Or Hiltch https://ccsearch.creativecommons.org/photos/df85ce8c-a6f8-4479-adaf-36e874badb02
Or Hiltch https://ccsearch.creativecommons.org/photos/df85ce8c-a6f8-4479-adaf-36e874badb02

תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז ונדונה בפני השופט אילן שילה. התובעת היא חומוס אליהו מיקנעם בע"מ והנתבע הוא שלומי משיטה (זכיין של התובעת). ביום 19.12.2018 ניתן פסק הדין בתיק.

הנתבע יוצג על ידי עו"ד אלון נוריאלי.

העובדות: תביעה לצו מניעה ופיצויים. התובעת מבקשת להורות לנתבע להימנע מלעשות שימוש במסעדה לחומוס שהוא מפעיל בסימן המסחר "חומוס אליהו" שבבעלות התובעת, ולחייבו לשלם לתובעת 100,000 ₪ בעילות אחדות, כגון פיצוי סטטוטורי ועשיית עושר ולא במשפט, בגין השימוש שעשה ועושה בסימן המסחר.

בחודש מאי 2014 הוסכם בעל פה כי הנתבע יהיה זכיין הרשאי להפעיל בגן יבנה מסעדת חומוס בשם חומוס אליהו. תמורת הזיכיון שילם הנתבע 59,000 ש"ח. זמן מה לאחר סיכום זה החתימה התובעת את הנתבע על הסכם סודיות וטענה בפניו כי הוא משקף את ההסכם בעל פה שבין הצדדים. בס' 19 להסכם הסודיות נקבע: "הזכיין לא יעשה כל שימוש בשם החומוסיה 'חומוס אליהו'". הנתבע טוען כי לא היה ער לסעיף זה בעת החתימה.

תוצאות ההליך: התביעה נדחתה.

נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 50,000 ₪.

נפסק כי ההסכם היסודי שמחייב את הצדדים הוא ההסכם בעל פה, שאליו הגיעו שמואלי (הבעלים הקודם של הסימן) והנתבע ושתמורתו שילם הנתבע תמורה וזכה במעמד של זכיין. התובעת שרכשה זכויותיה משמואלי חבה על פי הסכם זה. זכיינות טומנת בחובה, כפי שנהגו הצדדים, גם את זכות השימוש בשם ובסימן המסחר של המזכה. הסכם הסודיות נועד, כפי שהובטח לנתבע, להסדיר בכתב את ההסכם בעל פה. התובעת ונציגה לא הפנו תשומת לבו של הנתבע להוראת סעיף 19 להסכם הסודיות החדש, אף על פי שהציגו את הסכם הסודיות כמסדיר בכתב יחסים מוסכמים קודמים. סעיף 19 האמור אינו מתיישב עם הגיון הדברים ועם עיקרו וכלליו של הסכם זכיינות, וכשהוא לעצמו אין בו כל היגיון; לא כל שכן בנסיבות הליך זה.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

ההסכם בעל פה וזכותו של הנתבע לעשות שימוש בסימן

נפסק כי התובעת מסכימה כי הנתבע הוא זכיין שלה, וכי נעשה לזכיין לפי הסכם שלא הועלה על הכתב.

בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת כי בהסכם זה הסכימו הצדדים כי התמורה ששילם הנתבע היא עבור הידע בלבד, בעוד שהתשלום עבור השימוש ותנאי השימוש בסימן "יוסדרו בהמשך" וקבע כי אין לטענה זו כל תמיכה ממשית בראיות, ואינה מתיישבת עם התקופה הארוכה שבה עשה הנתבע שימוש בשם ללא כל טענה מצד בעל הסימן.

רכישת סימן בכפוף להתחייבויות קודמות

התובעת טענה שהבעלות בסימן, שהייתה של שמואלי (הבעלים הקודם של הסימן), עברה לתובעת, שזכותה הבלעדית על פי הדין (ס' 46 בפקודה) לעשות בו שימוש ולהתיר את השימוש לאחרים, והתובעת לא התירה את השימוש לנתבע.

אולם בית המשפט קבע כי כאשר קנתה התובעת את סימן המסחר, היא קנתה אותו עם ההתחייבויות הקודמות, כלומר הרשות שניתנה לנתבע לעשות בו שימוש, ואין בעצם העברת הבעלות כדי לבטל כעפרא דארעא זכויות שנתן הבעלים הקודם, לא כל שכן כאשר התובעת אף ידעה עליהן.

הסכם הסודיות שגזל מהנתבע את זכיותיו בטל

בהמשך ההתקשרות בין הצדדים ולאחר ההסכמה בע"פ על הסכם הזיכיון, התובעת החתימה את הנתבע על הסכם סודיות. זו לשונו של ס' 19 להסכם הסודיות: "הזכיין לא יעשה כל שימוש בשם החומוסיה 'חומוס אליהו'".

בית המשפט קיבל את עדות הנתבע וקבע כי אין לתת תוקף להוראת ס' 19 שבהסכם הסודיות.

נפסק כי התובעת יכולה הייתה להעיד את נציגה, שהוא שהביא את ההסכם לחתימת הנתבע וחתימה זו נעשתה במעמדו,  כדי לסתור שלומי משיטהאת גרסת הנתבע באשר לנסיבות החתימה, אך היא לא עשתה כן. דין הוא שמחדל זה מתפרש לחובת התובעת, שיש להניח שלא בכדי לא זימנה עד מפתח מטעמה. כדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "בית משפט זה עמד במספר הזדמנויות בעבר על כך ש'אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". (ע"א 4226/05‏ ‏בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא, פסקה 7 (24.1.06)).

נפסק כי הנתבע העיד כי ביקש מנציג התובעת להסביר לו את תנאי ההסכם, אך זה אמר לו שמדובר בהסדרה בכתב של ההסכם שבעל פה, ולא הזכיר את הוראת ס' 19.

הנתבע, שהיה באמצע העבודה במסעדה, בחן את ההוראות שבהן היה אמור להתחייב לשלם כספים שיירשמו בהסכם, והצדדים הסכימו למחיקת הוראות אלו. משלא הפנה נציג התובעת את תשומת לבו להוראה שלא נכללה בהסכם בעל פה, הוא לא קרא אותה ולא ידע עליה. לא זו בלבד שהוראת ס' 19 איננה מתיישבת עם הסברו של נציג התובעת לנתבע, באשר לתוכן הסכם הסודיות, דהיינו להסדרה של היחסים הקיימים על פי ההסכם בעל פה. יתר על כן,  ההוראה גם אינה מתיישבת עם הגיון הדברים שהנתבע הוא זכיין של התובעת, אך אינו רשאי להציב את השם מעל המסעדה, או לעשות בסימן כל שימוש אחר לצורכי העסק, כפי שנהג לעשות, בהסכמת שמואלי ובהסכמת התובעת, עד למועד חתימתו על הסכם הסודיות, ואף נציג התובעת לא הפנה תשומת לבו שמעתה ואילך אסור לו להשתמש בשלט שמעל המסעדה או בשם המופיע על מארזים של מוצרי המסעדה ועל חולצות עובדים.

נפסק כי שינוי כה משמעותי, האוסר על הנתבע לעשות שימוש בשלט ובמארזים, היה צריך למצוא ביטוי באופן מפורש לגבי השלט הנוכחי, אם בהסכם המקורי שבעל פה, אם בהסכם אחר, ולא אגב אורחא בהסכם שבא להסדיר בכתב את ההסכם הקיים. הלכה למעשה הוראת ס' 19 סותרת את ההסכם בעל פה ואף אינה מתיישבת עם שאר הוראות הסכם הסודיות. הוראה זו סותרת את עצם מהותה של ההתקשרות, שעניינה זכיינות, בכך שהיא מאפשרת לתובעת ליטול מהזכיין את אחד מיסודותיו המהותיים של הזיכיון: השימוש בשם או בסימן המסחר.

נפסק כי ברור כי כל זכיין של התובעת זכאי לעשות שימוש בשם ובסימן, שזו מטרת המזכה והזכיין בעצם ההתקשרות ביניהם, ושיטת הזכיינות בכלל וגם זו של תובעת באה לקדם את מכירת החומוס שבו היא מתפארת, ואם התכוונה לאסור הקמת שלטים, בהסכם אחיד שלפי טענתה חתמה עם זכיינים אחרים, היה עליה להציג את הדברים בדוגמות של חוזים רבים נוספים, ולא להסתפק בשני חוזים שנחתמו קודם לייסודה על ידי חברת חומוס אליהו בע"מ.

על כן, נפסק כי יש לראות את הכללתו של סעיף 19 בהסכם הסודיות כטעות, ולא לראות בה ניסיון להטעיה המאפשר לתובעת לעקר ולבטל את ההסכם היסודי שבין הצדדים.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?