משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: אמת דיברתי

15 במרץ, 2016,

1 תגובות

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת

אחריות להסרת פרסומים פוגעניים ברשת
תביעה שהוגשה על ידי חברת ב.ה. עוגן ניהול פרויקטים בע"מ ודורי גילפז כנגד גד צוקר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 14.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת 1, הינה חברה המפעילה מותג בשם "טיולי דורון" והתובע 2 הינו הבעלים ומנהלה של החברה. הנתבע מר גד צוקר, הינו הבעלים והמנהל של אתר אינטרנט בשם "ג'יפ טריפ-אתר השטח המוביל בישראל". 
 
בשנת 2012 במסגרת אתר הנתבע פורסמו פרסומים פוגעניים אודות התובעים. בעקבות כך,  מיהר התובע והגיע עם מפרסם הפרסומים (אדם בשם אופיר) להסדר שכלל, בין היתר, הסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר. 
 
התובע פנה אל הנתבע בדרישה שיסיר את הפרסומים מהאתר, אולם האחרון סירב. בהמשך פנה באמצעות בא כוחו בדרישה דומה תוך מתן הסבר שאין אמת בדברים שפורסמו, וכי המדובר בהשמצות חסרות כל בסיס, אך גם דרישה זו סורבה ללא מתן נימוקים. 
 
בעקבות כך, הגישו התובעים בקשה למתן צו עשה זמני להסרת הפרסומים הפוגעניים, וביום 25.3.13 ניתן צו כמבוקש בהעדר התייצבות מטעם הנתבע. בקשה לביטול הצו נדחתה ביום 9.4.13. הנתבע לא הסיר את כל הפרסומים על פי הצו, דבר שאילץ את התובעים, ביום 2.7.13, להגיש  בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. בעקבות הגשת הבקשה, הוסרו כל הפרסומים הפוגעניים על ידי הנתבע. 
 
על רקע ההשתלשלות הנ"ל, הגישו התובעים את תביעתם הנ"ל שבה טענו כי הנתבע נתן במה פומבית לפרסומים פוגעניים וחסרי בסיס באתר שלו, ולא שעה לדרישתם להסרת הפרסומים הנ"ל, דבר שפגע בשמם הטוב ובפרנסתם. אי לכך הם עתרו לחייבו בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ מכח אחריותו השילוחית לפגיעה בשמם הטוב לטענתם. 
 
התביעה נוהלה בשני שלבים, שלב חבות ושלב נזק. פסק דין זה נוגע לשלב החבות.
 
תוצאות: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע עוול כלפי התובעים בעוולת הרשלנות עת נמנע מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר שלו, ומשכך חב הוא בנזק שנגרם להם עקב כך.  
 
בשלב הזה, בית המשפט התיר לנתבע להביא ראיות מצדו בעניין הנזק שנגרם מלשון הרע נשוא התביעה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

לשון הרע או לא?

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כדלקמן: 
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ..."
 
כבר נפסק כי:
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום.... השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עימו היא מותירה את הצופה"" (ראה ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp  נ' אלי עזור (פורסם בנבו, 22.07.2015). 
 
בענייננו נפסק כי לא יכולה להיות מחלוקת, בעיני האדם הסביר, כי בפרסומים אשר פורסמו על ידי אופיר בהם כינה את התובע כאדם שלוקח כספים במרמה, יש כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, ולבזותם בשל מעשיהם ולפגוע בפרנסתם, ומשכך מהווים הם לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק. 
 

הגנת "אמת דיברתי" 

האם הפרסומים הפוגעניים חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, כטענת הנתבע? 
 
בכדי לצאת ידי חובת הוכחת טענת "אמת דיברתי", היה על הנתבע להוכיח כי הכספים שנגבו על ידי התובעים מאופיר דרך כרטיס האשראי שלו, הוצאו ממנו במרמה ושלא כדין.
 
התובעים טענו כי חיובו של אופיר בתשלום הסך של 350 דולר דרך כרטיס האשראי שלו בעבור דמי השתתפות עצמית, נבע מנזק שגרם לג'יפ שעליו נהג במהלך הטיול, ונעשה בהתאם לתנאי ההסכם שעליו חתם אופיר טרם היציאה לטיול. 
הנתבע אשר טען כאמור כי הפרסומים בדבר הוצאת הכספים הנ"ל במרמה הינו אמת, לא הביא ולוּ בדל ראיה להוכחת טענה זו. הוא לא זימן את אופיר אשר פרטיו היו ידועים לו, למתן עדות, לא הציג כל ראיה והראיות שהוצגו אין בהם כדי להוכיח את אמיתות הפרסום בעניינו של אופיר כאמור. 
 
גם טענתו שלפיה ההסכמה שהושגה בין התובעים לאופיר להסרת הפרסומים, ואשר במסגרתה הושבו לאופיר הכספים שנגבו ממנו, מהווה הודאת בעל דין באמיתות הפרסום, אין בה ממש ודינה להידחות.
 

הגנת "הבעת דעה"

הנתבע טען כי הפרסומים הפוגעניים הינם בגדר הבעת דעה, ומשכך חוסים הם תחת ההגנה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, הקובע כדלקמן: 
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: 
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות"
 
נפסק כי גם טענה זו דינה להידחות. 
בת.א (י-ם) 7642/03 יוסף נבות נ' שי גוטסמן (פורסם בנבו, 19.06.2006), נאמרו הדברים הבאים: 
"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם יווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו " א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55; ראו עוד ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן נו(3) 245, בפיסקה 16 לפסק הדין). 
 
ובהמשך נאמר:
"... בהקשר זה מיוחסת חשיבות לשאלה, האם הטענה שבמחלוקת ניתנת לבדיקה ובירור אובייקטיביים, שאז הנטייה היא לראות בה משום טענה שבעובדה, או שמא מדובר, על פי מבחן האדם הסביר, בטענה סובייקטיווית של המפרסם, אשר אינה נתונה לבדיקה ובירור כאמור (ראו לעניין זה Potomac Valve and Fitting v. Crawford Fitting 829 F. 2d 1280, 1285 – 1287 (1987)). טענה כזו תיחשב, בדרך כלל, להבעת דעה"
 
בענייננו, להבדיל מהאמירות שהתובע הינו אדם שקרן ולא אמין, אשר נתפסים בעיני הקורא הסביר כהבעת דעה, לא כך המצב לגבי האמירה שלפיה התובע לוקח כספים במרמה. אמירה כזו טומנת בחובה סממנים של תיאור עובדתי, והיא נתפסת בעיני הקורא הסביר כטענה שבעובדה.
 

חופש הביטוי למול שמירה על השם הטוב

בסיכומיו, טען הנתבע כי ככל שעסקינן בפרסום באמצעות "פורום" אינטרנטי, אשר תכליתו היא השמעת ביקורת – חיובית או שלילית- על  ידי המשתתפים, ראוי לייחס משקל רב יותר לחופש הדיבור. 
 
נפסק כי אין לקבל עמדה זו. חופש הביטוי ושמירה על השם הטוב, הינם שני ערכים מוגנים, אשר נקודת האיזון ביניהם נקבעת על פי שיקולים ערכיים ולא שיקולים טכנולוגיים. המחוקק נתן ביטוי לשיקולים ערכיים אלה בחוק איסור לשון הרע, וקבע את האיזונים הנדרשים לצורך הגנה עליהם, והפסיקה הענפה של בתי המשפט השונים, ובמיוחד של בית המשפט העליון, נתנה גושפנקא לאיזון הנ"ל על מרבית היבטיו. 
 
על כן, בהינתן העובדה שנקודת האיזון נשענת על שיקולים ערכיים כאמור, אין הצדקה עניינית ו/או חברתית ו/או תרבותית להפר נקודה זו כשעסקינן בפרסום בפורום אינטרנטי המדומה ל"כיכר העיר", ומה שמהווה בהגדרה, לשון הרע "בפרסום" רגיל, יהווה לשון הרע גם בפרסום אינטרנטי, שאם לא כן, נמצא עצמנו מתמודדים עם שני מרחבים תרבותיים שונים על כל ההשלכות השליליות הנובעות מכך. גם שיקולים של מדיניות שיפוטית אינם יכולים לצדד באבחנה זו. 
 

אחריות אתר לפרסומי צד שלישי

תחת ההנחה שבפנינו פרסום המהווה לשון הרע על פי החוק, נשאלת השאלה, האם מוטלת על הנתבע, כמנהל האתר, בנסיבות המקרה שבפנינו, אחריות נזיקית בגין הפרסומים הנ"ל?
 
שאלת הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, לפרסומים מפירי חוק אשר הועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, הינה שאלה מורכבת הכורכת בחובה היבטים משפטיים והיבטים טכנולוגיים. 
 
ככלל, בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון לא שללו, במקרים המתאימים, את האפשרות להטיל על מפעילי אתר באינטרנט, אחריות נזיקית לפרסומים מפירי חוק שהועלו על ידי צדדים שלישיים באתר, אם כי טרם יצאה הלכה פסוקה מתחת ידו של בית המשפט העליון בעניין (ראה דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (סעיפים ל"ד ו-ל"ה) (פורסם בנבו, 25.03.2010), וברע"א 1700/10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא, (פורסם בנבו, 20.05.2010). 
 
הערכאות הדיוניות נדרשו לסוגיה זו בהקשר של חוק איסור לשון הרע, ודעותיהן נחלקו בעניין. חלקן גרס כי בהעדר חקיקה מפורשת, אין לראות באתר אינטרנט "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, ומשכך, לא ניתן להטיל על מפעיל האתר אחריות מכח החוק, וחלקן התייחס לפרסום באינטרנט כאל פרסום ב"אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק, תוך אימוץ פרשנות תכליתית של החוק (לעניין הגישות השונות ראה ת.א 24514-10-09 אסתר דור ואח' נ' יעקב בן יששכר ואח' והפסיקה המצוטטת בו (פורסם בנבו, 15.03.2015), וכן ראה ת.א (ת"א) 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, 28.10.2008), ת.א (ת"א) 14303/08 רבקה פלח – "חנות בייבי פלוס" נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, 25.11.2010).  
 
ברם נפסק כי: מחלוקת זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן אחריותו של הנתבע במקרה שבפנינו, קמה מכח עוולת הרשלנות, אשר באה לידי ביטוי בהימנעותו מהסרת הפרסומים הפוגעניים מהאתר חרף דרישתם של התובעים לעשות כן, וכבר נפסק כי העדרה של עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע כנגד מנהל אתר, לפרסומים מפירים אשר הועלו באתרו, אינה שוללת הטלת אחריות עליו, בגין אותן עובדות, על פי דיני הרשלנות הכלליים (בעניין זה ראה ת.א (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי (פורסם בנבו, 14.07.2002), ת.א 32986/03 בושמיץ משה נ' אהרונוביץ' ענת (פורסם בנבו, 06.05.2007). 
 
מחומר הראיות הוכח כי התובעים פנו אל הנתבע בדרישה להסרת הפרסומים, אולם האחרון סירב לענות לדרישתם, וכשנשאל על הסיבה לכך בחקירתו הנגדית, ניתנו על ידו תשובות סותרות. 
 
מהאמור לעיל עולה, כי להבדיל ממעורבות פסיבית בהעלאת הפרסומים לראשונה באתר על ידי אופיר, בפנינו מעורבות אקטיבית מצד הנתבע להמשך העוולה של פגיעה בשמם הטוב של התובעים, והימנעות מלנקוט באמצעים יעילים ו"זולים" למניעת המשך הפגיעה הנ"ל. 
 
הטלת אחריות נזיקית על מפעיל אתר אינטרנט לפרסום מפר במקרה והוא סירב להסרת הפרסום, נדונה במספר בתי משפט. 
 
בפרשת בורוכוב המוזכרת לעיל קבע בית המשפט (כב' השופט ר. אמיר) כי:
"ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע ; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו ; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר"
 
בפרשת בושמיץ המוזכרת אף היא לעיל, נקבע על ידי סגנית הנשיא כב' השופטת ש. אלמגור כדלקמן:
"האיזון הראוי בין חופש הביטוי ומתן במה חופשית לגולשים בפורום, מחד, אל מול זכותו של אדם לשם טוב, יהא הפרסום בכל מדיום שיהא, מביא למסקנה שיש להטיל על הנתבעת אחריות מקום בו ידעה והייתה ערה לדברי הנאצה המופנים כלפי התובע בפורום שבניהולה. הנתבעת הייתה ערה לאפשרות הטכנית – ואף עשתה בה שימוש לעתים – להסיר פרסומים שמצאה כי אינם ראויים להיות מובעים בפורום, ודרך מניעת הפרסומים הייתה קלה ואפשרית, ולא הצריכה השקעת משאבים כספיים או אחרים בלתי־סבירים ביחס לנזק שנועדה המניעה להשיג"
 
בת.א 12281/07 נתן הופמן נ' תפוז אנשים בע"מ (פורסם בנבו, 24.07.2011), נאמר על ידי כב' השופט ח. ברנר כי:
".... בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום"
 
במסגרת תביעה שבה נידונה השאלה האם מוטלת חובה על בעל האתר, במסגרתו מתנהל פורום, לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מופרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים, נפסק על ידי כב' השופט עופר גרוסקופף, כי ככלל, ניתן להטיל אחריות כאמור בגין הפרה תורמת עת נמסרה לבעל האתר התראה על הימצאות הפרסום המפר והוא נמנע מלהסירו בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" (ראה ת.א (מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"נ נ' רוטר. נט בע"מ (פורסם בנבו, 08.08.2011). 
 
בענייננו, נפסק כי התקיימו שלושת המבחנים להטלת אחריות נזיקית על הנתבע, אשר הותוו בפרשת בורוכוב הנ"ל כדלקמן: 
 
א. מבחן הידיעה בפועל - הוכח כי הנתבע היה מודע לקיום הפרסומים הפוגעניים באתר. 
 
ב. מבחן ודאות הפגיעה – הנתבע היה יודע ו/או היה אמור לדעת, כמו כל אדם סביר, כי הפרסומים נשוא התביעה הינם פרסומים העלולים לפגוע בשמם הטוב ובפרנסתם של התובעים.
 
ג. מבחן יכולת המניעה – הוכח כי לנתבע היתה היכולת והשליטה להסיר את הפרסומים הפוגעניים, וכי במאמץ סביר יכול היה למנוע את המשך הפגיעה בתובעים, אך הוא בחר לא לעשות כן. 
 
על כן נפסק כי הנתבע עוול במחדלו כלפי התובעים בעוולת הרשלנות, עת סירב להסיר את הפרסומים הפוגעניים לאחר קבלת דרישה לכך מאת התובעים, ומשכך, הוא חב לפצותם בגין הנזק שנגרם להם עקב מחדל זה. 
 

תקנון אתר אינטרנט

הנתבע צירף כנספח א' לכתב הגנתו העתק של מסמך הנושא כותרת "כללי האתר" (ראה ת/2), ובו צוין בין היתר כדלקמן:
"אנו דוגלים בחופש הביטוי אך גם על רמת ביטוי נאותה וחוקית. לפיכך, אין לפרסם תכנים בעלי אופי מיני בוטה, מאיימים, גזעניים, מוציאי לשון הרע .... ותכנים אשר מהוים הפרה כלשהיא של החוק...... הודעות ותגובות החורגות מכללים אלו יימחקו מהאתר".
 
האמור במסמך זה אף הוא מטיל חובה על הנתבע להסיר פרסומים מפירי חוק מהאתר, והימנעותו מלהסיר את הפרסומים הפוגעניים במקרה שבפנינו, מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו במילוי תפקידו כמנהל האתר. 
 

24 בינואר, 2016,

0 תגובות

שימוש הוגן בתמונה

שימוש הוגן בתמונה
תביעה שהוגשה על ידי יואל רונן כנגד עמותת "תנו לחיות לחיות". התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 5.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תמונה שצילם התובע ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף, פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. בדיווח מתוארת שיטת צילום, בה צלם התמונה קושר יונים חיות לקרקע על מנת שתשמשנה כפיתיון לעופות דורסים ומצלמם בעת אכילתם את הטרף החי.
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, בעתירה לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה, לפי חוק זכות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"). השנייה, כי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי השימוש של הנתבעת בתמונה נכנס בגדר הגנת השימוש ההוגן. התובע מחויב לשלם לנתבעת הוצאות מתונות בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

תנאים להגנת זכויות יוצרים על תמונה

נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכויות יוצרים. לא הוצגו ראיות לסתור טענה זו. 
הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים מבהירה את גדר היצירה שיש בה זכות יוצרים, כך: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". 
הוראת סעיף 8 (א) לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה: (1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל; (2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה".
 
התמונה מושא הפרסום, עולה לכדי "יצירה אומנותית" בהתאם להגדרות המנויות בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, שבכללה מופיעה "יצירת צילום". עיון בתמונה, מעלה כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על מנת שתוגדר כ"יצירה אומנותית". 
קיימים מספר מבחנים לבחינת מושג ה"אומנותיות" של היצירה: 
 
1. ראשון, הוא מבחן הבחירה, לפיו יבחן האם ליוצר היו מספר אפשרויות לעצב את המוצר הנדרש להגנה; 
 
2. שני, הוא מבחן כוונת היוצר, לפיו נבחן האם היוצר הביא בחשבון גם שיקולים יצירתיים בעריכת המוצר; 
 
3. שלישי, הוא מבחן קבלת הדבר בציבור; 
 
4. רביעי, הוא מבחן נכונות הציבור לשלם כסף עבור המוצר; 
 
5. חמישי, הוא מבחן הרמה האסתטית המינימלית למוצר; 
 
6. שישי, הוא מבחן האמנות לשמה. 
 
נוסף למבחנים אלה נקבע כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה, או מיומנות של יוצרה המקנים לה אופי שונה ממרכיביה. ככל שהשקיע היוצר ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו, תהיה יצירתו ראויה להגנה.
לעניין מקוריות היצירה, נקבע, כי: "אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה." (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985)).
 
בהקשר זה, יפים הדברים הבאים: "יסוד המקוריות, משתקף בין השאר בגיבוש תפיסה צילומית ייחודית, בבחירת צבעי הצילום, הצורות והרקע, בתאורה, בזווית הצילום ובבחירת הטכניקה של הצילום. כללו של דבר - הקומפוזיציה של הצילום מקנה לו מעמד של יצירה אמנותית מקורית כמובנו של מושג זה בחוק זכות יוצרים" (ר' ת.א. (י-ם) 2441/89 שוקי קוק נ. פלאביו סיקאלר [פורסם בנבו] (8.8.91)).
 
מן הפרט אל הכלל, נפסק כי לצלם התמונה הייתה האפשרות לעצב את התמונה בזווית הצילום הנכונה כראות עיניו. בית המשפט התרשם כי בין שיקוליו של הצלם הובאו שיקולים יצירתיים וכי צילום התמונה עומד ברמה האסתטית הנדרשת כדי להוות צילום אומנותי ומקצועי, המהווה יצירת אמנות לשמה. לפיכך, נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים. 
 

הבעלות בתמונה 

התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור, אשר לגביהם טענה הנתבעת בסיכומיה כי הם ניתנים לשינוי בנקל, וודאי על ידי מי שמתעסק בצילום דיגיטאלי, כתובע. התובע נשאל לעניין זה בעדותו והשיב, מבלי שנסתר, כי הוא אינו בקיא בעניינים טכניים שכאלו. 
כנגד גרסה זו, על אף העדר ראיות אובייקטיביות לצידה, הנתבעת לא הראתה כי התמונה אינה מצויה בבעלותו של התובע, או שהיא מצויה בבעלותו של אחר. 
נפסק כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה, נוכח שהוא זה שצילם אותה ופרסם אותה באתרו. 
 

לא הופרה זכות היוצרים בתמונה

בית המשפט  דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכות היוצרים שלו בתמונה וזאת. 
יש לבחון האם הנתבעת העתיקה את התמונה ובכך הפרה את זכות היוצרים שלו, לפי הוראת סעיף 12(1) לחוק זכות יוצרים, הקובעת כי: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר". 
 

שימוש הוגן בתמונה

בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות סעיפים 18-30 לחוק זכות יוצרים קובעות רשימה של שימושים מותרים, המהווים שימוש הוגן. רלוונטיות לענייננו הוראות סעיפים 18 - 19, בזו הלשון: 
18. "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה...".
19. "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך; (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה: 
 
(1)מטרת השימוש ואופיו; 
 
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; 
 
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; 
 
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
 
הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. בעניין האיזון בין זכות היוצרים לזכות המשתמשים ונחלת הכלל נקבע, כי:
"לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר" (ר' בש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)). 
 
בעניינו, שוכנע בית המשפט כי מדובר בתמונה שפורסמה לשם הבעת ביקורת על שיטה נטענת של צילום התמונה, בסקירת שיטת הצילום הנוהגת בצירוף התמונה לשם המחשה ואף בדיווח הדומה לדיווח עיתונאי, לשם הבאת דבר המעשה הנטען לידיעת הציבור ולמיגור התופעה בהקדם האפשרי ובהיקף נרחב ככל הניתן. 
 
לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, התייחס בית המשפט למטרת השימוש ולאופיו, לאופי היצירה, להיקף השימוש ביצירה מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה ולהשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
 
לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק, התרשם בית המשפט כי הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
 

שימוש הוגן: מטרת השימוש ביצירה ואופיו

ראשית, אשר למטרת השימוש ביצירה ואופיו. בחן בית המשפט האם השימוש נעשה למטרת רווח אם לאו והתחשב בתרומת השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה (ר' רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 266 (1993)). 
 
בית המשפט התרשם כי המטרה העיקרית של פרסום התמונה, הייתה לשם הגנה על בעלי חיים, באמצעות הבאת מעשה ההתעללות המשוער לידיעת הציבור הרחב, מהר ככל הניתן. בזכות צירוף התמונה לפרסום, ניתן למלל נופך מציאותי ורלוונטי, המייעל את החשיפה הציבורית, מסייע בגיוס דעת הציבור, מעלה את מודעותו ועשוי להביא למיגור התופעה באופן מיידי. 
 
לנוכח האמור, דחה בית המשפט את טענת התובע בסיכומיו, לפיה היה על הנתבעת להסתפק בדיווח התלונה למחלקת חקירות שוטרים, מבלי לבצע את הפרסום. נפסק כי הפרסום נועד להביא להפסקה מיידית של התופעה הקשה ממנה חששה הנתבעת, אף שהסתבר שאין ממש בחשש זה בהקשר לתובע. 
בית המשפט התרשם כי יש להתייחס לפרסום כאל פרסום חירום, דחוף וחיוני ולכן, גם אם הסתבר שלא היה בו ממש, היה נכון ורצוי לפרסמו בהעדפת ההגנה על בעלי החיים. 
 
נפסק כי בנסיבות פעילות הנתבעת כמגנה על בעלי חיים, בית המשפט לא ראה לנכון להדגיש נורמה בעבורה לפיה יש להמתין עם פרסומים הקשורים בחשד להתעללות בבעלי חיים. כך, לא ראויה המתנה לשם עריכת בירור מעמיק הקשור בעובדות התלונה ובזכויות משפטיות או לשם השלמת חקירת מחלקת חקירות שוטרים כבעניין שמלפניי, כשאין לכחד כי בזמן ההמתנה ההתעללות הנחשדת בבעלי החיים תימשך. 
 
בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי לא ראה את הנתבעת כמי שמנסה "לשפוט אשמים בעין ציבורית" כטענת התובע בסיכומיו. אלא כמי שהציגה את הפרסום בתום לב, תוך שנוסחו נשקל במחשבה זהירה. הנתבעת תיארה את המעשה הנטען שהובא לידיעתה, ללא חשיפת שם ופרטים, פירטה את הפעולות בהן נקטה ואף הציגה לציבור את תגובת החשוד כפי שהציגה פלוני, על מנת לאפשר לקורא הסביר להסיק את מסקנותיו האישיות בנושא. 
הנתבעת עשתה שימוש בתמונה כדי להביא לתוצאה מידית של הפסקת אותה פעולה פוגענית נטענת באמצעות גיוס דעת הציבור. מדובר בדיווח חירום, שיש לפרסמו ללא דיחוי כדי להשיג את מטרתו העיקרית וכל עיכוב בפרסומו, כאמור, עלול לגרום לפגיעה נוספת בבעלי חיים בעקבות העדר מודעות ציבורית מיידית.  
 
אין בנמצא ולו ראשית ראיה, המעידה כי פרסום התמונה נעשה לשם שימוש מסחרי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, או שלמצער הניב לנתבעת רווח כספי כלשהו, גם אם עתידי, בדמות תרומות. 
 

שימוש הוגן: אופי היצירה שבה נעשה השימוש

שנית, אשר לאופי היצירה שבה נעשה השימוש בגדר הפרסום. בית המשפט קיבל את הטענה כי לשם ביצוע הצילום, השקיע התובע מאמצים ויצירתיות. המדובר בתמונה שאין מחלוקת כי פורסמה במדיה דיגיטאלית באופן נרחב והייתה יכולה להגיע לכל אדם ולכל בית, לשימוש פרטי. בנסיבות העניין הייחודיות שמלפניי ובהינתן הקביעה אשר למטרת השימוש ואופיו, קבע בית המשפט כי יש להכיר בפרסום כשימוש הוגן שנעשה בתמונה, חרף אופייה היצירתי. 
 

שימוש הוגן: היקף השימוש בתמונה

שלישית, אשר להיקף השימוש בתמונה, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה. הנתבעת מאשרת כי התמונה פורסמה  כפי שהיא, בשלמותה, מבלי שנעשה בה שינוי. הפרסום נעשה באתר של הנתבעת ולא באתרים המופנים לקהל פוטנציאלי הרוכש צילומי עופות דורסים כתחביב או לשימוש אחר. הפרסום נעשה כפרסום בודד ובמסגרת דיווח ספציפי לקהל המבקרים באתר. הפרסום הוסר סופו של יום מהאתר והשימוש שנעשה בתמונה אינו בהיקף רחב. כיום, אף לא ניתן לאתרו במרשתת כלל. לא הוגשו ראיות לעניין איכות הפרסום, אך לנוכח הפלטפורמה בה הוצגה התמונה, שלא נועדה להציג צילומים מקצועיים באיכות גבוהה, לא ניתן להגדיר כך את איכות הפרסום. 
 

שימוש הוגן:  השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

רביעית, אשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. לא הוצגו ראיות מהימנות המלמדות כי ערכה של היצירה ירד בהכרח.  השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה, כאשר הפרסום מופנה לאותו שוק עמו מתכתבת היצירה המקורית. כאן, הפרסום נעשה בקרב שומרי זכויות בעלי חיים, באתר הרשמי של הנתבעת, שלא כל אדם מתעניין בנעשה בו ולא בקרב חובבי אומנות וצילום בעלי חיים. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הפרסום לא גרע מערכה של היצירה בקרב הקהל אליו פונה התובע. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת התובע ביחס להשפעת השיתופים הרבים שנעשו לפרסום על הוגנות השימוש ביצירתו. בית המשפט אימץ לעניין זה את הדברים כפי שנקבעו בבש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)), לאמור:
"אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת. נניח לדוגמא שימוש הנכלל במפורש במסגרת השימושים המותרים – ברור כי שימוש מותר לא יהפוך לאסור בשל כמות המשתמשים. כן הדין לגבי שימוש הוגן". 
 

שימוש אגבי בתמונה

הנתבעת בסיכומיה להוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים וטוענת כי השימוש בתמונה נעשה כשימוש אגבי. הוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי". 
 
לא ניתנה התייחסותו של התובע לטענה זו, אך בית המשפט סבר כי אין היא רלוונטית בנסיבות העניין ודחה את הטענה. השימוש בתמונה לא נעשה באופן אגבי. היא פורסמה כפי שהיא לצד המלל המתאר מעשה מסוים ממקום בו ביקשה הנתבעת להמחישו ולא נכללה כחלק מיצירה אחרת, כבדרך אגב. 
 

לא הופרה הזכות המוסרית של התובע בתמונה

בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. ההוראות בעניין הזכות המוסרית של בעל יצירה מוגנת, מצויות בסעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים, לפיהן: 
45. "(א). ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר; 
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
הזכות המוסרית זכתה להכרה כזכות יסוד והיא מעוגנת בהוראת סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לפיה: "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית, פרי רוחו" (ר' רע"א 2687/92 הנ"ל עמ' 251, 266). ההלכה הפסוקה הכירה בביטוי אומנותי כחלק מכבוד האדם וזכותו להגשמה עצמית, הכרה בכבוד היוצר והיצירה (ר' ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) עמ' 136; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', פד"י נ(5) עמ' 661; רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צהל, [פורסם בנבו] (3.1.2003)). 
 
אין חולק כי התמונה פורסמה באתר מבלי שניתן לתובע קרדיט כלשהו בגינה. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים. 
 
גם לנוכח אופיו של קהל הנחשפים לפרסום, התובע לא הוכיח כי אותם פעילים או מתעניינים בדבר זכויות בעלי חיים, הם הקהל אליו הוא מפנה את יצירותיו בבואו להציען לשימוש מסחרי. יתרה מכך, לא הוכח שהתמונה מוצעת או הייתה מוצעת בעבר למכירה או שיש לה ערך שוק כלשהו. 
התובע לא הוכיח כי הנתבעת נוהגת לתת קרדיט לתמונות אותן היא מפרסמת באתר, או כי יש בפרסום יוצא דופן כלשהו. מכל מקום, שוכנע בית המשפט, כטענת הנתבעת, כי כלל לא ידעה שהתמונה שייכת לתובע. 
 

לשון הרע

ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת מחלוקת שקשורה בהוצאת לשון הרע:
 
1. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
 
2. בשלב השני, שאין חולק כי מתקיים בעניין שמלפניי, יש לבחון האם מדובר בביטוי שפורסם, לפי הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע;
 
3. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
 
4. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)). 
 

תוכן הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובע

הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או  ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". 
 
הוראות סעיף זה אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע  (1997) עמ' 109; עמ' 122-123). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. 
 
הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כבר נקבע לעניין זה, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).
 
לגופו של עניין וכידוע, הנפגע על פי הוראות חוק איסור לשון הרע הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' ספרו הנ"ל של שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)). 
 
נפסק כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו. 
 
לשון הרע כלפי התובע אף אינה משתמעת מן הפרסום כהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (ר' אף ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607)). 
 
אין ספק כי במלל מושא הפרסום מתואר מעשה קשה, חמור, מדאיג ומטריד. אין ספק אף כי התמונה המצורפת ממחישה את נסיבות המעשה הנחשד ומחזקת בעיני הקורא הסביר את התופעה הנטענת ואת אמינותה הנחזית. גם התגובות אליהן הפנה התובע הן חמורות, בהתייחסותן לחשוד השוטר. 
 
בית המשפט בחן את נוסח הפרסום, נסיבות פרסומו, מיהות הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר של האתר. המלל בו נעשה שימוש אינו מציין את שמו של התובע, אינו מקשר את האמור לתובע בדרך כלשהי ואף מזכיר מעורבות "שוטר", באופן המנתק קשרי התייחסות לתובע. בנוסף, התרשם בית המשפט כי התמונה אינה מזוהה עם התובע ככזה ראה וקדש וכי הקורא הרגיל המבקר באתר, לא יכול לשייך את מעשה ההתעללות הנטען לתובע. 
 
נפסק כי אף אם התובע מוכשר בתחום הצילום, התמונה אינה מאפיינת אותו משמע הייתה כתעודת זהות או טביעת אצבע בלתי מסויגת המשויכת אליו. לא מדובר ביצירה כה מפורסמת שהנה נחלת ידיעת הכלל, שאין צורך בפרסום שם יוצרה, הידוע מאליו. 
לנוכח הבחינה האובייקטיבית הנדרשת ביחס לפרסום המכפיש הנטען, דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה היה בפרסום כדי להוות לשון הרע כלפיו. 
 

הגנת "פרסומים מותרים" - הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע 

הנתבעת טוענת כי הפרסום הוא "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה יש לראותה כמי שפעלה במסגרת: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה, היא הוסמכה על ידי השר להגנת הסביבה לנקוט בכל אמצעי בהתאם לחוק צער בעלי חיים כנגד מי שפועל בניגוד להוראותיו ומתעלל בבעלי החיים (ר' נספחים א' ו-ב' לתצהיר ארקין). מכוח הסמכה זו בוצע הפרסום, לשם מיגור התופעה בהקדם אפשרי. 
 
הנתבעת לא הפנתה להוראת חוק המחייבת אותה לפרסם דבר על פי דין או על פי הרשאה שניתנה לה על ידי רשות. הוראות חוק צער בעלי חיים מסמיכות את הנתבעת להגיש קובלנות פליליות (ר' סעיף 15 לחוק צער בעלי חיים), או לבקש מתן צו כאשר ישנו: "יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל" (ר' סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים). קיימת אף הוראה בדבר הסברה לציבור, בסעיף 14(ב) לחוק צער בעלי חיים בעניין הקרן למען בעלי החיים, לפיה: "מטרת הקרן לרכז אמצעים כספיים שישמשו לחינוך, להסברה, להדרכה, לסיוע לארגונים למען בעלי חיים ולקידום מטרותיו של חוק זה". 
 
בהעדר הוראה מפורשת המסמיכה את הנתבעת לפרסם דבר במדיות החברתיות, דחה בית המשפט את טענתה של הנתבעת לתחולת הגנה זו, אף בהעדר התייחסות התובע לנושא. 
 

הגנת "אמת דיברתי" - הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת לאמת במלל מושא הפרסום. הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
 
יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים - שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843). 
 
לנוכח טבעם של הפרסום וחומרת הדברים הלכאורית, לא יכול להיות חולק של ממש כי עסקינן בעניין ציבורי. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את חלקה השני והעיקרי של ההגנה לעניין אמת בפרסום. 
 
לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין ביצוע המעשה מושא הפרסום ובהעדר גרסת פלוני מלפניי, העדפתי את גרסת התובע בהקשר זה, לפיה לא הוכח שבתמונה אכן נראית יונה קשורה בחבל לאדמה. 
על כן בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת דיברתי לפי הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
 

הגנת "תום הלב" – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב, המנויה בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף.  
 
בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן כי הנתבעת לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום התובע (ר' סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע); יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) וכאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה אמנותית שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי (ר' סעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע).  
 
ביחס להגנת תום הלב, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק, הבא לידי ביטוי בזדון בפרסום שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1989)).
 
כדי לבחון האם הנתבע פעל בתום לב, קרי, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונתו של הנתבע באמיתותו. 
 
בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בהתאם לחובתה המוסרית לפעול באופן מיידי, על מנת להפסיק התעללות חשודה בבעלי חיים, למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים, לחנך את הציבור בנושא, להעלות את מודעותו ולהזהיר מפני פעולות המנוגדות לחוק. 
נוכח המסקנה בדבר אופיו של הפרסום כפרסום חירום, דחוף וחיוני, גם אם הסתבר כי לא היה בו ממש, הנתבעת נקטה באמצעי זהירים סבירים כדי למנוע פגיעה מעבר לנדרש באמצעות אי פרסום שמו של החשוד. 
 
לפיכך, נפסק כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" הנתבעת נתפסת כמי שפעלה בתום הלב לפי הוראת סעיף 15 לחוק ועומדת לה גם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק בתנאי שתעמוד בשלב השני - כינון איזו מההגנות הנטענות לפי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 
 

26 בדצמבר, 2012,

1 תגובות

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP
תביעה שהוגשה על ידי חברת פי.ג'י.איי. אינטרנשיונל אנטרטיימנט בע"מ, חברת גיים פוינט בע"מ ומר נוי שם כנגד גיא קפלן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת  לימור רייך.
 
העובדות: תביעה זו עניינה בפרסום חוות דעתו של הנתבע  באתר השוואת המחירים ZAP (להלן:"זאפ")  אשר לטענת התובעים מציגם באור שלילי ופוגע בעסקיהם ועל כן מהווה לשון הרע (לשון הרע בחוות דעת), כאמור בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק").
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש בפרסום הנתבע כדי לשון הרע.
נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעים סך כולל של 8,000 ₪ בלבד. אין צו להוצאות.
 
הערת DWO: בפסק הדין אין כל הנמקה לשאלה מדוע לא נפסקו הוצאות בהליך. הלכה היא כי לבעל הדין שזכה בהליך זכות לכך שיפסקו הוצאותיו בשיעורן הממשי (ראה: בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה והמסחר, תק-על 2005(2) מיום 30.6.05) ובלבד שהינן סבירות, פרופורציונאליות ומידתיות בנסיבות העניין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

31 ביולי, 2012,

0 תגובות

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

פרסומים בוטים של עיתונאי - לשון הרע על תאגיד

תביעה שהוגשה על ידי תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ כנגד דניאל מורגנשטרן - יועץ כלכלי וסביבתי . התביעה נדונה בבית המשפט השלום בירושלים בפני השופטת מרים ליפשיץ-פריבס. ביום 19.7.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

עובדות: תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע (תביעת לשון הרע), בגין חמש התבטאויותיו של הנתבע באמצעי התקשרות ופרסומים בעיתון כנגד התובעת לפיהם התובעת אינה פועלת ליישום חוק הפיקדון למיכלי משקאות כי אם להיפך, היא  פועלת כנגד יישומו ואף גוזלת את כספי הצרכן בפעולותיה ובאופן ניהולה. בתביעה נטען כי בפרסומיו של הנתבע יש כדי להכפיש את התובעת ולהטיל בה דופי והוא מוציא דיבתה רעה, על מנת לפגוע בפעילותה ובלגיטימיות שלה בעיני הציבור. בנוסף נטען כי למרות התנצלות של הנתבע על פרסומיו בעבר כנגד התובעת שבגינם נתבע בעבר, חזר הנתבע להכפיש את התובעת בפרסומיו ובכך, הפר את התחייבותו להימנע מהישנות הדבר. לפיכך, מבקשת התובעת להורות  לנתבע להתנצל על אמירותיו ולחייבו בפיצוי בסך של  500,000 ₪ בגין כל הפרסומים מושא התביעה.

הנתבע, אינו מתכחש לפרסומים, אך טוען כי הם אינם עולים לכדי לשון הרע וכי עומדות לו ההגנות שנקבעו בחוק איסור לשון הרע של "אמת דיברתי" ו"תום לב" .

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה ביחס לשניים מתוך חמישה פרסומים נקבע כי הם לשון הרע וכי לנתבע לא עומדת כל הגנה. נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת בגין שני הפרסומים לגביהם התקבלה התביעה פיצוי בסך של  90,000 ₪ בשל הפגיעה בשמה הטוב של התובעת.

בנוסף, לאור הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק, חוייב הנתבע לפרסם הודעת תיקון או הכחשה של דבריו בעיתון יומי אחד, על הפרסום השני בנוגע לאמירותיו בדבר מעשה נבלה וגזלה מצד התובעת וכן על הפרסום הרביעי, בדבר תשלום של התובעת ל"אמון הציבור" עבור מחקר מוזמן ממנה בנוגע לחוק הפיקדון.

בנוסף נפסק כי הנתבע, ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של  25,000 ₪.

הערת DWO: המדובר בפסק דין חריג שפסק כמעט את מלוא הפיצוי (90,000 ₪ מתוך 100,000 ₪ בגין שני פרסומים) וזאת כנגד עיתונאי אשר ביקר התנהלות של חברה. פסיקת גובה הפיצוי חריגה ביותר ואינה נותנת כל משקל לעבודה שהמדובר בביקורת ציבורית על גוף ציבורי וכי פסיק פיצוי כה גבוה כנגד אדם פרטי עלולה להוביל לאפקט מצנן בתחום חופש הביטוי על ביטוי מסוג דעה בתחום הציבורי.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור