החוק הישראלי המסדיר את מערכת האיסורים לגבי לשון הרע באינטרנט הוא חוק איסור לשון הרע [1].

חוק איסור לשון הרע מעורר בראש ובראשונה את שאלת האיזון וההתנגשות בין הזכות לחופש ביטוי, לבין זכותו של הפרט לשמו הטוב [2]. הסברה המרכזית כיום היא כי תוכן שיש בו משום לשון הרע המועבר ברשת האינטרנט, כפוף לכללים של הוצאת דיבה כתובה [3].

לשון הרע מהו?

חוק איסור לשון הרע מגדיר את עוולת לשון הרע במישור האזרחי ואת עבירת לשון הרע במישור הפלילי. סעיף ההגדרות של החוק מפרט לשון הרע באופן הבא:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".

ס' 2(א) לחוק קובע כי פעולת פרסום לשון הרע ניתן שתיעשה בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. המונח "כל אמצעי אחר" כלשון החוק, כולל בתוכו גם את רשת האינטרנט.

היקף האחריות

האחריות האזרחית והפלילית של בעל אתר אינטרנט בגין פרסום דברי לשון הרע במסגרת האתר על ידי צדדים שלישיים, מוסדרת במסגרת ס' 11 לחוק, באלו הדברים:

"11(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה".

כלומר ניתן לראות כי החוק רואה למעשה שלושה גורמים העשויים להיות אחראיים לפרסום לשון הרע והם:

א. "המפרסם" – בקטגוריה זו כלולים גם אלו שאחריותם נגזרת (השולח והמעביד) או נלווית (המשדל, המסייע, ובאמצעי תקשורת – גם מי שהביא את הידיעה, ומי שהחליט בפועל לפרסמה), ובלבד שלכולם יש זיקה לפרסום או למפרסם. אחריותם של גורמים אלו לפרסום הינה ישירה.

ב. "העורך" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום באמצעי התקשורת והיא מבוססת על מעמד ותפקיד אמצעי התקשורת, ולא על זיקה ישירה לפרסום. בכלל אלו באים גם העורך האחראי, העורך בפועל, והמוציא לאור ו"האחראי" על אמצעי התקשורת.

ג. "המפיץ" – זוהי קטגוריה המיוחדת לפרסום בדפוס (שאיננו עיתון שתדירותו גבוהה), וגם היא מבוססת על מעמד ותפקיד במערך התפעול והשיווק של אותה מדיה, ולא על זיקה ישירה לפרסום. כאן יש לכלול גם את המפיץ, המוכר, והמדפיס.

ידיעה

יסוד מרכזי המשותף לכל הנושאים באחריות בגין דברי לשון הרע הוא כי "אין פרסום בלי ידיעה" [4]. עיקרון זה משותף כמעט לכל חוקי איסורי לשון הרע ומורכב משלושה יסודות:

א. אדם כפוף לאחריות כ"מפרסם" רק אם העביר למישהו אחר ידיעה שיש בה משום לשון הרע;

ב. אדם המעביר הצהרה לאחר, נחשב כמפרסם אם ורק אם, הוא מודע לתוכן ההצהרה בעת שהפיץ אותה;

ג. באשר לגורם הידיעה והפרסום, חשוב שאותו אדם מילא תפקיד פעיל, או יכול היה להפעיל שליטה חלקית בהעברת התקשורת [5].

אתר אינטרנט כאמצעי תקשורת

לעניין הגדרת אמצעי תקשורת מגדיר המחוקק:

"אמצעי תקשורת – עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות (להלן – עיתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור;

עורך אמצעי תקשורת, בעיתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

אחראי לאמצעי התקשורת, בעיתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלוויזיה – מי שאחראי לקיומם".

כאמור לעיל, החקיקה בתחום לשון הרע אינה מתייחסת כלל לרשת האינטרנט כגורם ו/או ככלי לפרסום. פרשנות מצמצמת תגרוס כי מקום בו המחוקק רצה להביע את דעתו לעניין האינטרנט במסגרת חקיקה, עשה כן מפורשות וראה לעניין זה התייחסות המפורשת של המחוקק בחוק הבחירות [6] ובתקנות חובת המכרזים [7]. הוראות חוק אלו מראות כי המחוקק מכיר באינטרנט כאמצעי תקשורת ואף מגדיר במספר חוקים ותקנות דרכי פרסום באינטרנט, ועל כן אין חוק איסור לשון הרע חל בגדרו של רשת האינטרנט.

גישה דומה אנו מוצאים בדבריו של כב' השופט חשין בפסק הדין בעניין סיעת ש"ס נ' אופיר פינס [8] שם נקבע כי:

"יכול היה המחוקק, לו אך רצה, להוסיף לחוק התעמולה הוראות בנושא האינטרנט – כשם שהוסיף לחוק התעמולה, משסבר כי ראוי לעשות כן, הוראות בנושא הרדיו, בנושא הטלוויזיה ובנושאים אחרים רבים ומגוונים. המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות – בין במתכוון בין שלא במתכוון – לא נשלים אנו".

ואולם יש לסייג דברים אלו שכן באותה החלטה הכיר השופט חשין בכך, כי במקרים מסוימים יתכן ויהיה צדק להחיל את הכללים החלים על הרדיו והטלויזיה גם על האינטרנט:

"לא נכחד שמצאנו טעם בטענת העותרת כי משנולדו וצמחו ערוצי-תקשורת חדשים שלא היו בזמנים קודמים – ערוצים המאפשרים העברתה של תעמולת בחירות אף שלא בדרכים שאליהן כיוון המחוקק ואשר עוגנו באורח נוקשה בחוק – שומה עלינו לבחון בקפדנות את שאלת החלתו של החוק על האינטרנט".

וראה לעניין זה בעניין פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ [9] שם קבעה השופטת אגמון כי:

"בדין הישראלי לא קיימות הוראות הנוגעות ישירות לסוגיית השימוש והפרסום באינטרנט, לרבות איסור קונקרטי על לשון הרע באינטרנט, … אף קיימות הוראות הנוגעות לאמצעי התקשורת האחרים".

בפסיקה הישראלית של בית המשפט העליון אין התייחסות מפורשת לתחולת חוק איסור לשון הרע בתחומי רשת האינטרנט, אך אנו מוצאים מספר התייחסויות לסוגיה זו במסגרת פסיקה של ערכאות נמוכות.

בפסק הדין הראשון שעסק בסוגיה זו הוא בעניין ויסמן נ' גולן [10] שם נקבע על ידי השופטת רייך-שפירא כי אתר אינטרנט נכנס להגדרה של "עיתון" כאמור בחוק איסור לשון הרע, כאשר האתר למעשה משמש כעיתון מקוון (הנגזר מהמהדורה המודפסת) לכל דבר ועניין אשר מפקח ומאשר את כל הפרסומים שפורסמו בו.

אחריות אתר לתוכן המועלה על ידי צדדים שלישיים

בפסק דין מאוחר יותר בעניין בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי [11] קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו נחשב כעיתון באופן הגדרתו בחוק איסור פרסום לשון הרע. בפסק דין זה התווה בית המשפט מודל המאזן בין חופש הביטוי לבין השם הטוב וכבוד האדם שמביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים של האינטרנט ואת תפקיד הספק במערכת הזו. לפי מודל זה, יש לחייב בעל אתר אינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן האתר לפי מבחן משולש ומצטבר לפיו:

א. רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע;

ב. ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור באופן חד-משמעי וניכר על-פניו;

ג. ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר.

בפסק דין בורוכוב הודגש כי רק אם הנפגע פונה, מתריע ודורש – קמה החובה למחוק. ואם הנפגע אינו פונה ודורש, בעל האתר פטור מאחריות. משמע, היוזמה צריכה להיות של הנפגע ובעל האתר אינו צריך לחשוש, שמא הפיקוח שהוא עושה מיוזמתו אינו מספיק טוב ואינו מגלה פרסומים פוגעים. יצוין כי גם בעניין גלבוע רון נ' בנאטב עופר [12], קיבל השופט אחיקם סטולר את המבחנים שהותוו על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב.

כמו כן נקבע, כי אין זה ראוי להטיל על בעל האתר תפקיד של צנזור או שופט, אלא במקרים קיצוניים של פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת על פני הדברים.

בפסק דין בעניין יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד [13] קבעה השופטת רות רונן כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" ואין הוא נחשב כ"עיתון", זאת בייחוד לאור העובדה שהאתר אשר נידון בפסק דין זה לא תיפקד כ"עיתון אינטרנט" ואין לו מאפיינים של עיתון. בפסק דין זה אומצה הגישה שנקבעה בפסק דין בורוכוב, אשר מצמצמת את האחריות של אתר אינטרנט בגין פרסומים שיש בהם לשון הרע ואשר פורסמו על ידי צדדים שלישיים.

רמי מור נ' YNET (מחוזי)

בשנת 2009 יצא מלפני בית המשפט המחוזי פסק דין מנחה בשאלת חשיפה פרטי טוקבקיסטים באתרי אינטרנט והוא:

ברע (חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים (פורסם בנבו)- החלטה מיום 22.4.07

פסק דין זה הופך את הלכת פלונית אשר היתה נהוגה עד היום, לפיה רק באירוע פלילי של לשון הרע ניתן יהא לחשוף את זהות הגולש.

בהתאם לפסק דין זה של בית המשפט המחוזי בחיפה :

בבואו של בית המשפט לדון בבקשה לחשיפת זהות גולשים באינטרנט, נדרש "דבר מה נוסף", בית המשפט אינו קובע מסמרות לגבי טיבו של אותו 'דבר מה נוסף' אך מציע מספר מבחנים גמישים, שאינם ממצים, ואינם מתיימרים להיות רשימה סגורה ובהם:

1. על התובע להראות שהתביעה מוגשת בתום לב.

2. על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים.

3. יש להתחשב בחופש הביטוי אינו זוכה להגנה אחידה. ותינתן הגנה רחבה יותר לביטוי הפוליטי.

4. יש להתחשב בשאלה האם התובע הוא אישיות ציבורית והאם יש בפרסום עניין לציבור.

5. יש להתחשב ב עוצמתו של הביטוי הפוגע, המטען הערכי השלילי שבו, ופוטנציאל הפגיעה בתובע.

6. יש להתחשב בשאלה האם מדובר בפרסום חד-פעמי או בפרסום חוזר ושיטתי;

7. יש להתחשב בטיבו של האתר או הפורום או הבלוג בו פורסם הביטוי הפוגע והקשר הדברים והדבקם.

8. יש להתחשב בשאלה האם יש להניח שהקורא הסביר נתן משקל של ממש לביטוי הפוגע.

9. ולאחר כל הדברים האלה, ובהתחשב כי בזכויות חוקתיות עסקינן, יש לבחון את הסוגיה באספקלריה של רכיב המידתיות שבפסקת ההגבלה, על פי מבחן המשנה השלישי של מושג המידתיות, המבחן של תועלת מול נזק. על בית המשפט לבחון אם שכרו של הגילוי אינו יוצא בהפסדו, קרי, התועלת שתצמח מחשיפתו של הגולש לעומת הנזק שעלול להיגרם עקב החשיפה.

רמי מור נ' YNET (עליון)

בשנת 2010 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעניין רמי מור, שקבע כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית.

חשיפה וסיכון

חוק איסור לשון הרע מתווה שתי מסגרות של סעדים: האחת אחריות פלילית והשנייה אחריות אזרחית.

היקף האחריות הפלילית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת".

לצורך קיום אחריות פלילית לפי סעיף 6 לחוק, נדרש שהפרסום יפגע בשני בני אדם או יותר. בנוסף, נדרש יסוד נפשי של "כוונה לפגוע", כלומר ישנה דרישה לכוונת זדון בפרסום לשון הרע על מנת להטיל אחריות פלילית על מפרסם. והעונש המקסימאלי הצפוי הוא עד שנת מאסר אחת.

בתיק בורוכוב נ' יפת [14], התווה הנשיא ברק את התנאים בהם יש להטיל על מפרסם לשון הרע אחריות פלילית:

"נמצא, כי המטרה החקיקתית, העומדת ביסוד האחריות הפלילית, חייבת להיות קשורה, מטבע הדברים, באינטרס ציבורי, אשר הפגיעה בו יש בה כדי להצדיק, בנוסף לאחריות האזרחית, גם סנקציות פליליות. אינטרס ציבורי זה הוא המשתקף אפוא בביטוי "בכוונה לפגוע" אשר בסעיף 6 לחוק. אינטרס ציבורי זה חייב לקחת בחשבון לא רק את האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב, אלא חייב הוא להתחשב גם בחופש האישי מסנקציה פלילית מזה ובשלום הציבור מזה. כיצד ניתן אפוא לגבש אמת מידה ראויה לאינטרס ציבורי, אשר, מחד גיסא, תיתן הגנה מספקת לחופש הביטוי ולחופש האישי, ומאידך גיסא, תיתן הכרה ראויה לשמו הטוב של אדם ולשלום הציבור? נראה לי, כי אמת מידה זו היא, אם הפרסום נועד לפגוע בשמו הטוב של אדם אם לאו. כך, למשל, כאשר המפרסם פועל מתוך "כוונות רעות ומזימות ארסיות" – כלשונו של השופט אגרנט… – או כאשר מהפרסום עולים "הזדון והרשעות" – כלשונו של השופט עציוני… – מתגבש אותו אינטרס ציבורי, המצדיק לא רק אחריות אזרחית אלא גם אחריות פלילית…. החופש האישי וחופש הביטוי נסוגים, כאשר קיים רצון לפגוע באחר. אותו רצון לפגוע מצדיק התערבות ציבורית בהגנה על היחיד, שכן שלום הציבור נפגע, מקום שאדם מפרסם לשון הרע מתוך רצון או מתוך מטרה או מניע לפגוע" .

היקף האחריות האזרחית בחוק איסור לשון הרע נקבע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כדלקמן:

"7. פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית…

פיצוי ללא הוכחת נזק

7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

לצורך קיום חבות אזרחית לפי סעיף 7 לחוק, נדרש שהפרסום הפוגעני יפגע באדם אחד או יותר. הפיצוי ללא הוכחת נזק המקסימאלי הצפוי הוא כ – 140,000 ₪ (במידה ודברי לשון הרע פורסמו בכוונה לפגוע ובהתאם לשיעור עליית המדד). גובה הפיצוי יקבע על ידי בית המשפט בהתאם להתנהגות הצדדים לפני הפרסום ואחריו, ביסוד הנפשי של הנתבע ובנזק שנגרם לתובע [15].

המסלול להגשת כתב אישום בגין עבירת לשון הרע אפשרי גם בהגשת קובלנה פלילית פרטית.

______________________________________

[1] חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965

[2] ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337

[3] David J. Loundy, "E-Law: Legal Issues Affecting Computer Information Systems and System Operator Liability", Vol 3, Albany Law Journal of Science and Technology (1993)

[4] Loftus E. Becker, Jr., "The Liability of Computer Bulletin Boards for Defamation Posted by Others", 22 Conn. L. Rev. 203 (1989)

[5] Tacket v. General Motors Corp., 836 F.2d 1042, 1047 (7th Cir. 1987); Anderson v. New York Telephone Co., 320 N.E.2d 647 (N.Y. Ct. App. 1974)

[6] חוק הבחירות (דרכי-תעמולה), התשי"ט-1959

[7] בתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993

[8] תב"מ 16/01 סיעת ש"ס נ' אופיר פינס, פ"ד נה(3), 159, 167

[9] בש"א (י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בנבו)

[10] ק.פ (ת"א) 145/00 ויסמן נ' גולן (פורסם בנבו)

[11] ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו)

[12] בש"א (ת"א) 174875/06 גלבוע רון נ' בנאטב עופר (פורסם בנבו)

[13] ת.א. (ת"א) 37692/03 יצחק סודרי נ' ארנון שטלריד (פורסם בנבו)

[14] ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)

[15] ת.א 1392/03 (שלום נצרת) גורדון ניב נ' פלאוט סטיבן (פורסם בנבו); ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1), 113

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?