמצעים למניעת ניצולו של הזן הרשום – במקרים שבהם הזן המוגן נמכר, או שווק בכל דרך אחרת, על ידי בעל זכות המטפחים, או בהסכמתו, בשטח מדינת ישראל, אלא אם כן הניצול כרוך באחד מהשימושים הנזכרים בסעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף הנ"ל.
בחקקו את סעיף 36א, עיגן המחוקק בחוק זכות מטפחים את דוקטרינת מיצוי הזכויות (או דוקטרינת המכירה הראשונה FIRST SALE DOCTRINE))).
דוקטרינת מיצוי הזכויות במכירה ראשונה – מגבילה, ככלל, את זכותו של בעל הקניין הרוחני לשלוט בפעולות שעושים אחרים במוצר, או בטובין, שאליו צמודות זכויות הקניין הרוחני, לאחר שזה נמכר על ידי בעל הזכות, או בהסכמתו. מיצוי הזכויות מתבטא בכך שאין לבעליו של הקניין הרוחני זכות למנוע שימוש עצמי באובייקט שנושא עימו את זכות הקניין הרוחני, או ביצוע עסקאות עתידיות בו והעברתו לצד שלישי (עיינו והשוו: ע"א 326/00 עיריית חולון נ' אן.אם.סי. מוסיקה בע"מ, פ"ד נז(3) 658, 663 (2003)). באופן דומה נפסק, כי לאחר שיצרן מכר את סחורתו, הוא איננו יכול, מכוחו של המוניטין, להמשיך ולשלוט על אפיקי ההפצה של הסחורה (רע"א 371/89 ליבוביץ' נ' א. את אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 319 (1990)).
יחד עם זאת, ככלל – אין בדוקטרינת המכירה הראשונה כדי למצות את זכותו של בעל הקניין הרוחני למנוע מאחרים לייצר, ללא קבלת רשות בעל הזכות, "עותקים" נוספים של המוצר, או של הטובין המוגנים (אלא אם כן הדבר נעשה בגדריו של "שימוש מותר" הפטור מקבלת רשות – ובמאטריה שלנו, בין היתר, במסגרת: ניצולו של זן רשום "לכל פעולה הנעשית באופן פרטי שלא למטרות מסחריות" (ראו: סעיף 37(2) לחוק)).
לצד החלת דוקטרינת מיצוי הזכויות, נקבעו בחוק שני סייגים, שבהתקיים כל אחד מהם "חוזר" לידיו של המטפח אגד הזכויות המוקנות לו על-פי החוק, המוגדר במונח "ניצול" בסעיף 1 לחוק.
עניינו של הסייג הראשון (והוא הרלבנטי לענייננו) הוא בניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזן (סעיף 36א(1) לחוק);
ועניינו של הסייג השני הוא ביצוא חומר ריבוי, או חומר מאוסף של הזן, המאפשר את ריבויו במדינה שאינה מגינה על זני הסוג או המין הבוטני, אשר אליו שייך הזן המוגן, למעט יצוא כאמור למטרות צריכה "פרטית" (סעיף 36א(2) לחוק).
המשמעות המעשית של ההוראות הנ"ל היא כי משעה ששתיל של זן מוגן נמכר, או שווק בכל דרך אחרת, בישראל, על-ידי בעל זכות המטפחים, או בהסכמתו, אזי לא יכולה להיות לבעל זכות המטפחים טענה כנגד מי שמנצל את הזן המוגן בדרך של: גידול, מכירה, ייבוא, ייצוא, או שיווק בכל דרך אחרת של השתיל, או בדרך של החזקה לצורך אחת מהפעולות הללו – כל עוד פעולות אלה אינן כרוכות בריבוי חוזר של הזן, או ביצוא של חומר ריבוי או חומר מאוסף של הזן, המאפשר את ריבויו במדינה שאינה מגינה על זנים מהסוג שאליהם שייך הזן המוגן, למעט למטרות צריכה, כאמור בסעיף 36א(2) לחוק.
לעומת זאת, ריבוי חוזר של זן מוגן – למטרות מסחריות – וכן גידול, הצעה למכירה, או מכירה, ייצוא, ייבוא או שיווק בכל דרך אחרת, או החזקה לצורך ביצוע איזו מבין הפעולות הללו, של שתילי זן מוגן, אשר נוצרו בדרך של ריבוי חוזר– עולים כדי הפרה של זכות המטפחים.
על כן, לאחר שפריט של זן רשום נמכר פעם אחת בהסכמת המטפח – לא נדרשת עוד, על פי החוק, הסכמה של המטפח ל"ניצול" נוסף של הזן אלא אם כן ה"ניצול" כרוך ב"שכפול" של הזן המוגן וביצירת שתילים נוספים ממנו.
בית המשפט פסק כי בתקופה הרלבנטית לתובענה, המשיב ניצל– ללא רשותם של המערערים ושלא כדין, תוצרים של השתילים מהזנים המוגנים שטופחו על-ידי המערערים, באופן שהיה כרוך בריבוי חוזר שלהם, למטרות מסחריות.
נפסק כי הניצול שנעשה על-ידי המשיב – לא חוסה תחת כנפי "הגנת המיצוי" המעוגנת בסעיף 36א לחוק ומהווה הפרה של הזכות המונופוליסטית לנצל את הזנים המוגנים, המוקנית למערערים בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים.
על כן החליט בית המשפט לקבל את הערעור.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?