תביעה שהוגשה על ידי נועה לביא ורפאל ברבירו כנגד הוצאת עתון הארץ בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 3.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים, לטענת התובעים (יוצריו של סרטון אשר הופץ באתר ה"יו טיוב"), בעיתון "הארץ", פורסמו ששה צילומי מסך מיצירת התובעים. תחת התמונה נכתב "הסרטון הוויראלי "שיט שתל אביבים אומרים". אם רק היה פחות מביך ויותר מצחיק".
לטענת התובעים, כיוצרי הסרטון- הינם בעלי זכות היוצרים בו. בפרסומים האמורים, הפרה התובעת את זכות היוצרים שלהם וכן את הזכות המוסרית, שכן לעמדתם, לא ניתן להם מזכה כראוי להם. לטענתם, מהווים הפרסומים האמורים העתקה של יצירתם, פוגעים בזכותם הכלכלית והמוסרית ויוצרים מצג שווא וגניבת עין.
על כן, הוגשה תביעה זו בסכום של 360,000 ₪ בגין העילות המפורטות.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית.  בנסיבות העניין מצא בית המשפט שלא לחייב בהוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים ביצירה קולנועית

סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 [להלן: "חוק זכויות יוצרים"]  מגדיר סוגים שונים של יצירות: "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית".
"יצירה קולנועית" – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית".
בעניינינו, נפסק כי יש לסווג הסרטון נשוא כתב התביעה כיצירה קולנועית.

הפרת זכות יוצרים

סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים קובע כי: "זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12- לגבי כל סוגי היצירות;"
קרי, על פי סעיף 11 לעיל, על מנת שפרסום ייחשב העתקה, יש לבחון האם נעשה שימוש ביצירה או בחלק מהותי ממנה. זהו שלב הבדיקה הראשוני.
בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, [פורסם בנבו] התייחס לכך בית המשפט בקבעו- "מהו המבחן לעניין הפרת זכויות יוצרים? הפרת זכות היוצרים עניינה פרסום היצירה או "כל חלק ניכר הימנה" (סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 (הדגשה הוספה), ובאנגלית: "Or any substantial part thereof". (ג)   הדיבור "חלק ניכר" פורש בפסק הדין בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ'The Roy Export Establishment Company (פ"ד נד(1) 577, 591 מפי השופט טירקל), כך: "ההכרעה בשאלה אם הועתק 'חלק ניכר' מן הצורה המוגנת … אינה צריכה להיות רק, או בעיקר, על פי בחינה כמותית של הקטעים העומדים להשוואה, אלא יש לבדוק אותם גם – ואולי בעיקר – מבחינה איכותית. גם כאן אין להסתפק בבדיקה מדוקדקת של כל פרט בקטעים המושוים ושל השימוש שנעשה בו, אלא יש לבחון את הקטעים מתוך ראיה כוללת…". באנלוגיה ראו גם דברי השופט טירקל בעניין חשש להטעיה בהקשר גניבת עין, ע"א 5689/94 ורגוס נ' נגה (פ"ד נב(1) 521, 530): "לדעתי אין צורך בחיקוי עד כדי זהות לאמור, העתקה מלאה ומדוייקת של כל פרט ופרט, של כל תג ותג, של כל תכונה ותכונה שבמוצר המקורי…". כאמור כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח שהנתבע העתיק מיצירתו חלקים ממשיים ומהותיים ו"בענין זה לא הכמות קובעת אלא איכות החלקים שהועתקו (ע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק פד"י כד(1) עמ' 825, 830)"
נפסק כי בענייננו, עסקינן בסרטון המוגן מכוח היותו "יצירה קולנועית". נשמת אפו של הסרטון איננה התמונות המופיעות בו באופן בודד- כי אם התנועה, הקול והשילוב ביניהם.
בספרו, מתייחס המלומד גרינמן לשאלה אימתי ייחשב שימוש שנעשה ביצירה קולנועית כשימוש בחלק מהותי הימנה: "אנומליה אחרת נוגעת לדינו של פריים אחד מתוך סרט קולנוע. בארה"ב הוכרה זכות יוצרים בפריים כאמור. בחוק זכויות יוצרים החדש, נראה, כי זכות יוצרים בפריים תתקיים רק אם הוא ייחשב כחלק מהותי מהסרט שממנו הוא לקוח ושהוא כאמור יצירה דרמטית". (שם, עמוד 184).
אין חולק שהנתבעת לא שדרה או הקרינה את הסרטון נשוא כתב התביעה. התובעים אף אינם טוענים כך, כי אם  היפוכו של דבר- לשיטתם, לו היתה עושה כן התובעת ומצרפת את הסרטון נשוא כתב התביעה- היה ניתן להם קרדיט ראוי, הואיל ושמותיהם מופיעים בסיום הסרטון, כיוצריו.
זאת ועוד, לא ניתן להתרשם כי התמונות שפורסמו בכתבות השונות מהוות "לב ליבו" של הסרטון- אין מדובר בפרסום סצנה מרכזית מתוך הסרטון ואשר מזוהה עמו והתובעים אף לא טענו כן.
נפסק כי אין די בכך שתמונות אקראיות מהסרטון הוצגו בכתבה על מנת שהנתבעת תיחשב כמי שהעתיקה את יצירת התובעים, מקום בו צילום המסך אינו מהווה חלק מהותי מן היצירה. המבחן איננו מבחן כמותי בלבד, ואף לא מבחן טכני- האופן בו נעשתה ההעתקה, כי אם מבחן מהותי, אשר כבר קבעתי כי אינו מתקיים בענייננו.
על כן נפסק כי לא ניתן לקבל את עמדת התובעים בגין ביצוע העתקה של יצירתם.

שימוש מותר

נפסק כי אף לו סבר בית המשפט כי הוכח רכיב זה של התובענה והנתבעת אכן ביצעה העתקה של חלק מהותי מיצירת התובעים, מהווה פרסום כזה "שימוש מותר" כהגדרתו בחוק.
סעיף 18 לחוק זכויות יוצרים קובע אימתי תחול למפרסם היצירה הגנת שימוש מותר: "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה, ולעניין הפעולות המפורטות בסעיף 32- בתמורה ובהתאם להוראות אותו סעיף.
19. (א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה,  דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל   אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה."
המבחן הראשון לצורך כניסתו של הפרסום בגדר חריג זה הינו האם הוא עונה לדרישות הסעיף. בית המשפט סבר כי בענייננו, יש להשיב לכך בחיוב ביחס לכל אחד מן הפרסומים נשוא עילת התביעה. הואיל והפרסומים בגיליון המודפס של "עכבר העיר" ובמהדורה המקוונת דומים במהותם, אתייחס אליהם במאוחד.
הפרסום במדור "ועדת המדרוג" – המדובר בפרסום במדור במוסף "הארץ" אשר כשמו כן הוא- מדור לצורך "מדרוג"- ביקורת.
הביקורת, הינה מטרה לגיטימית וראויה הזוכה להגנה בחוק- ומכאן כי עברה הנתבעת המשוכה הראשונה לצורך הוכחת שימוש מותר באשר לפרסום זה.  דברים אלה נכונים גם לגבי הכתבה ב"עכבר העיר" שהיא במהותה כתבת סקירה ומחקר בנושא הדיבור התל אביבי והתפתחותו.
נפסק כי גם פרסומים אלה נעשו לצורך אחת מן המטרות המוגנות בחוק.
שלב הבדיקה השני, (סעיף קטן ב')- אופי השימוש. לטענת התובעים הפרסומים מתוך הסרטון נעשה לצורך מטרות רווח, שכן הנתבעת הינה עסק מסחרי המקיים את חייו באמצעות קוראיו והמפרסמים בו. נפסק כי אין מחלוקת בדבר חשיבותה של העיתונות הכתובה לצורך דיווח עיתונאי, ביקורת ודיון אקדמי. לא בכדי הקנה המחוקק הגנה על שימוש ביצירות שנעשה למטרות אלה.
נמצא כי הפרסומים עליהם מושתתת התובענה עולים בקנה אחד עם ההגנות שביקש המחוקק להקנות. אין מדובר בהעתקה הסרטון בשלמותו או הקרנתו בפומבי- כי אם פרסום תמונות מסך הלקוחות מתוכו. אף לא ניתן לומר כי צירופן לכתבה היה למטרת רווח שכן משקלו של המלל ושל האינפורמציה בכתבות, עלה על הערך הכלכלי שלהן.
זאת ועוד, אין בפרסומים כדי להשפיע על ערכה של היצירה או השוק הפוטנציאלי שלה, משני טעמים גם יחד- הן נוכח מהותה- יצירת אינטרנט המיועדת להפצה והן נוכח היקף הפרסום מתוך הסרטון והיקף הפרסומים עצמם.
כאמור, אין מדובר בהעתקת היצירה בשלמותה ואף לא בשידור חלקה. אין ספק כי קריאת הכתבות – אינה מייתרת את  הצפייה בסרטון. כן, אין מדובר בפרסומים חוזרים ונשנים של תמונות מתוך הסרטון ואף לא בפרסום של עשרות תמונות מתוכו, באופן המייתר את הצפייה בו. היפוכו של דבר, יש והקורא המבקש לחזות בסרטון בשלמותו, יפנה דווקא אל ה"במות" שנתנו התובעים עצמם ליצירה- לצורך צפייה בו.
אשר למהותו של הסרטון- בחינת הסרטון ומהותו מביאים למסקנה כי אף לו הקרינה הנתבעת את הסרטון בשלמותו, לא היה בכך פגיעה בערכו. אמנם, טוענים התובעים בכתב התביעה כי הפיקו את הסרטון לצורך קבלת תגמול כלכלי והשאת רווחים, אולם התנהגותם בפועל, אינה מעידה כך, כי אם היפוכו של דבר: העלאת הסרטון לאתר "יו טיוב" בו יכול כל החפץ לצפות בו, לעשות כן ללא כל תשלום, אינה מעידה על כוונה להפיק רווחים מן הפרסום.
אשר על כן, נפסק כי דין עילה זו להידחות.

האם "מם" אינטרנטי מזכה בזכויות יוצרים

מהו "מם" ? "מם (מלועזית: MEMEׂׂ, המונח נגזר מהשורש היוני שמשמעותו "זכרון")הוא יחידת מידע שמשתכפלת ממוחות ומאגרים לא חיים של מידע (כגון ספרים ומחשבים)למוחות או מאגרים אחרים. במונחים יותר מפורטים, מם היא יחידה של אבולוציה תרבותית שמשכפלת את עצמה, והיא דומה במקצת לגן (היחידה של הגנטיקה). ממים יכולים לבטא חלקי רעיונות, שפות, חלקיקים אלמנטריים, מנגינות דגמים, כשרונות, ערכים מוסריים או אסתטיים או כל דבר אחר שנלמד ומועבר לאחרים כיחידה אחת." (מתוך האינציקלופדיה האינטרנטית- וויקיפדיה).
השאלה האם "מם" אינטרנטי מזכה בזכויות יוצרים טרם הוכרעה. סעיף 33 לחוק זכויות יוצרים  קובע כי: "(1) היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה; "
ובסעיף 64: "החזקות המפורטות להלן יחולו בכל הליך משפטי, אזרחי או פליל, שעניינו הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית, אלא אם כן הוכח אחרת: (1) מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה; "
קרי, משמופיע שמם של התובעים כיוצרי הסרטון, הרי שחזקה היא כי הם יוצריו.
הנתבעת טוענת כי מדובר ב"מם" אינטרנטי שאיננו מוגן בזכויות יוצרים וכי לכל היותר מדובר ביצירה נגזרת המהווה העתקה של סרטונים דומים שהופצו ברשת.
בית המשפט לא נדרש להכריע בשאלה זו, שכן מצאתי כי אף לו היו לתובעים זכויות ביצירה הרי שאלה כלל לא הופרו.
סוף דבר, נפסק כי הנתבעת לא הפרה את זכות היוצרים של התובעים.

הפרת הזכות המוסרית

סעיף 46 לחוק זכויות יוצרים קובע כי:  "20. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על שם יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
התובעים טוענים כי לא קיבלו קרדיט ראוי בפרסומי הנתבעת. התובעים 1-2 מוזכרים בסיום הסרטון כיוצריו לפיכך,  כאמור לעיל, חזקה כי כך הדבר.
נפסק כי אין מדובר בשידור יצירתם של התובעים, אשר כבר סווגה לעיל כ"יצירה קולנועית", כי אם פרסום של מספר תמונות הלקוחות מתוכה. לכך השפעה ניכרת באשר להיקף הקרדיט הראוי. נפסק כי אין להקיש מאזכורים ואסמכתאות שהביאו התובעים באשר לאופן שבו ניתן קרדיט אודות תמונות "סטילס" המהוות "יצירת צילום", זאת הואיל וכאשר עסקינן בתמונות סטילס המפורסמות- מדובר בהעתקת היצירה בשלמותה. כאן, עסקינן בצילומי מסך מתוך סרטון – אין מדובר בפרסומים המהווים "נשמת אפה" של היצירה.
במסגרת כתבה זו, בה הובאו כאמור צילומי המסך, אוזכרו בגוף הכתבה שמות התובעים 1 ו-2 בסמוך לשם הסרטון וכיוצריו. אזכור זה צוטט בהרחבה בפתח פסק הדין. עוד  אין חולק כי תחת אחת מן התמונות, אשר גודרו ויזואלית באופן שונה, צוין במפורש כי הן לקוחות מתוך הסרטון. התובעים מלינים על האופן בו ניתן להם הקרדיט, אשר הינו- לטענת הנתבעת- קרדיט מרוכז.
יתכן כי ראוי ועדיף היה ליתן קרדיט לכל אחת מתמונות המסך הנפרד, אולם אין בדבר הכרח. בית המשפט קיבל את עמדת הנתבעת כי אזכור זה של התובעים בסמוך לשם היצירה וכן אזכור שם היצירה תחת צילום המסך, כאשר ניתן להתרשם באמצעות הגידור הוויזואלי השונה כי צילומי המסך נלקחו מאותו המקור- מהווים,  קרדיט "בהיקף ובמידה ראויים, בנסיבות העניין". הנתבעת הוכיחה כי נוהג מקובל במקרים דומים הוא, להסתפק באזכור שם הסרטון תחת צילום מסך אחד מתוך צילומי המסך אשר לקוחים מאותה היצירה. על כן נפסק כי הנתבעת יצאה ידי חובתה לעניין זה.
לגבי אי מתן קרדיט לצלם, התובעים עצמם בחרו להבחין בין התובעים 1-2 אשר צוינו כיוצרי היצירה ובין התובע 3- אשר שימש צלם ועורך. הואיל והנתבעת לא צלמה את היצירה או שדרה אותה במלואה, כי אם פרסמה צילומי מסך, אשר בהיותם חלק מתוך יצירה קולנועית אינם מוגנים באופן עצמאי בזכויות היוצרים- לא עמדה לה החובה ליתן לתובע 3 קרדיט כיוצר הסרטון.
לפיכך, נפסק כי דין התביעה להידחות אף בעילה זו.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?