תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 23.4.2017 ניתן פסק הדין חלקי בתיק בשאלת החבות.

הצדדים: סער ברודסקי נגד 1.אברהם ארמוזה 2.ארמוזה אינטרנשיונל מדיה בע"מ

העובדות:  שעשועון טלוויזיוני בשם "Upgrade" ("המשדרגים"), עומד במרכזו של סכסוך, המעורר שאלות חשובות ותקדימיות בתחום דיני הקניין הרוחני ומעמדם של יוצרים, מפיקים ומפיצים במדיה האלקטרונית. השעשועון אשר נוצר על בסיס "פורמט" טלוויזיוני ישראלי, זכה להצלחה ולהכרה בינלאומית רחבה והוא מופץ ומשווק מזה שש שנים ברחבי העולם כולו (למעט ישראל).

על פי הנטען, התובע הוא שיצר את ה"פורמט" הטלוויזיוני עם שני שותפים, כאשר זכויות הקניין בפורמט נמכרו בסופו של יום לחברת ההפקות "תנין הפקות וטלוויזיה". חברת ההפקות התקשרה עם הנתבעים להפצת הפורמט ברשתות שידור זרות ברחבי העולם, ונחתמו הסכמים רבים בעניין זה. לטענת התובע, הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית ב"פורמט", עת הסתירו באופן מכוון את שמו  כהוגה וכיוצר שלו בכל הפרסומים וההסכמים הנוגעים אליו, ותחת זאת הציגו את שמם באופן מטעה – כאילו הם יוצרי הפורמט, בעודם גורפים את הרווחים והתהילה כתוצאה מהפרסום וההצלחה שהפורמט זכה להם.

בתביעתו דרש פיצוי כספי אותו העמיד לצרכי אגרה ע"ס 1.5 מיליון ₪, צו עשה המחייב את הנתבעים ליתן לו קרדיט כהוגה ויוצר הפורמט ברולר הפתיחה והסיום של כל תכנית ובפרסומים שונים ומתן חשבונות.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי  התובע זכאי לפרסום שמו כחלק מיוצרי הפורמט, בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. הכוונה לפרסום בטריילרים המוקרנים בתחילת ו/או בסיום כל פרק של התכנית, בהיקף ובמידה שניתן קרדיט ליוצרים אחרים שתרמו לתכנית (במאים, צלמים וכו').

בנוסף ניתן צו עשה, המחייב את הנתבעים לתת בטריילרים קרדיט לתובע כהוגה ויוצר הפורמט, תוך ציון העובדה כי לתובע שני שותפים נוספים ביצירה.

בנוסף נפסק כי הנתבעים הפרו גם את זכותו המוסרית של התובע באותם פרסומים שבהם נאמר, כי הם היוצרים של הפורמט, במקום לציין את שמו של התובע כיוצר הפורמט יחד עם שני שותפיו.  לפיכך ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להימנע מציון שמם כיוצרים של הפורמט.

היקף הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת זכותו המוסרית, ידון בשלב השני של ההליך – שלב הנזק. נפסק כי מכיוון שבסיכומיו זנח התובע את הסעד של מתן חשבונות ולא העלה כל טענה לגביו, לפיכך אין מקום להידרש לסעד זה.

בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובע, הוצאות ושכ"ט עו"ד עבור השלב הראשון של ההליך בסך 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכויות יוצרים בפורמט טלוויזיוני

בין הצדדים ניטשה מחלוקת, האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה" ברת הגנה, על פי חוק זכות יוצרים אם לאו, וכפועל יוצא, האם ליוצר הפורמט זכות מוסרית ב"יצירה".

נפסק כי נקודת המוצא ביסוד הקביעה האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה", נעוצה בהבחנה שבין "ביטוי" המוגן זכות יוצרים ובין "רעיון" שאינו מוגן בחוק, וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק זכות יוצרים לפיו:"זכות יוצרים ביצירה, כאמור בסעיף 4, לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטויים תחול זכות היוצרים: 1. רעיון 2. תהליך ושיטת ביצוע .."

ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה קלה ונועדה לשרת את המטרה היסודית של דיני זכויות יוצרים, שהיא עידוד היצירה. כך, בעוד שרעיונות הם אינם ברי הגנה, ביטויים הממשי יכול שיהיה מוגן, ככל שהוא עומדים בדרישות החוק.

הגישה בעולם ביחס לזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני

בית המשפט בפסיקתו המפורטת פוסק כי בעולם מקובלת הגישה, לפיה פורמט של תכנית טלוויזיה הוא בבסיסו רעיון, שאינו מוגן במהותו בזכויות יוצרים, מאחר שהוא ניתן לביטוי בדרכים שונות, בפרט מקום בו עסקינן בשעשועונים, תכניות "ריאליטי" וחידונים. כך, למשל, רעיון לתחרות כישרונות בתחומי האמנות והבידור, יכול לקבל גוון שונה ולהיות מיושם בדרכים שונות, לרבות ההעמדה הכללית של התכנית, מעורבות המנחה, הביטויים החוזרים בתכנית (כדוגמת- "השבט אמר את דברו" בתכנית הריאליטי הישרדות), הכלים הדרמטיים השגרתיים בתכנית והצגתם ועוד.

מסיבה זו, דחה בעבר בית הלורדים באנגליה תביעה של מפיקי תכנית תחרות כישרונות, בה נקבע מנגנון לדירוג כישרונות המתמודדים באמצעות מכשיר "clapometer", שמדד את עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל, וקבע כי קיים קושי בשימוש במילה "פורמט" באשר לתכונות ורעיונות של התכנית. בפסק הדין התייחס בית הלורדים לקביעה של ביהמ"ש בניו-זילנד, אשר קבע כי הפורמט הנטען אינו אלא רעיון, ומיאנו לראות בפורמט התכנית – יצירה דרמטית או מוסיקלית (Green v. Broadcasting Corp. of New Zealand [1989] 2 ALL E.R. 1056, 1058) (עוד לעניין זה ראה גרינמן, עמ' 186-187).

יחד עם זאת, יש להבחין בין "רעיון אמורפי" או "סקיצות ראשוניות", המהוות ראשיתו של תהליך מחשבתי ליצירת פורמט טלוויזיוני, לבין מצב בו הרעיון קרם עור וגידים וגובש לכדי פורמט "מוחשי" מקורי, הכולל סצנות ואלמנטים ייחודים בשילובם או במהותם, שאז הוא עשוי לחסות תחת החוק, ולהיחשב כ"יצירה" ברת הגנה בזכות יוצרים.

בהתאם לגישה זו, מתאר בית המשפט שני פסקי דין שניתנו בעניין תכניות ריאליטי, העוסקות בהורדת משקל בקרב המתמודדים Latimore v. NBC Universal, Inc. et al, 07 CIV 9338 (AKH) (SDNY Feb. 22, 2011) (“Latimore”) and Milano v. NBC Universal, Inc. et al, No. CV 06-3237-GAF (United States District Court, CD California) (“Milano”). בשני המקרים נדחתה התביעה כנגד NBC בגין הפרת זכויות יוצרים בפורמטים טלוויזיוניים, כאשר בפס"ד Milano קבע ביהמ"ש, כי התכנים בבסיס התכנית FAT to PHAT"" אינם עונים להגדרת הסף הדרושה על מנת לחסות בגדרי ההגנה בדיני זכויות יוצרים, והצביעו על העובדה כי בשוק כבר קיימות תכניות ריאליטי העוסקות בירידה במשקל, עוד קודם לתכנית מושא פסה"ד. ובדומה, בפסה"ד   Latimore קבע ביהמ"ש, כי אין דמיון מהותי בין תכנית הריאליטי The Biggest Loser" לבין תכנית הריאליטי "Phat Farm", וכי הדמיון היחיד בין שתי היצירות הוא רעיון גנרי של תכנית העוסקת בירידה במשקל, הכוללות ביטויים וסצנות סטנדרטיות ומשותפות לרעיון מסוים, אשר אינם מוגנים בזכויות יוצרים.

בדומה, מקרה אחר שנידון, עסק בתביעתם של בעלי זכויות יוצרים בתכנית ריאליטי "השורד", כנגד מפיקת תכנית ריאליטי בשם "אני סלבריטי- הוצא אותי מכאן", בטענה כי התכנית של הנתבעת מפיקה ומיישמת את הרעיון הכללי בבסיס תכנית הריאליטי של הנתבעות. במקרה זה, ביהמ"ש לא פסל הכרה בטיוטות וניירות עבודה המגלמים פורמט של תכנית, כיצירה ספרותית מוגנת והכיר בכך שזכות יוצרים יכולה להתקיים בשילוב ובהצגה מקוריים של רעיונות וכלים דרמטיים, אך קבע כי הנתבעת יישמה את הרעיונות והכלים הללו באופן שונה מן התובעת, ועל כן, התביעה נדחתה (CBS Broadcasting, Inc. v. ABC, Inc. (SDNY, January 13, 2003). כך, גם בפסה"ד שעסק בתביעת זכויות יוצרים בגין תכנית ריאליטי העוסקת בספורט, דחה ביהמ"ש את הטענה כי זכויות היוצרים בבסיס תכנית הראליטי "שתי רגליים שמאליות" (Two Left Feet" הופרו בתכנית ריאליטי העוסקת בנושא דומה  Castorina v. Spike Cable Networks, Inc. (Dist. Court, E.D. New York, March 24, 2011).

פסקי דין שהכירו בפורמטים טלוויזיוניים כנושא לזכויות יוצרים, ניתן למצוא בבית האח הגדול. כך, תביעה מאת מפיקי התכנית הישרדות במסגרתה נטען כי הפורמט חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, נוכח השילוב בין אלמנטים ייחודיים הכלולים בו, אשר הופרו במסגרת שידור התכנית האח הגדול. בית המשפט העליון בהולנד קבע, כי הפורמט של תכנית הישרדות הינו בר הגנה בזכויות יוצרים, ואולם דחה את התביעה משלא מצא דמיון מהותי בין שתי תכניות הריאליטי ( Castaway Television Productions Ltd. and Planet Productions Limited v. Endemol (unreported, Dutch Supreme Court, April 16, 2004. בנוסף, בברזיל הכירו בפורמט האח הגדול כפורמט הזוכה להגנה בזכות יוצרים, ונמצא דמיון מהותי בין תכנית האח הגדול שם לבין תכנית ריאליטי אחרת בשם – " (Endemol v. TV SBT, Casa Dos Artistas Brazil(unreported, 2004

בתי המשפט בארה"ב בגרמניה לא הביעו דעתם המפורשת, כי אין להכיר בפורמטים כמושא לזכות יוצרים, אלא דחו במקרים מסוימים את הבקשה ללא הנמקה, ובמקרים אחרים לא נדרשו כלל להתייחס לסוגיה, מאחר שהצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

בית המשפט מציין כי כך גם המצב המשפטי בצרפת, באנגליה, בניו זילנד ובאוסטרליה, דומה לגישה הנוהגת בישראל.

בית המשפט מסכם כי לאור התפתחות ושיכלול תעשיית הפורמטים הטלוויזיוניים, חלה התפתחות גם בפסיקה וקיימת נכונות היום בעולם, להכיר בזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ובלבד שיוכח כי אין המדובר ברעיון בלבד, אלא ברעיון שקיבל ביטוי מוחשי ומיוחד דיו, ההופך את הפורמט ל"יצירה" ברת-הגנה. הגישה הנוהגת היא, כי אין מקום להגנת דיני זכויות היוצרים, כל עוד עסקינן ברעיון שלא קיבל לבוש ממשי ולא קרם עוד וגידים. כך בדין הזר וכך גם בדין הישראלי.

יצירה טלוויזיונית לאור חוק זכות יוצרים

סעיף 4 לחוק קובע את התנאים לקיום זכות יוצרים ביצירה. בין היתר, מציין החוק רשימה סגורה של סוגי יצירות והן "יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית" וקובע כי ההגנה תינתן אך ורק ליצירה מקורית אשר קובעה בצורה מוחשית.

ההלכה העקרונית היא כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים צריכה להיות פרי כשרון, מאמץ והשקעה של המחבר, באופן המקנה לה אופי שונה מאופי החומרים מהם עוצבה, ואולם לשם מילוי דרישה זו די במידה צנועה של כשרון ומאמץ (ראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, עמ' 346).

"יצירה דרמטית" מוגדרת בחוק  כך: "לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוסיקלית, יצירת מחול ופנטומימה"

בספרו מציין גרינמן כי המאפיין את כל סוגי היצירה הדרמטית הוא היותם מיועדים לביצוע על דרך משחק או בדרך דרמטית אחרת, וכי זה הדבר המבחין בינה ובין יצירה ספרותית שנוצרה על מנת שיקריאו אותה או שישמעו אותה (גרינמן, עמ' 162 והאסמכתאות שם).

החוק ממשיך ומגדיר מהי "יצירה קולנועית" –

"יצירה קולנועית – לרבות יצירה טלוויזיונית וכל יצירה שדומה במהותה ליצירה קולנועית או ליצירה טלוויזיונית"

באשר ליצירה קולנועית, הרי שהורחבה היריעה, ונראה כי הדגש כיום הוא על מהות היצירה המוגמרת, ונראה כי היא כוללת יצירות שנוצרו לשידור או להפצה האמצעי מדיה שונים. כך למשל, תסריט לסרט או ליצירה קולנועית אחרת מהווה נושא לזכות יוצרים עצמאית, ויש הרואים בתסריט כיצירה דרמטית העומדת בזכות עצמה (ת"א 1217/06 פלד נ' מתב מערכות תקשורת בכבלים בע"מ, [פורסם בנבו] פדאור 06(11) 377 (2006); גרינמן, עמ' 181).

שאלת ההכרה בתכנית טלוויזיה כיצירה דרמטית נדונה בתא (ת"א) 1419/01 תל"י חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל בע"מ נ' שידורי קשת, [פורסם בנבו] פורסם 05/05/2005). בית המשפט קבע מפי כב' השופטת ציפורה ברון, כי במאים הם בעלי זכות יוצרים ביצירה טלוויזיונית. עם זאת, התביעה לגופה נדחתה, לאחר שנמצא כי התובעים העבירו את זכויות הביצוע בפומבי של היצירות, ולכן שידור היצירה אינו מהווה הפרה של זכות יוצרים.

זכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני בישראל

בישראל טרם נתבררה בבית משפט השאלה אם פורמט טלוויזיוני זוכה להגנת חוק זכות יוצרים.

בספרו, מציין גרינמן את אמירתה בהתייחס לזכות יוצרים במשחק, של כבוד השופטת ברלינר בת"א  1108/90 Parker Brothers Division of Tonka Coroporation נ' אמקור בע"מ (לא פורסם, 17/03/97). פסה"ד דן בזכות יוצרים במשחקי לוח, ונקבע בו כי תיתן זכות יוצרים במשחק, על סמך "הרקיחה הנכונה" של כלל רכיביו השונים. מכאן מסיק גרינמן, כי אם מקבלים גישה זו, ניתן ליישמה גם לגבי הפורמטים של שעשועוני טלוויזיה ותכניות אחרות (גרינמן, עמ' 188). מסקנה זו קיבלה חיזוק בפסיקה מאוחרת יותר.

סוגיית זכויות היוצרים בפורמט טלוויזיוני עלתה בעקיפין, כאשר רשות השידור ביקשה למנוע שידור תכנית בערוץ השני, בטענה כי התכנית מפרה את זכויות היוצרים של תכנית הטלוויזיה מטעמה – "בשידור חוקר" (ת"א 2233/91 רשות השידור נ' ג.ג. אולפני ישראל-ירושלים בע"מ, [פורסם בנבו] תשנ"ב (2) 405 (1992)).

כידוע, הרעיון בבסיס התכנית הוא הצגת שחזור של אירוע פלילי לא מפוענח, תוך הדגשת אלמנטים שונים באירוע. לאחר השידור מראיינים את הגורמים המשטרתיים הרלוונטיים והציבור נקרא למסור מידע, אשר יש בו כדי לסייע לחקירת המשטרה.

בפסק דינו קבע הנשיא דאז כב' השופט וינוגרד, כי אכן הרעיון לתכנית טלוויזיונית, המסייעת למשטרה בפיענוח פשעים, אינו מוגן, וכך גם השימוש בחומר משטרתי אותנטי ובשוטרים חוקרים, או שיחזור באמצעות שחקנים של מעשי פשע. ביהמ"ש דחה את הבקשה לצו מניעה, שכן מצא כי התכנית "בשידור חוקר" חסרה את רכיב המקוריות וכי היא מבוססת ממילא על תכנית אנגלית בשם "watch-crime". בנסיבות אלה, לא נזקק בית המשפט לדיון בשאלה העקרונית בדבר קיום זכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ולא קבע קביעה קטגורית לפיה פורמט טלוויזיוני אינו בר הגנה בזכויות יוצרים.

גישה דומה קיימת לגבי יצירות אחרות, כדוגמת קמפיין פרסומי, אליו התייחס בית המשפט בפסק דינו בת.א. (ת"א)  48664-11-12 זרמון DDB בע"מ נ' אדלר חומסקי ורשבסקי [פורסם בנבו] (15.11.16). באותו מקרה היה מדובר במשרד פרסום, שיצר סקיצות ראשוניות לקמפיין פרסומי של חברת דלתא בכיכובה של הזמרת נינט. בפסק הדין נפסק, כי קמפיין פרסומי יכול שיהא יצירה מוגנת בזכות יוצרים, אם הוא מבשיל לכלל קמפיין ממשי ואינו מתמצה בסקיצות ראשוניות, שהן בגדר רעיון בלבד, כפי שאירע באותו מקרה בו נדחתה הטענה להפרת זכות יוצרים בסקיצות עצמן.

דרישת המקוריות

השאלה האם "יצירה" מקורית אם לאו, היא שאלה מהותית לבחינת קיומה של זכות יוצרים ביצירה.

בפסיקותיו השונות, קבע ביהמ"ש העליון כי דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה (ראו, למשל, ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, [פורסם בנבו] (18.11.2013); ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט פורסם בנבו, 14.3.2010)). עוד נקבע שם כי המבחן לקיומה של דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד לצורך הוכחת מקוריות (עניין סייפקום, פסקה 15) (ראה גם פסק דיני בענין זרמון DDB בע"מ נ' אדלר חומסקי ו – ורשבסקי.

חרף חשיבותה של סוגיה זו בענייננו נפסק כי למעט אמירה בעלמא בעניין זה בכתב ההגנה, לא טרחו הנתבעים להביא ראיות ולבסס את טענתם כי אין מקוריות בפורמט.

נפסק כי אין בפני בית המשפט כל ראיה או ראשית ראיה, אשר יש בהן כדי להטיל ספק במקוריות הפורמט הטלוויזיוני שהגו ברודסקי ושותפיו לתכנית "Upgrade". ארמוזה הפצה עוסקים בהפצת התכנית מזה שנים רבות בצורתה המקורית ועל בסיס הפורמט שנהגה ע"י ברודסקי ושותפיו. ומשכך, אין לי אלא לדחות טענת העדר מקוריות היצירה, שהעלו הנתבעים. הטענה כי מדובר בפורמט המבוסס על פורמט אחר של חברת סוני, נטענה בחצי פה, ולא הוכח כי מדובר בפורמט שהתגבש לשעשועון משודר או בהפרת זכות יוצרים של סוני.

הגנת מפר תמים

לטענת הנתבעים, כל שעשה התובע היה להגות רעיון ולשוחח על כך עם חבריו ואח"כ "ישב בחיבוק ידיים", כלשון כתב ההגנה.

בית המשפט לא קיבל טענה זו.

נפסק כי הוכח שהשעשועון הוא פרי עמלו של התובע ושותפיו גולן ורודריגו. הרעיון שהגו שלושתם קיבל ביטוי ממשי, בין היתר, ביישום והעלאתו על הכתב במסגרת הבייבל והמצגת, שהוכנו לקראת צילום תכנית הפיילוט בערוץ 10, תוך הקדשת מחשבה רבה לפרטי התכנית, מבנה הפרק, הנחיות לשחקנים, הגדרת המתמודדים, המשתתפים, הכנת שאלות, משימות ועיגונם כיצירה מגובשת אחת.

נפסק כי ארמוזה ידע היטב כי ברודסקי הוא שהגה ויצר את הפורמט לשעשועון "Upgrade" ביחד עם גולן ורודריגו.

על כן נפסק כי בנסיבות אלה, לא חלה על ארמוזה הגנת ה"מפר התמים" על פי סעיף 58 לחוק הקובע כדלקמן:

"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"

בהתאם לסעיף 58 הנ"ל, על הנתבע להוכיח שבמועד ההפרה לא ידע, ולא היה עליו לדעת, כי "קיימת זכות יוצרים ביצירה", דהיינו – כי היצירה עצמה מוגנת בזכויות יוצרים.

בענייננו נפסק כי הוכח שארמוזה ידע על מעורבותו של ברודסקי ביצירת הפורמט, וזאת עוד קודם למועד התקשרותו עם תנין הפקות ואף לאחריה. בנסיבות אלה נפסק כי לא עומדת לנתבעים הגנת סעיף 58 ועסקינן ב"מפר" ולא ב"מפר תמים" הזכאי להגנת החוק.

הזכות המוסרית  – הזכות לייחוס

נפסק כי הזכות המוסרית "אינה עוסקת בכסף אלא בתרבותו ובאישיותו של היוצר. תכליתה לכבד את הקשר האמור בין היוצר לבין יצירתו" (גרינמן, עמ' 824).

הרעיון כי יוצר זכאי ל"קרדיט" על יצירתו ואף לשמור על שלמות היצירה מעוגן באמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואומנותיות, שם בסעיף 6bis נקבע כי היוצר "זכאי לטעון לזכותו על היצירה כמחברה". כאשר במקביל לאמנת ברן, הוכרו הזכויות המוסריות כחלק מזכויות היסוד של האדם, ומצאו ביטוי בסעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות אדם (גרינמן, עמ' 830).

הזכויות העיקריות המרכיבות את הזכות המוסרית, הן הזכות לייחוס, המבטיחה כי היצירה תיוחס ליוצרה, והזכות לשלמות היצירה. סעיף 46 לחוק מגדיר מהי הזכות המוסרית וקובע:

"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

הזכות לייחוס הינה, אם כן, זכותו המוסרית של היוצר לכך ששמו יקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. זכות זו היא אישית ואינה ניתנת להעברה.

בית המשפט מעלה את השאלה: האם הנתבעים הפרו את הזכות לייחוס של התובע כמפיצי הפורמט? שהרי בענייננו, אין חולק כי שמו של התובע לא אוזכר בהקשר של יצירת הפורמט בין אם ברולר הפתיחה של התכנית ו/או ברולר הסיום, ואף לא בהסכמים שחתמה ארמוזה הפצה עם גופי השידור ברחבי העולם, ולא כללה את שמו בפעולות שיווק והפצה של הפורמט במסגרת עבודתה כחברת ההפצה. אין עסקינן בסיטואציה בה צוין שם היוצר על גבי היצירה באופן שאינו בולט מספיק, אלא במצב דברים שונה לחלוטין כאשר שמו של היוצר (התובע) לא אוזכר כלל בקשר עם הפורמט.

הנוהג המקובל למתן קרדיט ביחס לפורמט טלוויזיוני

שני המומחים מטעם הצדדים העידו בדבר הנוהג, לעניין קרדיט המקובל בשוק הסחר בפורמטים טלוויזיוניים. זה המקום לציין, כי חוות דעת המומחים לא נתמכו במסמכים ובדוגמאות לנטען בהן.

המומחה מטעם התובע, מר יוחנן צנגן, טען כי "מתן הקרדיט הוא נוהג מקובל ואף הפך לסטנדרט קבוע בכל תכנית טלוויזיה. הדבר בולט במיוחד בעסקאות בינלאומיות של יבוא או יצוא פורמטים בהם מקפידים גופי ההפקה והשידור לתת קרדיט ליוצרים, הן מתוך כיבוד ההסכם והן מתוך כבוד ליוצרים" (סעיף 3 לחוו"ד) ובהמשך ציין – "ידוע לי כי בתכניות המשודרות בתחנות טלוויזיה ברחבי העולם הנוהג הקבוע הוא לתת קרדיט ליוצרים.." (סעיף 4 לחוו"ד).

חקירתו של מר צנגן לא אישרה באופן חד משמעי כי אכן זהו הנוהג המקובל בשוק לעניין מתן קרדיט, והוברר בחקירתו (פרוטוקול 28/06/16, עמ' 11 ש' 14 ואילך) כי ישנם מקרים בהם  ניתן הקרדיט ליוצר (הסדרה "מחוברים" שם ניתן הקרדיט ליוצרים רם מנדס ומר צברי) והיו מקרים בהם לא ניתן הקרדיט ליוצר (תכנית "משפחה חורגת"- שם, עמ' 13 ש' 9; נ/1).

באותו אופן, גם עדותו של המומחה מטעם הנתבעות לא תרמה רבות בעניין זה. המומחה טען,  כי הנוהג המקובל הוא מתן קרדיט לחברת ההפקה בלבד, כמי שמאגדת תחתה את כלל המעורבים בהגיית ובפיתוח הפורמט, וכי שידור הקרדיטים מצוי – אלא אם הוסכם מפורשות אחרת- בתחומי שיקול דעתו של גוף השידור (עמ' 4 לחוו"ד).

הסכמים שערכו הנתבעים עם גופי שידור שונים בעולם מלמדים כי הוסכם על מתן הקרדיט לתנין הפקות ולארמוזה הפצה בלבד.

נפסק כי ארמוזה לא מצא לנכון לפנות לגופי השידור בבקשה לתת קרדיט לתובע כיוצר הפורמט, ולמעשה התעלם מקיומו של התובע, למרות שידע על חלקו ביצירת הפורמט המצליח. לאור העובדה שמדובר בפעולה מכוונת שבוצעה על ידי ארמוזה, כבעלים יחיד של ארמוזה הפצה, נפסק כי האחריות חלה גם עליו באופן אישי.

הפרה ישירה או עקיפה של זכות היוצרים

יש להבחין בין הפרה ישירה (או ראשית) לבין הפרה עקיפה (או משנית) של זכויות יוצרים. על הבחנה זו עמד כב' השופט ע. בנימיני בת"א (ת"א) 2267/00 שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ [פורסם בנבו]   6.4.2006), בהדגישו כי:

"חוק זכות יוצרים מבחין בין הפרה ראשית לבין הפרה משנית. הפרה ראשית  מתבטאת בפעולות המהוות ניצול זכות היוצרים באופן השמור בלעדית לבעליה. פעולות אלו, אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים, פורטו בסעיף 1 לחוק, וביצוען בלא הסכמת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה לפי סעיף 2(1) לחוק. הפרה שכזו איננה דורשת הוכחת יסוד נפשי כלשהו; אין צורך להוכיח ידיעה כי המעשה מפר, או כי המוצר מפר. החריג היחיד והחלקי לכך – ואף הוא איננו פוטר מן ההפרה עצמה – קבוע בסעיף 8 לחוק: בהעדר ידיעה על עצם קיומה של זכות היוצרים, לא ינתן סעד כלשהו כנגד המפר, פרט לצו מניעה. שונים הדברים לגבי אדם המבצע הפרה משנית של זכות יוצרים, קרי: מסחר בעותקים מפרים של יצירות המוגנות בזכות יוצרים. במקרה זה, קיימת הפרה אך ורק כאשר מדובר בעותקים מפרים, וכאשר הנתבע ידע כי הם מפרים" (סעיף 47 לפסק הדין).

נפסק כי בענייננו אין כל משמעות להבחנה בין הפרה ישירה להפרה עקיפה, המתייחסת לניצול זכות היוצרים באופן השמור לבעליה, ולביצוע פעולות אשר יוחדו לבעל זכות היוצרים ופורטו בסעיף 1 לחוק. התביעה עוסקת אך ורק בהפרת הזכות המוסרית של התובע, לייחוס היצירה ולאזכור שמו כיוצר הפורמט, כאמור בסעיף 46 לחוק (אפשרות הפגיעה הנוספת בזכות לשלמות היצירה לא נטענה על ידי התובע ואין מקום להרחיב עליה). הפרת הזכות המוסרית נעשתה בעיקר על ידי הנתבעים, שלא טרחו כלל להעמיד את גורמי השידור על הצורך לתת קרדיט לתובע, גם לאחר שנדרשו על ידי בא-כוחו לעשות כן.

התובע טען כי גם אם לכאורה הנוהג הקיים בתעשיית הטלוויזיה הוא כביכול לא לתת קרדיט ליוצר (דבר שאינו נכון), מדובר בנוהג פסול והיוצר זכאי לקרדיט, תוך שאת ההיקף והמידה הראויים של הקרדיט שינתן, יקבע בית המשפט.  לדבריו, דרישות התובע לציין את שמו ברולר הסיום של התוכניות, בחומרי השיווק ובפרסומים על אודות הפורמט, היא דרישה שאינה חורגת מההיקף והמידה הראויים. הדרישות מקובלות גם על הנתבעים, אלא שבמקום לתת קרדיט לתובע, נתנו בכל הפרסומים הללו קרדיט לעצמם.

נפסק כי, חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, מר צנגן, אינה מסייעת בקביעת "ההיקף והמידה הראויים", כדרישת סעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים. המומחה הכביר בתיאור חשיבות אזכור שם היוצר כמקור מידע לצופה או למבקר; כגורם המסייע למוניטין המקצועי והאישי של היוצר; כגורם משיכה ופרסום וכאמצעי ליצור עבורו הכנסות עתידיות. לדבריו "הקרדיט הוא שווה כסף וכשהיצירה מצליחה הוא שווה הרבה כסף" (עמ' 3 לחווה"ד). ברם, המומחה לא התייחס כלל להיקף הקרדיט והאופן שיש לתת אותו בפורמט טלוויזיוני.

נפסק כי הנוהג של מתן קרדיט בחו"ל אינו מוכחש על ידי הנתבעים, כמו גם הטענה, כי בשעשועון בו עסקינן, ניתן קרדיט בטריילרים לנתבעים ולחברת ההפקות תנין.

נפסק כי את הקרדיט ליוצר שעשועון טלוויזיה יש להעמיד על קרקע המציאות, ולא להפליג למחוזות רחוקים, כפי שעשה התובע, שהכביר בהגשת פרסומים שונים ומשונים, כדי להוכיח את המקרים שבהם לא ניתן לו קרדיט ראוי, לשיטתו.

אין בדברים הללו כדי ללמד על זכותם של הנתבעים לקפח את חלקו של התובע בקרדיטים הניתנים בסוף כל פרק של הפורמט או בראשיתו, לצד הקרדיט הניתן לגורמים אחרים.

נפסק כי התובע זכאי לקרדיט בטריילר המוקרן בתחילת ו/או בסוף כל פרק של הפורמט המשודר בטלוויזיה, בהיקף ובמידה שניתן ליוצרים אחרים שתרמו לתכנית (במאים, צלמים וכו').

נפסק כי לא הוכח שהזכות משתרעת גם על הבייבל המקורי שהכין התובע, מאחר שהתובע לא ביסס את האמירה, כי הבייבל שהכין משמש את המפיקים גם כיום. בהקשר זה, הסתפק התובע בטענה, כי הנתבע מחק את שמו של התובע מהבייבל ובמקום זאת הכין בייבל אחר, שבו צוין שמם של הנתבעים בלבד, אך לא  עימת את ארמוזה עם הטענה בבית המשפט.

כך גם לגבי הקרדיט בפרסום בעיתונים ובחומר שיוויק ויח"צ. התובע הוכיח, כי היה מקרה בו פורסם באינטרנט, כי הפורמט פותח על ידי ארמוזה ותנין, ושמו לא נזכר, אך לא הוכיח כי כך אירע גם במקרים אחרים.

העובדה שישנם פרסומים, בהם מופיע שמה של ארמוזה כמפיצת הפורמט, אינה מקנה לתובע זכות לאזכור דומה, אלא אם נאמר בפרסום כי ארמוזה היא גם היוצרת של הפורמט, או אם מופיעים שמותיהם של יוצרים אחרים, ללא אזכור שמו של התובע לצידם.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?