תביעה שהוגשה על ידי מיכאל בן חורין כנגד אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן בע"מ ומנהלה רמי לנר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקצרין, בפני השופט דניאל קירס. ביום 18.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: בכתב התביעה נטען כי התובע הגה את הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". התובע טוען כי גרפיקאים הכינו לו 5 כרזות הנושאת את הסיסמה, בהן השתמש במהלך מערכה ציבורית שניהל.
הנתבעת היא אגודה שיתופית העוסקת באספקת מים לישובי רמת הגולן, קידוחי מים ובנייה ותחזוקה של מאגרי מים (להלן: האגודה או מי גולן). הנתבע מכהן כמנהלה הכללי.
לטענת התובע, מזה מספר שנים עושים הנתבעים שימוש שוטף בסיסמה שהגה, בין היתר על גבי שלטי פרסום של האגודה ברחבי רמת הגולן, ועל גבי כל המסמכים הרשמיים שלה ובמצגות שהיא מציגה באתרה במרשתת.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מדובר בסיסמה פוליטית שהפכה זה מכבר לנחלת הכלל. לחילופין טוענים הנתבעים כי הם בגדר "מפרים תמימים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שכן הם לא ידעו, וכי גם כיום אין הם יודעים, כי לתובע זכות יוצרים כנטען על ידו.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 18,000 ₪, כאשר 8,000 ₪ מתוכם חייב לו הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת. מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לרוב רובו של סכום הפיצוי לו הוא עתר, בית המשפט לא עשה צו להוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

התיישנות בזכויות יוצרים – העוולה המתמשכת

לטענת הנתבעים, מרוץ ההתיישנות מתחיל בדין האזרחי כאשר מתגבש בידי התובע "כוח התביעה", ומבחן זה חל גם בדיני זכויות יוצרים. התובע ידע על שימוש מי גולן כבר בתחילת שנות האלפיים, ולטענת הנתבעים במועד זה כבר היה בידו "כוח התביעה" להגיש את התביעה דנן. משלא עשה כן וחלפו 7 שנים לפני הגשת התביעה, התביעה – התיישנה.
בהתאם לסעיף 52 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 "הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה, בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות חוק זה".
סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע: תחילת התיישנות 89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או מחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
נפסק כי (ת"א (מחוזי ת"א) 2062/02 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' האולפנים המאוחדים בע"מ [פורסם בנבו] (25.3.2008)), ניתן להחיל את סעיף 89 לפקודת הנזיקין, כאשר עילת התביעה העיקרית היא הפרת זכות יוצרים. הפרה שכזו היא אכן עוולה מתמשכת, אשר ניתן לתבוע סעדים בגינה לתקופת הפרה שהתרחשה בשבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ראה: ה"פ (ת"א) 133/02 שלום חנוך נ' אסנת הוצאה לאור בע"מ… [פורסם בנבו] (פסקה 4), מפי כב' השופט נ' ישעיה (19.6. 03). כך נפסק לגבי העוולה המתמשכת של הסגת גבול, אשר יוצרת עילת תביעה חדשה בכל יום בו היא נמשכת.
ככל שמדובר בסעדים כספיים – רשאית התובעת לכלול בתביעתה כל הפרה של זכויות היוצרים, שהתבצעה בשבע השנים שקדמו ליום הגשת התביעה.
בערעור על פסק הדין של השופט בנימיני בענין ברקי פטה המפריס קיבל בית המשפט העליון את גישתו של השופט בנימיני.
השופט נ' הנדל, בהסכמת חבריו המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ס' ג'ובראן, קבע:
"בקצרה אציין, שלא ראיתי ממש בטענותיהם של המערערים בדבר שיהוי והתיישנות. אין לקבל טענת התיישנות בנוגע ל-7 השנים שקדמו לתביעה, שכן מדובר בתביעה בגין עוולה מתמשכת" (ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (4.4.2012)). 
עמדתו של השופט בנימיני נתקבלה בבית המשפט העליון כהלכה מחייבת.
אעיר, בענין ההבחנה בין עוולה מתמשכת (בה מדובר במעשים המהווים רצף אחד, כאשר מרוץ ההתיישנות מתחיל בהתאם ללשון סעיף 89 לפקודת הנזיקין בסוף רצף המעשים כולו) לבין עוולה מתחדשת (בה מדובר ברצף של מעשים שכל אחד מהם מקים עילה עצמאית ממנה נמנית תקופת ההתיישנות) – ראו טל חבקין התיישנות 302-304(2014) – כי להבנתי כוונתם של בתי המשפט המחוזי והעליון בפרשת ברקי פטה המפריס היא לעוולה מתחדשת. שכן, קביעתם לא היתה כי מרוץ תקופת ההתיישנות מתחילה בסוף רצף המעשים כולם (כך שכל המעשים, לרבות אלה שבוצעו לפני למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה, ניצלים מהתיישנות); קביעתם היתה, שלאור אופי העוולה כעוולה מתמשכת, רק המעשים שבוצעו ב-7 השנים לפני הגשת התביעה שם לא התיישנו. קביעה זו גם מתיישבת עם הדין בקשר לעוולה קניינית נוספת, עוולת הסגת הגבול, כעוולה מתחדשת (ראו חבקין, שם; ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225 (1972)).
לסיכום נושא ההתיישנות: התובע טען שהנתבעים משתמשים בסיסמה במשך שנים בודדות בלבד ולא הגדיר את התקופה. לאור כל האמור, אף אם תקופה זו כוללת העתקות שאירעו למעלה מ-7 השנים שקדמו להגשת התביעה, רק התביעה בגין אלה אשר אירעו בתוך תקופת 7 השנים לפני הגשת התביעה לא התיישנה. היתר – התיישן.

שיהוי – ויתור על זכות היוצרים

לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה מפאת שיהוי נוכח ויתור התובע על זכויותיו המוכחשות בסיסמה; הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת; וחוסר תום לבו של התובע.
בענין ויתור התובע, טוענים הנתבעים כי יש ללמוד על ויתור זה מהשיהוי בו לקה התובע וכן מהצהרתו לפיה הוא שמח על השימוש שנעשה בסיסמה. בית המשפט דחה את הטענה.
נפסק כי התנהלות התובע אינה בגדר ויתור על זכות היוצרים.
תנאי לסילוק תביעה אזרחית מפאת ויתור הוא שהנתבע הסתמך על מצג הוויתור של התובע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446-447 (2003)). הנתבעים אמנם טענו כי הם הסתמכו במשך שנים על כך שאיש אינו טוען לזכויות בסיסמה, אולם התובע הצהיר כי נודע לו שיש לו זכויות משפטיות בנות אכיפה בענין רק כשנתיים לפני הגשת התביעה, ובנסיבות אלה ממילא אין לראות בתובע כמי שזנח את תביעתו לפני כן (שם, בע' 446 ליד האותיות ב-ג; השוו שיהוי בדין המינהלי הכולל יסודות של שיהוי סובייקטיבי ושיהוי אובייקטיבי, שם בע' 448-449; ראו והשוו ת"א (נצ') 643/05 Ansell Limited נ' סופר פארם ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 36 (28.11.2005); באותה פרשה נדון עניינה של חברה בעלת סימן מסחר רשום – קרי, תובעת הערה לזכות המשפטית – ונקבע כי "אין בעל הסימן רשאי לשבת בחיבוק ידיים, שעה שהוא סבור כי מופר סימנו…"; כן נקבע שם כי תביעת התובעת שם לאחר שנים, למרות שהיתה ערה לפעילות הנתבעת ואף סברה שאין בה הפרה של הסימן, מהווה חוסר תום לב).

זכויות יוצרים בסיסמה

נפסק כי התובע הוכיח כי הוא יצר את הסיסמה שבענייננו, ומתעוררת השאלה אם הסיסמה יכולה להיות מוגנת בזכויות יוצרים.  כפי שכותב המלומד טוני גרינמן,
"דרישת המקוריות היא 'לב לבו של חוק זכות יוצרים'. לכן חשוב מאוד להבין כראוי את משמעותו של המושג 'מקורי' על-פי דיני זכויות יוצרים. משמעו, שיצירה נוצרה בידי הטוען לזכות יוצרים (מבחינה זו, שהוא 'המקור' ליצירה) ושהיא מגלמת מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב רוחני-אינטלקטואלי השקול ליצירתיות. אין כל דרישה שהיצירה תהיה חדשנית או ייחודית" (טוני גרינמן זכויות יוצרים 90 (מהדורה שניה 2008), המצטט מתוך ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח(4) 133, 165 (1994)). 
כפי שמסביר גרינמן, בעבר במשפט האמריקאי די היה להצביע על מאמץ שהושקע ביצירה בלבד, ללא יצירתיות. המשפט האמריקאי זנח מבחן זה (Feist Publications, Inc. v. Rural Telephone Service Company, Inc., 499 U.S. 340 (1991)).  בית המשפט העליון הישראלי
"לא זנח לגמרי את היסודות של מאמץ והשקעה, אך סירב להכיר בהם כיסודות בלעדיים להקניית זכות יוצרים, בהיעדר יסוד היצירתיות. בתוך כך, הוא הגיע לניסוח חדש של דרישת היצירתיות ושל משמעותה, והיא, שהביטוי שלגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך:
'להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו… [ו]יצירתה צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות' (ההדגשה במקור)" (גרינמן, בע' 95; הציטוט מתוך פרשת Interlego בע' 173).

השקעה

בענייננו, הנתבעים טוענים כי הסיסמה "הגולן – המים של המדינה" אינה צולחת את מבחן ההשקעה. לטענתם, התובע טוען להשקעת משאבים בהפקת הכתובות (ה"גרפיטי") הנושאות את הסיסמה, אך לא בהמצאת הסיסמא עצמה. נפסק כי דין הטענה להידחות.
התובע הצהיר: "….חיפשתי ביטוי 'אזרחי' לחשיבות הגולן למדינה ולתושביה. יגעתי והמצאתי את הסיסמה 'הגולן – המים של המדינה'". הנתבעים, כאמור, ויתרו על הזכות לחקור את התובע בחקירה נגדית. עדות זו מקיימת את מבחן ההשקעה.
כפי שכותב גרינמן, "… רישום עיפרון של צייר, אשר 'נשלף' בשניות ספורות ותוך מאמץ מזערי, יקיים את היצירתיות הנדרשת ויהיה מוגן בזכות יוצרים" (גרינמן, בע' 94). נפסק כי התובע בענייננו השקיע זמן כלשהו וכישרון כלשהו בהמצאת הסיסמה. "ראוי לציין", כותב גרינמן, "כי כישרון במשמע זה אינו מונח ערכי ואין בו מידה. אפשר לומר שהוא היכולת לבטא רעיון בצורה כלשהי, ולו גם הפרימיטיבית או הכושלת ביותר" (שם, ע' 93). על כן נפסק שגם תחת ההנחה (שלא התקבלה) כי הסיסמה שבענייננו מגלמת יכולת ביטוי פרימיטיבית וכושלת ביותר – מבחן ההשקעה מתקיים בענייננו.

יצירתיות

ביחס למבחן היצירתיות. גרינמן כותב:
"תהיה היצירתיות אשר תהיה, היא נדרשת במידה מינימלית בלבד. דיני זכות יוצרים אינם אליטיסטיים או ערכיים ובמסגרתם אין מקום למבחני איכות. החוק מכיר ביצירות מכל הרמות ומכל דרגות הכישרון, לרבות אלה שבחוגים מסוימים לא היו מוגדרות כספרות, כדרמה, כמוסיקה או כאמנות. החיבור הבנלי ביותר של סופר חובב מוגן בזכות יוצרים לא פחות מכתביו של ארנסט המינגווי; ציוריו של ילד בגן חובה זכאים להגנה זהה לזו שהחוק מעניק ליצירתם של שאגאל ושל דאלי" (גרימנן, בע' 97-98).
נפסק כי הסיווג הרלוונטי בדיני זכויות יוצרים הוא יצירה ספרותית. הנתבעים טוענים כי סיסמה ככלל לא תוכר כמוגנת בזכות יוצרים. עוד טוענים הם כי הסיסמא שבענייננו אינה מקיימת את מבחן היצירתיות. לטענתם, מדובר בצירוף מלים בנאלי וטריוויאלי לגמרי, אשר אינו יצירתי או מקורי. נטען כי המונח "של המדינה" הוא מונח שגור ושכיח בו נעשה שימוש תדיר ויומיומי. נטען, כי אין דינה של הסיסמה מושא התביעה להימנות עם המקרים הנדירים שבהם תוכר זכות יוצרים בסיסמה.
בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי אינו שותף לעמדתם של הנתבעים. אמנם הביעו מלומדים בישראל את הדעה, המבוססת על פסיקה אמריקאית, לפיה ככלל, סיסמה לא תזכה להגנת זכות יוצרים (ראו גרינמן בע' 97; ראו גם Eran Liss and Dan Adin Intellectual Property Law and Practice in Israel 363 (2012)). אלא שבחינה פרטנית של המקרים שנסקרו בספרים אלה הובילה את הבית המשפט למסקנה כי הסיסמה שבענייננו, "הגולן – המים של המדינה" עומדת במבחן היצירתיות באופן שיש בו כדי לזכותה בהגנת זכות יוצרים.

יצירה נגזרת

הנתבעים טוענים כי הסיסמה שבענייננו אינה מקיימת את מבחן המקוריות, כי התובע עצמו העיד כי הסיסמה נלקחה או הועתקה מאמרתו של בני מסס "החרמון הוא העיניים של המדינה". ככל שהטענה היא שעצם התבססותו של התובע, ביצירת הסיסמה שבענייננו על יצירתו של אחר, תהא מידת השוני בין שתי היצירות אשר תהא, בית המשפט דחה טענה זו.
נפסק כי מחבר המשתמש בנושא קיים ובהשקעת מאמץ הכישרון יצר יצירה חדשה – יצירה זו מוגנת ונושאת זכויות יוצרים (ת"א (ת"א) 1457/89 בוקשפן נ' נוב, [פורסם בנבו] פ"מ התשנ"ג(2) 353, 364); אורית פישמן אפורי היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים 426 (2005). "עצמאותה ומקוריותה [של יצירה] אינן נפגמות מן העובדה שהרעיונות שהיא מבטאת אינם מקוריים או שיוצרה הושפע מרעיונות כאלה או שאב מהם השראה…. העובדה, שיצירה מתבססת על רכיב קיים או בנויה מרכיבים קיימים, אינה גורעת ממקוריותה, ובלבד שהיצירה שונה מרכיבים אלה באופן כלשהו שאינו טריוויאלי" (טוני גרינמן זכויות יוצרים 91-92 (מהדורה שניה 2007)).

הפרת זכות יוצרים

התובע הצהיר בתצהיר העדות הראשית שלו כי הוא צייר שתי כתובות ענק על בריכות בטון לאגירת מי שתיה, אחד במעלה הכביש לדרום רמת הגולן והשני במעלה הכביש מצומת מגדל לכיוון צומת צלמון (בצמוד לכניסה לואדי חמאם). לטענתו "כל מי שנסע לישובי דרום הגולן ולמרכז הגולן (קצרין ובנותיה) היה חייב לראות את ציורי הגרפיטי הענקיים הללו". כפי שכבר נזכר לעיל, הנתבעים – בחרו שלא לחקור את התובע על תצהירו. בהעדר גרסה שתקשר בין השימוש הנטען של ועד יישובי הגולן בסיסמה לבין תחילת השימוש של הנתבעת בסיסמה; כאשר הנתבעים נמנעו במודע מלהביא לעדות שני עובדים אשר זוכרים את נסיבות תחילת השימוש; די בכך שהתובע צייר את הסיסמה בשתי כתובות ענק הנצפים מהכניסות לרמת הגולן כדי לקבוע כי התובע הטה את מאזן ההסתברויות בדין האזרחי בשאלה אם הסיסמה הועתקה ממנו.
מהראיות בתיק עולה כי הנתבעת משתמשת בסיסמה של התובע למצער משנת 1999. עם זאת, התובע טען בבירור לשימוש רק בשנים הבודדות לפני הגשת התביעה, ועל כן הוא אינו זכאי לסעד בקשר להפרות אותן הוא הוציא מתביעתו. כבר עמדתי לעיל על כך שהנתבעים שינו את גרסתם העובדתית, ובתצהיר העדות הראשית מטעמם נעלמה החוליה בשרשרת המקשרת בין המצאת הסיסמה, כנטען על ידם, בישיבת ועד יישובי הגולן לבין תחילת שימושם של  הנתבעים בסיסמה, וכל זאת כאשר הנתבעים בחרו במודע שלא להביא לעדות שניים מעובדי הנתבעת אשר זוכרים את נסיבות תחילת השימוש בסיסמה. נמצא, כי הנתבעת מעתיקה את הסיסמה על החשבונות שהיא שולחת ללקוחותיה, חודש בחודשו; הסיסמה מופיעה בחוזים של הנתבעת, ועוד.

הצגת הסיסמה במקום ציבורי אינה מוציאה את ההעתקה מהפרה

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים, לפיה מאחר והתובע הציב את כותרות הענק הנושאות את הסיסמה במקום ציבורי, ההעתקה אינה מהווה הפרת זכות יוצרים.
סעיף 23 לחוק זכויות יוצרים קובע "שידור, או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי".  אלא שכפי שכבר צוין, תביעת התובע אינה בגין העתקת התצוגה הגרפית של הסיסמא בכותרת הענק, אלא – בסיסמה עצמה (כיצירה ספרותית).
נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה מאחר והתובע צבע את הסיסמה באותיות גדולות במקומות ציבוריים, הוא ויתר על זכות היוצרים בה. אם במשפט הישראלי צייר של ציור קיר (שאינו בגדר "אמנות שימושית") יכול לעמוד על זכויות היוצרים בציור למרות שהציור מוצג במקום ציבורי (ראו דעתו של גרינמן בע' 347-348), אין הצדקה לראות בהצגת יצירה ספרותית מוגנת במקום ציבורי משום ויתור על זכויות היוצרים.

אחריות אישית של מנכ"ל

התובע פנה לנתבעים בדרישה לשלם לו על השימוש בסיסמה לפני למעלה משנתיים. הנתבע מר לנר, מנהל האגודה, שלח לו מכתב תשובה בחודש ינואר 2013, אך אין בפי הנתבעים טענה לפיה הם הפסיקו את השימוש בסיסמה. מכאן שלפחות בקשר להעתקות שבוצעו מאז ינואר 2013, גם הנתבע, כמנהל האגודה הנתבעת, נושא באחריות אישית בגין הפרת הנתבעת  (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994); סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חל כיום בדיני זכויות יוצרים בשינויים המחויבים (באמצעות סעיף 52 לחוק זכות יוצרים).
יוטעם, כי מאחר ולהפרת זכות יוצרים לא נדרש יסוד של מודעות – זהו משטר קנייני שהיסודות בו הם קיום הזכות והפרתה (העדר מודעות יכול להקים הגנה, הגנת מפר תמים) – די בכך שהנתבע היה ער, כמנהל הנתבעת, להמשך השימוש בסיסמה בידי הנתבעת כדי להטיל עליו אחריות אישית, באופן ההופך אותו לשותף למעשה ההעתקה, ולא נדרש יסוד של מודעות לכך שהשימוש בסיסמה היווה הפרת הזכות.

הגנת מפר תמים

הנתבעים טוענים להגנת "מפר תמים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים. נפסק כי החל ממכתבו הראשון הנזכר של התובע, הנתבעים אינם יכולים לטעון שהם מפרים תמימים, שכן גם אם הם לא "ידעו" עם קבלת המכתב שלתובע זכות יוצרים בסיסמה (שכן זו היתה טענה של התובע שלא קיבלו הנתבעים), הרי מאותו שלב "היה עליהם לדעת", קרי – היה עליהם לערוך את הבירורים הדרושים כדי לדעת כי קיימת זכות יוצרים בסיסמה, חלף המשך השימוש בסיסמה (ראו סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה").

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי שימוש הנתבעים בסיסמה שבענייננו לא גרמה לתובע נזק ממון (מעבר לאי-תשלום דמי רישיון בידי הנתבעים). אין בפנינו הנסיבות המסחריות שבהן הפרת זכות יוצרים עלולה לגרום לעוסק להפסיד למפרים מכירות ללקוחות. סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק.
הסעיף קובע:
56.  (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותה של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א).
נפסק כי בענייננו מדובר בהפרה בהיקף לא מבוטל: העתקת הסיסמה במסמכים שהנתבעת שולחת לכל לקוחותיה, חודש וחודשו (ובמסמכים נוספים), וזאת במשך שנים בודדות (על-פי תיחום התביעה בידי התובע). עם זאת, ההפרה אינה חמורה במיוחד. אמנם הנתבעים לא הוכיחו כי הם פעלו בתום לב (אף לפני מכתבו של התובע אליהם); אולם, התובע לא הוכיח את ההיפך, שהנתבעת פעלה במצח נחושה מלכתחילה וגזלה את סיסמתו ביודעין. התובע גם לא הפריך, או ניסה להפריך, את טענת הנתבעים לפיה הם אינם מפיקים כל רווח כלכלי מהשימוש בסיסמה, שכן האגודה אינה עומדת בביקוש צריכת המים בגולן, אספקת המים נעשית בכפוף לרישיון מטעם רשות המים ואסור לספק מים ל"לקוחות מזדמנים", ועל כן הנתבעת אינה נוקטת בפעולות פרסום ושיווק להן היא אינה נדרשת (מטעם זה נדחית עילת התביעה בענין עשיית עושר ולא במשפט). כן מקובל עלי כי אחת מן הסיבות שבגינן בחרה הנתבעת להשתמש בסיסמה היתה הזדהות ערכית עם מאבק ציבורי לשמירת הגולן בידי ישראל. כפי שכבר ציינתי, לא נגרם נזק ממון לתובע (למעט אי תשלום דמי רשיון בידי הנתבעים). התובע סבל עוגמת נפש מהשימוש בסיסמתו בידי הנתבעים מבלי שהם משלמים לו על שימוש זה. הנתבעים מצביעים על טענת התובע לפיה הוא שמח על השימוש בסיסמא בידיהם; אך אין בכך כדי לגרוע. התובע לא סבל עוגמת נפש מעצם השימוש בידי הנתבעים, אלא – מכך שעשו זאת תוך פגיעה בזכויותיו, מבלי ששלמו לו על השימוש. מאפייני הנתבעת הם מאפייניו של תאגיד בעל מטרה ציבורית –  הספקת שירות חיוני לציבור –  אשר אינו מרוויח כספית מהשימוש בסיסמה. מאפייני הנתבע הוא כמנהל של תאגיד שכזה. הצדדים אינם מתחרים עסקיים; התובע הוא לקוח של הנתבעת; התובע הוא תושב רמת הגולן אשר הוביל במאבק לשמירת הריבונות עליה בידי ישראל, והנתבעת היא ספקית מים ברמת הגולן אשר מזדהה עם מאבק זה.
נפסק כי בענייננו, לא מדובר, כאמור, בנסיבות מסחריות. בנוסף לאור אופי היצירה שבה מדובר – סיסמה אשר יצר התובע במסגרת מאבק ציבורי – נדמה לי שהסכום שאליו הפנו הנתבעים כסכום שהם הציעו לתובע במגעי הצדדים לפשרה – 18,000 ₪ — מתאים כסכום פיצוי בלא הוכחת נזק בענייננו.
בנוסף נפסק כי מאחר והפרתו של הנתבע נעשתה במסגרת תפקידו כמנהל הנתבעת, חלקו בחיוב הנזכר עומד בנסיבות הענין על סך של 8,000 ₪, אותם הוא חייב יחד ולחוד עם הנתבעת.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?