תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון – יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט.
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

נקודת המוצא – העתקה מותרת

הכלל המשפטי הוא, כי כל אדם רשאי ליצור ולמכור מוצרים, אף אם יש כמותם בשוק, ואף אם הם פרי מחשבתו ועמלו של הזולת, אלא אם כן מעניק החוק לאותו מוצר הגנה מפני כך.
לפיכך, על מנת להשיב על שאלה זו, יש לבחון האם נקטו התובעות בפעולות כלשהן שיש בהן כדי להעיד על היותן בעלות זכויות הקניין הרוחני בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו ו/או האם חלות על יצירות אלו ההגנות המוקנות בחוק, באופן אשר יש בהן כדי להעיד על זכויותיהן של התובעות בהם כיוצרותיהם.
נפסק כי התבוננות בכיסא מתוצרת "פישר פרייס" ובכיסא מתוצרת "Infanti", בריפודים המצוירים שלהם ובחוברות ההדרכה שצורפו להם מלמדת כי החזות הכוללת שלהם דומה עד כדי זהות. יחד עם זאת, נפסק כי העתקה וחיקוי כשלעצמם, בהיעדר הגנה סטטוטורית מכוח דיני המדגמים או הפטנטים, אינם מקימים, לכשעצמם, עילת תביעה. יש להידרש ולבחון את נסיבות ההעתקה בכל מקרה לגופו. (ר' ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ, [פורסם בנבו], 25/06/07; רע"א 502/04 Buffalo Boots GMBH נ' גלי – רשת חנויות נעליים גלי השלום, [פורסם בנבו], 16/05/04).

משמעות אי רישום מדגם או פטנט

העד מטעם התובעת העיד כי התובעות רשמו מדגם על כיסא דומה לכיסא נשוא התביעה, אך לא על הכיסא נשוא התביעה או על סדרת דמויות החיות בשם "פרשס פלנט", עליה נמנית דמות האריה, וכי נרשם בארה"ב פטנט על המנגנון של הכיסא.
הגנה על פי פקודת הפטנטים והמדגמים ניתנת למדגם רשום (ר' סעיף 33 לפקודה) ואף הגנה על פטנט על פי חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 טעונה רישום (ר' סעיף 36 לחוק).
לפיכך, משלא רשמו התובעות בישראל את כיסא הנדנדה כמדגם וכן לא רשמו פטנט על המכלול המיוחד של הכיסא, נפסק כי התובעות אינן זכאיות להגנה על יצירותיהן, קרי כיסא הנדנדה, הריפוד המצויר וחוברת ההדרכה שלו, מכוח פקודת הפטנטים והמדגמים ו/או מכוח חוק הפטנטים.

אין צורך ברישום של זכויות יוצרים בישראל

'זכות יוצרים' מוגדרת בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים כזכות בלעדית לעשות ביצירה או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר מהפעולות המנויות בסעיף, בהתאם לסוג היצירה. זכות יוצרים קמה באופן אוטומטי עם מעשה היצירה. אין צורך בנקיטת פעולה פורמלית כלשהי ובמיוחד אין צורך ברישום היצירה במשרד כלשהו. (ר' ט' גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שניה, כרך א'),עמ' 102) (להלן: "גרינמן")).
אמנת ברן מחייבת הכרה בזכות היוצרים ביצירה ללא דרישות פורמאליות, כגון תנאי רישום. אף בישראל לא קיימת שיטת רישום רשמית של יצירה. זכות יוצרים קמה, כאמור, באופן אוטומטי עם מעשה היצירה ואין צורך בנקיטת פעולה פורמאלית כלשהי ובמיוחד אין צורך ברישום היצירה במשרד כלשהו. (ר' גרינמן,  עמ' 102)

זכות יוצרים ביצירה

המונח 'יצירה' אינו מוגדר כלל בחוק זכויות יוצרים. סעיף 4 לחוק קובע מהן סוגי היצירות הנהנות מהגנת החוק, ואולם, הפסיקה קבעה כי מדובר ברשימה פתוחה, וכי יש ליתן פרשנות מרחיבה ליצירות הנהנות מהגנתו של החוק. ההלכה היא שאין צורך להראות כי היצירה היא בעלת ערך אמנותי של ממש – ודי בכך שהושקע בה מאמץ ויש בה מן המקוריות, המקנים לה אופי שונה מאופי החומרים שמהם עוצבה. רעיון גרידא – אפילו הוא חדשני ויוצא-דופן – אינו 'יצירה', וחוק זכות יוצרים אינו מגן עליו, אלא על היצירה שבגדרה מובא הוא לידי ביטוי.
סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי תהא זכות יוצרים ב"יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
סעיף 8(א) לחוק זכות יוצרים קובע כי:
"זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה:
(1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל;
(2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה."
על כן, סעיפים אלו מציבים מספר תנאים הנדרשים כתנאי למתן הגנת זכויות יוצרים ליצירה:
"(1) מקוריות;
(2) היצירה ספרותית ו/או אומנותית ו/או דרמטית ו/או מוסיקלית; 
(3) קיבעון היצירה; 
(4) קיומה של זיקה בין היצירה לישראל. "

התנאי הראשון: מקוריות היצירה

דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה (ר' ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, [פורסם בנבו], 18.11.2013 (להלן: "עניין סייפקום")). משמעותה הינה שיצירה נוצרה בידי הטוען לזכות יוצרים (מבחינה זו שהוא 'המקור' ליצירה) ושהיא מגלמת מידה כלשהיא של יצירתיות, או של משאב רוחני – אינטלקטואלי השקול ליצירתיות. אין כל דרישה שהיצירה תהיה חדשנית או ייחודית. (ר' גרינמן, כרך א, עמוד 90).
הלכה היא כי על מנת שתתקיים דרישת המקוריות נדרש כי יתקיימו שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה, ומבחן היצירתיות (ר' עניין סייפקום)
נפסק כי מתקיימת בענייננו דרישת המקוריות וכי מקורן של היצירות – קרי, כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, הריפוד המצוייר וחוברת ההדרכה שלו – בתובעות.

1. מקוריות היצירה: מבחן המקור

מבחן המקור דורש כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר וכי אין היצירה מבוססת על יצירה אחרת. בהיבט רחב אין בנמצא שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או 'רעיון' הם פיתוח של המצאה או 'רעיון' קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל'רעיון' או ל'יישום' קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף¬ על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו. (ר' גרינמן, עמ' 81; ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3)749, 759)
בענייננו נפסק כי מקורן של היצירות–  קרי כיסא הנדנדה כמכלול, הריפוד המצוייר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו – הינן בתובעות, שהשתמשו בכישוריהן ונתנו ביטוי מקורי לרעיון שלהן.
הוכח כי צורת הכיסא ומבנהו כיצירה תלת מימדית הינה פרי פיתוחן של התובעות וכי הוא תוכנן ועוצב על ידי אחד מעובדי מחלקת הפיתוח שלה במסגרת עבודתו בה.
כמו כן, הוכח כי דמות האריה המודפסת על ריפוד הכיסא נמנית על סדרת דמויות של חיות המכונה בשם "פרשס פלנט", אשר יוצרה על ידי התובעות וכי חוברת ההדרכה נכתבה על ידי עובדי התובעות במשרדיהן והיא כוללת ציורים ושרטוטים של כיסא הנדנדה שהינם פרי יצירתם והועברה למשרדיהם בסין לשם העברתה לפורמט המתאים להורדתה לדפוס במפעל ההדפסה.
מבחן המקוריות, אינו דורש, כאמור, כי  היצירה תהיה חדשה אלא רק שתהיה מקורית, על כן, גם אם כיסא הנדנדה כמכלול ו/או הריפוד המצויר ו/או חוברת ההדרכה שלו מתבססים על רעיון של כיסאות נדנדה אחרים ו/או חוברות אחרות הנלוות לאותם כיסאות, אין בעובדה זו כדי לפגום בכך שמקורם בתובעות.

2. מקוריות היצירה: מבחן ההשקעה

בכדי שיצירה תזכה להגנה בזכויות יוצרים, נדרש היוצר להוכיח כי השקיע עמל מסוים ביצירה כדי לזכות בזכות לפירותיה וכן עליו להוכיח מידה מינימאלית של השקעה של משאב אנושי (ר' ע"א  513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4)133, 164, 177) (להלן: "פס"ד אינטרלגו")).
בענייננו נפסק כי אין ולא יכול להיות חולק כי פיתוח כיסא הנדנדה כמכלול, הריפוד המצוייר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, כרוכים בהשקעה של עמל מסויים. על כן, נקבע כי התובעות עומדות בדרישות מבחן זה.

3. מקוריות היצירה: מבחן היצירתיות

בכדי שיצירה תהיה מוגנת בזכויות יוצרים נדרש היוצר להוכיח גם כי ביצירה קיימת יצירתיות, דהיינו כי היצירה משקפת ביטוי אינטלקטואלי שלו, בדרגה של "כישרון או שיקול דעת". היצירתיות נדרשת במידה מינימאלית בלבד (ר' גרינמן, עמ' 97).
השלב בו נדרש בית המשפט לבחון את מקוריות היצירה הוא השלב בו היוצר מגבש את היצירה ולא בשלב המוצר המוגמר (ר' אינטרלגו, עמוד 173). דהיינו, יש לבחון את היצירתיות בבחינה סובייקטיבית, מהי כוונתו של היוצר בעת יצירת היצירה. השאלה אותה יש לשאול הינה האם היוצר הוא זה שהשקיע מחשבה יצירתית ביצירה, ולא האם המוצר שנוצר יצירתי (ר' גרינמן, עמ' 95).
בענייננו אין מחלוקת כי התובעות השקיעו ביצירות, קרי בכיסא הנדנדה כמכלול, בריפוד המצוייר שלו ובחוברת ההדרכה, את מיטב כישרונותיהן היצירתיים. אשר על כן, הנני קובע כי הן עומדות אף בדרישות מבחן זה.

התנאי השני: היצירה ספרותית ו/או אומנותית ו/או דרמטית ו/או מוסיקלית

במסגרת תנאי זה על בית המשפט לבחון האם היצירה הנדונה היא בגדר יצירה ספרותית ו/או אומנותית ו/או דרמטית ו/או מוסיקלית.

1. יצירה אומנותית בעלת תפקיד פונקציונאלי: כיסא הנדנדה

התובעות טענו כי כיסא הנדנדה, הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", המתייחסת לעצם תכנון ושרטוט הכיסא כיצירה תלת מימדית כוללת, לצעצועים הנוספים על הכיסא, לציורים המופיעים על הריפוד שלו (למעלה מ-10, לרבות האריה) ולכל האיורים והצילומים המופיעים בחוברת ההדרכה.
"יצירה אומנותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים – "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים,יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית".
לפיכך, עקרונית, הכיסא כיצירה תלת מימדית כוללת, לרבות מראה החיצים על גבו, הציורים והתמונות על הריפוד שלו, הצעצועים התלויים על הקשת וצורת יחידת הרטט וצבעה וכן האיורים והצילומים בחוברת ההדרכה הינם בגדר "יצירות אומנותיות" הראויות להגנת החוק.
יחד עם זאת, אין חולק כי כיסא הנדנדה נשוא התביעה לא נועד לקישוט בלבד, אלא הינו בעל מגוון רב של שימושים פונקציונליים כגון משחק, השמעת מוזיקה, הרדמה והרגעת התינוק, האכלה ועוד. לפיכך, כיסא הנדנדה אינו נכנס בגדר הקטגוריה ה"רגילה" של יצירות אומנותיות, אלא בגדר הקטגוריה של יצירות אומנותיות אשר יש להן גם תפקיד פונקציונאלי.

1.א. זכות יוצרים ביצירה פונקציונאלית

כלל מושרש בדיני זכויות יוצרים קובע שאין זכות יוצרים בחפצים שימושיים-פונקציונליים, גם לא בצורתם. אולם, בחפצים ובמוצרים רבים משתלבים בצד האלמנטים הפונקציונליים, גם אלמנטים אמנותיים ובעיקר צורה אמנותית. (ר' גרינמן, עמ' 145) חוק זכות יוצרים מכיר באופן מפורש בקיום זכות יוצרים ביצירה של אמנות שימושית.
יחד עם זאת, הוראת סעיף 7 לחוק מוציאה מתחולת החוק חפצים שימושיים רבים, הגם שטמונים בהם רכיבים אומנותיים. הגנתם של חפצים כאלה, אם בכלל, תהיה באמצעות רישומם כמדגם.
נפסק כי אין להעניק הגנה בזכויות יוצרים למוצר פונקציונלי שהשיקולים היחידים אותם הביא היוצר בעיצובו הם שיקולים פונקציונליים. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בפרשת אינטרלגו: "כאשר הצורה מוכתבת על ידי הפונקציה, דהיינו כאשר הפונקציה מצמצמת את הצורות האפשריות שבהן אפשר לעצב את המוצר, אזי אין הצדקה להענקת זכות יוצרים על הצורה שהיא תוצר של שיקול פונקציונלי-אמנותי, שכן ההגנה שתינתן מגינה על הפונקציה ולא על הבחירה המקורית של היוצר בצורה הספציפית. זוהי נסיבה שבה הצורה של המוצר נקבעת בגלל התפקיד הפונקציונלי שלו. לעומת זאת, קיימות נסיבות… שבהן אף על פי שהצורה היא תוצר של שיקולים אומנותיים-פונקציונליים מעורבים, הצורה הספציפית נבחרה למרות התפקוד הפונקציונלי… במקרים כאלו יש מקום להגנה על היצירה כיצירה אומנותית, אף שהביטוי האמנותי המקורי בא לידי ביטוי באלמנטים אשר יש להם גם תפקיד פונקציונלי". (עמ' 177)
עוד נפסק כי אין מניעה א-פריורית לשלול באופן מוחלט מאמן (שבמקרה של מוצר פונקציונאלי ייקרא מעצב) את היכולת ליהנות מזכות יוצרים על הצורה של המוצר, אך ורק משום שיש למוצר תפקיד פונקציונאלי, אולם לגבי המוצרים הפונקציונאליים, קיימים שיקולים ייחודים המצדיקים זהירות יתר במתן הגנת זכות יוצרים, מעבר לזו הנדרשת כלפי מוצרים שאינם פונקציונאליים. כך, על מנת שהיצירה הפונקציונאלית תזכה להגנת החוק, עליה לעמוד בדרישת המקוריות ובדרישת האומנותיות (ר' פס"ד אינטרלגו לעיל).
בענייננו, המאפיינים של כיסא הנדנדה, אשר עשויים עקרונית להפוך אותו ליצירה מקורית שהיא נפרדת מ"התכתיבים" של הדרישות הפונקציונאליות, הראויה להגנת החוק הם הצבעים שלו, מראה החיצים על גבי הכיסא, המורכבים מנקודות בצבע אדום, תמונת האריה על גבי הריפוד, הצעצועים התלויים על הקשת וצורת יחידת הרטט וצבעה.

1.ב. מדגם למול זכות יוצרים

נפסק כי הגנת זכויות יוצרים על כיסא הנדנדה כמכלול ועל מאפיינים אלו בנפרד נשללת מניה וביה, נוכח האמור בהוראת סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, הקובע כי חוק זה לא יחול על עיצוב אשר כשיר להגנת מדגם, וזו לשונו:
"על אף הוראות סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים, אלא אם כן המדגם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם כמשמש לייצור תעשייתי".
הסעיף דורש כי יתקיימו שני תנאים לקיומו של המדגם:
(1) שהמוצרים ראוים להירשם כמדגם;
(2) שהם כוונו לייצור תעשייתי.
הסעיף מחייב התייחסות לשתי שאלות: ראשית יש לשאול אם העיצוב שבנדון מהווה מדגם. תשובה שלילית לשאלה זו מאפשרת לעיצוב ליהנות מהגנת זכויות יוצרים. תשובה חיובית מחייבת התייחסות לשאלה הנוספת, שהיא, אם אותו מדגם משמש או מיועד לשמש לייצור תעשייתי. אם התשובה לשאלה זו גם היא חיובית, או-אז יזכה העיצוב ליהנות מההגנה הנובעת מרישומו כמדגם בלבד ולא להגנת זכות יוצרים. אולם, אם המדגם אינו משמש או מיועד לשמש לייצור תעשייתי, אזי הוא ייהנה מזכות יוצרים, הגם שהוא מהווה מדגם (ר' גרינמן, עמוד 150).
מדגם מוגדר בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים, כדלקמן:
"מדגם אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת הבולטים לעין רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".
נפסק כי כי כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית הכוללת את הצעצועים המחוברים לו, הציורים המופיעים על ריפוד הכיסא, לרבות ציור האריה, צורת יחידת הרטט וצבעה וכן האיורים והצילומים המופיעים בחוברת ההדרכה כשירים להגנה כלשהי וכי ההגנה המתאימה היא על ידי רישום מדגם.
לפיכך, יש לבחון האם הם משמשים או נועדו לשמש לייצור תעשייתי.
תקנה 72 לתקנות המדגמים, שהותקנה מכוח סעיף 22 לחוק זכות יוצרים הישן וקובעת מה ייחשב כמדגם המכוון ליצור תעשייתי כל עוד לא יוחלפו התקנות, קובעת כי מוצר המיוצר ביותר מ-50 עותקים הוא מוצר מוכפל.
בית המשפט סבר כי בענייננו כוונת התובעות בעת יצירת כיסא הנדנדה, לרבות הריפוד המצוייר שלו וחוברת ההדרכה שצורפה לו, במסגרתה שולבו האיורים והצילומים, היתה להוות בסיס ליצירת מוצר שישוכפל בתהליך תעשייתי לצורך ייצור רחב היקף. על כן, נפסק כי יצירות אלו – קרי, כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, הציורים המופיעים על גבי הריפוד שלו והאיורים והצילומים המשולבים בחוברת ההדרכה שצורפה לו – הראויות להגנה כמדגם חל עליהן החריג, משמע, הן אינן מוגנות בזכויות יוצרים.
על כן נפסק כי ככל שמדובר בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר שלו ובאיורים ובצילומים המשולבים בחוברת ההדרכה שלו, לא חלה עליהם הגנת חוק זכות יוצרים, מאחר שהם ראויים להירשם כמדגם וכוונו לייצור תעשייתי.

2. יצירה ספרותית: הגנה על חוברות ההדרכה

התובעות טענו כי המלל של חוברת ההדרכה, הכולל הוראות הרכבה ושימוש בכיסא שלב אחר שלב ו"עצות" אשר אמורות לסייע לרוכש הכיסא להרכיבו בדרך המהירה והקלה ביותר מבין מספר דרכים אפשריות, מוגן בזכויות יוצרים כ"יצירה ספרותית" וכי בחוברת ההדרכה עצמה מצוין מפורשות כי הן בעלות זכות היוצרים בה.
"יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים – "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
יצירה ספרותית היא יצירה שהובעה בכתב, לרבות בכל דרך של הצגת אותיות, בעוד שיצירה אומנותית כוללת גם ציורים. הטקסט עצמו יכול להיחשב ליצירה ספרותית ואילו החלק הציורי כיצירה אומנותית.
נפסק כי כדי שיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית" היא צריכה לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה מקוריות ומידת מה של מאמץ וכישרון. (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3)340 (להלן: "עניין סטרוסקי"))
ספרי הדרכה והוראה וספרי לימוד גם הם בגדר יצירה ספרותית. ההגנה אינה חלה על שיטת ההוראה או הלימוד הטמונה בספר, אפילו היא מקורית, שכן השיטה היא רעיון בלבד. כמו כן, זכות היוצרים אינה חולשת על העובדות המאוזכרות בספר. אולם, היא חלה על אופן הביטוי של השיטה או על העובדות. ביטוי זה יכול להימצא באופן הבחירה והסידור של העובדות והרעיונות או בביטוי המילולי-ספרותי. (ר' גרינמן, עמ' 112)
הדרישה למקוריות היצירה אינה נוקשה. הביטוי צריך להיות מקורי אך נדרש בעיקר שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת וכי מקורה יהיה ביוצרה (ר' עניין סטרוסקי, עמ' 346). נפסק כי מידת ההשקעה והיצירתיות הנדרשים איננה רבה ועמידה אפוא במבחנים מינימליים תספיק, כאשר השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי. (ר' ע"א 23/81 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח', פ"ד מ"ב(3)749; ת"א (י-ם) 41/92 אלישע קימרון נ הרשל שנקס [פורסם בנבו] (30/03/93)).
נפסק כי המלל של חוברת ההדרכה נשוא התביעה מוגן בזכויות יוצרים בגדר "יצירה ספרותית" מאחר שהוא פרי מאמץ, כישרון והשקעה של יוצרותיה – התובעות. חוברת ההדרכה, אשר נכתבה על ידי עובדיהן של התובעות ומודפסת עליה שורת זכויות היוצרים של התובעות בה, מכילה, כאמור, הוראות הרכבה ושימוש בכיסא הנדנדה, שלב אחר שלב, וכן עצות אשר אמורות לסייע לרוכש כיסא הנדנדה להרכיבו בדרך המהירה והקלה ביותר מבין מספר אפשרויות. נפסק כי גם אם התכנים והמונחים שבחוברת ההדרכה מצויים בנחלת הכלל, אין בכך כדי לשלול הגנת זכויות היוצרים המוקנית לליקוטן ודרך סידורן של המילים וההברות המבטאות יצירתיות, מקוריות והשקעה.
על כן נפסק כי ככל שמדובר במלל של חוברת ההדרכה, הרי שהוא מוגן בזכויות יוצרים מכוח החוק בשל היותו בגדר "יצירה ספרותית".

התנאי השלישי: דרישות הקיבוע

דרישת הקיבוע משמעותה הגשמת היצירה באופן חזותי, וכפי שהגדיר זאת כבוד הנשיא שמגר (בתוארו אז)  בפרשת אינטרלגו, עמ' 167:
"באשר לתנאי הראשון, הרי שהוא מביע שתי דרישות, החלות על כל הביטויים המוגנים במסגרת זכות יוצרים: שהביטוי ילבש חזות ממשית, ושיהיה תוצר של עבודה אנושית. לא די בכך שהביטוי ישכון בראשו של היוצר, אלא צריך שהוא יתגשם במציאות, כדי שניתן יהיה לתת לו הגנה".
בענייננו אין חולק כי היצירות לבשו חזות ממשית וכי דרישת הקיבוע מתקיימת.

התנאי הרביעי: קיומה של זיקה לישראל:

סעיף 8(א) לחוק זכות יוצרים דורש כי תתקיים זיקה בין היצירה לישראל כתנאי למתן הגנת זכות יוצרים ליצירה. הזיקות הנדרשות לפי החוק הן כי היצירה פורסמה לראשונה בישראל ו/או כי בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה.
ההפצה הבינלאומית של יצירות ספרותיות ואמנותיות יצרה צורך בהסדרת הגנה הדדית בין מדינות על זכויות היוצרים של אזרחיהן ותושביהן. מתוך צורך זה צמחו אמנות בינלאומיות בנושא זכויות יוצרים, אשר מבטיחות אחידות מסוימת בין חוקי זכויות היוצרים במדינות החתומות עליהן ויוצרות הגנה "בינלאומית" ליצירות, אשר ניתנת בתוך כל מדינה החברה באמנה, ליצירה וליוצרים, שמקורם במדינה אחרת החברה אף היא באותה אמנה. (ר' גרינמן, עמ' 31-32)
בענייננו, התובעות, יוצרותיו של כיסא הנדנדה נשוא התביעה וכן חוברת ההדרכה, הינן חברות זרות, שמקום מושבן בארצות הברית.
זכויותיהן של התובעות מוגנות בישראל מכוח צו זכות יוצרים (ארצות הברית), תשי"ג-1953 הקובע בסעיף 1 כי "יצירה שפורסמה לראשונה בארצות הברית של אמריקה תהא מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל". לחלופין, מוגנות זכויותיהן בישראל מכוח צו זכות יוצרים (אמנת ברן), תשי"ג-1953 הקובע בסעיף 2 כי "יצירה שפורסמה לראשונה בארץ איגוד תהיה מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל".
אמנת ברן מחייבת הכרה בזכות היוצרים ביצירה ללא דרישות פורמאליות, כגון תנאי רישום. אף בישראל לא קיימת שיטת רישום רשמית של יצירה. זכות יוצרים קמה, כאמור, באופן אוטומטי עם מעשה היצירה ואין צורך בנקיטת פעולה פורמאלית כלשהי ובמיוחד אין צורך ברישום היצירה במשרד כלשהו. (ר' גרינמן,  עמ' 102)
לפיכך, ועל אף שהחוברת (כמו גם כיסא הנדנדה נשוא התביעה) הינה מתוצרת התובעות, שמקום מושבן בארצות הברית, נפסק כי מתקיימות הזיקות הנדרשות למדינת ישראל.

הפרת זכות יוצרים

במסגרת עילה זו, של הפרת זכויות יוצרים, על בית המשפט לבחון תחילה האם הופרו זכויות היוצרים של התובעות. ככל שהתשובה לכך חיובית, יש לבחון, האם הנתבעים הם שהפרו את זכויות היוצרים של התובעות, ואם גם התשובה לכך חיובית, יש לבחון האם זכאים הנתבעים להגנה מכוח החוק?
סעיף 47 לחוק זכות יוצרים מגדיר הפרה של זכות יוצרים: "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".
סעיף 11 לחוק מונה שבע פעולות המגדירות מהו "אגד הזכויות" הכלול בזכות היוצרים: העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור,עשיית יצירה נגזרת והשכרה.
התובעות טענו כי הנתבעים מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק המהווה העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר שלו וחוברת ההדרכה, שהועתקה בחלקים ניכרים.
העתקה ניתנת להוכחה באמצעות הוכחת שני גורמים אלה:
(1) כי היתה לנתבע גישה או נגישות ליצירתו של התובע.
(2) כי קיים דימיון מהותי בין יצירת הנתבע לבין יצירתו הקודמת של התובע.
אם יוכיח התובע שני אלה, או-אז יעבור נטל הראיה לפתחו של הנתבע, שיהיה חייב להראות שלא הפר את זכות היוצרים. (ר' גרינמן, עמ' 642)

הפרת זכות יוצרים: נגישות ליצירה

באשר לגורם הראשון – מקום שיצירה קודמת הופצה, הוצגה או בוצעה בציבור, קיימת לכל אדם נגישות תיאורטית אליה. כאשר היצירה הופצה באופן נרחב, יהא להפצה כזו משקל הוכחתי. אולם, אין די בנגישות תיאורטית. נדרשת נגישות סבירה. כאשר היצירה פונה לקהל יעד מוגדר והנתבע נמנה עם קהל היעד האמור, יתכן שניתן לומר כי היתה לו נגישות ליצירה, אולם קביעה כזו תהיה תלויה בנסיבות נוספות, כגון היקף ההפצה ומשכה, שכן אין כלל גורף כי לכל העוסקים או המתעניינים בתחום מסויים נגישות לכל יצירה בתחום. יחד עם זאת, כאשר מתוקף תפקידו של הנתבע הוא נדרש להכיר את השוק שאליו שייכת היצירה ניתן להניח כי היתה לו נגישות ליצירה. (ר' גרינמן, עמ' 643-644).
בענייננו, סבר בית המשפט כי לנתבעים, אשר עיקר עיסוקם בשיווק מוצרי תינוקות ממותגים שונים, היתה נגישות לכיסא הנדנדה של התובעות, אשר נמכר בארץ ובמדינות שונות בעולם.

הפרת זכות יוצרים: דמיון מהותי

באשר לגורם השני – דמיון מהותי הוגדר על-ידי בית-המשפט העליון כמתקיים "כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח כי דמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה." (ר' ע"א 559/69  אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1)825, 830) (להלן: "עניין אלמגור"))
דמיון מהותי הוא מושג ערכי ולא כמותי. הוא נבחן מבחינה איכותית ולאו דווקא כמותית, עם זאת, ייתכן שלכמות יהיה משקל ביצירת האיכות. בעניין אלמגור המשיך בית המשפט וציין כי "השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה. ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן".
הואיל והמבחן עוסק בדימיון מהותי ואינו מחייב דימיון מוחלט, ביצוע שינויים זעירים או מינוריים ביצירה המועתקת אינו גורע מהיות ההעתקה בגדר הפרת זכות יוצרים". (ר' ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2)813).
בענייננו, טענו התובעות, כאמור, להעתקת כיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, לרבות הריפוד המצוייר של הכיסא וחוברת ההדרכה שלו.
באשר לכיסא הנדנדה כמכלול ולריפוד המצוייר שלו, מאחר שנקבע כי לא חלה עליהם הגנת זכויות יוצרים על פי החוק, הרי שמותר ליוצר מאוחר להעתיקם או לעשות שימוש בהם ועל אף הדימיון המהותי בין שני הכיסאות מתוצרת "אינפנטי" ומתוצרת "פישר פרייס", שאינו דימיון מוחלט, ועל כן לא בוצעה בענייננו הפרה של זכויות יוצרים לגביהם.
באשר לחוברת ההדרכה של הכיסא, סבר בית המשפט כי קיים דימיון מהותי בין שתי החוברות, על אף השוני בגודלן, אשר מתבטא בציורים ובאיורים שבשתיהן, במלל שלהן, בזהות בסדר ובמיספור של שלבי הרכבת הכיסא ובשרטוט הגארפי המצורף לכל שלב המפורט בהן.
הדימיון המהותי נבחן, כאמור, מתוך הסתכלות על היצירות בשלמותן. במקרה זה נפסק כי קיימים בחוברת ההדרכה הן אלמנטים אומנותיים (האיורים והצילומים) והן אלמנטים ספרותיים (המלל).
נפסק כי האלמנטים האומנותיים בחוברת ההדרכה אינם מוגנים בזכויות יוצרים,  על כן השימוש שנעשה בהם בחוברת של "אינפנטי" אינה מצביעה על העתקה פסולה.
אולם, האלמנטים המילוליים שבחוברת ההדרכה חוסים תחת ההגנה של זכויות יוצרים מכוח החוק, על כן, העתקתם, כאמור, הינה בבחינת הפרת זכויות היוצרים של התובעות בהם.

האם הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים?

התובעות טענו כי יש להטיל על הנתבעים אחריות להפרתם הישירה והעקיפה של זכויות היוצרים שלהן בכיסא הנדנדה, בריפוד המצויר שלו ובחוברת ההדרכה בשל העובדה שבאתר האינטרנט של הנתבעת 1 נאמר שהיא מייצרת את המותג "אינפנטי", שהוא מותג הבית שלה, בשיתוף עם מדינות דרום אמריקה.
נפסק כי כל פעולה, אם לא הורשתה על ידי בעל זכות היוצרים או, אם אינה נכללת בגדר הפעולות המותרות על פי החוק  – מהווה הפרה ישירה או עקיפה של זכויות הבעלים ביצירה המוגנת. לא עצם עשיית פעולה מיוחדת ליוצר היא שקובעת את מהות הפעולה אלא הרקע שבו נעשתה הפעולה. (ר' ע"א 1007/10 מזל כהן נ יאיר מדינה, [פורסם בנבו], 17-02-2013)

הפרה ישירה והפרה עקיפה

הפרה ישירה מתרחשת כאשר מי שאינו בעל זכות היוצרים ביצירה עושה בה פעולה המסורה באופן בלעדי לבעל זכות היוצרים, שלא בהסכמתו (סעיף 47 לחוק זכות יוצרים).
לעומת זאת, הפרה תיחשב לעקיפה כאשר המפר עשה מעשה מפר מסוג אחר, בעל אופי מסחרי, בעותק מפר של היצירה, כגון הצגת העותק בתערוכה בפני הציבור בדרך מסחרית או מכירתו.
יודגש כי בניגוד להפרה הישירה שאיננה דורשת יסוד נפשי של המפר (ר' שרה פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, (כרך ג') 222-211), תנאי לקיום הפרה עקיפה הוא שהמפר ידע או שהיה עליו לדעת, שישנו פסול ביצירה. דהיינו, שזכויות היוצרים ביצירה שייכות לאדם אחר, שלא נתן את הסכמתו לשימוש ביצירה (סעיף 48 לחוק זכות יוצרים). הסעיף אינו דורש ידיעה בפועל ודי בידיעה קונסטרוקטיבית.
יצוין כי בחוק החדש הורחבה הלכה זו עוד יותר ועל פיו יישא באחריות להפרה גם מי שנמנע מלחקור ולברר אם מדובר בעותק חוקי, אם לאו, כאשר אדם סביר היה עורך חקירה או בירור כאמור, גם כאשר אין מדובר בעצימת עיניים של ממש. כך, למשל, כאשר העותקים מוצעים לו למכירה במחיר שנראה נמוך באופן בלתי סביר, או כאשר הם מגיעים לסוחר ממקור מפוקפק. כך, גם כאשר העותקים הינם מאיכות ירודה או ארוזים באריזה שאינה נחזית להיות מקורית. יתרה מזו, רמת הזהירות הנדרשת ממי שמבצע פעולה מן הפעולות האמורות בסעיף עשויה להיות מושפעת מעיסוקו. (ר' רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף, [פורסם בנבו], 28-08-2012)

העדר אחריות של יבואן להפרה של יצרן

נפסק כי לא הוכח שהנתבעים הם שייצרו את כיסאות הנדנדה ו/או את חוברות ההדרכה שצורפו להם.
בנוסף נפסק כי חברת "אינפנטי" היא שרכשה את הכיסאות ישירות מהמפעל הסיני ו/או מתערוכות בסין וכי הנתבעת 1 היא המשווקת הבלעדית של מוצריה בארץ ונציגיה רכשו את הכיסאות של "אינפנטי" ישירות מאותם מפעלים ו/או תערוכות במטרה לחסוך בעלויות הרכישה.
עוד נפסק כי היצרן הסיני הוא זה שהדפיס ועיצב את חוברת ההדרכה בשפה האנגלית והספרדית נשוא התביעה, לרבות האיורים שבה.
חיזוק לאמור נמצא בדבריו של עו"ד נצר, לפיהם במהלך החיפוש שנעשה במחסני הנתבעת 1 לשם תפיסת הכיסאות המפרים טען בפניו מר בן שושן כי הוא רק היבואן של כיסאות הנדנדה ולא היצרן שלהם וכי הוא רכש אותם מהיצרן הסיני.
אשר על כן, נפסק כי אין מקום להטיל על הנתבעים אחריות להפרתן הישירה של זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה ואף אם היה בית המשפט מגיע למסקנה כי הופרו זכויות היוצרים של התובעות בכיסא הנדנדה כמכלול ובריפוד המצוייר שלו, הרי שלא היה מקום להטיל על הנתבעים גם לגביהם אחריות להפרתן הישירה.
כמו כן, סבר בית המשפט כי אף אין מקום להטיל על הנתבעים אחריות להפרתם העקיפה של זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה, וככל שהיה בבית המשפט מגיע למסקנה כי הופרו זכויות היוצרים של התובעות בכיסא הנדנדה כמכלול ובריפוד המצוייר שלו, אף לא לגביהם. שכן, שוכנע בית המשפט כי חלה על הנתבעים הגנת "מפר תמים", כפי שיפורט להלן.

הגנת "מפר תמים"

סעיף 58 לחוק קובע כי "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי מפר "תמים". מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. אולם, החוק עצמו אינו "תמים" והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה ש"לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה שקיימת זכות יוצרים ביצירה". נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה. (גרינמן, עמ' 804)
במקרה זה העיד מר בן שושן כי כיסאות הנדנדה הוזמנו על ידי חברת "אינפנטי" במסגרת תערוכה בסין בה נכח יחד עם נציגים מטעמה, במהלכה רכשה "אינפנטי" את הכיסא, כשלא הופיע עליו כל שם של חברה וביקשה לשים עליו את שמה. לדבריו, כאשר היצרן הסיני מייצר מוצרים עבור חברה מסויימת הוא נוהג לידע אותם על כך ומסרב למכור להם אותם.
כמו כן, הוצג בפניי תיעוד מצולם בטלפון נייד של כיסא נדנדה שהוצג בתערוכה שנערכה בהונג קונג, הדומה במבנהו ובצורתו לכיסא הנדנדה נשוא התביעה, אשר, על פי הנטען, הוצג שוב בתערוכה משנת 2014, ככל הנראה על ידי אותו יצרן.
לפיכך, ומאחר שאת החוברות הדפיס המפעל הסיני אצל מדפיס ומאייר סיני, אשר לנתבעים לא היה כל קשר אליו, נפסק כי עומדת לנתבעים ההגנה של "מפר תמים" מפני הפרת זכויות היוצרים של התובעות במלל של חוברת ההדרכה, שכן לא שוכנע בית המשפט כי הם יכולים היו לדעת שזכויות היוצרים במלל של חוברת ההדרכה מתוצרת "אינפנטי" שייכות לתובעות, שלא נתנו את הסכמתן לשימוש בו.

הגנת תום לב בהפרת סימן מסחר

התובעות טענו כי הנתבעים עשו שימוש בסימן המסחרי שלהן "FISHER- PRICE", שהינו סימן מסחר רשום בישראל, כאשר העתיקו בחוברת את האיורים עם סימן המסחר עצמו.
סעיף 64 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר") קובע חזקה לפיה רישומו של סימן מסחר מהווה ראייה לתוקפו ולהיותו של הגורם שעל שמו הוא רשום, בעליו כדין של הסימן.
סעיף 46(א) לפקודת סימני המסחר קובע כי סימן מסחר רשום מקנה לבעליו זכות קניינית אישית בסימן הרשום וזכות בלעדית לשימוש בו.
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע, כי הפרת סימן מסחר הינה, בין היתר, "שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחרי רשום או בסימן הדומה לו, לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר".
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר אינו מתנה את עצם ההפרה בהוכחת מצב נפשי מסויים, כך שנראה שלא היה בכוונת המחוקק ליצור תלות בין שני גורמים אלה.
ב-ע"א 715/68 פרו-פרו ביסקוויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ ואח', פ"ד כג(2)43 קבע כב' השופט ברנזון כי: "זכות תביעה אזרחית על הפרת סימן מסחר קיימת גם קיימת לפי הפקודה המקורית משנת 1938. כל מה שעל התובע להוכיח בה הוא כי היתה הפרה. כוונה לרמות או להטעות אינה מיסודותיה של עילה זו, כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת עין לפי פקודת הנזיקין. ישנה הפרה אף שהמפר אינו יודע על קיומו של הסימן של זולתו אותו הוא מחקה או מפר בלא יודעין, ודי בה כדי לזכות את התובע שנפגע על ידה לסעדים הרגילים הניתנים במקרה כזה…". הלכה זו ישימה גם היום.
יחד עם זאת, בספרות האקדמית הובעה דעה לפיה יש מקום לשינוי המצב המשפטי, ולהחלת הגנת תום הלב על הפרת סימן המסחר, כך שייקבע כי רק שימוש מסחרי בחוסר תום לב עשוי להוות הפרה של סימן המסחר.
דעה זו מסתמכת, בין היתר, על סעיף 30 לפקודת סימני המסחר (המופנה לרשם סימני המסחר) ועל פסיקה אמריקאית (ע' פרידמן, סימני מסחר, דין פסיקה ומשפט משווה, עמ' 380).
עיקרון תום הלב אף יושם בפסיקה במסגרת דיונים בהשגות על החלטות רשם סימני המסחר שדחו בקשות לרישום סימן מסחר, וכאחד הקריטריונים לבחינת קיומה של תחרות בלתי הוגנת (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר ואח', פ"ד לט(2)148; ע"א 6181/96 יגאל קרדי נ' Bacardi & Company Limited , פ"ד נב(3)276).
בגדרו של מבחן תום הלב יש לבחון את המניעים לבחירת הסימן: עלינו לברר האם אחד הצדדים (או שניהם) בחר את הסימן המבוקש לשם יצירת תחרות בלתי הוגנת כדי לזכות מן המוניטין שרכש לעצמו הצד האחר או כדי לפגוע במוניטין זה (בג"ץ 95/68 מתפרת הדרום נ' The H.D.Lee Co, פ"ד כב(2)189, 192.
בית המשפט סבר כי ייתכנו מקרים בהם היבואן ואולי אפילו גם היצרן, אינם מודעים לעצם ההפרה. בנוסף, בית המשפט לא סבר כי מבחינת מדיניות משפטית לא יהיה זה ראוי לסווג את פקודת סימני המסחר כמגבשת אחריות מוחלטת מצד המפר רק משום שעל פי סעיף 64 לפקודת סימני המסחר, רישום סימן המסחר מהווה ראיה לכאורה לתוקפו.
לפיכך, נפסק, כי אחריותו של המפר אמורה להיות פונקציה של מצבו הנפשי בעת מעשה ההפרה, או במילים אחרות, של מידת תום ליבו, ומן הראוי להימנע ממצב שבו קביעת האחריות נובעת רק מעצם ההפרה.
בית המשפט הגיע למסקנה כי תביעתן של התובעות בעילה זו דינה להידחות.
כיסא הנדנדה יוצר, כאמור, על ידי חברת "אינפנטי" ושווק בארץ על ידי הנתבעים, ולדברי מר בן שושן, אשר לא נסתרו, היצרן הסיני הוא שהדפיס ועיצב את חוברת ההדרכה, לרבות האיורים בה. על כן, לא שוכנע בית המשפט כי הנתבעים הם שהפרו את סימן המסחר ו/או כי היו מודעים לעצם ההפרה.
כמו כן, בחינת התמונות בחוברת בגודלה המקורי מעלה כי לא ניתן להבחין "בעין רגילה" בסימן המסחר של התובעות, ואף בתמונות המוגדלות של החוברת שהציגו התובעות, הסימן אינו ברור כלל ועיקר ומי שאינו מכיר סימן זה לא יוכל לזהותו כלל.
יתרה מכך, השימוש בסימן המסחר "FISHER- PRICE" נעשה על גבי השרטוטים הגראפיים המופיעים בחוברת המצורפת לכיסא מתוצרת "אינפנטי", אשר נמצאת בתוך האריזה הסגורה יחד עם כיסא הנדנדה ורק קונה הרוכש אותו יוכל לעיין בה.
לפיכך, סבר בית המשפט כי השימוש בסימן המסחר של התובעות, אין בו כדי לקדם את עסקיהם של הנתבעים בשל המוניטין של התובעות ואין בו כדי להטעות את הציבור או לעודד תחרות בלתי הוגנת ואף לא שוכנעתי כי הנתבעים היו מודעים לעצם ההפרה. על כן, אין בכך  כדי לגבש את אחריותם של הנתבעים ולשלול את תחולתה של הגנת תום הלב מהם.
לאור האמור, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הפרו את סימן המסחר של התובעות ודין תביעתן בעילה זו להידחות.

גניבת עין

התובעות טענו כי במעשי הנתבעים יש משום גניבת עין וכי קיים חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הכיסאות המפרים מיוצרים ו/או נמכרים מטעמן ו/או באישורן ובכך נהנים הנתבעים שלא כדין מהמוניטין הרב שלהן בסימנים ובדמויות.
עוולת גניבת עין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), הקובע:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."
עוולת גניבת עין נועדה להגן על התובע מפני פגיעה בזכותו הקניינית במוניטין שרכש כתוצאה ממצג שווא של הנתבע, ואין בה כדי להגן מפני תחרות בלתי הוגנת או מסחר בלתי הוגן (ר' ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ'les verreies de saint gobain, פ"ד מה(3) 224, 232-231).
העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה. על כן, הטעיה הנוגעת לנכס או לשירות, שהתובע לא הוכיח כי קנה מוניטין לגביו, אינה נכנסת תחת עוולת גניבת העין. במקרה כזה לא קם לתובע אינטרס קנייני במוצריו או בשמו המסחרי. לחיקוי תהיה, לכל היותר, משמעות במישור האינטרס הציבורי לדעת בוודאות את מקור הטובין אותם הוא רוכש. באופן דומה, אף העתקה של נכס בעל מוניטין שלא הוכח כי יש עמה חשש להטעיה אינה מעניינה של העוולה. (ר' ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת סנאפ בע"מ, [פורסם בנבו], 12/03/2012)
עוולת גניבת עין דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: (1) מוניטין שיש לנכס או לשירות של התובע (2) חשש סביר להטעיה של הציבור כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה נכס או שירות של התובע.
בית המשפט פסק כי התובעות לא הוכיחו כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו. לפיכך, קבע כי תביעתן של התובעות בעילה זו דינה להידחות.

הוכחת מוניטין:

הוכחת המוניטין מהווה תנאי מקדמי שבלעדיו אין על מנת לעמוד בנטל הרובץ על התובע בעת שהוא טוען לגניבת עין. כפי שהובהר לא אחת, במושג 'מוניטין' הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות אשר מעוניינים ברכישתו של המוצר. (ר' ת"א (ת"א) 391-98 HASBRO INTERNATIONAL INC נ' עולם הצעצוע בע"מ, [פורסם בנבו], 10/06/98) אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסויים אותו הוא מקשר בתודעתו למקור 'ערטילאי' כלשהו. (ע"א 945/06 Genreral Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, [פורסם בנבו], (1/10/09)).
נפסק כי על מנת להוכיח קיומו של מוניטין נדרש התובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע. על התובע להוכיח שימוש ממושך ונרחב שנעשה על ידו וכן חיקוי על ידי הנתבע ללא סיבה פונקציונאלית. בית המשפט יכריע על קיומו של מוניטין על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ע"א 18-86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' LES VERREIES DE SAINT GOBAIN, פ"ד מה(3)224)
כמו כן, נפסק כי כאשר מדובר במצרך עממי המשמש את הציבור הרחב, הנטל על התובע להוכיח את המוניטין שלו בקרב הציבור. נטל זה אינו קל כיוון שבדרך כלל בוחר הצרכן במוצר לא מפני שהוא מיוצר על ידי יצרן מסוים אלא מפני שהוא מעדיף את צורתו, את נוחיות השימוש בו או את מחירו. ככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך ונרחב יותר וישנם מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין. (ר' פס"ד פניציה)
עוד נפסק כי חיקוי כשלעצמו, שאין בו פגיעה במוניטין, אינו מהווה עוולה. החיקוי שהנתבע מחקה את מוצרו ועיצובו של התובע, הוא לבדו אינו מלמד שהתובע רכש מוניטין במוצר או שהנתבע מכיר בכך, שהרי עצם החיקוי הינו לגיטימי ומותר. יש בו כדי לגרום לתחרות שבחברה כחברתנו, נתפסת כחיובית ורצויה, כאמצעי לשיפור האיכות, היעילות העסקית והשירות לצרכן. כמו כן, אפילו הוכחו המוניטין של התובע, אין רואים בחיקוי המוצר, עיצובו וצורתו נושא לגניבת עין, כל עוד החיקוי הוא של תווים פונקציונאליים ולא של תווים המשמשים לזיהויו של המוצר עם המקור. (שם)
נפסק כי התובעות לא הוכיחו את המוניטין הנדרש לביסוסה של עוולת "גניבת העין". התובעות לא הוכיחו כי כיסא הנדנדה נשוא התביעה רכש הוקרה והכרה בקרב הציבור באופן שהציבור מזהה אותו עם מקור מסוים אחד, דהיינו עמן, ולא הציגו כל ראיה, כגון סקר שוק, שיש בה כדי לקשור את תודעת הצרכן בין המוצר הספציפי – כיסא הנדנדה לבינן. כיסא הנדנדה נשוא התביעה יוצר בשנים 2009 – 2010, כך שלא ניתן לטעון לשימוש ממושך ונרחב במוצר זה באופן המהווה אינדיקציה לכך שהוא רכש מוניטין, והתובעות אף לא הוכיחו כי הוא זכה להצלחה מסחרית בארץ ולא הציגו דו"חות אשר היה בהם כדי לשפוך אור על היקף המכירות, הפרסום והשיווק שלו בארץ, נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין בכיסא הנדנדה.
לפיכך, ומאחר שמוניטין הוא תנאי הכרחי להתגבשותה של עוולת "גניבת עין", די בקביעה, כי יסוד זה אינו מתקיים כדי לדחות את הטענה בדבר גניבת עין ואין צורך לבחון את המרכיב השני של העוולה – החשש להטעיה.

חשש להטעיה:

המבחן לקיומו של חשש הטעיה, כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, הינו "המבחן המשולש" שיסודותיו הם (1) החזות והצליל; (2) סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (3) יתר נסיבות העניין. (ר' ע"א 261/64 פרו-פרו ביסקויט בע"מ נ' ל' פרומין ובניו בע"מ, פ"ד יח(3)278,275) ב-ע"א 5066/10  שלמה נ' א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו] (30/05/13) יצויין כי על אף שיסודות המבחן המשולש הם משולבים, מבחן החזות והצליל הוא המבחן העיקרי.
במקרה זה נפסק כי אין מחלוקת ששני כיסאות הנדנדה מהווים אותו סוג סחורה וחוג הלקוחות של שניהם דומה, אם לא זהה. כמו כן, אין ספק כי הדימיון בין שני הכיסאות הוא רב מאוד. עם זאת, ההלכה היא כי לא כל דימיון בין מוצרים יוביל למסקנה בדבר קיומו של חשש להטעיה. כאשר מדובר במוצר הנמכר כשהוא ארוז, אזי בהיעדר דימיון מטעה בין האריזות לא ניתן לומר כי קיים חשש להטעיית צרכנים. (ר' ע"א 945/06 Genreral Mills Inc נ' משובח תעשיות מזון בע"מ, [פורסם בנבו] (01/10/09))
נפסק שאין ספק כי בענייננו קיים דימיון ניכר בין שני כיסאות הנדנדה, אשר יוצרו שניהם בסין, ויתכן אף שעל ידי אותו יצרן, אולם, לקוחות אשר מעוניינים בכיסא הנדנדה מתוצרת התובעות בוודאי ישימו לב לשם היצרן המוטבע הן על גבי כיסא הנדנדה עצמו והן על גבי אריזתו. לכך יש להוסיף את השוני בין האריזות, המאפשר זיהוי ברור של שני הכיסאות ויש בו כדי למנוע את הטעיית הציבור לחשוב כי מדובר באותו כיסא של אותה חברה; לפער המחירים בין כיסאות הנדנדה הנמכרים על ידי התובעות לבין כיסאות הנדנדה הנמכרים על ידי הנתבעים, אשר יש בו כדי ללמד כי מדובר בשני מוצרים שונים של חברות שונות אשר דומים בחזותם החיצונית; לשוני בין המשחקים המצורפים לשני הכיסאות ולשוני בין ה- P.O.P של שני הכיסאות, קרי – המידע שמודבק לכיסא ומדבר על נקודות לרכישה. כל אלו שוללים, את החשש שהצרכן הרגיל, בפניו מוצגים שני כיסאות הנדנדה, יטעה לחשוב כי מדובר באותו מוצר המיוצר על ידי התובעות.
אף הדימיון הקיים בין חוברות ההדרכה המצורפות לשני הכיסאות, אין בה כדי להעיד כי מתקיים בענייננו יסוד ההטעייה, שכן החוברות מצויות בתוך האריזות הסגורות יחד עם כיסאות הנדנדה ואינן מהוות את הגורם לרכישתם ורק לאחר רכישתם, יכול הקונה לעיין בהן.
לפיכך, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו יסוד ההטעיה הנדרש להשתכללותה של עוולת "גניבת העין".
נוכח כל האמור לעיל, נפסק כי תביעתן של התובעות בעילת "גניבת עין" דינה להידחות.

עשיית עושר ולא במשפט

התובעות טענו כי הנתבעים העתיקו את כיסא הנדנדה מתוצרתן, את הריפוד המצויר שלו ואת חוברת ההדרכה שלו תוך הפקת רווח שלא כדין על חשבונן ובכך עולים מעשיהם כדי עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").
לעקרון הכללי של עשיית עושר ולא במשפט, הקבוע בסעיף 1 לחוק  עשיית עושר, שלושה יסודות עיקריים, אשר קיומם מבסס חובת השבה בגין עילת עשיית עושר ולא במשפט:
(1) קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות).
(2) ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה.
(3) ההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה שלא על פי  זכות שבדין.
נפסק כי ניתן להחיל את הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט גם בתובענות העוסקות בקניין רוחני (ר' רע"א  5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי  צריכה בע"מ, פ"ד, נב(4) 289 (להלן: "פס"ד א.ש.י.ר"))
על-פי ההלכה שנקבעה בפס"ד א.ש.י.ר. נדרש כי יתקיים "יסוד נוסף" לשם ביסוס היסוד השלישי שעניינו התעשרות "שלא על פי זכות שבדין", במצב דברים שבו התנהגות הזוכה איננה עוולה ואינה פוגעת בקניין רוחני, ביחסי אמון או בסוד מסחרי. "יסוד נוסף" זה התפרש כהתנהגות מצד הזוכה שאינה עולה בקנה אחד עם דרישות המסחר ההוגן. התנהגות זו נלמדת מנסיבות החיקוי או ההעתקה, כאשר כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
בעניין זה התווה הנשיא ברק במסגרת פס"ד א.ש.י.ר. שיקולים שונים המצביעים על תחרות בלתי הוגנת או על הפרה של הילכות המסחר: ככל שהיצירה חשובה יותר, חדשנית יותר וייחודית יותר, כן תגדל הנטייה לראות בחיקויה או בהעתקתה משום תחרות בלתי הוגנת. במניין השיקולים יבואו, בין היתר, גם המאמץ שהשקיעו היוצר והמעתיק, מצבו הנפשי של המתחרה המעתיק, קיומן של חלופות סבירות לייצור מוצר דומה פונקציונלית אך שונה בצורתו וכן נסיבות היוצרות תמריץ שלילי ליצרנים שבשל ההעתקה יירתעו מלפתח מוצרים ומלהשקיע בטכנולוגיות חדשות לקידום התחרות (פס"ד א.ש.י.ר., עמ' 477-479).
אשר על כן, אף אם הכיסא מתוצרת "אינפנטי" מחקה באופן בולט את כיסא התובעות, הרי שאין להסתפק בתחושה ראשונית ואינטואיטיבית כי החיקוי או ההעתקה אינם צודקים. נקודת המוצא הינה, כאמור, כי העתקה וחיקוי כשלעצמם אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת, ואינם מבססים חובת השבה. ההכרעה בעניין זה תלויה בנסיבות ההעתקה בכל מקרה ומקרה.
במקרה זה, פסק בית המשפט כי גם אם הנתבעים התעשרו וכי התעשרותם זו היא על חשבון התובעות, לא שוכנע בית המשפט כי מתקיים "היסוד הנוסף" הנדרש כתנאי להתקיימותו של היסוד השלישי. בענייננו לא הוצגו נתונים קונקרטיים בדבר היקף ההשקעה בפיתוחו של הכיסא כמכלול ולא הובאו ראיות לעניין מידת חדשנותו וטענתן של התובעות לקיומו של מוניטין בכיסא לא הוכחה. לפיכך, ולאור העובדה שהתובעות לא רשמו מדגם ו/או פטנט על כיסא הנדנדה ומאחר שנפסק כי הנתבעים לא הפרו סימן מסחר רשום של התובעות ולא נמצא יסוד לטענות התובעות בדבר מוניטין והטעיית הצרכנים, הנדרשים להתגבשותה של עוולת "גניבת העין", דעת בית המשפט היא כי אין לקבוע כי מעשי החיקוי במקרה דנא עולים כדי "יסוד נוסף".
אשר על כן, נפסק כי דינה של הטענה לעשיית עושר ולא במשפט להידחות.
שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?