תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ונדונה בפני השופט גדעון גינת. ביום 2.1.2019 ניתן פסק הדין בתיק.

הצדדים:

– התובעת: קבוצת חיפה קריות נט בע"מ

– הנתבעות: 1. ניוזים בע"מ; 2. שפר אליענה לאה.

העובדות: התובעת היא בעלת אתר אינטרנט חדשותי. התובעת גילתה, כי הנתבעת 1 מפעילה אתר אינטרנטי המכונה 'ניוזים' והעוסק בפעילות דומה וכי בעלי המניות בנתבעת 1, הם לא אחרים מאשר עובדי התובעת לשעבר.

התובעת סבורה כי שם האתר המתחרה דומה עד כדי הטעייה לשם האתר שלה. על כן, התובעות טוענת כי התנהלות הנתבעים פוגעת בזכויותיה והיא בגדר גניבת עין ועשיית עושר שלא במשפט ולכן היא תובעת פיצויים ובקשה לצו מניעה קבוע.

תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בשים-לב לדרך הדיונית היעילה שהוסכמה על באי-כוח בעלי-הדין, בית המשפט לא פסק הוצאות.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

גניבת עין

בית המשפט פסק כי אין כל דמיון מטעה בלוגו של האתרים.

האתר ניוזים מתהדר באותיות מרובעות גדולות בעברית, בעוד משנהו מציין את המילה NEWS באותיות לועזיות אליהן צמודות מילים נוספות בעברית.

נפסק כי מבחינת צליל השם ניוזים אכן מכיל בתוכו את המילה NEWS, אך הסיומת העברית והמקורית שלו הופכת אותו לשונה בתכלית ממילת המקור, שבכל מקרה אינה מהווה 'רכוש' של התובעת ולא ברי מכוח מה ניסתה לנכסה לעצמה.

בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי המילה "ניוז שפירושה בעברית 'חדשות' הינה "שם שגרתי וגנרי".

נפסק כי גם בכתובות האתרים של התובעת והנתבעת באינטרנט: newshaifakrayot.net למול newsim.co.il אין כל דמיון בצורה או בצליל.

בית השפט מזכיר את ההלכה לפיה שמות גנריים אינם זוכים להגנה: רע"א 7836/09 ג.ו.פ. שמש השקעות  נ' נעמה מנשה [פורסם בנבו] (13.12.2009), שם נדונה הסוגיה בהרחבה, ר'  דברי השופט ד"ר א' גרוניס לפיהם:

"4. ההליך שבפנינו מעורר את הסוגיה של היקף ההגנה שיש להעניק לשם של עסק (והוא הדין לגבי שם מוצר או שירות) בגדר דיני הקניין הרוחני. מקובל להבחין, הן לעניין גניבת עין והן לעניין סימני מסחר, בין ארבעה סוגי שמות: שמות גנרים; שמות תיאוריים; שמות מרמזים; ושמות שרירותיים או דמיוניים (ראו, ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (2001) (להלן – עניין משפחה); ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, פיסקאות 19-15, 29-27 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 27.9.06) (להלן – עניין אווזי); ע"א 491/05 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב נ' חברת הכרם בע"מ פיסקאות 20-19 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.10.06)). עוצמת ההגנה המוענקת לשמות נגזרת מסיווגם לאחת מן הקטגוריות הנזכרות. יודגש, ההבחנה בין הקטגוריות השונות אינה משליכה רק על השאלה האם זכאי השם להגנה כלשהי, אלא גם על היקף ההגנה לה הוא יזכה (ע"א 4116/06 Gateway Inc נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פיסקאות 17-13 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 20.6.07)). ככלל, שמות גנריים אינם בני הגנה".

בית המשפט מזכיר גם כי המבחנים הרלבנטיים לענייננו נדונו גם ב-ע"א 5066/10  שלמה א' אנג'ל נ' י' את א' ברמן  [פורסם בנבו] (30.05.13) שם ציין כב' השופט י' עמית (סע' 24-25):

"24. המבחן שקבעה הפסיקה להוכחתה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום לצרכן להתבלבל ולרכוש מוצר של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר של התובע. לצורך הוכחת יסוד זה, לא נדרשת כוונת הטעייה ולא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל (ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ, פ"ד מד(1) 629, 635 (1990) (להלן: עניין וייסברוד); עניין כהן, בעמ' 363; עניין פרויילנדיך, בעמ' 866; עניין אורט, בפסקה 16). כפי שהזכרנו, ההטעיה קיימת לא רק שעה שהמוצר או השירות נחשבים בטעות למוצר או השירות של התובע, אלא גם כאשר הם נחשבים בטעות לקשורים אליו (סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות; עניין מיגדור, סעיף 52 לפסק הדין). " 25. קביעת קיומו של חשש סביר להטעיה נעשית באמצעות "המבחן המשולש" (המשמש גם בדיני סימני המסחר) שיסודותיו הם: (א) החזות והצליל; (ב) סוג הסחורה וחוג הלקוחות; (ג) שאר נסיבות העניין (עניין אורט, בפסקה 32; עניין כהן, בעמ' 363). למבחן זה צירפה הפסיקה את מבחן השכל הישר, …יצויין, כי … בהפרת סימן מסחר הבחינה תחומה לדמיון בין הסימנים גופם בלבד, בעוד שבגניבת עין נבדק המוצר בכללותו והאם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר (עניין טעם טבע, בעמ' 451-450; רע"א 10804/04 Prefetti Van Melle Benelux B.V נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ, פ"ד נט(4) 461 (2005), סעיף 16 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (להלן: ענין אלפא)). על אף האמור, בהעדר טעם לאבחן ביניהן, ההלכות הנוגעות למבחני ההטעיה בדיני סימני המסחר יפות גם לתחום של גניבת עין. "

נפסק כי על רקע ההלכה הברורה העולה מן הפסיקה, ואף בלי קשר לכך, לא ברור מדוע ומכוח מה, סברה התובעת, כי ביכולתה לנכס לעצמה את הזכויות והמיתוג במילה NEWS. הטענה בדבר זכויות אלה חזרה על עצמה לאורך כל כתב התביעה (כך בתחילת כתב התביעה, ר' סע' 9 בו מייחסת התובעת לנתבעת את הפעלת אתרה 'תוך הפרה בוטה של זכויותיה של התובעת בשם זה', ובהמשך בסע' 10 'השימוש הפסול שעושה הנתבעת 1 ברכושה של התובעת: השם "ניוז" ' ור' סע' 15 'הפרה בוטה של זכויות התובעת בשם "ניוז" ', וכלה בסע' 32.9 בו נטען כי 'התובעת הגתה את רעיון המיתוג והשימוש במילה 'ניוז').

בית המשפט מוסיף וקובע כי טענות אלה, שעלו שוב ושוב בכתב התביעה, לא זכו לשום הנמקה וניסיון התובעת להיתמך בהלכה שנקבעה בפסיקה, דוגמת ע"א 5792/99 שאוזכר לעיל, (הנזכר בסע' 32.1 לכתב התביעה) אינו מסייע לה כלל ועיקר, שכן סע' 14 לפסק דין זה מבהיר באופן חד-משמעי כי:

 ".14  חשוב להעיר בהקשר זה, כי גם במקרה בו מוכח לבית-משפט כי מלה שכיחה זכתה למשמעות מישנית המקנה זכות לעוסק פלוני, גם-אז תוגבל ההגנה לשימוש באותה מלה בלבד אך לא לצירופים שונים הכוללים אותה או להטיותיה. ראו, למשל: Office Cleaning Services, LD. v. Westminster Window and General Cleaners, LD. 63 R.P.C. 39, 43.  אפשר אפוא שמתחרה יבחר בשם השונה ולו באורח מיזערי, מן השם שהתובע בחר לו, ובכל זאת לא יחוייב בעוולה "

על כן פסק בית המשפט כי ראוי לראות במילה או בסימן NEWS   כשייכים למשפחת ה"מילים בעלות 'ניחוח אוניברסלי', אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם לנכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור" כלשון השופט גרוניס בעניין שמש ובעניין ש א פורמט סחר ושירותים הנ"ל.

יחסי הצדדים וההסכם שנכרת ביניהם

בית המשפט דוחה גם את הטענות כנגד הנתבעת 2 לפיהן נשאה בעלויות בלתי מבוטלות לצורך הכשרתה המקצועית של הנ"ל, וכי במסגרת עבודתה אצל התובעת נחשפה למידע רב וסודות מסחריים בהם היא מזלזלת וכי 'התנהלותה הקלוקלת .. הובילה להפרתה את ההסכמים וההסכמות עם התובעת באופן יסודי'.

נפסק כי לכתב התביעה לא צורף כל הסכם/חוזה ממנו ניתן ללמוד על אודות ההבנות וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בראשית דרכם ואשר עליהן היתה מושתתת עבודתם המשותפת. עיון ב'הסכם למתן שירותים' שנחתם בין הצדדים מעלה, כי במעשי הנתבעת 2 אין משום הפרה.

אין בהסכם תניה מפורשת בדבר 'תקופת צינון' לאחר תום העבודה המשותפת ולפיכך לא ראה בית המשפט בפעולת הנתבעת 2, שעליה, כנראה,  לעבוד לפרנסתה, משום הפרה של ההסכם.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?