תביעת לשון הרע באינטרנט שהוגשה על ידי רמי מור כנגד ידיעות אינטרנט – מפעילת אתר YNET, התביעה נדונה בבית המשפט השלום בקריות בפני השופט דאוד מאזן. ביום 24.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: בפורום רפואת משפחה של אתר התפרסמו "טוקבקים" ביחס לתובע (מטפל אלטרנטיבי במקצועו) שחוברו בידי גולשים אנונימיים המהווים, לטענת התובע, לשון הרע כלפיו ופוגעים בשמו הטוב. התובע טען כי יש ל YNET המשמשת כבעלת הפורום ומנהלת את הפורום אחריות לתוכן הפרסומים.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בית המשפט פסק כי YNET יישמה את נוהל הודעה והסרה בזמן סביר ועל כן אין לה כל אחריות.
בית המשפט חייב את התובע בהוצאות מתונות בסך 2,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

אחריות אתר ללשון הרע בטוקבקים לפי חוק איסור לשון הרע

הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות לאתר בגין תוכן פוגעני של גולשים הוא סעיף 11 שכותרתו: "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן – עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". בפסיקה הקיימת, ניתן לזהות קיומן של שתי גישות:
האחת, שמצאה ביטוי בהחלטת בית משפט השלום בת"א 145/00 שאול ויסמן נ. גולן ואח' (פורסם בנבו) הגורסת כי ניתן להחיל סעיף 11 לחוק, בדרך של פרשנות, על אתרי אינטרנט במקרים מסוימים.
והשנייה, שמצאה ביטויה בפסק דין בעניין בורוכוב ( בת"א 7830/00 בורוכוב נ' אלישי (פורסם בנבו)  וכן במס' פסקי דין של בית המשפט השלום כמו: פרשת סודרי בת"א סודקי נ. שטלריד (פורסם בנבו) וכן בפרשת דיסקין בת"א 51859/06 דיסקין נ. הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו) ובפרשת פלח בת"א 14303/08 רבקה פלח נ. שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו) אשר גורסת כי לא ניתן, בהעדר חקיקה מפורשת, להטיל אחריות מכוח סעיף 11 במקרה ומדובר באתר אינטרנט מסוג הנתבעת (שהינו אתר של "עיתון אינטרנט").
במקרה זה החליט בית המשפט כי ראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.
הדרך בה הדברים פורסמו הינה דרך תגובות הגולשים, תגובות אלו מתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאד מדי יום ללא יכולת של האתר לדעתם מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם או לצפות תוכנם מראש, ולכן אופיים שונה מאופי של דברים המתפרסמים בעיתון או ב " עיתון נט" או ברדיו / טלוויזיה שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם ומה לא, השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות ולכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת כעיתון ולהחיל עליו סעיף 11 לחוק.
ועל כן נפסק כי הנתבעת – כמפעילה של אתר אינטרנט אינה נכנסת להגדרה שבסעיף 11 לחוק לשון הרע ולכן לא ניתן להטיל עליה אחריות כ"אמצעי תקשורת" מכוח סעיף זה ולפיכך, אין לתובע כל עילת תביעה נגד הנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע.

אחריות אתר ללשון הרע בטוקבקים לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין. סעיף זה מטיל אחריות נזיקית על המסייע, מייעץ ומשתף עצמו, בעילת לשון הרע וזאת כמעול משני. בהתאם לע"א 6871/99 רונית נ. רום נו(4) 72, נדרש להוכיח כוונה ומודעות להשתתפות במעשה עוולתי ו/או לשידול למעשה עוולתי.
נפסק כי אין בראיות שהובאו כל הוכחה לעניין המודעות של הנתבעת לתוכן הפוגע, לא ניתן לבסס אחריות מכוח סעיף זה, המודעות התגבשה רק עם הבאת הבקשה להסרה.
התובע טען כי ממועד הדרישה, דהיינו 28.12.08, הנתבעת כבר היתה מודעת לתוכן הפוגעני, אי הסרתו במשך כחודשיים יש לראות אותה, לאור מחדל זה, כמסייעת לפרסום מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. ואולם בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי עצם הדרישה של הנתבעת, מהמפעילה של מנוע החיפוש, להסיר באופן מידי את התוכן הפוגע וכן הסרתו ע"י הנתבעת מהאתר עצמו, מוציאים אותה מתחולת סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
לצורך הטלת אחריות לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין נדרש להראות קיומו יסוד נפשי של מודעות. בהקשר זה נקבע, כי אדם הלוקח חלק במעשה שמוביל בסופו של יום לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך (ראו: ע"א 6871/99 רינת נ' רום ([פורסם בנבו], 21.4.2002).
בפרשת מרום הנ"ל ציין בית המשפט כי: " על-מנת שתקום אחריותו של פלוני מכוח הוראת סעיף 12 לפקודה, צריך שיתמלאו תנאים מספר. נדרש כי תרומתו או השתתפותו של פלוני תהיינה בביצוע מעשה של עוולה ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר. "אם אני מרשה לפלוני לנהוג במכוניתי, והוא נוהג בה לצרכיו האישיים וגורם נזק ברשלנותו, לא אהיה אחראי" (שם, בעמ' 438; ראו גם ע"א 209/53 ויצמן נ' צוקר [2], בעמ' 1421)."
נפסק כי מאחר והנתבעת הסירה מידית את התוכן מהאתר עצמו ופנתה מידית לחברה האחראית על מנוע החיפוש, עם קבלת הדרישה, על מנת להסיר את התוכן הפוגעני ממנוע החיפוש גם, הרי אין מקום ליצור אחריות מכוח סעיף 12, מקום שמגלה את דעתו הספק והוא אינו משתף עצמו ואינו מסייע אלא מסיר בעצמו את התוכן הפוגע ואף דורש את הסרתו.
על כן נפסק כי אין מקום להקים אחריות כמעול משני מכוח סעיף 12 לפקודה.

אחריות אתר ללשון הרע בטוקבקים לפי עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין

שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות – התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק, וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים – האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה – המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות העניין.
חובת זהירות: יסוד ראשון באחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות לניזוק. סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי חובת הזהירות "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל . . ". חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק" (ראה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(757 (3), בעמ' 766).
ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית. הבחנה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית. הבחינה הראשונה היא מושגית וכללית.
הבחינה השנייה היא פרגמאטית וקונקרטית (ע"פ 186/80 ), שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה (ע"א 19 ,8/79 גולדשמיט נ' ארזי ואח' ; ארזי ואח' נ' גולדשמיט ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לה(399 (3.), בעמ' 415), ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית) (ראה ע"א 360/54 היועץ המשפטי נ' ברקוביץ, פ"ד יד 206.).
הנחת העבודה של בית המשפט בבואו לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. ראו בהרחבה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, להלן – "פרשת ועקנין"; אין חולק כי מפעיל אתר אינטרנט צופה ניצול לרעה של הליך התגובות הקיים במערכת האינטרנט על ידי צד שלישי על מנת לציין דברים שבמהותם הם בבחינת לשון הרע ומהווים עוולה לפי חוק איסור לשון הרע כל זאת תוך ניצול "האנונימיות " על מנת לפגוע בשמו של אדם אחר.
נפסק כי אין זה ראוי להטיל אחריות מראש על ספק שירות אינטרנט בגין פרסום התגובה או התוכן הפוגע, ומצד שני אין זה ראוי להותיר בצל "האנונימיות" למגיב עלום שם או בעל זהות בדויה, לפגוע ולהשמיץ אדם על לא עוול בכפו ולגרום לפגיעה בכבודו ופגיעה בפרנסתו.
בית המשפט פסק כי אין זה ראוי שלפי עוולת הרשלנות תחול חובה על אתר ללשון הרע בטוקבקים ויש להעדיף על פני מנגנון משפטי זה את כלל ההודעה וההסרה.

נוהל הודעה והסרה ביחס לאחריות אתר ללשון הרע בטוקבקים

בית המשפט קיבל את המבחן שנקבע על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב אשר קבע מבחן משולש לחיוב הנהלת אתר אינטרנט בעוולת הרשלנות בגין פרסומים טוקבקים בציינו:
" במסגרת עוולות הרשלנות, ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה."
בקביעה זו מאמץ לו בית המשפט את הכלל הידוע הן במשפט האמריקאי והאירופי הידוע ככל של "הודעה והסרה", בכך נקבע כי מן הראוי להטיל על הספק אחריות ברשלנות אם הוא לא מסיר את ההודעה הפוגעת וזאת כאשר אין בכך הכבדה לא סבירה, ומצד שני כשהנזק לשם הטוב הוא נזק כבד כאשר מידת כבידות הנזק נבחנת לפי האמצעים שיידרשו מספק השירות כדי לבצע פיקוח כזה שיימנע את הפרסום, ולפי ההשלכה של אותם אמצעים ואותו מנגנון פיקוח על חופש הביטוי באותה מדיה.
נפסק כי פעולת הסרה של תוכן פוגע, בידי ספק שירות אינטרנט, תביא למתן פטור מאחריות- כפעולה המיישמת את נוהל "הודעה והסרה" היא תפיסה מאוזנת המקפלת לתוכה נקודת איזון מדתית, סבירה בין חופש הביטוי מחד לבין כבוד האדם והשם הטוב מאידך.
הכרעה משפטית שמטילה אחריות בקלות על ספק שירות אינטרנט גורמת ל"אפקט מצנן". הטלת אחריות משפטית על ספק שירותים בגין עוולת לשון הרע הופך את הספק "לצנזור" ולרשות מפקחת על תוכן התגובה והדבר אינו ראוי, הגולשים שהיו רוצים להתבטא, להשתתף בשיח, להעשיר את הדיון ולקיים את זכותם לחופש הביטוי הייתה נפגעת ובכך ערך חברתי וזכות ממדרג חוקתי כחופש הביטוי היה נסוג ממקום שיש לתת לו את הבכורה.
משטר ההודעה והסרה (למעשה מדובר בפטור מותנה)  שהינו יציר הפסיקה  ומשטר הרשלנות הקבוע בפקודת הנזיקין, יכולים לספק תשובה לאחריות ספק אינטרנט לתוכן פוגעני שנכתב בידי צד שלישי.
המבחן לפיו תיבחן עמידת הנתבעת בנוהל הודעה והסרה הוא מבחן הסבירות של פעולת הנתבעת מיום קבלת הדרישה להסרה ועד להסרתו בפועל,  בית המשפט סבר כי הנטל להוכיח כי הזמן שחלף בין מועד הדרישה עד למועד ביצוע בפועל אינו זמן סביר לצורך הסרת התוכן הפוגע, מוטלת על התובע.
על התובע להוכיח בפניי שהזמן שארך בין מועד הדרישה ועד למועד ההסרה בפועל חלף זמן שאינו זמן סביר.
בענייננו נפסק כי חלוף כחודש וחצי מאז הדרישה ועד ההסרה לפעמים ייחשב כזמן סביר, ולפעמים ייחשב כזמן לא סביר, המדידה של הסבירות של פעולות הנתבעת, ייבחנו לאור המדד האובייקטיבי שבו פעולה מסוג זה תדרוש זמן מבחינה טכנית, ומבחינה הפעולות הנדרשות לצורך ביצוע ההסרה.
בית המשפט סבר כי הזמן שחלף עד להסרת התוכן הפוגע מהאתר עצמו הוא זמן סביר בהחלט; הזמן שארך ממועד הדרישה להסרה ממנוע החיפוש ועד להסרתו בנסיבות תיק זה הוא זמן סביר ומשכך ולאור העובדה כי הנתבעת פעלה בהתאם למנגנון ההודעה וההסרה, היא פטורה מאחריות.
מאחר ולא הוכח כי הזמן שחלף מאז מועד הדרישה להסרה במנוע החיפוש ועד להסרה מלאה לא חלף מועד שאינו סביר, ואף ניתן לומר כי הנתבעת טיפלה בדרישה מידית וביקשה את ההסרה, ובשים במכלול הנתונים שהובאו בפני, סבר בית המשפט כי הנתבעת פטורה מאחריות.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?