הליך למתן צו מניעה זמני שנדון בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יעקב שפסר. ביום 22.11.2018 ניתנה ההחלטה בתיק.

הצדדים:

– המבקשות: 1. diesel spa; 2. פולימוד (1994) בע"מ

– המשיבים: 1. איי סבאן ג'ינס בע"מ; 2. אבי בן סימון

המבקשות יוצגו על ידי עו"ד ישראל שדה והמשיבה יוצגה על ידי עו"ד דרור אשכנזי.

העובדות: בקשה למתן צווי מניעה זמניים לאסור על שיווק של מכנסי ג'ינס אשר לטענת המבקשות, מפרים שני סימני מסחר הרשומים על שם המבקשת 1 וכן התבקש צו איסוף, שיורה למשיבים לאסוף את מכנסי הג'ינס האמורים, שנמסרו על-ידם להפצה לגורמים שלישיים.

דיזל רשמה בפנקס סימני המסחר בישראל סימן מסחר מעוצב שמספרו 157050, המגן על דוגמת כיס מכנסיים עם תפר כפול אלכסוני ושני עיגולים (להלן: "סימן האלכסון"). וכן סימן מסחר מעוצב נוסף שמספרו 290480, המגן על סמל המכונה בפי המבקשות "עיט", והכולל שני קווים הנפגשים במרכזם ויוצרים צורתו של מעיין ראש חץ כפול (להלן: "סימן העיט").

המבקשות טענו כי המשיבים משווקים מכנסי ג'ינס המפרים את הזכויות שלהם בסימנים הרשומים.

הבקשה, למתן צווי מניעה זמניים, אשר הוגשה במקור במעמד צד אחד, כללה גם בקשה למינוי בא-כוח המבקשות ככונס נכסים זמני על הטובין המצויים בעסקם ובמחסניהם של המשיבים והנושאים את הסימנים הרשומים, לשם מניעת השמדתם. בהחלטת בית המשפט מיום 1.1.2018 התקבלה בקשת המבקשות וניתן צו "אנטון פילר" במסגרתו מונה בא-כוחן ככונס נכסים המוסמך להיכנס לחצרי המשיבים בהם מצויים הטובין המפרים לכאורה את הסימנים הרשומים, לתפוס אותם, לצלמם ולהחזיק בהם עד למתן החלטה אחרת.

ביום 8.11.2018 הגיש הכונס דו"ח מטעמו, ממנו עולה כי במסגרת ביצוע פעולת כינוס הנכסים בעסקם של המשיבים נתפסו 1,567 מכנסי ג'ינס הכוללים, לטענת המבקשות, הפרות של הסימנים הרשומים.

 

תוצאות ההליך: הבקשה התקבלה וניתנו צווי מניעה זמניים לפיהם נאסר על המשיבים לעשות שימוש בטובין נושא תובענה זו המפרים לכאורה את הסימנים הרשומים.

בית המשפט הורה למשיבים לאסוף את המוצרים המפרים שסופקו ולגורמים שלישיים וזאת בתוך 7 ימים ממועד המצאת החלטה זו.

בנוסף נפסק כי המשיבים ישלמו הוצאות המבקשות בהליך זה בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

מטרת ההליך למתן סעד זמני

נפסק כי תכלית הענקתם של סעדים זמניים במהלך ההליך היא, בעיקרה, ביצוע יעיל של פסק- הדין, וזאת באמצעות שמירת המצב ששרר ערב הגשת התובענה לשם מניעת מצב בו הצד הזוכה בהליך ימצא עצמו ללא יכולת למימוש פסק הדין בשל שינוי נסיבות שאירע בין מועד הגשת התובענה למועד ההכרעה בה.

שיקולים למתן סעד זמני

על-פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, במסגרת ההחלטה בדבר הענקת סעדים זמניים יש לשקול שלושה יסודות עיקריים: קיומה של עילת תביעה, על בסיס ראיות לכאורה בלבד; מאזן הנוחות, דהיינו, הנזק הצפוי להיגרם למבקש ככל שלא יינתן הסעד הזמני אל מול הנזק למשיב בעקבות החלטה על מתן סעד זה; וכן שיקולי יושר ותום לב של המבקש.

יסוד עילת התביעה הלכאורית ויסוד מאזן הנוחות הוכרו כמקיימים ביניהם יחסי גומלין, אשר כונו בפסיקה "מקבילית כוחות", במסגרתם ככל שסיכויי הצלחת ההליך גבוהים יותר כך ייטה בית המשפט להפחית מחשיבות מאזן הנוחות, ולהיפך.

הפרת סימן מסחר רשום

נפסק כי רישומו של סימן מסחר תקף בפנקס סימני המסחר מזכה את בעל הסימן באפשרות לשימוש ייחודי בו, על הטובין לגביהם נרשם ובכל הנוגע אליהם (ס' 46(א) לפקודת סימני המסחר). לאור זאת, שימוש בסימן הרשום או בסימן הדומה לו, ביחס לטובין המסוימים או לטובין מאותו הגדר בידי מי שאינו זכאי לכך, יחשב כהפרה של סימן המסחר המאפשרת לבעל הסימן להגיש תובענה כנגד המפר ומזכה אותו אף בקבלת סעד בדרך של צו מניעה (ס' 1, 57(א) ו-59א(א) לפקודת סימני המסחר).

מטרת ההסדר בדבר הפרת סימני מסחר כפולה וכוללת מן הצד האחד הגנה על הציבור בכללותו מפני הטעייה, הנשקלת גם בבקשה לסעדים זמניים, ומנגד – הגנה על היחיד, בעל הסימן, מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש.

דמיון מטעה לצורך הוכחת הפרת סימן מסחר והמבחן המשולש

היות שסעיף 1 לפקודת סימני המסחר, המגדיר הפרה, איננו מפרט מהי רמת הדמיון הנדרשת בין הסימן הרשום לסימן המפר, נקבע בפסיקה כי יש לבחון האם הדמיון בין שני הסימנים עולה כדי חשש סביר להטעיית הציבור.

ברם, בחינת קיומו של דמיון מטעה נדרשת אך במקרים בהם ענייננו בסימן הדומה לסימן הרשום, ולא כאשר ישנה זהות בין שני הסימנים (שכן שימוש בסימנים זהים מהווה משום הפרה אף בהעדר אלמנט ההטעייה).

ההכרעה בסוגיית קיומו של דמיון מטעה במקרה נתון מתבצעת באמצעות החלתו של "המבחן המשולש", אשר כשמו כן הוא – נסמך על שיקלולם של שלושה מבחני-משנה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ויתר נסיבות העניין.

ברבות הזמן נוסף למבחן המשולש אף מבחן השכל הישר, שלפיו כאשר הדמיון שבין המוצרים מגלם מסר רעיוני כלשהו, יש להשוות את מידת הדמיון שבין הרעיונות המועברים וככל שישנו מסר רעיונו זהה או דומה מהותית – עשויה להתרחש הפרה גם בהינתן שוני חזותי בין הסימנים.

מבחן המראה והצליל מהווה את המבחן העיקרי מבין השלושה, ובמסגרתו נערכת השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לשם קביעת מידת הדמיון ביניהם.

את ההשוואה יש לערוך בין הסימן כפי שנרשם בפנקס סימני המסחר לבין הסימן המפר תוך בחינת הסימנים בשלמותם, על כל חלקיהם, והענקת משקל לרושם הכללי שנוצר בעקבות ההשוואה, בשים לב לזכרונו הבלתי-מושלם של צרכן סביר.

מבחן סוג הסחורה מתמקד בהשפעת סוג המוצרים הנבחנים על מידת הסכנה לקיומה של הטעייה, כאשר ההנחה היא שבעת רכישת טובין שעלותם גבוהה ייטו הצרכנים לבצע בדיקה מעמיקה יחסית עובר לרכישה, באופן המקטין את הסיכון להטעייה. במסגרת מבחן חוג הלקוחות נבדק האם מדובר במוצרים הפונים לחוג לקוחות זהה וכן השפעת זהות הלקוחות על הסיכוי להטעייה, שכן "ככל שמדובר בחוג לקוחות מצומצם ומובחן, בעל כושר הבחנה מפותח יותר, כך פוחתת סכנת ההטעיה" (פרשת טעם טוב, בעמ' 453). מבחן המשנה השלישי הדן ביתר נסיבות העניין, מהווה מעיין "מבחן סל", במסגרתו נשקלות נסיבות נוספות בעלות נפקות אשר לא הובאו בחשבון בגדרי שני המבחנים הקודמים.

בענייננו נפסק כי אין מחלוקת שבענייננו מצויים המוצרים באותה קטגוריה של טובין, לגביה נרשמו הסימנים הרשומים – קרי, פריטי ביגוד מסוג מכנסיים.

בנוסף נפסק כי בחינתו של סימן העיט אל מול הסימן המופיע על הכיס האחורי במכנסיים המשווקים על-ידי המשיבים מעלה שאין מדובר בסימנים החופפים זה לזה באופן מושלם, שכן קצוות "ראש החץ" בסימן המשיבים אינם נפגשים, בשונה מסימן העיט הרשום. מכאן, שבפן הצורני גרידא אין ענייננו בסימנים בעלי זהות מוחלטת, ומשכך ביסוס קיומה של הפרה מחייב אף הוכחת קיומו של דמיון מטעה לכאורה, וזאת בהתאם לשלושת מבחני המשנה הנכללים בגדריו של המבחן המשולש.

נפסק כי ביישום המבחן העיקרי שבהם – מבחן המראה והצליל – התרשם בית המשפט כי קיימת רמה גבוהה של דמיון חזותי בין סימן העיט לסימן המופיע על הכיס האחורי של מכנסי המשיבים, העולה כמעט כדי זהות. לא מן הנמנע שצרכן סביר אשר זכרונו אינו מושלם, יתקשה להבחין בעצם קיומו של הבדל כאמור בין שני הסימנים, ובהתאם לכך לא סבר בית המשפט כי ניתן לשלול אפשרות לקיומה של הטעייה, למצער ברף הלכאורי הדרוש בגדרי סעד זמני זה.

נפסק כי השוואת סימן האלכסון הרשום למראה הכיס הקדמי במכנסיים המשווקים על-ידי המשיבים מלמד כי בשונה מטענת המבקשות – ענייננו בסימנים דומים, שאינם זהים. עם זאת, נראה שההבדל בסימן האלכסון ניכר יותר מזה הקיים בסימן העיט, שכן שני העיגולים הכהים המופיעים בסימן האלכסון, והנחזים ככפתורים מסוג "ניטים", לא קיימים כלל במכנסי המשיבים. כפתורים אלו ברורים ומודגשים בסימן האלכסון הרשום, ובהינתן שעל ההשוואה להתבצע ביחס לסימנים בשלמותם, הרי שאין לפנינו שני סימנים הדומים כדי זהות.

קיומו של דמיון בין הסימנים שאיננו עולה כדי זהות, דורש החלתו של המבחן המשולש, כאשר בשלב מקדמי זה ומבלי שהדבר יהווה משום קביעת מסמרות להליך העיקרי, דעת בית המשפט היא שאכן קיים ספק האם הסימן המוצג בפועל על הכיס הקדמי במכסי המשיבים עלול להטעות צרכן סביר.

בית המשפט סבר כי בנסיבות ענייננו, בהן אלמנט הכפתורים הקיים בסימן האלכסון הרשום נעדר ממכנסי המשיבים, וכן מוצג כיתוב ברור עם שם מותג המשיבים על גבי סימן זה, הנראה גם במבט שטחי, מפיגה באופן משמעותי את הסיכון להטעיית צרכן לחשוב כי לפניו מכנסי ג'ינס השייכים למותג דיזל.

על כן נפסק כי החלת מבחן המראה והצליל על סימן העיט מובילה למסקנה לכאורית בדבר קיומו של דמיון מטעה, בעוד שיישומו של מבחן זה ביחס לסימן האלכסון נראה בשלב מקדמי זה, ומבלי שהתמונה העובדתית נפרסה במלואה, ככזה אשר אינו מבסס חשש להטעייה.

עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, סבר בית המשפט כי אין די בבחינה נפרדת זו של חזות הסימנים לשם גיבוש מסקנה בדבר קיום דמיון העלול להוביל לכדי הטעייה. בענייננו, הסימנים הרשומים כוללים סימולים חזותיים-גראפיים בלבד (ללא מלל הנלווה להם), ונראה כי יישום המבחן המשולש לגביהם דורש אף בחינת מכלול חזותו של המוצר עליו הוטבעו סימנים אלו.

נפסק כי התבוננות כוללת על מכנסי הג'ינס אותם משווקים המשיבים, מלמדת כי מוצגים עליהם שני הסימנים לגביהם נטען כי הם מהווים הפרה. הצגתם המשותפת של שני סימונים בעלי דמיון לשני הסימנים הרשומים של דיזל, כל אחד בצד אחר של אותו המוצר – יוצרת אפקט חזותי מצטבר לסימני המבקשות ש יש בו כדי לחזק את האפשרות להטעייתם של צרכנים. בנסיבות אלו, אשר כאמור נבחנות ברף לכאורי בלבד בשלב זה, סבר בית המשפט כי יש כדי להטות את כף מבחן המראה והצליל, באופן שאיננו מאפשר לשלול קיומו של חשש מהטעייה גם ביחס לסימן האלכסון.

מבחן המשנה הנוסף שנועד לקביעת דמיון מטעה בין סימן מסחר רשום לסימן העלול להוות הפרתו הוא, כאמור, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות. אומנם, ביחס למבחן סוג הסחורה נשקל אף מחירו של המוצר בהתבסס על ההנחה שצרכנים נוטים לבצע בדיקה מעמיקה יותר בעת רכישת מוצרים שעלותם גבוהה. ברם, טענות אלו בדבר המחיר לא נתמכו בענייננו בכל ראייה מצד מי מהצדדים. בנוסף לכך, נפסק כי אלמנט המחיר איננו הגורם היחיד הנשקל במסגרת מבחן-המשנה השני, ובקביעת סוג הסחורה יש להידרש גם להשפעת סוג הטובין עליהם מוטבע הסימן המפר לכאורה על סכנת קיום ההטעייה, כאשר לעניין זה כלל לא התייחסו הצדדים בטענותיהם. כמו כן, לא הוצגה כל טענה ביחס לאלמנט חוג הלקוחות, באופן שאיננו מאפשר קביעת מסקנה פוזיטיבית, אף לא לכאורה, בדבר זיהוי הלקוחות אליהם פונים מכנסי הג'ינס הנדונים והשפעת מאפייניהם על הסיכוי לקיומה של הטעייה. בנסיבות אלו, בהן לא הובאו נתונים אשר יאפשרו יישום קונקרטי של מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות, לא מצא בית המשפט כי יש בו כדי לשנות ממסקנתו ביחס לקיומו של דמיון מטעה לכאורה, לאורו של מבחן המראה והצליל. יתרה מכך, לא הוצגו בענייננו נסיבות רלוונטיות כלשהן ביחס למבחן השלישי, העשויות להיות בעלות השפעה ביחס לקביעת חשש להטעייה ועל כן, אף מבחן-משנה זה אינו מטה את הכף לזכותו של מי מהצדדים.

על כן נפסק כי מתקיים לכאורה דמיון מטעה בין הסימנים הרשומים לאלה המוטבעים על גבי המכנסיים אותם משווקים המשיבים.

מאזן הנוחות

נפסק כי אין די בהוכחת עילת תביעה לכאורה, ועל המבקשות להוכיח כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתן בנסיבות. בענייננו, לזכותה של דיזל שני סימני מסחר רשומים, אשר בהתאם לסעיף 46 לפקודת סימני המסחר, מקנים לה את האפשרות לשימוש ייחודי בהם ביחס לטובין לגביהם נרשמו – והכוללים בענייננו פרטי ביגוד מסוג מכנסיים.

סעיף 46 לפקודה מגבש אפוא את נקודת המוצא שלפיה זכותו של בעל הסימן הרשום גוברת וכי הנזק למפרים ניתן לכימות כלכלי ולפיצוי כספי.

בית המשפט סבר כי ככל ואכן יקבע בסופו של יום שהסימנים המוצגים על מכנסי המשיבים מהווים הפרה של הסימנים הרשומים, הנזק הצפוי לדיזל יהא גדול משמעותית מנזקם של המשיבים, ועשוי לכלול בנוסף לפגיעה בקניינן הרוחני גם פגיעה בתדמיתן, בעוד שנזקם של המשיבים אשר בחרו לבצע שימוש בלתי-מורשה בסימן המסחר ניתן לפיצוי כספי.

חזקת רישום של סימן מסחר – הרישום ראיה לתוקף

סעיף 64 לפקודת סימני המסחר קובע כדלקמן:

"בכל הליך משפטי בדבר סימן מסחרי רשום תהא העובדה שפלוני רשום כבעל סימן המסחר ראיה לכאורה לתוקף הרישום המקורי של סימן המסחר ולכל העברותיו שלאחר מכן."

נפסק כי עצם רישום סימן האלכסון וסימן העיט על-ידי דיזל, מהווה ראייה לכאורה לכך שבאמתחתה זכות תקפה לשימוש ייחודי בהם, וכי שימוש בסימנים דומים או זהים כחלק ממוצרי המשיבים עשוי להוות משום הפרה.

תוקף סימן מסחר בהליך זמני

בית המשפט לא סבר כי יש מקום במסגרת הליך לסעד זמני לטענות ביחס לעצם תוקפם של הסימנים הרשומים – ובפרט כי הם רשאים המשיבים לבקש תיקונם, שינויים וכן מחיקתם מפנקס סימני המסחר בין היתר לאור הנחיות מעודכנות של משרד המשפטים והשימוש שמבצעת דיזל בפועל בסימנים האמורים – בית המשפט לא סבר כי מקומן של טענות אלו בגדרי בקשה זו. על אף שאין מניעה מוחלטת מן האפשרות להידרש לדיון בשאלת תוקף סימן המסחר במסגרת בקשות לסעדים זמניים, הרי שבשלב לכאורי זה, בו לטובת המבקשות סימן מסחרי רשום ותקף, ונוכח סד הזמנים הדחוק המאפיין את הבקשה שלפני והעדרן של ראיות מספקות מצד המשיבים לעצם האפשרות לקביעות כאמור, אינני סבור שזהו ההליך המתאים לבירור מעמיק ויסודי בסוגיית תוקפם של הסימנים הרשומים, ונראה שמקומה של בחינה זו הוא במסגרת התובענה העיקרית (ראו גם פרשת ROSHEN, בפס' 12; ע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' גואטה, פס' 10 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 16.6.2013)).

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?