תביעה שהגיש ברוס מינצר כנגד האדריכלים עירית-ברכה סולסי-שלף, דרור יעקב גרשון וחברת שכון ובינוי יזמות נדל"ן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט אורי שהם. ביום 5.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, ולתשלום פיצויים בסכום של 751,431 ₪, בעילות של גזל סוד מסחרי; תיאור כוזב; תחרות לא הוגנת; הפרת הסכם; ועשיית עושר ולא במשפט.
התובע, יזם בתחום הנדל"ן פנה אל הנתבעים, אדריכלים במקצועם וביקש את עזרתם בקידום פרויקט נדל"ני, על-פי רעיון ה-TOD ("Transit Oriented Development"). הנתבעים הכינו עבור התובע תוכנית רעיונית ובגין עבודתם זו של הנתבעים שולם להם על ידי התובע ולאחר מכן ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה.
לשיטתו של התובע, מאחר שהוא לא נענה לדרישות השכר של הנתבעים, הם פעלו בחוסר תום לב כלפיו, והפרו את הסכם ההתקשרות. לטענות השתמשו הנתבעים בכל המידע היזמי אליו הם נחשפו, פנו אל הנתבעת 3, עניינו אותה באותו פרויקט, ואף העבירו אליה את כל המידע, על מנת שזו תעסיק אותם, ותוציא את הפרויקט לפועל. פנייתם של הנתבעים אל הנתבעת 3 טירפדה את המשא ומתן של התובע עם בעלי החלקות ביחס לפרוייקט, וגרמה להם לסגת מהמשא ומתן עימו.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, בית המשפט חייב את התובע בהוצאות הנתבעים בסכום של 20,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
רעיון חדשני וייחודי
האם הרעיון שעמד בבסיס הפרויקט, קרי: רעיון ה-TOD, הוא רעיון חדשני וייחודי, פרי פיתוחו של התובע? והאם הקרקע בבנימינה אותרה, לראשונה, על-ידי התובע, לצורך ביצוע הפרויקט?
נפסק כי אין מקום לראות את התובע כמי שהגה את רעיון ה-TOD בישראל, כאשר לא היתה מחלוקת, כי רעיון ה-TOD לא היה חדשני בעולם.
בית המשפט הגיע למסקנה, כי לא הונח בסיס ראייתי לטענות התובע, לפיהן הוא זה שהגה את רעיון ה-TOD למגורים בישראל, והוא הראשון שאיתר את הקרקע בבנימינה.
גזל סוד מסחרי
"סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות כ – "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות, קובע איסור כללי על גזילת סודות מסחריים, וסעיף 6(ב)(2) לחוק זה עוסק במקרה פרטי של שימוש בסוד מסחרי, ללא הסכמת בעליו, תוך הפרת חובת אמון המוטלת על המשתמש, כלפי בעל הסוד.
המונח סוד מסחרי עוסק במידע חסוי, המעניק יתרון עסקי, תחרותי למחזיק בו. לצורך הוכחת הטענה שמדובר בסוד מסחרי, נדרש התובע "לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד'", וגם להוכיח את התקיימותם של התנאים בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות.
ברע"א 6724/09 כלל בריאות חב' לביטוח בע"מ נ' שילד סוכנות לביטוח חיים [פורסם בנבו] (4.1.2010) קבע כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס, כי:
"ככל שדברים אמורים בעילה של גזל סוד מסחרי היה על בית המשפט לקבוע לגבי כל אחד מפריטי המידע האם הוא מהווה… סוד מסחרי של המשיבה, והאם יש לאסור על המבקשת להשתמש בו. לא היה מקום להטלת איסור עיסוק גורף, על בסיס הנחת מוצא לפיה ככל הנראה תשתמש המבקשת בסודות מסחריים המצויים ברשותה".
נפסק כי הסודיות הינה יחסית ומשתנה לפי הנסיבות, וכך גם ההגנה עליה. היינו, לא ניתן לקבוע כללים נוקשים לגבי השאלה מהו סוד ומתי הסוד חל, שכן כל מקרה ונסיבותיו.
כמו כן, מידע הוא סוד מסחרי רק אם נדרש מאמץ מיוחד להשיגו. כך למשל, רשימת משקיעים או רשימת ספקים אינה זוכה, כשלעצמה, באופן מיידי, להגנה. רשימה זו תהווה סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה, רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, וכן באותם מקרים בהם יוכח שקיים ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". גם ברשימת לקוחות, נדרש שתתקיימנה תכונות בסיסיות של סוד מסחרי, שכן "סודיותו של המידע הנתון היא, כמובן, הציר המרכזי שסביבו נעים דיני הסודיות המסחרית" (דויטש, עמ' 447).
זאת ועוד, לשם הוכחת עוולה של גזל סוד מסחרי, על התובע להוכיח כי נקט באמצעים סבירים לשמירת סודיותו של הסוד הנטען.
נפסק כי התובע העלה טענה בדבר הסוד המסחרי, באופן כללי וגורף; נמנע מלהתמקד במידע עסקי ספציפי וקונקרטי; ולא פירט מהם הסודות המסחריים, ו/או המידע הקונפדנציאלי שנגזלו. התובע לא הציג את המידע, שלטענתו גזלו ממנו הנתבעים, והסתפק בהצהרות כלליות לגבי תוכנו של מידע זה.
על כן נפסק כי התובע כשל מלהצביע על חלקי המידע המסוים בקשר לפרויקט, דבר המהווה, לטענתו, סוד מסחרי או מידע קונפדנציאלי. כמו גם, התובע לא הוכיח כי הנתבעים עשו שימוש במידע, כאמור, וכי הוא נקט באמצעים סבירים לשמירה על סודיותו.
הנה כי כן, משלא הראה התובע באיזה מידע נעשה שימוש לטענתו, ומשלא הציג מידע זה, הוא לא יצא ידי חובתו כדי להוכיח שהנתבעים נטלו שלא כדין סוד מסחרי, הקשור לפרויקט, ואשר שייך לו, ודי בכך כדי לדחות את טענתו.
בנוסף נפסק כי התובע לא הוכיח, כי נקט באמצעים סבירים לשמירת סודיותה של רשימה זו. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים, כי ניתן היה להשיג, בנקל, את שמותיהם של בעלי החלקות, בלשכת רישום המקרקעין, ואת מספרי הטלפון שלהם ממודיעין 144.
תחרות בלתי הוגנת
האיסור על תחרות בלתי הוגנת מבוסס על שני טעמים: הראשון, שלא יקטוף אחד את פירות חברו, והשני, שתחרות בלתי הוגנת, תפגע, בסופו של דבר בצרכנים.
שאלת קיומו של איסור כללי מפני תחרות בלתי הוגנת בשיטה הישראלית, היא אחת הסוגיות החשובות בדיני העסקים בישראל. סוגייה זו לא הוכרעה בחוק עוולות מסחריות, עם זאת, את אשר החסיר המחוקק השלימה הפסיקה (ראו: דויטש, עמ' 103). מסלול מפותח ומוכר היטב, שבמסגרתו פיתחה הפסיקה איסור כללי מפני תחרות בלתי הוגנת, הוא דיני עשיית עושר ולא במשפט. סוג אחד של מקרים קיים כאשר הנתבע גזל תוצר רוחני שאינו מוגן בדיני הקניין הרוחני, כגון חיקוי דגם שאינו רשום כמידגם, תהליך שאינו מוגן בדיני הפטנטים או בדיני הסודיות המסחרית, וכיוצא באלה (שם, בעמ' 50).
בסוגייה זו עסק פסק הדין ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998)). שם אימץ בית המשפט העליון את העיקרון, לפיו נטילה של תוצר רוחני מסוג זה אינה אסורה per-se, ואולם היא עשויה להוות זכיה שלא על-פי זכות שבדין. עם זאת, נקבע, כי "אין להסתפק בתחושה ראשונית ואינטואיטיבית כי החיקוי או ההעתקה אינם צודקים. יש לזכור תמיד כי עניין לנו באיזון סבוך בין ערכים לאינטרסים מתנגשים שבהם מובאת בחשבון טובת הפרט והכלל" (עמ' 476).
נפסק כי משלא הוכיח התובע, כי הנתבעים עשו שימוש בסודותיו המסחריים, הרי שטענתו לפיה הנתבעים יצרו תחרות בלתי הוגנת, עקב שימוש במידע הסודי שלו, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – דינה להידחות.