תביעה שהוגשה בתחילה על ידי חברת גאמידה מדאקויפ בע"מ כנגד חברת גטר ביו מד בע"מ, חברת Fisher Scientific Company L.L.C ומר יעקב טוויק (בהמשך הועבר התביעה כנגד טוויק לבית הדין לעבודה והתביעה כנגד גטר הסתיימה בפשרה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 5.12.2012 ניתן פסק הדין בתביעה כנגד פישר.
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך 4 מיליון ₪ בגין גזל של סודות מסחריים ושימוש בהם. התובעת טוענת כי הנתבעת, חברת FISHER SCIENTIFIC העולמית, שיתפה פעולה עם עובד לשעבר של התובעת, יעקב טוויק, אשר הורשע על פי הודאתו בכך שחדר ללא רשות למחשבי התובעת ונטל משם חומרים שונים (חדירה לחומר מחשב). התובעת טוענת כי הנתבעת עודדה את טוויק לחדור למחשבי התובעת לצורך השגת מידע סודי השייך לה, ולשם שימוש במידע על מנת לפגוע בעסקיה.
התביעה הוגשה תחילה גם נגד טוויק וחברת גטר ביו מד בע"מ (להלן: "גטר"), שהיא נציגתה של הנתבעת בישראל. טוויק עבד בגטר בעת שביצע את החדירות הבלתי מורשות למחשבי התובעת, ועשה לשם כך שימוש במחשביה. התביעה נגד טוויק הועברה לבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, ובסיומה חויב טוויק לשלם לתובעת סך של 1 מיליון ₪ (פסק הדין ניתן מכוח סעיף 79א. לחוק בתי המשפט). התביעה נגד גטר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו חויבה גטר בתשלום סך של 400,000 ₪ לתובעת.
תוצאות ההליךהתביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי כתב התביעה חושף פרשה חמורה של גזל סודות מסחריים, שבוצע בידיעתה המלאה ובעידודה של הנתבעת. הנתבעת הפעילה עובד לשעבר של התובעת (טוויק) כסוכן שפעל עבורה אצל התובעת. הלה חדר למחשבי התובעת מאות פעמים, תוך ביצוע עבירות לפי חוק המחשבים, כדי לדלות משם מידע עסקי חסוי שהנתבעת שמחה לקבל ואף השתמשה בו כדי לפגוע בתובעת. עסקינן בריגול תעשייתי שביצעה הנתבעת אצל התובעת, כדי לשאוב מידע חסוי על מתחרותיה.
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 600,000 ₪ כפיצוי סטטוטורי בגין גזל סודותיה המסחריים (1,000,000 ₪ פיצוי בתיק זה, בקיזוז הסך של 400,000 ₪ שגבתה התובעת לפי פסק הדין שניתן נגד גטר).
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 60,000 ₪, ובנוסף תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪. סכומים אלו ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

גזל סודות מסחריים

העילה העיקרית עליה מושתתת התביעה הינה העוולה של גזל סוד מסחרי. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") מגדיר "סוד מסחרי" כדלקמן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
סעיף 6 לחוק אוסר על גזל של סוד מסחרי ומבהיר מהו "גזל סוד מסחרי". ככל שהדבר נוגע לענייננו, גזל של סוד מסחרי יכול להתבטא ב"נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל" (סעיף6(ב)(1); "שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד" (סעיף 6(ב)(2); "קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2) או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו" (סעיף 6(ב)(3). סעיף 10 לחוק קובע חזקת שימוש, לפיה חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי, אם הסוד הגיע לידיעתו, או היתה לו גישה אליו, ואם המידע בו השתמש דומה מהותית למידע הגלום בסוד המסחרי.
החוק קובע שלוש חלופות ל"גזל" סוד מסחרי: נטילה, שימוש או קבלה. על מנת שאדם אשר קיבל סוד מסחרי יימצא אחראי כלפי בעל הסוד, יש להראות כי הוא ידע, או עצם עיניו מלדעת, כי מדובר אכן בסוד מסחרי שניטל מבעליו שלא כדין. זאת ועוד, על מנת שתצמח עילה בגין "קבלת" הסוד, יש צורך בשיתוף פעולה מסוים מצידו של המקבל; מי שהיה לגמרי פסיבי, לא יחשב כמי שקיבל את הסוד (דויטש, בעמ' 692). השאלה אם גזילת המידע גרמה נזק לתובע או הניבה רווח כלשהו לנתבע איננה רלוונטית לנושא ההגנה על הסוד המסחרי. נזק איננו תנאי להגנה על הסוד, אם כי הוא מהווה תנאי לקבלת פיצוי ממשי, להבדיל מפיצוי סטטוטורי.
בענייננו, נפסק כי הנתבעת לא רק "קיבלה" מידע סודי, אלא אף היתה שותפה לנטילתו, באמצעות טוייק. היא גם עשתה בו שימוש לרעת התובעת.
לצורך קיום יסודותיו של סעיף 6(ב)(3) לחוק עוולות מסחריות מספיק להראות כי הנתבעת קיבלה את המידע הסודי, וכי ניכר על פניו שמדובר במידע שהושג באמצעים פסולים. נפסק כי תנאים אלו הוכחו. העובדה שהנתבעת קיבלה מטוויק מספר ניכר של מיילים, לאורך זמן, וללא כל מחאה מצידה, מספיקה כדי להטיל עליה אחריות כמי ש"קיבלה" סוד מסחרי. אך הנתבעת הרחיקה לכת אף מעבר לכך, ושידלה את טוויק להמשיך ולהעביר לה חומר סודי של התובעת, בידיעה שהחומר מושג בדרכים פסולות.

מהו סוד מסחרי

ההלכה היא כי כל מידע עשוי הוות סוד מסחרי. ההגדרה שאומצה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, הינה רחבה ביותר: "מידע עסקי, מכל סוג…", וזאת בכפוף לעמידה במספר תנאים.
בת.א. (ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ [פורסם בנבו] , פ"מ תשנ"ה א' 313, התייחס כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד להגדרת "סוד מסחרי" כדלקמן:  "סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צירוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו הזדמנות להשיג עדיפות על פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות".
עוד הוסיף כב' הנשיא וינוגרד כי אין צורך שהמידע יהיה בבחינת חידוש, וגם אין צורך שהמידע הסודי יושג באמצעות השקעת משאבים על ידי בעל המידע; אך צריך שיתקיים בו מימד של סודיות.
סוד מסחרי יכול שיהיה מידע בנוגע לשיטות עבודה, תוכניות עבודה, רשימת לקוחות, רשימת סוכנים וספקים, מידע על מחירים, וכו'. ככל שעסקינן במתן הגנה לתוכנו של הקשר המסחרי בין חברה ללקוחותיה, הדעה הרווחת היא כי תוכן זה ראוי להגנה טובה.
לא כל מידע עסקי זוכה, כשלעצמו, להגנה המוענקת לסודות מסחריים; על מבקש ההגנה להוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק.

מידע שפורסם בפומבי אינו סוד מסחרי

סודיות המידע הינה הציר המרכזי שסביבו נעים דיני הסודיות המסחרית. מידע שפורסם בפומבי אינו יכול להיות, כמובן, מושא להגנות המוקנות ל"סוד מסחרי". עם זאת, לצורך מתן הגנה למידע – אין דרישה לסודיות מוחלטת, אלא לסודיות יחסית. כך, למשל, נקבע כי העובדה שהמידע ידוע לחלק מן העובדים בחברה איננה שוללת את היותו "סודי". לעומת זאת, פרסום המידע באינטרנט מאפשר נגישות קלה למידע לכל דכפין, באופן השולל את היותו "סוד מסחרי".
לטענת הנתבעת, המידע שטוויק העביר לה לא כלל "סודות מסחריים" כלל. כך, למשל, נטען כי מחירוניה של התובעת מתפרסמים באינטרנט, עובדה השוללת מהם הגנה כ"סוד מסחרי". עוד נטען כי התכתבויות של התובעת עם צדדים שלישיים, לרבות חברת "אינטל", אף הן אינן בגדר מידע סודי.
נפסק כי די בכך שחלק מן התכנים שהועברו לנתבעת מהווים מידע סודי מוגן על מנת למצוא אותה אחראית לעוולה של גזל סוד מסחרי. נפסק כי העד מטעם הנתבעת העיד כי בעוד שרשימת הלקוחות עצמה איננה סוד, הרי שהמחירים המוצעים ללקוחות ספיציפיים, דרכי העבודה מול הלקוחות ואופן השגת הלקוחות מהווים סוד מסחרי. על כן, נפסק כי, יש לדחות את טענת הנתבעת כי המידע שהעביר אליה טוויק לא היה סודי.

מידע המקנה לבעליו יתרון תחרותי הוא סודי

תנאי נוסף להיותו של מידע ראוי להגנה כ"סוד מסחרי" הינו כי סודיותו מקנה לבעליו יתרון תחרותי. העובדה שניתן להגיע למידע בדרכים לגיטימיות, אינה שוללת בהכרח את היתרון התחרותי הגלום במידע, וזאת אם ההגעה לאותו מידע דורשת השקעה משמעותית בזמן או במשאבים אחרים.
נפסק כי נקודת המוצא נטועה בהנחה שטוויק לא שלח לנתבעת "דואר זבל": חזקה עליו שלא חדר למחשבי התובעת כדי לדלות משם רשימת קניות למכולת. טוויק, בהיותו עובד לשעבר של התובעת, ועובד של גטר-המתחרה בעת ביצוע העבירות, היה בקיא מעין כמוהו בחומרים שנטל ממחשב התובעת והעביר לנתבעת. הוא העביר חומרים בעלי חשיבות מבחינת התובעת ומבחינת הנתבעת. כך גם חזקה על הנתבעת שלא היתה ממשיכה לשתף פעולה עם טוויק, ולהסתכן במעשה שהוא על גבול הפלילי, אם לא מעבר לכך, לולא סברה שהמידע שהוא מעביר לה הינו  משמעותי, מן הסוג שעשוי להניב לה יתרונות בתחרות מול התובעת.
הנתבעת קיבלה מטוויק מידע סודי, אמין ועדכני, בזמן אמת, בנוגע לתכניותיה העסקיות של התובעת, ודאגה להקדים אותה ולהתעלות עליה בהתנהלותה מול אינטל, והכל במטרה לגרום לאינטל לנטוש את עסקיה המבוססים עם התובעת ולבכר על פניה את הנתבעת. גם אם בסופו של דבר אינטל נותרה לקוחה של התובעת, הדבר עלה לתובעת במאמצים ניכרים, בהוצאות ובנכונות להגמיש את תנאי העסקה.
די בכל אלו כדי לקבוע כי המידע שהועבר על ידי טוויק לוייס כלל מידע סודי של התובעת שהעניק לה יתרון עסקי, כל עוד נותרו סודי בפני הנתבעת, שהיתה המתחרה הגדולה של התובעת.

החובה לשמירה על המידע כסודי

על מנת לזכות בהגנה על המידע יש להראות כי הוא אינו ניתן לגילוי בנקל על ידי אחרים (סעיף 5 לחוק). האפשרות לגזול את המידע מן התובע ללא מאמצים ניכרים, באמצעים פסולים, לא תהפוך את המידע למידע "שניתן לגילוי בנקל". אולם במקרה כזה, זכותו של בעל הסוד להגנה עשויה לפקוע מחמת כך שלא נקט אמצעים סבירים להגנה על הסוד, עובדה המהווה תנאי נוסף להגנת סוד מסחרי (דויטש בעמ' 462). ואולם, לא זו בלבד שהאפשרות לגזול את הסוד ללא מאמץ ניכר אינה הופכת את המידע לכזה שניתן לגילוי בנקל, אלא שהיא גם לא תביא בהכרח למסקנה שהתובע לא נקט אמצעים סבירים להגנה על הסוד. ככל שמעשיו של הנתבע לצורך גילוי הסוד חמורים יותר, כך יירתעו בתי המשפט מלומר שהסוד אינו ראוי להגנה משום שלא ננקטו לגביו אמצעי הגנה מספיקים. הכלל הוא כי מי שנקט אמצעים פסולים לנטילת הסוד, לא יישמע בטענה שהסוד לא היה מוגן דיו.
המלומד דויטש מפרט בספרו אמצעי הגנה מקובלים שנהוג לנקטם, כדלקמן:
א. יידוע העובדים בנוגע לסודיות המידע והחתמתם על הסכמי סודיות (אם כי העובדים חבים חובת סודיות גם ללא הוראה מפורשת בעניין זה וזאת מכוח יחסי האמון בינם לבין המעביד);
ב. הכללת אזהרות בנוגע לסודיות המידע במסמכים המכילים אותו;
ג. הגבלת גישה של זרים למידע;
ד. מידור העובדים באופן שרק מי שהמידע דרוש לו יתוודע למידע הסודי;
ה. קידוד והצפנת מידע רגיש;
ו. שמירת מסמכים חשובים בכספת.
דויטש מדגיש כי הדרישה בחוק הינה לנקיטת אמצעים סבירים בלבד, ולא להשקעת השקעות יוצאות דופן. יש להתחשב בטיב המידע המוגן, בעלויות ההגנה, ובתועלת שצומחת מן ההשקעה באמצעי ההגנה (שם, בעמ' 518-519).
הנתבעת טוענת כי התובעת לא דאגה להגן על המידע שהיא טוענת לסודיותו. עדי התובעת הודו כי לא החליפו סיסמה לדואר האלקטרוני שלהם במשך שנים, על אף שבשלב מסוים התעורר אצלם חשד לדליפת מידע. המומחה לאבטחת מידע של  התובעת, זאב שניידר, הסכים כי הימנעות מהחלפת סיסמה במשך שנים הינה נוהג שמעורר קושי מבחינת אבטחת מידע. אך בידנר הסביר כי באותה תקופה הם לא חשבו שמקור הדליפה הוא במיילים, אלא בהעברה ישירה של אינפורמציה מאחד העובדים לטוויק. התובעת גם הודתה כי היא לא נהגה להחתים לקוחות על הסכמי סודיות בנוגע להצעות מחיר שקיבלו מהם. אך אין כל ראיה כי כך נהוג או מקובל לעשות.
אכן, הכלל הוא כי על בעל הסוד לנקוט אמצעים סבירים להגנה עליו. ואמנם, התובעת החתימה את עובדיה, וביניהם טוויק, על הסכמי סודיות. העובדה שהתובעת לא דאגה להזהיר את טוויק, לאחר שסיים את עבודתו אצלה, פן יפר את הסכם הסודיות, אינה מלמדת על אדישותה לגילוי המידע.
לתובעת היתה מערכת הגנה כפולה על מחשביה, והיא העסיקה חברה שייעצה לה בענייני מיחשוב (אלדור). נראה, אם כן, שהתובעת נהגה באופן סביר לשם הגנה על סודותיה. היא העסיקה מומחים לענייני מחשבים וסמכה עליהם שידאגו, בין היתר, גם לשאלת האבטחה. ייתכן שהיה מקום לאבטח את מחשבי התובעת בצורה קפדנית יותר, אולם הדרישה מבעל הסוד איננה אלא לנקיטת אמצעים סבירים להגנה עליו. בדרישה זו עמדה התובעת.
נפסק כי המקרה דנן איננו דומה לעניין זנלכל אליו מפנה הנתבעת. באותו מקרה נקבע כי "בעל מידע שאינו נוהג באמצעים לשמירתו… אינו יכול לבוא אחר כך ולטעון שמידע זה היה סודי". אך בה בעת נקבע גם כי: "כדי לבחון, אם המידע היה חופשי לכל מעוניין או נשמר כ"סודי" על-ידי בעליו, יש להוכיח שבעל הסוד שמר בפועל סודיות מסוימת ביחס אליו. כלומר – שרק באמצעים לא-כשרים או לא-מקובלים ניתן היה להשיג את המידע". בניגוד למקרה דנן, בעניין זנלכל לא נזקק עובד החברה לעשות שימוש באמצעים פסולים כדי להשיג את המידע שנטען כי הוא סודי, שכן החברה לא עשתה צעד כלשהו להסתרת המידע. במקרה שלנו, לעומת זאת, טוויק נדרש לבצע עבירה פלילית של חדירה למחשב כדי להגיע למידע. די בכך כדי להעיד כי המידע היה מוגן בצורה סבירה.
זאת ועוד, הכלל הוא כי כאשר אדם עושה שימוש באמצעים לא חוקיים על מנת להגיע למידע, הוא לא יישמע בטענה שבעל הסוד לא הגן עליו מספיק. כפי שפורט לעיל, ככל שמעשיו של הנתבע לצורך גילוי הסוד חמורים יותר, כך יסתפקו בתי המשפט בנקיטת  אמצעי הגנה מעטים יותר מצד בעל המידע על מנת לקבוע כי המידע ראוי להגנה.

אחריותה של החברה הנתבעת למעשי עובדיה הבכירים

קיימות שתי חלופות אפשריות להטלת אחריות על הנתבעת למעשיהם של מנהליה – וייס וסילנדר. האחת, הגורסת כי היא אחראית בצורה ישירה לגזילת הסודות המסחריים, באשר אורגן שלה ביצע את העוולה. השניה היא כי הנתבעת אחראית באחריות שילוחית למעשיהם של וייס וסילנדר, שהינם עובדים של הנתבעת שביצעו את המעשים במסגרת תפקידם בחברה, ועל מנת להשיא את רווחיה.
אחריותו של התאגיד למעשי האורגן איננה נובעת מאחריות שילוחית בשל היות האורגן שלוח או עובד של התאגיד;  אחריות התאגיד הינה אישית, ונובעת מכך שהדין מתייחס אל פעולתו של האורגן ואל מחשבתו כאל פעולת התאגיד ומחשבתו, וזאת בשל מעמדו או מהות פעולותיו של האורגן. "תורת האורגנים" רואה באורגן את "המוח" ואת "מרכז העצבים" של התאגיד, מעין "אני אחר" של התאגיד.
נפסק כי וייס וסילנדר פעלו במסגרת תפקידם בחברה כדי לקדם את ענייניה, גם אם עשו זאת בצורה בלתי חוקית,  ופעולותיהם העניקו לחברה יתרון מסחרי שנבע מן השימוש בסודות המסחריים של התובעת.
בנוסף נפסק כי, ניתן לבסס את אחריות הנתבעת למעשיהם של וייס וסילנדר על אחריות שילוחית של מעביד למעשי עובד.
ההלכה היא כי רק חריגה מוחלטת מן התפקיד יכולה לפטור את המעביד מאחריותו.
סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לעניין חבות מעביד:
"(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו – 
(1) אם הרשה או אשרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו; אולם – 
(א)…
(ב)…
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". 
בענייננו נפסק כי, מעשיהם של וייס וסילנדר נעשו תוך מילוי תפקידם בחברה הנתבעת, ועל מנת לקדם את האינטרסים שלה. מעשים כאלו נופלים למסגרת מעשים שנעשו "תוך כדי עבודתו", גם אם בוצעו באופן "לא נאות".
לא מיותר לציין כי וייס ממשיך לעבוד אצל הנתבעת, ואף קודם לתפקיד של מנהל המכירות שלה. לא כך נוהגת חברה בעובד בכיר שהפר את הוראותיה מבחינה אתית, והדבר מחזק את המסקנה שוייס פעל עבור הנתבעת ומטעמה – גם בראייתה. לפיכך, ניתן לבסס את אחריות הנתבעת למעשי וייס וסילנדר גם על אחריות שילוחית למעשי עובד.

פיצוי כספי בגין גזל סוד מסחרי – הוכחת נזק

לטענת התובעת, מעשי הנתבעת גרמו לה נזקים כבדים. עיקר הנזק מבוסס על הנחת מחזור שנדרשה התובעת לתת לאינטל, לטענתה, בעקבות מעשי הנתבעת. ראובני טען כי בעבר לא נדרשה התובעת ליתן הנחת מחזור לאינטל, וכי מחירי המוצרים ש-VWR מכרה לאינטל היו זהים בכל העולם, ובשום מקום בעולם לא ניתנה לאינטל הנחת מחזור. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשיה לבין הנחת המחזור שנתנה התובעת לאינטל.
נפסק כי לא הוכח כי הנחת המחזור הנטענת קשורה להעברת המידע הסודי של התובעת לנתבעת.
בנוסף נפסק כי התובעת איננה זכאית לפיצוי בגין הנחת המחזור שניתנה לאינטל, גם משום שלא הוכיחה כדבעי את שיעור הנזק שנגרם לה כתוצאה מכך.

פיצוי כספי בגין גזל סוד מסחרי – אומדן

התובעת גם ביקשה בכתב התביעה לפסוק לה פיצוי על דרך האומדן, בסך שלא יפחת מ- 4 מיליון ₪.
אשר לפסיקת פיצוי על פי אומדן כללי, הרי שאין מקום, ואף לא אפשרות משפטית,  לעשות כן, כאשר לא ברור מהם הנזקים שהתובעת מבקשת מבית המשפט לאומדם וגם לא הובאו נתונים לגבי שיעורם. נפגע התובע פיצויים חייב להוכיח במידת וודאות סבירה הן את נזקו, והן את שיעור הפיצויים המגיעים לו; רק אם הוכחו עצם קרות הנזק והיקפו, אך קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידתו ושיעורו, רשאי בית המשפט לפסוק על דרך האומדנה. במקרה דנא נפסק כי, הנזק המיוחד הנטען לא הוכח, וגם לא הובאו נתונים אמינים לגבי היקפו.

פיצוי כספי בגין גזל סוד מסחרי – פיצוי ללא הוכחת נזק

בכתב התביעה ובסיכומיה ביקשה התובעת, לחלופין, לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק. נפסק כי זה ערוץ הפיצוי היחיד הפתוח בפני התובעת, לאחר שהתברר כי לא הוכח שיעור הנזק המיוחד שנגרם לה והקשר הסיבתי בינו לבין מעשי הנתבעת.
חוק עוולות מסחריות מאפשר מתן פיצוי ללא הוכחת נזק. סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע:
"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים,  כעוולה אחת.
(ג) …".
הכלל הוא כי יש להתאים את הסעד לסוג הסוד המסחרי שנגזל ולטיבו, לסוג ההפרה, לטיב הפגיעה ולהיקפם. ככל שהפגיעה קטנה יותר והסוד מצומצם יותר ונגיש יותר לציבור, כך יצומצם גם הסעד.

פיצוי כספי בגין גזל סוד מסחרי – פיצוי ללא הוכחת נזק – מספר ההפרות

השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר זה הינה האם יש לראות במעשי הנתבעת משום "מסכת אחת של מעשים" המהווה עוולה אחת, או כמה עוולות נפרדות.
כל אירוע נפרד של גזילת סוד מסחרי, אשר נוגע בכל פעם למידע סודי אחר, מהווה עוולה נפרדת לעניין הפיצוי הסטטוטורי.
בהעדר נתונים לגבי מספר הפעמים בהם העביר טוויק מידע לנתבעת ומספר פריטי המידע הסודי שהועברו, לא נותר אלא להסתמך על המיילים ששלח לוייס ולסילנדר, אשר צורפו לתצהירי התובעת, וכן על עדותו של טוויק בנוגע למספר הפעמים בהם נפגש עם אנשי הנתבעת ומסר להם חומרים נוספים שהיקפם אינו ידוע.
לסיכום: נפסק כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי המחושב בגין 13 מעשי עוולה נפרדים (לכל הפחות) של גזל סוד מסחרי, כאשר כל אירוע נפרד של העברת מידע סודי שונה מהווה עוולה המזכה בפיצוי סטטוטורי. הנתבעת קיבלה מטוויק 12 דברי דואר אלקטרוני שונים שדלה ממחשבי התובעת, ואשר 10 מהם הכילו מידע סודי, ואנשיה נפגשו עם טוויק עוד שלוש פעמים וקיבלו ממנו חומר בפגישות אלו וגם בשיחות טלפון.
מן הראיות שהובאו, כולל עדותו של טוויק, עולה כי 10 המסמכים הנ"ל, שהנתבעת מודה כי קיבלה, הינם "קצה הקרחון", ושהנתבעת קיבלה מטוויק חומר רב שניטל שלא כדין ממחשבי התובעת. נוכח הנסיבות החמורות של הגזילה, וכאשר עולה מן הראיות שהנתבעת קיבלה ממחשבי התובעת חומר בהיקף העולה על זה שניתן היה להוכיח בצורה מדויקת, ובהתחשב בהיקף עסקיה הגדול של התובעת, המעיד גם היקף הפגיעה שסביר כי נגרמה לה (סך כל מכירותיה של התובעת לאינטל בלבד בשנת 2009 הגיע לכ- 2 מיליון דולר) – על כן נפסק לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין כל מעשי העוולה שביצעה הנתבעת  בסך כולל של 1,000,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

פיצויי ללא הוכחת נזק שולל פיצוי בגין נזקים מיוחדים שהוכחו

משנפסק לתובעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, היא אינה זכאית לפיצוי נוסף בגין נזקים מיוחדים שהוכחו.

מניעת כפל פיצוי

יש לקזז מן הפיצוי הנפסק לתובעת את סכום הפיצוי אשר שולם לה על ידי גטר (400,000 ₪). התובעת לא עשתה כל הבחנה בכתב התביעה בין המעשים המיוחסים לגטר לבין אלו שיוחסו לנתבעת, כאשר גטר היא הנציגה של הנתבעת בישראל, שהעסיקה את טוויק בעת ביצוע המעשים נשוא כתב התביעה. מכאן שהן גטר והן הנתבעת ביצעו אותן עוולות וגרמו לאותו נזק לתובעת. הפיצוי שנפסק לתובעת במסגרת פסק דין זה הינו הפיצוי המלא לו היא זכאית, ולכן התעלמות מן הפיצוי ששולם לה על ידי גטר יביא לכפל פיצוי.
לעומת זאת, אין מקום להפחית מן הפיצוי את הסכום בו זכתה התובעת במסגרת פסק הדין נגד טוויק, אך טרם שולם לה. הנתבעת פעלה כשותף וכמשדל למעשיו של טוויק, ושניהם מעוולים במשותף, כאמור בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968. אחריותם של הנתבעת וטוויק כלפי התובעת הינה ביחד ולחוד (סעיף 11 לפקודה). שניהם ביצעו כלפי התובעת עוולה אחת (לא מבחינת מספר המעשים), שהנזק שנגרם בעטיה הוא אחד, אם כי מטעמים של סמכות עניינית נדון עניינו של טוויק בבית הדין לעבודה. לפיכך, הנתבעת חבה בתשלום מלוא הנזק שנגרם לתובעת. בע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר, לא פורסם (7.9.10) [פורסם בנבו] , הבהיר בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית בפסקה 37 וכב' השופטת א' חיות בפסקה 2), כי מטרת ההוראה בסעיף 11 לפקודת הנזיקין  היא להביא לידי כך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין נזקו, "מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי… במיוחד במצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק 'מתגלגל, לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק" (כב' השופט עמית, פסקה 43). זה בדיוק המצב בענייננו.  התובעת זכאית, אפוא, להיפרע מן הנתבעת את מלוא הסכום שנפסק בתיק זה, במקביל לזכותה להיפרע מטוויק את הסך של 1 מיליון ₪ שנפסק לטובתה (אם כי היא אינה זכאית להיפרע משניהם גם יחד, שאז יהיה בכך כפל פיצוי).
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?