משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: אחריות ספקיות שירות לחסימת אתרים

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

תוכנה המאפשרת הורדת סרטים והפרה של זכויות יוצרים – לא תחסם

תוכנה המאפשרת הורדת סרטים והפרה של זכויות יוצרים – לא תחסם
בקשה לסעד זמני מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בה עתרו שבעה גופי הפקה ותקשורת ("המבקשות") לצווי עשה וצווי מניעה זמניים נגד המשיב 1 ("פלוני אלמוני") ונגד גופי אינטרנט שונים ("המשיב" ו"המשיבות" בהתאמה), מתוך מטרה להפסיק את השימוש בתוכנה או אפליקציה (להלן: "פופקורן") אותה "מוריד" הגולש למחשבו לרבות לטאבלט, אשר באמצעותה ניתן לבחור ולצפות, בין בזרימה ישירה ובין בהורדתם למחשב, בסרטים וביצירות שהמבקשות טוענות לזכויות יוצרים בהם. 
 
המשיב 1 הוא הבעלים והמפעיל של אתרי פופקורן. בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007, למבקשות זכות יוצרים בהפקות ו/או יצירות המפורטות בבקשה, אשר הופקו או יוצרו על ידי המבקשות 2 – 7 (להלן: "היצירות"), ואף אחת מהן לא העניקה למשיב 1 או למשיבה רשות לעשות שימוש ביצירות באמצעות אתרי או תכנת פופקורן. בכך מפר משיב 1 את זכות היוצרים של מבקשות 2 – 7, כמשמעות המונח "הפרה" בחוק זכות יוצרים, ואף עושה עושר ולא במשפט על חשבון המבקשות כמשמעותו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979.
 
חרף בקשותיהן של המבקשות מהמשיבות לחסום את הגישה לאתרי פופקורן במסגרת שירותי האינטרנט אותם הן מספקות, פניות אלו לא נענו. על כן החליטו המבקשות לתבוע על הפרת זכויותיהן בבית המשפט ולבקש מבית המשפט סעד זמני לחסום את אתרי פופקורן וכן צו המורה לחשוף את זהותו של המעוול לכאורה, המשיב 1.
 
בדיונו, בית המשפט התייחס למספר אספקטים בהחלטתו כנגד מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. תחילה, דן בית המשפט בסוגיה האם בית המשפט מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפתו של גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה. בית המשפט התבסס על פסיקתו של בית המשפט העליון בברע"א  4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם באתר בית המשפט העליון [פורסם בנבו] וקבע:
 
"בהליך שלפנינו מעורבים שלושה "צדדים". ראשון, המבקש הטוען לפגיעה בשמו הטוב. שני, המעוול  האנונימי. שלישי, המשיבה המחזיקה לכאורה במידע לגבי זהותו של המעוול האנונימי. כאמור, סיטואציה זו אינה ייחודית לתביעות בגין לשון הרע באינטרנט. גם בתביעות שונות לחלוטין עשוי להיווצר מצב שבו אדם סבור כי נגרם לו נזק בעוולה ואין הוא יודע את זהותו של המעוול, אף כי הוא חושד שצד שלישי ידוע מסוגל להצביע על המעוול הבלתי-ידוע ולחשוף את שמו. השאלה הדיונית שלפנינו רחבה אפוא יותר מן ההקשר הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה."
 
בית המשפט קבע כי בהסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין מור, כמו גם על ההלכות אשר נקבעו באנגליה ובארה"ב, ללא מסגרת נורמטיבית מובהקת בדין, אין הוא מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפת גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה.
 
עוד קבע בית המשפט כי המבקשות השתהו בהגשת הבקשה, ובכך יש ללמד על היעדר דחיפות הסעד הזמני המבוקש ועל כן, נחלשת ההצדקה לנתינתו. 
 
גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות. בהעדר אמות מידה ברורות בידי המחוקק, מאזן הנוחות אינו מאפשר להעניק את הסעד המבוקש, שכן חסימת אתרי פופקורן לא תמנע את האפשרות להוריד את תכנת פופקורן ולעשות שימוש בה ע"י גולשים שכבר הורידו אותה:
 
" כל עוד לא איתרו המבקשות את משיב 1 לא ניתן למנוע ממנו פתיחת אתרים חדשים מהם ניתן יהיה להוריד את תכנת פופקורן, ועל כן, חסימה או סגירה של אתרי פופקורן לא תבטיח מניעה מוחלטת של האפשרות להוריד את תכנת פופקורן. לכך, יש להוסיף, כי מהבקשה עולה שהגולשים "מורידים" את תכנת פופקורן אל מחשבם האישי  ובשלב זה אינם זקוקים עוד לאתר ממנו הורידו את התכנה, כדי לצפות בסרטים או יצירות של המבקשות, דהיינו גולשים שכבר הורידו את תכנת פופקורן למחשבם יוכלו להמשיך לצפות ביצירות של המבקשות גם לאחר מתן הסעד הזמני. במצב דברים זה, נראה כי התועלת של הסעד הזמני המבוקש הינה מועטה אם בכלל." 
 
לבסוף, קבע בית המשפט כי במתן הסעד המבוקש קיים החשש לפגיעה בחופש זרימת המידע, בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי, בהענקת סמכות לספקיות האינטרנט לקבוע מה מותר ומה אין לאפשר להזרים "בצנרת" האינטרנט.
 
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קבע כי אין מקום למתן הסעדים, אין מקום ליתן תוקף של פס"ד להסדר הפשרה אשר נרקם בין המבקשות למשיבות 3-7 וכי המבקשות יישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו למשיבה 2.

8 באפריל, 2014,

0 תגובות

חסימת אתרים על ידי ספקיות אינטרנט

חסימת אתרים על ידי ספקיות אינטרנט

מי אחראי לשאת בנטל של מניעת הגישה לתוכן מפר זכויות יוצרים באינטרנט? בעל האתר המפר? הגורם המעמיד את התוכן לרשות הציבור? ציבור הגולשים? בשנים האחרונות שאלה זו עולה שוב ושוב, ללא תשובה מספקת, ומדינות שונות, ולעיתים אף בתי משפט שונים במדינה אחת, נותנים תשובות שונות ולעיתים סותרות.

בחודש הקודם בית המשפט האירופי לצדק (ECJ) נתן תשובה חלקית לסוגיה שנויה במחלוקת זו. התיק החל בבתי המשפט באוסטריה, וטיפס עד הגיעו לבית המשפט העליון של האוסטרי. התביעה הובאה בידי מספר בעלות זכויות יוצרים בסרטים שונים, אשר תוכנן הוצע לציבור ללא הרשאה באתר kino.to. אולם, במקום ללכת בדרך המקובלת ולתקוף את בעלי האתר המפר או מעלי התוכן המפר לאתר, בעלי הזכויות בסרטים בחרו לתקוף דווקא את ספקית האינטרנט UPC Telekabel Wien. במסגרת זו ביקשו בעלי הזכויות מבית המשפט להוציא צו מניעה שיחייב את הספקית לחסום באופן אקטיבי את גישת לקוחותיה לאתר.

למעשה, השאלה שהתעוררה היא האם ספקית האינטרנט צריכה ליטול אחריות מסוימת במלחמה בתוכן הפיראטי הנמצא באתרי האינטרנט השונים, זאת ללא כל קשר בין ספקית האינטרנט לבין האתר kino.to ואף ללא כל הוכחה שלקוחותיה של הספקית גלשו בכלל לאתר זה.

 

כידוע, לבתי המשפט של המדינות החברות באיחוד האירופאי נתונה האפשרות, תוך כדי בירור סוגיה מסוימת, להפנות שאלה משפטית ל-EJC, בדרך כלל על מנת לקבל את הפרשנות הנכונה לחוקי האיחוד. במקרה זה נשאל האם ספקית האינטרנט נחשבת "intermediary" (מתווכת) ע"פ דירקטיבת האיחוד Directive 2001/29/EC of the European Parliament and of the Council of 22 May 2001 on the harmonisation of certain aspects of copyright and related rights in the information society (OJ 2001 L 167, p. 10), אשר שירותיו נמצאים בשימוש על ידי צד שלישי בצורה הפוגעת בזכויות, ועל כן ניתן לחייבה לפעול למיגור התופעה? במידה והתשובה לשאלה זו היא חיובית, הרי שבעלי זכויות רשאים לבקש מבית המשפט צו מניעה כנגדה לצורך אכיפת זכויותיהם.

 

ספקית האינטרנט טענה כי חיובה להפעיל אמצעים לחסימת אתרים שכאלה תפגע בצורה אנושה בחופש העיסוק שלה, תעלה לה הון, וכלל לא תהיה יעילה (שכן, היא טוענת, החסימות ניתנות לעקיפה יחסית בקלות).

 

אולם, ה-ECJ בהחלטה תקדימית פסק שאכן הספקית יכולה להיחשב ל"מתווכת" על פי הדירקטיבה וכי ניתן לחייבה להכניס חסמים שיחסמו לקוחות מכניסה לאתרים שיש בהם תוכן המפר זכויות יוצרים. בית המשפט קבע כי אין צורך בקשר ממשי בין הגורם שנחשב "מתווך" (במקרה זה הספקית) לבין הגורם המעמיד את החומרים המפרים לרשות הציבור; וכן כי אין צורך להוכיח שלקוחות הספקית בכלל גלשו לאתר זה. זאת, מכיוון שהדירקטיבה נועדה לא להיות רק ענישתית בדיעבד אלא אף מניעתית מלכתחילה.

על פי החלטת בית המשפט, על בתי משפט השונים במדינות האיחוד, לאזן בין שלושה אינטרסים של שלוש קבוצות שונות: חופש העיסוק של הספקית; זכויות בעלי היצירות שתוכנן מועלה לציבור בצורה מפרה; וזכויותיהם של הגולשים באינטרנט לחופש מידע ולחופש תנועה ברשת עם כמה שפחות מגבלות.

לא ברור עד כמה החלטה זו תשפיע על המחוקק או על בתי המשפט בישראל ובתי המשפט השונים במדינתנו מתחבטים בסוגיה זו יום יום. אולם, ניתן לומר בבירור שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.

                                

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור