https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/
https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/

תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופטת עינת רביד. התובעים בהליך הם: 1. ידין חסון 2. תומר לשר; בנתבעים בהליך הם: 1. אוהד איתן נורי 2. רועי אמויאל. ביום 20.6.2018 ניתן פסק הדין בתיק.

העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות חתונה שצילמו התובעים, צלמים במקצועם. לטענת התובעים, הנתבעים עשו שימוש בתמונות שצולמו על ידם בחתונת המזמינים על ידי פרסומם בחשבון האינסטגרם שלהם, ללא אזכור שמם של התובעים בתחתית העמוד, ומבלי ששולמו להם תמלוגים עבור השימוש בתמונות. בנוסף נטען כי זכותו של התובע 1 (חסון) בשלמות היצירה נפגעה בכך שהתמונות שהועלו על ידי הנתבעים הושחתו באמצעות שימוש בפילטרים פשוטים.

התובעים עתרו למתן צו מניעה שימנע השימוש בתמונות על ידי הנתבעים, ובנוסף פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ₪ בגין כל הפרה וזאת לפי סעיף 56 לחוק, כאשר לטענתם מדובר בארבע הפרות, אך לצרכי אגרה הועמדה התביעה על הסך של 100,000 ₪.

תוצאות ההליך: מרבית התביעה נדחתה על ידי בית המשפט, כאשר התביעה בגין הפרת הזכות המוסרית התקבלה. בגין עילה זו פסק בית המשפט כי הנתבעים ישלמו לכל תובע סך של 1,800 ₪.

בנוסף, היות והנתבעים הסירו את הפרסומים מושא ההליך, נפסק כי אין צורך לדון עוד בעתירה לצווי מניעה.

בנסיבות אלה, כאשר רק חלק קטן מן התביעה התקבל- בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק הוצאות.

הערת DWO: המדובר בפסק דין שיצר הבחנה לעניין טענת מפר תמים בין הפרת זכות יוצרים בתמונה להפרת זכות מוסרית ביחס לאותה תמונה. כך התקבלה טענת מפר תמים ביחס לזכות יוצרים וזאת למרות שלא ניתן קרדיט ואילו נדחתה טענת מפר תמים ביחס לזכות המוסרית מאחר ולא ניתן קרדיט.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכויות יוצרים בתמונות

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 קובע, בין היתר, כי צילום נכלל בגדר "יצירה אומנותית", אשר מוגנת כזכות אשר יש בה זכויות יוצרים וזאת על פי סעיף 4 לחוק (לעניין זה ראו רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף [פורסם בנבו] (28.2.12).

נפסק כי בין הצדדים אין מחלוקת כי צילום הוא בגדר יצירה מוגנת.

בעלות בזכות יוצרים בתמונה

על פי סעיף 33 לחוק היוצר הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה, כאשר החריג לו קבוע בסעיף 35 לחוק, אשר כותרתו "יצירה מוזמנת",  והקובע כדלקמן:

"35. (א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע.(ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת."

נפסק כי במקרה הנדון, חל סעיף 35(ב) לחוק, לפיו המזמין הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים, אלא אם כן הוסכם אחרת.

התובעים טענו, כי החתימו את המזמינים על הסכמים לפיהם זכויות היוצרים בתמונות שייכות להם, בעוד שהנתבעים טענו, בין היתר, כי נוכח גילוים של ההסכמים בשלב מאוחר של ההליך, יש חשש לזיופם.

נפסק כי די בנוסח ההסכמים כפי שצורפו על ידי התובעים כדי להוות חוזה להעברת זכויות היוצרים כאמור בסעיף 37(ג) לחוק, ועל כן בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעים כי היה מקום לעריכת הסכם נפרד בכתב.

ואולם, על אף האמור לעיל, סבר בית המשפט, כי נוכח טענת הנתבעים, אשר הכחישו את אמיתות ההסכמים, וכן את חתימת המזמינים עליהם, ואף טענו, כי על פי עדות התובעים, המזמינים לא חתמו על ההסכמים מולם, ולכן לא ניתן לדעת האם מלוא ההסכם, ובכללו הסעיף המוותר על זכויות היוצרים, הועבר לידי המזמינים – כשלו התובעים בהוכחת הטענה לפיה המזמינים חתמו אכן על ההסכם, וזכויות היוצרים נותרו בבעלותם.

בית המשפט מזכיר כי בפסק הדין בעניין ע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ' ארבאהים סאלם אלאטרש [פורסם בנבו] (31.7.17) התייחס בית המשפט העליון לשאלת נטל ההוכחה במקרה של טענת זיוף וציין הדברים הבאים: "באשר לשאלת האותנטיות של הסכם המכר הנטען, לא מצאתי ממש בטענת העמותה לפיה הנטל להוכיח את זיוף חתימתו של המשיב 1 רבץ על האחים אלאטרש. כלל יסוד בדיני הראיות הוא כי בעל דין במשפט אזרחי נושא בנטל להוכיח את העובדות הנחוצות לביסוס טענתו. כלל זה נכון גם להוכחת האותנטיות של חוזה שטענת הזכות של התובע מבוססת עליו (ראו למשל: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 263 (1993) (להלן: עניין בנק הפועלים); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, [פורסם בנבו] פסקה 41 (1.2.2009); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי, [פורסם בנבו] פסקה 13 (15.5.2017)); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 277 (מהדורה שביעית, 1995)). אכן, העמותה הפנתה בהקשר זה לע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003), שם נקבע כי הנטל להוכחתו של זיוף רובץ על הטוען לכך. אולם, באותו עניין התובע היה מי שטען לזיוף, וזאת בניגוד למקרה הנוכחי שבו האחים אלאטרש, שהיו הנתבעים, טענו לכך, כך שחל הכלל הרגיל הגורס כי על התובע רובץ הנטל להוכיח את יסודות עילת תביעתו (ראו והשוו גם: ע"א 6205/98‏ אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 84-83 (2001)). לפיכך, הייתה זו חובתה של העמותה להוכיח כי הסכם המכר הנטען הוא אותנטי, ובכלל זה כי המשיב 1 אכן חתם עליו".

בהתאם לפסיקה לעיל נפסק כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים בכלל, וכך גם לעניין שאלת אוטנטיות ההסכמים לנוכח טענות הנתבעים. על כן ונוכח הספקות שהעלו הנתבעים באשר להסכמים, גם לנוכח השלב בו גולו על ידי התובעים, וטענות הנתבעים, כי המזמינים העבירו להם את התמונות ואף חתמו על הסכמתם לשימוש בתמונות על ידי הנתבעים, היה על התובעים לזמן לעדות את המזמינים וזאת על מנת שיאשרו כי הם החתומים על ההסכמים. בפועל התובעים לא הזמינו את המזמינים לעדות ובכך כשלו לטעמי בהוכחת טענתם כי המזמינים אכן חתמו וכי זכויות היוצרים בתמונות הועברו אליהם.

על כן אני נפסק כי לא הוכח החריג הקבוע בסעיף  35(ב) לחוק, וכי זכויות היוצרים בתמונות נותרו אצל המזמינים.

בנוסף נפסק כי הנתבעים הציגו הסכמים אשר נחתמו על ידי המזמינים (ואשר לא הוכחשו על ידי התובעים), במסגרתם צוין כי "בחתימתה על הזמנה זו הלקוחה מאשרת לעשות שימוש בתמונות שהסטודיו יצלם את הלקוחה או שהלקוחה תעביר לסטודיו בכל אמצעי". ההסכמים שהנתבעים חתמו עם המזמינות קודמים בזמן להסכמים שחתמו המזמינים עם התובעים. מול זוג אחד חתמו הנתבעים עם המזמינה ביום 7.6.16 ואילו התובעים חתמו מול המזמינים רק ביום 23.6.16 וכך מול הזוג השני עם הנתבעים חתמה המזמינה ביום 24.2.16 בעוד שעם התובעים נחתם ההסכם ביום 29.2.16. בנסיבות אלו, לכאורה, היה מקום לשאול מה משמעות החתימה על ההסכמים מול התובעים עת קיים הסכם מוקדם יותר במסגרתו התירו המזמינות לנתבעים לעשות שימוש בתמונות.

על כן, אף לעניין זה נפסק כי היה מקום כי התובעים היו מזמנים לעדות את המזמינות, על מנת לקבל את עדותן לעניין מודעותן להגבלה שהוטלה עליהן במסירת התמונות ומשמעותה.

הגנת מפר תמים

בית המשפט מציין כי גם אם היה מקבל את טענת התובעים לפיה הם בעלי זכויות היוצרים בתמונות ולא המזמינים, סבר בית המשפט כי יש להחיל את סעיף 58 לחוק הקובע כדלקמן: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט מדגיש כי טענת מפר תמים היא טענה אשר לא תתקבל בנקל (לעניין זה ראו – טוני גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שניה, כרך ב', הוצאת איש ירוק, תשס"ט-2008, עמודים 804- 805), אך במקרה זה השתכנע בית המשפט כי אם היה נקבע כי הנתבעים הפרו זכויות יוצרים, הרי הנתבעים פעלו כמפר תמים.

ראשית, מן הראיות כפי שהוצגו בפני עולה, כי הנתבעים למעשה לא יכלו לדעת, כי הם מפרים זכויות יוצרים, זאת כאשר התובעים לא הביאו את המזמינות, על מנת להוכיח כי כאשר המזמינות מסרו את התמונות לנתבעים הן הודיעו להם, כי הן וויתרו על זכויותיהן בתמונות לטובת התובעים, וכאשר הנתבעים מעידים, כי לא ידעו על כך.

שנית, נפסק כי הנתבעים סברו שהם מוגנים, משום שחתמו על הסכמים עם המזמינות המקנים להם זכות לפרסם, הסכמים שהיום אנו יודעים שהיו אף מוקדמים להסכמים עם התובעים.

שלישית, נפסק כי התמונות אשר הועברו לנתבעים היו תמונות ללא סימון ממנו ניתן היה להבין כי הן שייכות לתובעים.

עוד עומדת לנתבעים עדותם, בה נתן בית המשפט אמון, כי עד לאותו מועד לא פנה אליהם אף צלם בטענה לזכויות יוצרים. בנסיבות אלו, קשה לקבל את טענת התובעים, כי הנתבעים ידעו על זכויות היוצרים אך בחרו להפר אותן, שעה שאף לשר עצמו לא היה מודע לזכויות אלו.

בנוסף, כאמור, קיבל בית המשפט את עדות הנתבעים לפיה לא ידעו ולא יכלו לדעת כי המדובר בתמונות השייכות לצלמים ולא למזמין, בייחוד עת המזמינים משלמים סכומי כסף גבוהים עבור התמונות, וכי עד למועד פניית התובעים אליהם, ובמשך 10 שנים בתעשייה, לא נחשפו לדרישה למתן קרדיט לצילומים. חיזוק לטענה זו מצא בית המשפט בתשובות לשאלון, שנשלח לנתבעים על ידי התובעים, במסגרתו צירפו התובעים פרסומים של צדדים שלישיים, אשר נתנו קרדיט לתמונות שצולמו על ידי התובעים, כאשר אף אחד מהם אינו קודם למועד הפניה לנתבעים.

לא זו בלבד, בית המשפט מציין כי מיד כאשר פנה חסון לנתבעים בטענה לזכויות יוצרים, הם הסירו את התמונות אשר נטען כי צולמו על ידו, וללא שנתבקשו נתנו קרדיט ללשר, אשר פנה אליהם רק בשלב מאוחר יותר בדרישה לפיצוי.

לפיכך, נפסק כי מכל הנימוקים לעיל עולה, כי דין התביעה בגין הפרת זכויות היוצרים בתמונות להידחות.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה

נפסק כי גם אם היתה מתקבלת תביעת התובעים, אזי היה מקום לפסוק פיצוי קטן בהרבה מזה שנתבע. בהתאם לסעיף 56 לחוק ניתן לפסוק פיצוי לנפגע ההפרה וזאת ללא הוכחת נזק, בשיעור של עד 100,000 ₪. סעיף 56(ב) לחוק מפרט את השיקולים אותם על בית המשפט להביא בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי ובכללם: היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שנצמח לנתבע, טיב היחסים בין הצדדים ותום ליבו של הנתבע.

נפסק כי במקרה הנדון, מדובר, בהפרה חד פעמית. באשר להיקף ההפרה וחומרתה, מדובר אמנם בפרסום מסחרי למטרות רווח, אך מאידך הפרסום נקודתי ומצומצם בעמוד האינסטגרם, אשר הוסר מיד לבקשת התובעים, וכאשר לא הובאו בפניי כל ראיות שיאפשרו להעריך את הנזק שנגרם לתובעים, אם בכלל, כתוצאה מההפרה או את הרווח שצמח לנתבעים, כתוצאה מהפרסום.

על כן, נפסק כי גם אם היתה מקבלת טענות התובעים כי יש להם זכויות יוצרים בתמונות וכי הללו הופרו על ידי הנתבעים, אזי בשים לב לכך שהנתבעים הודו, כי צילמו בכל אחד מהאירועים מספר רב של תמונות בעוד שהנתבעים עשו שימוש בשתי תמונות מכל אירוע, אזי היה מקום לפסוק פיצוי בגין כל הפרה בסך של 1,500 ₪ .

אולם כאמור, בית המשפט לא מצא לקבל את התביעה והדבר נאמר למעלה מן הצורך.

הפרת הזכות המוסרית לשלמות היצירה

נפסק כי באשר לטענת חסון בדבר פגיעה בשלמות היצירה על ידי שימוש בפילטרים פשוטים, אזי ומלבד טענה כללית בעניין, לא הוצגו כל הוכחות לטענה זו. כאשר נחקר לעניין זה בבית המשפט השיב חסון, כי אלה לא אותם הצבעים כמו צבעי המקור, וכי הנתבעים חתכו את התמונות והשתמשו בצבעים אחרים. נפסק כי חסון יכול להראות לבית משפט את קבצי המקור, אך כאמור הללו לא הוצגו במסגרת ראיות התובעים.

יתרה מהאמור כאשר חסון נחקר לגבי שינוי התמונות ונשאל האם יכול להיות כי המזמינים הם אלו ששינו את התמונות בעצמם לפני שהעבירו לנתבעים, טען כי ייתכן מצב כזה, אך העלה טענה לפיה המזמינים לא היו אלו שהעבירו לנתבעים את התמונות, אלא המאפרת יעל להב, אשר הנתבעים נתנו לה קרדיט. ביחס לטענה זו נפסק כי אין בה כדי להתמודד עם האפשרות כי ייתכן והתמונה שונתה על ידי צדדים שלישיים ולאו דווקא על ידי הנתבעים. על כן נפסק כי אף טענה זו דינה להידחות.

הפרת הזכות המוסרית למתן קרדיט

באשר לזכות המוסרית לפיה זכאי היוצר כי שמו יופיע לצד התמונות שפורסמו (ראו סעיפים 45 -46 לחוק), נפסק כי אין מחלוקת כי זכות זו עומדת לכל יוצר [ראו רע"א 12/17 שריד נ' נירית זרעים בע"מ [פורסם בנבו] (28.3.17)], וסעיף 45(ב) לחוק קובע כי זכות מוסרית היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים, או אם העביר את זכות היוצרים, כולה או חלקה [ת"א (מחוזי י-ם) 9467-05-10 רוזנגרטן נ' רגן [פורסם בנבו] (11.11.14), פסקה 6 ופסקה 87), וכן ת"א (מחוזי י-ם) 51733-12-14 גיל דור נ' ד. האן-א. פרנקל מהנדסים יועצים בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.17) סעיף 34].

לעניין זה העידו הנתבעים, והתובעים אינם חולקים על כך, כי התמונות שהועברו להם היו ללא סימון שמם של התובעים, וכך לא ניתן היה לדעת כי הללו צולמו על ידם. אולם הדבר אינו גורע מחובת הנתבעים לבדוק מי הם הצלמים ולתת להם את הקרדיט המגיע, דבר שהיה ניתן במקרה זה לביצוע בקלות על ידי בירור עם המזמינות.

מנגד, נפסק כי יש אכן להביא בחשבון כי התובעים לא הקפידו כי שמם ייכתב על התמונות (בית המשפט ציין כי אינו מתעלם מן הנימוק שמסרו, כי הדבר נעשה כדי לאפשר למשפחה לקבל תמונות ללא סימן, אולם נפסק כי אין בכך כדי להוות נימוק למול הנתבעים כמפרים תמימים), וכן יש להביא בחשבון, כי מיד עם פנייתו של חסון לנתבעים הורדו התמונות של חסון, ובמקביל ניתן קרדיט לתמונות שצולמו על ידי לשר.

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

נפסק כי יש מקום לחייב הנתבעים בפיצוי בגין הזכות המוסרית, וכי בנסיבות העניין הפיצוי צריך להיות על הרף הנמוך בסך של 1,800 ₪ לכל תובע.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?