משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית המשפט המחוזי בחיפה

28 בספטמבר, 2016,

0 תגובות

עיכוב ההליך בשל הליך המתנהל בפני רשם סימני המסחר

תביעה שהגישה חברת איטונג כנגד חברת  Xella Baustoffe GmbH וחברת Xella Deutschland GmbH. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 13.6.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: המבקשת, איטונג, הגישה בקשה לסילוק על הסף לחילופין, ביקשה המבקשת כי התובענה תעוכב עד להכרעה בבקשה לתיקון פנקס סימני המסחר ולחלופין למחיקת סימני מסחר מס' 77251, 88583 ו- 11516 (להלן – סימני המסחר), שהוגשה ביום 11.1.16 על ידי המבקשת נגד המשיבות ואשר תלויה ועומדת בפני רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר. 
 
תוצאות ההליך: בית המשפט הורה על עיכוב ההליכים בתביעה נשוא ת.א. 21307-03-16 ובבקשה לסעדים זמניים שהוגשה במסגרת התביעה הנ"ל, וזאת עד להכרעת רשם סימני המסחר בבקשה שהונחה לפניו על ידי המבקשת לתיקון או מחיקת סימני המסחר. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

עיכוב ההליך בשל הליך המתנהל בפני רשם סימני המסחר

נפסק כי דין הבקשה לעיכוב ההליכים - להתקבל. המסד עליו בנויה כל תביעתן של המשיבות, כמו גם הבקשה לסעדים זמניים, הוא בעלותן בסימני המסחר. מכוח הבעלות בסימני המסחר טוענות המשיבות כי שימוש בלתי מורשה של המבקשת בסימני המסחר (לאחר ביטולו של הסכם הרישיון בינן לבין המבקשת) עולה כדי הפרת זכויותיהן בסימני המסחר ועל בסיס זה מבוקשים הסעדים בתביעה ובבקשה לסעדים הזמניים. 
 
סעיף 17 לפקודת סימני המסחר מקנה לרשם סימני המסחר את הסמכות לרשום סימן מסחר על שמו של המשתמש בסימן או המתעתד להשתמש בו והטוען לבעלות בו. 
 
סעיף 24 לפקודת סימני המסחר מקנה לרשם סימני המסחר את הסמכות לדון בהתנגדות לרישום סימן על פי אחת העילות המנויות בס"ק (1) או (2) לסעיף 24. 
 
לרשם סימני המסחר מוקנית הסמכות גם לדון בבקשות לתיקון הרישום בפנקס סימני המסחר, בין אם לפי בקשת בעל הסימן הרשום (סעיף 36 לפקודת סימני המסחר) ובין אם לבקשת צד שלישי המבקש את תיקון הפנקס (סעיף 38 לפקודת סימני המסחר), או מחיקת סימן מסחר מהפנקס (סעיף 39 לפקודה). 
 
בית המשפט המחוזי הוסמך כערכאת ערעור על החלטות רשם סימני המסחר בהתנגדויות לרישום סימן מסחר (ראו סעיף 25 לפקודת סימני המסחר), בהחלטות הרשם בבקשות מתחרות (סעיף 29(ב) לפקודת סימני המסחר), בהחלטות הרשם בעניין שימוש מקביל (סעיף 30(ב) לפקודת סימני המסחר), בהחלטות בעניין שינוי ברישום סימן מסחר לפי בקשת בעליו (סעיף 36(ב) לפקודת סימני המסחר), בבקשות לתיקון הפנקס (סעיף 38(ב) לפקודת סימני המסחר) ובבקשות לביטול רישום סימן מסחר (סעיף 41(ה) לפקודת סימני המסחר). 
הנה כי כן, הוראות פקודת סימני המסחר, כנוסחן לאחר תיקון מס' 7 משנת 2010 (אשר יישם את המלצות הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט בישראל, בכל הנוגע לערכאה המוסמכת לדון בתביעות בנושא סימני מסחר, והעבירה מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי), מתוות מסלול ייחודי לדיון בפני רשם סימני המסחר בסוגיות הנוגעות לרישום סימני מסחר, תיקון, שינוי או ביטול רישום סימן מסחר, כאשר לבית המשפט המחוזי מוקנית סמכות עניינית כערכאת ערעור. 
 
עם זאת, אין להתעלם גם מהוראת סעיף 42 לפקודת סימני המסחר, אשר לא תוקנה במסגרת תיקון מס' 7 לפקודת סימני המסחר, ואשר קובעת כי:
"(א) בכל הליך משפטי שבו הסעד הנדרש כולל שינוי או תיקון בפנקס, רשאי הרשם להתייצב ולהשמיע דברו, וחובה עליו להתייצב אם הורה על כך בית המשפט.
(ב) במקום שיתייצב וישמיע דברו רשאי הרשם, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת, להגיש לבית המשפט הודעה חתומה בידו, ובה פרטים בדבר ההליכים לפניו בנושא הנדון, או בדבר נימוקי החלטתו בנושא, או בדבר הנוהג והנוהל המקובלים במשרד בענינים דומים, או בכל דבר הנוגע  לענין ובגדר ידיעתו כרשם, כפי שיראה כמתאים; הודעה כאמור יראו כראיה באותו הליך."
 
עולה, אם כן, השאלה כיצד מתיישבת הוראת סעיף 42 לפקודת סימני המסחר עם יתר ההוראות בפקודה הקובעות סמכות עניינית כערכאת ערעור בלבד לבית המשפט המחוזי. 
נפסק כי עשויות להיות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו: 
 
האחת, כי במסגרת תיקון מס' 7 לפקודת סימני מסחר, נשמטה מעינו של המחוקק הוראת סעיף 42 לפקודת סימני המסחר והצורך להתאימה למצב הדברים החדש על פי תיקון מס' 7, לפיו הסמכות הערעורית נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט העליון, כפי שהיה טרם התיקון. 
 
השניה, והמסתברת יותר לטעמו של בית המשפט, כי הוראת סעיף 42 לפקודת סימני המסחר מתייחסת למצב דברים אפשרי בו במסגרת הליך תביעה בנושא סימני מסחר, מתעוררת סוגיה הנוגעת לתיקון או שינוי הרישום בפנקס סימני המסחר, הדרושה לצורך בירור הסוגיה נשוא ההליך כולו, ובית המשפט הדן בתביעה שכזו מפעיל את סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש] התשמ"ד – 1984 (להלן – חוק בתי המשפט) ודן בסוגיות אלו של תיקון או שינוי הרישום בפנקס - כעניין שבגררא. 
 
כך או כך, הכלל הוא כי ברגיל נתונה בידי רשם סימני המסחר הסמכות הייחודית לדון ולהכריע בשאלות הנוגעות לבעלות ברישום סימני מסחר בפנקס סימני המסחר, תיקון הרישום או ביטולו – בהיות רשם סימני המסחר הגורם המקצועי, המיומן, האמון על השמירה על טוהר הרישום בפנקס. לבית המשפט המחוזי מוקנית הסמכות לדון בערעור על החלטות הרשם בעניין רישום סימנים, תיקון הרישום או ביטולו. 
 
עם זאת, וכפי העולה מהוראת סעיף 42 לפקודת סימני המסחר, סוגיה הנוגעת לבעלות בסימני מסחר, באופן המביא לתיקון או שינוי הרישום בפנקס, עלולה להתעורר גם במסגרת הליך בבית משפט. במצב דברים זה – בית המשפט מוסמך לדון בסוגיות כאמור לתיקון או שינוי הרישום בפנקס סימני המסחר, ולפסוק בהם על פי סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט. אך אין בכך כדי לגרוע מסמכותו העניינית הייחודית של רשם סימני המסחר בעניינים אלו. 
 
יתר על כן, וכפי שכבר נקבע בפסיקה, העובדה כי בית המשפט המחוזי דן ופוסק בסוגיות כאמור של תיקון או שינוי הרישום בפנקס סימני המסחר, על פי סמכותו שבגררא לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, לא יהיה בה כדי לשלול את סמכותו של רשם סימני המסחר לדון בעניינים אלו, אם וככל שיובאו בפניו במסגרת הליך מתאים. 
 
על פי הדין, רשם סימני המסחר יידרש לנהל את ההליך בפניו, מבלי שהוא מחויב בקביעות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ואף בלא שהוא מוסמך להמיר את שיקול דעתו בשיקול הדעת של בית המשפט המחוזי, וזאת נוכח העובדה כי לא ניתנה לו הסמכה מפורשת בחוק לעשות כן. 
בית המשפט הנדרש לבקשה לעיכוב הליכים בוחן ושוקל, על פי הדין, שיקולים הנוגעים לזהות הצדדים שבפניו וזהות השאלות העובדתיות והמשפטיות המצריכות הכרעה, כמו גם שיקולי יעילות הדיונים, חסכון בזמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, מאזן הנוחות בין הצדדים ושיקולים רלוונטיים נוספים. 
 
נפסק כי במקרה זה ראוי ונכון  להורות על עיכוב ההליכים, עד להכרעתו של רשם סימני המסחר בבקשה לתיקון או מחיקת סימני המסחר, וזאת מן הטעמים שלהלן:
 
הצדדים להליך שבפני זהים לצדדים שבהליך בפני רשם סימני המסחר;
 
השאלה הבסיסית והמהותית לצורך הכרעה בתובענה – שאלת הבעלות בסימני המסחר, אשר מכוחה נתבעים הסעדים בתביעה ובבקשה לסעדים הזמניים – ניצבת לדיון בבקשה המונחת בפני רשם סימני המסחר. יתר על כן, המסד העובדתי הנדרש לצורך ההכרעה בשאלה זו, והמשתרע על פני התנהלות בת 65 שנה, התנהלות הסכמית וחוץ-הסכמית שנדרשת לה פרשנות ובחינת תוקף – הינו זהה הן בהליך בפני והן בהליך בפני רשם סימני המסחר;
 
מבחינת היעילות הדיונית – ההליך שבפני רשם סימני המסחר מצוי בשלב מתקדם יותר, לאחר הכרעה בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה על ידי המשיבות, כאשר הצדדים מצויים בשלב הבאת הראיות בפני הרשם וכאשר ברור כי הכרעת רשם סימני המסחר יהא בה כדי להשליך באופן מהותי על התובענה;
 
מבחינת חיסכון בזמן ובהוצאות –  הכרעתו של מותב זה בהליך דנן, בשאלת הבעלות בסימני המסחר לא בהכרח תייתר את הדיון בפני רשם סימני המסחר וממילא יצטרך הרשם להידרש לבקשה שהגישה המבקשת והמונחת בפניו, כך שהצדדים יאלצו לנהל הליכים כפולים על כל המשמעות הנובעת מכך מבחינת תשומות וזמן. 
 
מבחינת מניעת הכרעות סותרות – ברי כי מקום בו יתנהלו שני הליכים במקביל, קיים חשש לקביעות עובדתיות ומשפטיות סותרות, ויש להימנע ממצב דברים כאמור.  
 
מבחינת מאזן הנוחות בין הצדדים – בית המפט לא התעלם מן העובדה כי מצב הדברים הנוכחי הוא כי סימני המסחר רשומים על שם המשיבות (או מי מהן), עם זאת לא מצאתי כי ייגרם למשיבות נזק חמור, ככל שיעוכב ההליך, אשר אינו בר פיצוי כספי, אם וככל שייקבע על ידי רשם סימני המסחר כי יש לדחות את בקשת המבקשת שבפניו באופן שסימני המסחר יוותרו בבעלות המשיבות.
 
נפסק כי: אכן, צודקות המשיבות כי רשם סימני המסחר אינו מוסמך לדון בטענות לעניין הפרת הסכם הרישיון או הפרת סימני המסחר. אך, כאמור, תנאי ראשוני ובסיסי לצורך ביסוס טענות הפרה אלו של המשיבות הוא הוכחת בעלותה בסימני המסחר. מטעם זה יש צידוק לעכב את ההליך שבפני לצורך הגעה להכרעה בשאלת הבעלות בסימני המסחר בהליך שבפני רשם סימני המסחר.
צודקות גם המשיבות בטענתן כי רשם סימני המסחר אינו מוסמך ליתן בידן סעד של צו מניעה זמני, כפי שהתבקש על ידן במסגרת הבקשה לסעדים זמניים. 
 
בנוסף נפסק כי מבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם ככלל מוסמך רשם סימני המסחר ליתן סעדים זמניים כאמור (כאשר רשם סימני המסחר עצמו סבור כי מדובר הליך חריג בדיונים בפניו), הרי שברור כי מקום בו המשיבות אינן הגורם הפותח את ההליך בפני רשם סימני המסחר, אלא המבקשת היא שפתחה בהליך בפני הרשם, ממילא לא מוכרת בדין אפשרות לצד נתבע לפנות בבקשה לסעד זמני בדמות צו מניעה זמני. דומני כי הליך שכזה הינו חריג שבחריגים, ככל שקיים בכלל, בערכאות שיפוטיות רגילות, ולא כל שכן בהליך בפני רשם סימני המסחר. 
 
אשר על כן, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתביעה נשוא ת.א. 21307-03-16 ובבקשה לסעדים זמניים שהוגשה במסגרת התביעה הנ"ל, וזאת עד להכרעת רשם סימני המסחר בבקשה שהונחה לפניו על ידי המבקשת לתיקון או מחיקת סימני המסחר. 
 

1 במרץ, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל
תביעה שהוגשה על ידי גרשון קניספל כנגד עיריית חיפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת שושנה שטמר. ביום 3.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה העוסקת בהפרת זכות יוצרים של הפסל גרשון קניספל, אשר הקים פסל בצורת תבליט גדול על קיר בית ספר בחיפה. מבלי ליידעו ניתצה העירייה את האריחים שהרכיבו את הפסל וזרקה אותם כפסולת. הגנתה של העירייה הייתה, שהתבליט הורד בשל הסכנה לעוברי אורח עקב נפילה של אריחים. 
 
התובע דרש לחייב את העירייה לאפשר לו לשחזר את התבליט ולהציבו על חזית קיר בית הספר, על חשבונה של העירייה. הסכום שהתובע טען שיש לשלם לו עבור שחזור התבליט והקמתו מחדש, הועמד על ידו על  830,000 ₪. בנוסף טען התובע שיש לפצותו בגין פגיעה במוניטין שלו שגררה צמצום בהזמנות ובפרנסתו וכן בשל עוגמת הנפש, שנגרמה לו בסכום כולל של 650,000 ₪. נטען כי העירייה הפרה את זכותו המוסרית, ויש לפסוק לו פיצוי עקב כך בסכום של 350,000 ₪ נוספים. נטען כי התבליט הושמד ללא סיבה וכנראה בכוונת זדון או ברשלנות חריגה וקיצונית, שפגעה אף ב"רוח העיר" דהיינו בזכותו של הציבור החיפאי ליהנות מיצירת אמנות שעמדה במקום ממנו נראתה למרחוק והייתה אחד ממאפייני העיר. בנסיבות אלו, טען התובע, שיש לפסוק לו גם פיצויים עונשיים בסכום של 500,000 ₪. התובע הקטין את סכום תביעתו, על מנת לחסוך בחלק מהאגרה, והעמידה על 1,000,000 ₪.
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ואולם נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 533,920 ₪. לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע את שכר טרחת עורך דינו וכן הוצאותיו בסכום של 75,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

התרשלות בטיפול בתבליט

בית המשפט פסק כי "אם כל חטאת" בטיפול בתבליט, היה בורותם ורשלנותם של כל המטפלים בעירייה בנושא: נראה שבשל רשלנות זו הגיעה התלונה למחלקה לטיפול במבנים מסוכנים ולא לאגף המטפל בפסלי רחוב אומנותיים או גם לאגף זה. הטיפול היה כמו טיפול במבנה מסוכן, כאשר באים להסיר טיח נופל וכיוצ"ב. בלא כל היסוס, בוונדליזם מוחלט, הלך הקבלן והסיר את התבליט תוך שבירת האריחים היקרים וזריקתם כפסולת בניין. 
 
בית המשפט סיכם כי ככל הנראה הייתה קיימת סכנה לילדים ולעוברי האורח, סכנה שניתן היה לנטרל אותה באופן זמני, עד לבירור מקצועי וטיפול מקצועי במטרד, שלא חייב הריסת הפסל כולו ובאופן מוחלט והרסני כפי שנעשה. 
   

הבעלות בזכות היוצרים

חוק זכות יוצרים , התשס"ח-2007 (להלן "חוק זכות יוצרים") החליף את פקודת זכות יוצרים מ-1924 (להלן "פקודת זכות יוצרים"), שהתבססה על חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן גם "החוק הישן"), הפנתה אל החוק הישן, ובאה אף לתקנו או להבהירו. מאחר שההתקשרות החוזית בין התובע לעירייה והקמת הפסל, היו בתקופת היותה בתוקף של הפקודה, יש לבחון את הזכויות שנותרו בידי התובע או שהעירייה רכשה, לפי הפקודה, החוק הישן, והפסיקה שבאה לפרשם  (וראו סעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים).
 
ביצירה שחלים עליה החוקים בעניין זכות היוצרים (הן לפי הפקודה והן לפי חוק זכות היוצרים 1911 והן לפי חוק זכויות יוצרים) יש שני סוגים של בעלות: הבעלות הראשונית או הבעלות הכלכלית וכן הזכויות המוסריות. 
הבעלות הראשונית היא של היוצר, ואין מחלוקת כי זהו התובע. 
 
סעיף 5(1)(ב) לחוק הישן, קובע כי הבעלות הראשונית נשארת של היוצר, אלא אם הוא נעשה תוך כדי עבודתו, אולם הצדדים יכלו להסכים כי היצירה תישאר של העובד.  
 
החוק הישן והפקודה לא התייחסו ל"יצירה מוזמנת", על ידי מעביד מאמן עצמאי, לפיכך יחול גם עליה סעיף 5(1) לחוק הישן, לפיו היוצר הוא בעל הזכות הראשונית ביצירה ולא המזמין, אפילו דובר ביצירה ששולמה עבורה תמורה על ידי המזמין. הפסיקה בסוגיה זו אימצה את ההלכה לפיה כאשר יש הזמנה בתמורה, רוכש המזמין את הזכויות שביושר בבעלות. כמו כן צומצמה זכות המזמין לעשות ביצירה אך ורק את השימוש שהוסכם עליו, בין מפורש ובין מכללא. 
 

זכות יוצרים של מעביד ביצירה של עובד

כאמור, לפי חוק זכות יוצרים, 1911, הזכות הראשונית היא של היוצר. סעיף 5(1)(ב) לחוק מ-1911 קבע כי  המעביד הוא הבעלים הראשון של הזכות, אם היצירה "נעשתה תוך כדי עבודתו" של היוצר ולא הוסכם ביניהם אחרת.
 
אין מחלוקת שהתובע היה עובד של העיריה בתקופה הרלוונטית, כך שנטל ההוכחה מוטל עליו שהוסכם אחרת (ראו גם ת.א (י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן, פס' 14 לפסק דינו של השופט שפירא (נבו, 14.08.08) וכן בספרו של גרינמן עמ' 492).  התובע הכחיש שהוא הקים את הפסל עבור המעביד במסגרת עבודתו; נטען כי הוא הועסק על ידי העירייה החל משנת 1964 כיועץ אמנותי לראש העיר בחצי משרה, במשכורת של מורה, ושעיקר עבודתו הייתה לאתר מבנים על מנת לשלב בהם פסלי אומנות על חזיתותיהם ובכיכרות העיר (סעיף 11 לתצהירו של התובע), ולא היה זה מתפקידו להקים פסלים. בין יתר 12 אתרים שאיתר התובע, היה גם בית הספר. הוצאו מכרזים לגבי אתרים אלו, ואף התובע, אחד מני רבים, הגיש שלוש הצעות, כפי שנדרש במכרז, וזכה להקים את התבליט. לטענתו, עד שנת 1975 הוא הגיש הצעות לעשרות מכרזים. רק בשנת 1975, משנדרש לוותר על כל יתר עבודותיו הרבות מחוץ לעירייה, הפך להיות עובד עירייה במשרה מלאה.   
 
באשר לתבליט, התובע טען, כאמור, כי הוא ביצע את הקמתו כקבלן עצמאי; הוא עשה ימים כלילות על מנת להוציא את היצירה מן המחשבה אל החומר, וזאת בלא קשר לעבודתו החלקית בעירייה. הוא היה זה שייצר את הפסל על כל שלביו, לרבות חציבת הציור בתוך האריחים שנוצרו עבים למטרה זו,  פיקוח על שריפתם בתנורי בית החרושת "נעמן" (שבינתיים הפסיק להתקיים)  וכן פיקח על הצבתם בתבליט על ידי עובדי העירייה. בכל התהליך לא היה עליו כל פיקוח של העירייה.
 
התובע המשיך וטען, כי הנתבעת לא הציגה ראיות לעניין הפיקוח על התובע, מידת השליטה שלה על אופן הכנת התבליט, זמן העבודה על התבליט והאם זה חפף את שעות העבודה בעיריה, וכיוצא באלה עובדות שמהן ניתן להסיק אם היצירה נוצרה תוך כדי העבודה (וראו ע"א 414/84 רחל ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט(3) 109, 111-112 (1985); ת"א (ת"א) 1484/97 חיים אורבוך נ' משרד החינוך והתרבות, פס' 38-39 לפסק דינו של השופט קלינג (נבו, 19.02.04)). הזמן הרב שעבר מקשה על הצדדים להביא ראיות או נתונים לעניין הזה. אמנם עובדי העירייה סייעו בהצבת התבליט על חזית קיר בית הספר, אך אין זה קשור ליצירת התבליט עצמו.
 
הגרסה של הנתבעת נשענת בעיקרה על מכתבו של התובע למהנדס העיר יוסף כהן. לגרסת הנתבעת, המכתב מראה כי עבודתו של התובע בעירייה כללה שילוב עבודות בבנייה העירונית, כלומר, היה עליו לגירסתה ליצור עבודות אומנות עבורה. 
 
בית המשפט לעניין זה קיבל את גישת התובע: בשל התמחותו ביצירת פסלים מונומנטליים, שרובם מוצגים על קירות חיצוניים, היה עליו לאתר קירות הולמים למטרה זו, אולם לא סביר להניח שבמסגרת השעות המצומצמות שהועסק על ידי העיריה ובמשכורת בה הועסק, הוא נטל על עצמו לבצע גם את עבודת היצירה של פסלים כאלו. בנוסף, בדו"ח המהנדס, "דין וחשבון שנתי" לשנת 1964/65, תוארה עבודתו של התובע כיועץ לענייני אומנות. ניתן להניח כי אם תפקידו כלל ייעוץ וביצוע יצירות משלו עבור העיריה, לא היה התפקיד מוגדר כנוגע לייעוץ בלבד. בית המשפט ביסס את החלטתו גם על חוות דעתה של המומחית מטעם התובע, פרופ' (בדימוס) גילה בלס, הסבורה אף היא שאין זה סביר שהתובע, במוניטין שהיו לו, קיבל עליו לוותר על עצמאותו כאומן. 
 

בעלות ביצירה מוזמנת

החוק החדש לגבי "יצירה מוזמנת" (שכאמור איננו חל על המקרה דנן) נקבע  כי:  "35.(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
 
התובע הודה ששולמה לו תמורה על זמן העבודה ועלות החומרים,  העירייה סברה כי יש בכך הוכחה שהבעלות הכלכלית בזכויות הועברו אליה. 
 
בחוק הישן לא נקבע הוראות לעניין הזמנת יצירה. לפיכך, יחולו הוראות ס' 5(1) בחוק זה, לפיו היוצר היה הבעלים של היצירה מוזמנת אלא אם היה הסכם אחר. נראה שגישת הרוב בפסיקה היא כי ניתן להתנות על בעלות היוצר במסמך בכתב בלבד. במקרה בו אין מסמך בכתב, יש למזמין רישיון מוגבל לעשות ביצירה את השימוש עבורו הוזמן, וביישום למקרה הנדון, לעיריה הזכות להשתמש בתבליט, להציבו ולהשאירו על חזית בית הספר. 
 
מנגד, ישנו זרם בפסיקה המוכן לקרוא לתוך ההסכם בין המזמין ליוצר הסכמה משתמעת, לפיה זכות היוצרים שייכת למזמין מבלי מסמך בכתב, גישה הדומה להסדר אשר אומץ בחוק החדש.  בת.א. (ת"א) 1662/89 דפוס בארי נ' יוסף וולף בע"מ, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ה 265, 307-308 (1995) (להלן – "פס"ד דפוס בארי") נקבע כי ניתן להסיק על אומד דעת הצדדים בשאלת הבעלות באמצעות הפרשנות הנוהגת של דיני החוזים, מהנסיבות והעובדות הקשורות להתקשרות בין הצדדים. 
 
בית המשפט פסק כי פסק הדין דפוס בארי אינו מתמודד באופן ישיר עם דרישת הכתב, אלא קובע כי החוק הישן אינו פוגע בחופש ההתקשרות החוזית. יש לציין כי הקביעה בהחלטה מבוססת בחלקה על הכרה בבעלות שביושר כאשר קיימת הזמנה כנגד תמורה, הלכה שנזנחה בפסיקה. 
 
עוד ציין בית המשפט כי הפסיקה ראתה, בחלקה, בדרישת הכתב כדרישה ראייתית בלבד אם כי כבדת משקל  (שם, בעמ' 549; וראו ת.א. (של'-נת') 8882/03 עמותה של תנועת הצמחונים הטבעוניים נ' ד"ר יונה ליאור, פס' 8 לפסק דינה של השופטת אברמוביץ-קולנדר (נבו, 30.10.06), לפיה הפסיקה דורשת ראיה כלשהיא בכתב, ואין ויתור מוחלט על דרישת הכתב; ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ ואח' נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ ואח', פס' 9 לפסק דינו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 4.4.12)).
 
נחזור לענייננו, הנתבעת לא צירפה מסמך בכתב לעניין ההתקשרות בין הצדדים. כך שלפי הגישה הדורשת הסכמה מפורשת, היא אינה יכולה להוכיח בעלות בזכות היוצרים הכלכלית. נפסק כי לא ניתן להסיק גם הסכמה משתמעת. כך שאין צורך לנקוט עמדה במחלוקת בפסיקה לעניין דרישת הכתב.
 
ניתוח כוונתם המשתמעת של המזמין והיוצר, דומה לניתוח כוונת הצדדים בחוזה "רגיל" (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 298 (2012)). מלבד הנוהג הענפי, ניתן לשקול את נסיבות המשא ומתן שנוהל עובר להזמנה, התנהגות הצדדים, התמורה שניתנה בעסקה וכו' (גרינמן, בעמ' 497-498).
 
נפסק כי הנתבעת לא הצליחה להראות כי הנוהג הענפי מחזק את גרסתה. התובע הודה ששולמה לו תמורה עבור היצירה. הנתבעת טענה כי יש בתשלום תמורה, כדי להראות כי הזכות הועברה לה. 
נפסק כי סכום התמורה שניתן אינו מצביע באופן חד משמעי על זהות הבעלים בזכות. אך נסיבות עריכת המכרז, והדרך בה נקבעה התמורה, מובילים למסקנה כי הזכות נשארה בידי התובע.
 

הפרת זכות היוצרים הכלכלית 

משנפסק כי זכות הבעלים ביצירה נותרה של התובע, נדרשת השאלה מה כללו זכויותיה של העירייה בפסל: נפסק כי לעירייה היתה זכות להציג את הפסל במקום בו הציבו האומן, להציגו לעין כל, זאת לתקופה בלתי מסויגת מראש, לטפל במיומנות על מנת לשמרו, אם הייתה נוצרת סיבה הולמת להסרתו או להזזתו, היה עליה ליידע את האמן על צורך זה ולבצע את השינוי בהתייעצות עמו או בדרך שהוא יבחר בה, כל עוד איננה מסכנת מי מאנשי העיר. 
 
התובע הוכיח כי הוא בעל זכות היוצרים בתבליט, ואין חולק כי העיריה פגעה בתבליט. על מנת שתוטל אחריות על העירייה, לא נדרש יסוד נפשי (ראו ת.א. (י-ם) 1192/99 שדה ראובן נ' עזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל, פס' 39 לפסק דינו של השופט דרורי (נבו, 24.07.06)). 
 
הנתבעת ניסתה להראות כי באיזון בין זכות היוצרים של התובע לבטיחות האנשים החשופים לסכנה מנפילת האריחים, ידה של זכות היוצרים על התחתונה. ואולם נפסק כי ההתנהלות של הנתבעת הייתה בלתי סבירה בכך שלא הביאה מומחה למקום ובכך שלא פעלה לנטרל את הסכנה המיידית באופן זמני עד שהדברים יתבררו לאשורם ובדרך  שבה הסירה את הפסל תוך כדי הריסתו המוחלטת.
 

הזכות המוסרית 

הצדדים מסכימים כי התובע הוא בעל הזכות המוסרית בתבליט. ההוראה הרלוונטית מופיעה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים 1924:
"4א. (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. 
(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. 
 
בחוק החדש בסעיף 46 נקבעה הזכות המוסרית והאיסורים לפגוע בה או בכבודו ובשמו של היוצר:
"46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
 
התובע טען כי השמדת הפסל היא פגיעה בזכותו המוסרית; לעמדתו השמדת הפסל נכללת בסעיף של סעיף 4(א)(2) לפקודת היוצרים ; אם סילוף יצירה נחשב לפגיעה, קל וחומר שהשמדת התבליט מהווה הפרה חמורה של הזכות. 
 
לטענת הנתבעת, פעולתה הייתה סבירה בנסיבות העניין, והפקודה לא קבעה הוראה לעניין השמדה מוחלטת. 
 
הסוגיה של הריסת יצירת אומנות לא נדונה רבות בפסיקה, ואין הלכה מחייבת לעניין. בת.א. (של'-ת"א) 73028/95 פרדי פביאן נ' עיריית רמת גן (נבו, 15.09.97) (להלן – "פרשת פביאן נ' עיריית רמת גן"), נידון מקרה בו הועבר פסל ממקומו בכיכר הוורדים ברמת גן, שלטענת הנתבעת היה במצב מתפורר, לפארק הלאומי. ונראה כי הפסל היה מונח שם עד שנזרק. נכתב שם בעמ' 4 לפסק דינו של השופט טל: 
"נראה לי שלשונה הרחבה של סעיף 4א' (2) לפקודת זכות יוצרים מביאה למסקנה שהוא חל גם על השמדתו של פסל (ההדגשה שלי, ש.ש.), ללא צורך בחוק נפרד. קביעה זאת תקפה גם לאור מגמתו של המחוקק להגן על זכותו המוסרית של הפסל, ולא רק על זכותו הכלכלית, מפני פגיעה ואין פגיעה חמורה מזו שנעשתה על ידי הנתבעת במקרה זה כאשר עובדיה הסירו את הפסל מכיכר העיר ונהגו כלפיו כחפץ חסר כל חשיבות וחסר כל ערך" (ההדגשה שלי, ש.ש.).
 
פסק הדין דן בזכות המוסרית לפי ס' 4א(2) לפקודת זכות יוצרים, 1924, אך אותו סעיף דומה לקבוע בחוק החדש לעניין הפעולות הפוגעות בזכות המוסרית, אם כי במקום "כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה", בחוק החדש יש סעיף סל רחב יותר הכולל "כל פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה". יש לציין כי באותו מקרה הפסל לא הושמד מיידית, אלא הוסר והועבר תחילה, כך שהייתה אפשרות לעוברים ולשבים לראותו, בעלבונו, במקום שונה ממקום הצבתו המקורי.
 
בפרשת פביאן נ' עיריית טבריה, פס' 6, נקבע כי: 
"מצבו של הפסל היום מדגים פגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע, שכן זכותו של אמן שיצירתו לא תינזק ולא תיהרס" (ההדגשה שלי, ש.ש.). 
 
בת.א. (ב"ש) 5211/08 אבנר בר חמא נ' עיריית קרית גת (נבו, 07.06.12) (להלן – פרשת בר חמא"), נידון מקרה של הזנחת פסל, אשר הוסר בטעות על ידי טרקטור והושלך לאשפה. לא נראה כי השמדת הפסל והשלכתו לאשפה פגעה בזכות המוסרית, כי השופטת דברת התמקדה בהזנחת הפסל, אך הוער שאופן הסרתו לא הייתה מוצדקת,
 
בית המשפט סקר בקצרה את המחלוקת לעניין השמדת יצירה אומנותית, בדברים הבאים: אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות משנת 1886, אשר עיגנה את הזכות המוסרית, לא הורתה באופן מפורש כי השמדה נחשבת לפעולה הפוגעת בזכות המוסרית, אם כי מקובל במרבית מדינות אירופה לראות בהשמדה כהפרת הזכות (גרינמן, בעמ' 857). נראה תמוה שהשמדה אינה נחשבת לדעת רבים כפגיעה בזכות, בשונה משינוי או סילוף היצירה. הנמקה אפשרית לכך היא שבמקרה של שינוי, נכפה על היוצר המשך קיום יצירתו, אך בצורה מסולפת. תוצאת ההשמדה היא שהיצירה חדלה להתקיים (וייסמן, בעמ' 68). לפי הגישה המכירה בהשמדה, העובדה שהיצירה חדלה מלהתקיים מהווה פגיעה כי היא מונעת מהיוצר את האפשרות להציג את הרעיון וביצועו שהגה (גרינמן, בעמ' 857) וכן מונעת ממנו להוכיח לעולם את יכולותיו המקצועיות ואת מודעותו העצמית (Adolf Dietz, Moral Rights and the Civil Law Countries, 19 COLUMBIA-VLA J.L. & ARTS 199, 224 (1995)). 
 
בענייננו פסק השופטת כי במחלוקת אם השמדה אכן כלולה באיסורים לפגוע בזכות המוסרית של היצירה, דעה היא כדעת הפוסקים בפסקי הדין הישראליים שהובאו לעיל – דהיינו שגם השמדה גורמת לפגיעה בשמו ובכבודו של היוצר. במקרה שלפנינו, כאשר היצירה נזרקה כפסולת, יש בכך כדי להצביע שהיצירה שנועדה להחזיק מעמד עשרות רבות של שנים, לא נעשתה באופן מקצועי, שכן עובדה היא שהאריחים נפלו, כביכול מבלי יכולת לחזקם ולתקן את הטיח המחבר אותם לקיר או את החיזוקים שהפסל דאג לעשות בזמנו. יש בה אף להצביע כי ערכו של הפסל הוא כה זניח, עד שאין כדאיות לתחזקו. בוודאי שהתנהלות זו פוגעת בשמו, במוניטין ובכבוד של היוצר. 
 

אין מקום לתת צו עשה לבנייה מחודשת של הפסל

נפסק כי התובע לא הוכיח כי ההסכם בינו לבין העירייה על יצירת הפסל והענקת הרשיון לעירייה להציגו ברחבי העיר, היא התחייבות לנצח מצידה של העירייה לעשות שימוש בפסל ולהקימו מחדש, אפילו בסיטואציה שהושמד עקב טעות ורשלנות. 
 
יש לקחת בחשבון כי הפסל עמד על מכונו מזה למעלה מ-50 שנים. בתקציב מוגבל של העירייה, נפסק כי אין מקום, לחזור ולבנות את הפסל הזה דווקא, מעשה שעלול להיות אנכרוניסטי, בלא חדשנות, ותוך מתן עדיפות לפסל זה על אחרים, שאולי יתאימו יותר לבית הספר ולרוח התקופה. 
 
נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 

הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית

נפסק כי יש לפסוק לתובע פיצויים על השמדת הפסל ואופן השמדתו.  התובע זכאי לפיצויים בשל השמדת הזכות הכלכלית שלו בפסל.
 
כדי להעריך את שווי הפגיעה יש לבחון את טענות הצדדים המתבססות על חוות דעתם  המומחים.
 
התובע ביסס את טענותיו לעניין הסעדים בעיקר על חוות דעתו של המומחה פרקש. המומחה לא השתמש בשיטת ההשוואה לעבודות דומות כדי להעריך את שווי היצירה, כי שיטה זו, לעמדתו, מיועדת לעבודות סחירות לשימוש פרטי. התבליט הוא גדול מימדים ואינו ניתן להעברה ללא השקעה כספית ניכרת. שווי היצירה שווה לעלות הייצור ועלות החלק הרוחני-אומנותי, עם ערך מוסף סביבתי. היצירה המקורית בוצעה באמצעות לבנים עם גימור קרמי, אך מפעל "נעמן" לא קיים עוד, כך שלעניין עלות הייצור התחשב המומחה בשחזור העבודה על ידי תבליטי אלומיניום, כפי שהוצע על ידי התובע. נכתב בחוות הדעת כי בשחזור יהיה שימוש ב-49 תבליטים (והוא תיקן בעדותו ל-64 תבליטים).  
המומחה ביסס את עלות היצירה בהשוואה לעלות הייצור של שחזור העבודות בתבליטי גשר פז, שנעשו על ידי התובע לבקשת העירייה בתקופה קודמת לארועים שכאן, בסך של 642,000 ₪. זאת כי היקף העבודה באותו פרויקט דומה להיקף העבודה הדרוש בתבליט הנדון. המומחה ציין כי לנוכח עליית השכר והמדד, העלות כיום היא גבוהה יותר. וכן נערכה השוואה לעבודה של התובע על תבליט במוסד "תן יד" בסאן פאולו בברזיל בעלות של 2,000,000 ₪. זאת בהתבסס על מחקר שכתב מנכ"ל המוסד שעבורו בוצעה העבודה. היקף העבודה הזאת דומה לתבליט הנדון, אך עבודת הפיסול מסובכת יותר. בהפחתת עלות הייצור בהתחשב בכך  ובהוספת עלות היציקה לעניין שחזור התבליט, עלות הייצור שווה ל-699,000 ₪. לפי ההשוואה לשתי העבודות, המומחה קבע כי עלות הייצור שווה ל-650,000 ₪, וסכום זה כולל שכר עבודת הכפיים של האמן. 
לעניין המרכיב האומנותי, השכר עבור הגיית הרעיון הרוחני, ביסס המומחה את הערכתו על מכירת ציור גדול של התובע בסכום של 46,000$, כ-180,000 ₪. התוצאה הייתה שהמומחה פרקש סבר כי שווי היצירה הכולל הוא 830,000 ₪. 
 
המומחית פרופ' בלס, סברה כי התבליט שווה לפחות פי ארבעה משווי יצירה של התובע שנמכרה במכירה פומבית בסכום של 46,000$. 
 
המומחה ברייר העריך את עלות שחזור התבליט לפי עלות חומרי הגלם, העבודה של קבלני המשנה ועלות הפיקוח. אם התבליט ה"חדש" יכלול 28 תבליטים, בהתבסס על הנתונים מכתב התביעה, כאשר ערך כל תבליט כ-6,600 ₪, השחזור יעלה כ-184,400 ₪. המומחה ברייר העיד, כי אם צודק המומחה פרקש לעניין מספר התבליטים הנחוץ, ההערכה תשתנה בהתאם. כלומר, 422,400 ₪. לעניין שכר הפיקוח, המומחה קבע את השכר על סך של 120,000 ₪ בהשוואה לעבודת התובע בגשר פז. כך שעלות הכוללת לשחזור היא 304,800 ₪ (ובהנחה שהמומחה פרקש צודק לעניין מספר התבליטים, 542,400 ₪).  
המומחה העיר לעניין הרכיב האומנותי, וההשוואה ליצירת התובע שנמכרה במכירה פומבית, כי הסכום ששולם בפועל לתובע שווה ל-35,280$, ואין לכלול את העמלות ששילם הצד שרכש את היצירה, בהתאם לנוהל המכירה בבתי מכירות פומביות. בנוסף, לא ניתן להשוות את הערך האומנותי ליצירה אחת, וכשבוחנים את מכלול היצירות של התובע שהוצבו למכירה, נראה כי המומחה פרקש התעלם מהיצירות של התובע שנמכרו בסכום נמוך, וכן מהעובדה כי 38% מיצירותיו כלל לא נמכרו. 
 
בית המשפט פסק כי לעניין הערכת שווי היצירה, נראה כי יש להעריכו לפי שילוב של העבודה שהושקעה בתבליט, לרבות השכר עבור הגיית הרעיון, עלות החומרים, בחישוב לפי 64 תבליטים, וסיכוייו של הפסל למצוא קונה במחיר זה היום. המומחה פרקש לא עמד על סיכויי המכירה של הפסל. לפיכך, ואף מטעמים של הוכחת הסכומים, והתרשמות שמומחיותו של המומחה ברייר בתחום הרלוונטי, גדולה יותר מזו של פרקש, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה ברייר. 
 
ופסק כי יש לחשב את הפיצויים על שווי היצירה לפי ההפרש בין ערכה של הזכות לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה, אך במקרים בהם יש קושי בהערכת הזכות לפני ואחרי ההפרה, לבית המשפט שיקול דעת חופשי, בלתי מוגדר מראש, לעניין פסיקת הפיצויים (ראו ע"א 528/73 עמוס אטינגר נ' דן אלמגור, פ"ד כט(2) 116, 120-121 (1975); ‏ע"א 4500/90 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח', פ"ד מט(1) 419, 433 (1995), להלן – "פרשת הרשקו)). בנסיבות העניין, נפסק כי הפיצויים בדרך של אומדן נפסקו לתובע בגין זכותו הכלכלית בסכום של 542,400 ₪, כפי שהעריך המומחה ברייר את שווי ההקמה, אולם בשל סחירותו הנמוכה של פסל זה והסיכויים למוכרו, בהשוואה לפסלים אחרים שנמכרו על ידי התובע, ובלוקחי בחשבון שחלק גדול של הפסלים והציורים של התובע לא נמכרו,  אני מפחיתה מערך ההקמה סכום של 20% ובסה"כ יעמוד הפיצוי על הסכום של 433,920 ₪. 
 
לתובע נגרמו נזקים נוספים, כמו פגיעה במוניטין ועוגמת נפש (ראו פרשת הרשקו בעמ' 432). המומחה פרקש ביסס את הפגיעה על מספר שחכו לאישור של גורמים ציבוריים להתקשרות עמו. התובע טען כי הפרסום על השמדת הפסל, פגע בנכונות להתקשר עמו. המומחה פרקש  העריך את הפיצויים בראש נזק זה בסך של 650,000 ₪. לדעתו של המומחה ברייר המוניטין של התובע לא נפגע.
על אף שהתובע לא הוכיח כי ההמנעות מלהתקשר עמו בפרוייקטים אותם הזכיר באה בשל השמדת הפסל, יש בפרסום כדי לעורר תהיות על איכות עבודתו. על כן נפסק כי סביר להניח את סכום הנזק עקב פגיעה במוניטין בסכום של 40,000 ₪.
 
בנוסף נפסק כי השמדת התבליט באופן כה רשלני, גרמה לתובע עגמת נפש גדולה (וראו על כך שניתן לפסוק נזקים לא ממוניים בדיני זכות יוצרים בפרשת הרשקו, בעמ' 419). בית המשפט בדרך של אומדן פסק פיצוי בראש נזק זה בסכום של  60,000 ₪.
 
בנסיבות, לא מצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע גם פיצויים עונשיים.
 
אשר על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בגין ראשי נזק אלו:
שווי התבליט    433,920  ₪ 
מוניטין                  40,000   ₪
עגמת נפש  60,000   ₪.
סה"כ                         533,920 ש"ח 
 
בנוסף נפסק כי לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 

26 בינואר, 2016,

0 תגובות

ביטול מדגם בהליך בפני בית המשפט

ביטול מדגם בהליך בפני בית המשפט
תביעה (ותביעה שכנגד) שהוגשה על ידי חברת ס.ה.ל. - אלובין בע"מ כנגד חברת אקסטל בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת ר. למלשטריך- לטר. ביום 29.12.2015 ניתן פסק דין בתיק.
 
העובדות: תביעה בה התבקש בית המשפט לקבוע כי הנתבעת מפרה את זכויותיה של התובעת במדגם (מדגם מס' 53151 בעבור פרופיל אלומיניום), ואילו בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעת נתבקש ביטול רישום המדגם מטעמים שונים וקביעה כי הוא חסר כל תוקף.
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה שכנגד (בכל הקשור לביטול המדגם) והורה על ביטול רישום המדגם מס' 53151. בנוסף נפסק כי הנתבעת שכנגד תשא בהוצאות  התובעת שכנגד ובשכר טרחת בא כוחה בסכום כולל של 35,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הגדרת המדגם

סעיף 2 בפקודת הפטנטים והמדגמים (להלן "הפקודה")  מגדיר מדגם כדלקמן -
"'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט שמייחדים לכל חפץ על-ידי תהליך או אמצעי תעשייתי אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני".
 
הסיפא של ס' 2 מלמדת כי מנוסחת בסעיף  דרישה נגטיבית,  השוללת את הגנת המדגם מצורה שאינה אלא פונקציונאלית.
 

תנאים לרישום מדגם

סעיף 30 לפקודת הפטנטים והמדגמים, קובע: 
"הגיש אדם בקשה בטופס ובצורה הקבועים, וטוען כי הוא בעליו של כל מדגם חדש או מקורי, שלא נתפרסם קודם לכן בישראל, יכול הרשם לרשום את המדגם על פי חלק זה"
מנוסחו של סעיף 30 עולה, כי שלושה הם התנאים המוקדמים לרישומו של מדגם:
 (1) המבקש הינו הבעלים של המדגם.
(2)המדגם הינו חדש או מקורי.
(3) המדגם לא נתפרסם בישראל קודם להגשת הבקשה. 
בנוסף, לענין מבחני הכשירות לרישומו של מדגם, יש להוסיף לסעיפים אלו  את הדרישות (המופיעות בס' 2 לפקודה) כי המדגם יכלול עיצוב חיצוני הבולט לעין במוצר הסופי, אין מדובר במוצר שעיצובו נגזר מהתכלית שאותה הוא בא למלא (העדר פונקציונליות) וכן את הדרישה שהחפץ מיוצר בסדרות. 
 

מבחן החדשנות או מקוריות במדגם

בדרישה שהמדגם יהיה "חדש או מקורי" הושם הדגש על כך שההגנה ניתנת לצורה המיוחדת של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקלוט ואין הגנה לחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו. הדגש במדגם הוא על משיכת העין, כאשר אין לראות במוצר כמושך את העין אם משיכה זו מופנית להתאמה התפקודית.
 

חידוש פונקציונאלי אינו עונה על דרישת החידוש לרישום מדגם

נפסק כי ברישום מדגם 53151 אין למעשה כל חידוש, למעט החידוש הדרוש לצורך התפקוד הפונקציונלי. אומנם מדובר בפרופיל שבו "האמבטיה" גדולה יותר, באמצעות הארכת צלעות הפרופיל, אך גם אם מהווה הפרופיל פרופיל חדש (במובן NEW ) איננו מהווה חידוש, (במובן RENOVATION). ברישום מדגמים לא נרשמות מידות הצורה, אלא הצורה עצמה. לכן גם לא נרשמות המידות של הצלעות, וניתן לאמר שהצורה הכללית של הפרופיל הינה אותה צורה, למעט הגדלת האמבטיה מטעמים פונקציונליים. 
 
בית המשפט דחה את טענות התובעת כי מדובר בצורך אסתטי כלשהו, שיש בו חידוש. בית המשפט הפנה בעניין זה לעדות מנהל הפיתוח בחברת אלובין , אשר נשאל בחקירתו  מה החידוש שבין פרופיל 10963 לעומת 2222 וציין כי החידוש הוא שמדובר בפרופיל גובה יותר שיכול להתמודד עם עומסי רוח, מים ואויר. זאת, ותו לא. 
 

של מי העין במבחן העין?

בית המשפט קיבל את הגישה של הנתבעת כי "מבחן העין" יתבצע על ידי הצרכן הממוצע או הצרכן הסביר של המוצר. לטענתו, אותו צרכן הוא היצרן, דהיינו הלקוח המקצועי הרוכש את הפרופיל שיבחין כי מדובר בפרופיל חדש.  
ואולם נפסק כי לא יכולה להתקבל טענה כי יצרן, שהוא הלקוח המקצועי, ירכוש את הפרופיל נשוא המדגם  בשל האסתטיות של רוחב הפרופיל.  כידוע, הגנת המדגם נשללת  מחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו.
 

פונקציונליות במדגם

בע.א 430/67 שרנוע בע"מ נ. תנובה מרכז [פורסם בנבו] (29.1.68) נקבע  כי כאשר הצורה מוכתבת כל כולה על ידי התפקיד שהחפץ אמור למלא, ולא ידועה דרך אחרת היעילה באותה מידה להשגת המטרה הפונקציונלית, לא תקום זכאות לרישום מדגם.
 
נפסק כי לאחר שמיעת הראיות עולה כי "מתיחת האמבטיה" או הארכת זרועות הפרופיל נעשתה אך ורק על מנת לבצע את המטרה התועלתית של עצירת המים והרוח ואפשרות ניקוז טובה. למעשה לא הוכח במהלך שמיעת הראיות  עיצוב אחר אפשרי המשרת את אותה המטרה. 
נפסק כי הגבהת האמבטיה הינה הדרך היחידה להתאים את הפרופיל המקורי לעמוד ברמה E , ולפיכך עיצוב האמבטיה מוכתב בשל אילוץ טכני. 
 

פרסום קודם במדגם

הנתבעת (התובעת שכנגד) טענה כי במהלך חודש יוני 2012 (לפני מועד הגשת המדגם) קבלה הזמנה מלקוח לייצר פרופיל 2222 תוך הגדלת "האמבטיה" על ידי הגדלת הצלעות, שרטטה את הפרופיל כבר ביום 2.8.12. 
נפסק כי אין בעדות יחידה זו כדי ללמד על כך שהיה פרסום קודם של פרופיל הנתבעת (התובעת שכנגד). אין ראיה לכך שהשרטוט הוצא מחוץ למשרדי החברה, או נמסר ללקוח כלשהו, ועיסוק פנימי במסגרת משרדי החברה איננו מהווה פרסום לצורך החוק. 
פרסום מוקדם יכול שיעשה בשתי דרכים מרכזיות : שימוש קודם במדגם הנעשה תוך מכירתו או הצגתו לציבור. או – פרסומים שונים על גבי נייר שהגיעו לידי הציבור (ראו דרורי ואורלנד "דיני מדגמים ועיצוב תעשייתי" הוצאת פרלשטיין גינוסר, עמ' 165).
לפיכך, נפסק כי התובעת שכנגד לא הוכיחה פרסום קודם שלה לגבי פרופיל מסוג זה שהוא מושא הדיון. 
 

27 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss

הפרת סימן מסחר ומדגם במוצרי חשמל Gewiss
תביעה שהוגשה על ידי חברת Gewiss כנגד חברת חשמל תמנע בע"מ ומוחמד שואהנה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 6.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה לתשלום פיצויים בסך 300,000 ₪ ולסעד מניעתי בטענה להפרת זכויות הקניין הרוחני שלה באביזרי חשמל מסוג שקעים, מתגים, מפסקים, מסגרות לבתי שקעים ומתגים, נתיכים, בתים ותעלות לחוטי חשמל ומוצרים הנלווים להם. 
 
לטענת התובעת הפרו הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת ואת המדגם הרשום בישראל של התובעת, על ידי מכירה לחוקר פרטי מטעמה של אביזרי חשמל מפרים, המעוצבים באופן זהה לעיצוב אביזרי החשמל המוגנים במדגם הרשום, ארוזים באריזה הנחזית להיות אריזת התובעת והנושאים על גביהם את סימן המסחר Gewss, הדומה עד כדי הטעייה לסימן המסחר הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו כל זכויות הקניין הרוחני באביזרי החשמל המקוריים נשוא התובענה דנן הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת וחל על איסור על כל צד שלישי לעשות בהם שימוש ללא רשותה המפורשת של התובעת. ניתן בזאת צו מניעה נגד הנתבעים, המורה להם להימנע מכל שימוש ביחס לאביזרי חשמל או אריזותיהם המפרים את זכויות התובעת בסימני המסחר ו/או במדגם הרשום. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להוריד לאלתר מן המדפים את כל אביזרי החשמל המפרים. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת בסימני המסחר שבבעלותה. 
 
נפסק כי הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת זכויות התובעת במדגם הרשום. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 באוגוסט, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב
תביעה שהוגשה על ידי צבי קרפל כנגד די.פי.סי. מובייל בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט דר' עדי זרנקין. ביום 9.6.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הצדדים הקימו מיזם משותף, מיזם שבמסגרתו פותחה תוכנת מחשב אשר כללה גרסה חדשה ומשופרת של תוכנה שהיתה בבעלות הנתבעת (תוכנת מור 2000). התוכנה החדשה היא תוכנה בתחום משרדי הנסיעות אשר שמה יהיה "אוריקה".
לאחר פיתוח תוכנת אוריקה, נקלע המיזם המשותף לקשיים עקב מחלוקת בין הצדדים. בשל מחלוקת זו, ולאחר שהוגשה התביעה דכאן, ביום 12.5.13 התקיים הליך "במבי" (BMBY) למכירת הזכויות במיזם המשותף, בסופו רכש התובע את מלוא הזכויות במיזם בתמורה של שקל אחד, כנגד כל חובות המיזם.
 
לטענת התובע, על פי סעיף 4.4 בהסכם שנחתם בינו לבין הבעלים של הנתבעת (מר שושא), הוסכם בין הצדדים כי כל פיתוח של תוכנת מור 2000, לאחר החתימה על ההסכם, יהא שייך למיזם המשותף. 
לטענתו, על אף האמור בהסכם, הוא גילה לתדהמתו, כי הנתבעת עושה שימוש אסור בפיתוחים של תוכנת מור 2000 ומשווקת אותה לגורמים מסויימים בענף התיירות. 
 
בתצהירו, פירט התובע הפרות נטענות של הנתבעת, והצביע על מספר פיתוחים שנעשו לטענתו בתוכנת מור 2000, אשר הותקנו ונמכרו ללקוחות של הנתבעת, לאחר מועד החתימה על ההסכם.
לטענת התובע, הנתבעת במעשיה הפרה את זכות היוצרים שלו במיזם, וכן הפיקה רווח אסור ממכירה של נכסי המיזם ללקוחותיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. התובע לא הוכיח כי נעשה שימוש בתוכנה שבבעלותו.
בנוסף נפסק כי התובע יישא בשכ"ט עורך דינה של הנתבעת, בסך של 20,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
העובדות תביעה שהוגשה על ידי חברת Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc. וחברת Sony Computer Entertainment Europe Inc. כנגד ענת אבו רוקאן (ס.א.ר אלקטרוניקה). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 26.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות, חברת SONY, הגישו כנגד הנתבעת תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו כי הנתבעת מכרה 4 דיסקים מזויפים (מתוך "קיר שלם"), המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבעת טענה כי במהלך חודש ינואר 2014, רכשה הנתבעת כ- 15-20 תקליטורים של משחקי מחשב. הנתבעת טענה כי התקליטורים היו ארוזים במארז שנראה מקורי. וכי מייד לאחר קבלת מכתב התראה פעלה מידית להשמדת כל יתר הדיסקים שהיו ברשותה. 
 
התובעות עתרו לסעד של צו מניעה טענו וכן לפיצוי סטטוטורי בסך של 150,000 ₪.
 
הצדדים הסכימו כי לא קיימת מחלוקת עובדתית ביניהם ולא קיים צורך בהבאת ראיות על ידם, כי יסתמכו על הטענות המופיעות בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ויוגשו סיכומים קצרים לעניין הפיצוי לתובעות בגין ההפרות נשוא כתב התביעה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, מאחר והוכח כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעות בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכרה דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות את הפיצוי הסטטוטורי שנקבע בסך של 16,000 ₪.
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ומי מטעמה להפר את זכויות התובעות במשחקי פלייסטיישן.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

 

8 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY

הפרת זכויות יוצרים במשחקי מחשב של SONY
תביעה שהוגשה על ידי חברת Computer.Kabushiki Kaisha Sony Entertainment Inc וחברת Sony Entertainment Europe Inc כנגד אחמד חוג'יראת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 15.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות (להלן: סוני) הגישו כנגד הנתבע, תביעה בעילות של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות טענו בכתב התביעה שהוגש מטעמן, כי הנתבע מכר בעסקו - חנות למכירה והתקנה של מכשירים סלולאריים בשפרעם בשם "אחמד פון" - דיסקים מזויפים, המכילים משחקים, המתאימים לקונסולת המשחקים "Playstation".  
 
הנתבע טען כי לא ידע כי הדיסקים אשר מכר בעסקו היו דיסקים מזויפים, שהפרו את זכויות התובעות. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, הוכח כי הנתבע הפר את זכויות התובעות ביודעין בארבעה משחקי פלייסטיישן, בכך שמכר דיסקים מזויפים של משחקים אלו.
 
נפסק כי הנתבע ישלם לתובעות פיצוי סטטוטורי בסך שלך 25,000 ₪.
 
ניתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע, האוסר על הנתבע, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, בין במישרין ובין בעקיפין, להפר את זכויות התובעות מכל מין וסוג במשחקי פלייסטיישן.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות בסך 2,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים
תביעה שהוגשה על ידי ג'יהאד גושה עיראקי  וחברת דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים2001 בע"מ כנגד אחמד ח'טיב ומיסאן גנאים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת רבקה למלשטריך- לטר. ביום 11.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות, שהן ספרי ילדים שערכה התובעת 1,  תרגמה לשפה הערבית ואף כתבה שתיים מהיצירות. 
 
נטען כי הנתבעים מכרו כל אחד במקומו יצירות מזויפות של היצירות הספרותיות, שכן שכפלו בעצמם או על ידי אחרים מטעמם את הספרים ומכרו אותם בכריכה רכה (מהודקת בסיכות). 
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. נפסק כי התובעות ישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪. 
 
התביעה כנגד נתבע 2 מתקבלת. נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובעות ,ביחד ולחוד ,סכום של 60,000 ₪. כמו כן ישלם את הוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במרץ, 2015,

0 תגובות

בגין פריצת ממרים של חברת YES נפסק פיצוי בסך של 800,000 ש"ח

בגין פריצת ממרים של חברת YES נפסק פיצוי בסך של 800,000 ש
תביעה שהוגשה על ידי חברת די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ כנגד אחמד חמודה ועמאר חמודה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת אורית וינשטיין. ביום 12.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, די.בי.אס. שרותי לווין (חברת הכבלים yes) הגישה כנגד הנתבעים תביעה בה נטען כי הנתבעים פרצו את מערכת הקידוד וההצפנה של שידורי הטלוויזיה בלווין של התובעת, ויצרו עסק פיראטי, המשווק ומוכר ללקוחות הנתבעים את האפשרות לצפות בשידורי הטלוויזיה של התובעת באופן פיראטי, בלא תשלום לתובעת בגין השירות, תוך תשלום מוזל לנתבעים בגין השירות הפיראטי, אשר גרפוהו לכיסם על גבה וחשבונה של התובעת. עוד נטען כי הופרו זכויות היוצרים של התובעת במארז השידורים, בלקט הערוצים ובתכנים המשודרים. כמו כן, הופרו זכויות התובעת בסימני המסחר הרשומים על שמה, ואשר הנתבעים עשו בהם שימוש בלתי מורשה ושלא כדין. 
 
התובעת עתרה לסעד של צו מניעה קבוע, אשר יורה להימנע מלעשות (1) שימוש פיראטי בשידורי הטלוויזיה של התובעת, (2) בשימוש בסימני המסחר הרשומים שלה (3) בשימוש בציוד של התובעת המסופק על ידיה ללקוחותיה. בנוסף עתרה התובעת צו עשה המורה על השמדת כל הציוד שסייע בידי הנתבעים בהפרת זכויותיה של התובעת כמפורט בכתב התביעה. 
 
כמו כן עתרה התובעת לסעד של מתן חשבונות ולפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים בסך של 700,000 ₪ ופיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת סימני המסחר הרשומים של התובעת. לחלופין, פיצוי בסך של 1,900,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט.
 
מאחר והנתבעים לא השיבו לצווי בית המשפט במסגרת ההליכים המקדמיים בית המשפט הורה על מחיקת כתב ההגנה של הנתבעים וכן הורה על הגשת ראיות מטעם התובעים לצורך הוכחת התביעה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, מהתצהירים שהוגשו על ידי התובעת עולה כי זכויותיה הקנייניות של התובעת אכן הופרו ברגל גסה על ידי הנתבעים.
 
לפיכך, משהוכחה תביעת התובעת כנגד הנתבעים, נפסק כי התובעת זכאית לסעדים הבאים: 
 
(א) צווי המניעה הזמניים שניתנו כנגד הנתבעים יהפכו לצווי מניעה קבועים. 
 
(ב) ניתן צו המורה לנתבעים להשמיד כל ציוד אשר שימש או סייע בידם להפיץ ו/או למכור את השידורים או התכנים הטלוויזיוניים של התובעת וכל ציוד ששימש או סייע בידי הנתבעים בפיצת מערכת הקידוד וההצפנה של התובעת. 
 
(ג) ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להסיר מדף הפייסבוק של בית העסק לוויני עכו ומכל פרסום של עסק זה או של הנתבעים את סימני המסחר הרשומים של התובעת. 
 
(ד) נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת, כאמור לעיל, בסך של 700,000 ₪. 
 
(ה) נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת סימני המסחר הרשומים על שם התובעת, כאמור לעיל, בסך של 100,000 ₪ 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת בסך 10,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. 
 

15 ביוני, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה
תביעה שהוגשה על ידי עו"ד שרון רוזנבלט כנגד עו"ד חנא סמעאן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 25.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תביעה לפיצוי בסך 250,000 ₪, בגין הפרת זכות יוצרים. בתביעה נטען כי התובעת פרסמה באתר אינטרנט, סקירות תמציתיות של פסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה, עדכוני חקיקה שונים, ומאמרים בתחום משפט העבודה. התובעת טוענת, כי הנתבע הצטרף לרשימת מקבלי הידיעון, ובשישה מקרים העתיק את הידיעות שנכללו בידיעון, ופרסם אותן בדף ה"פייסבוק" שלו תחת שמו, באופן שנחזה להיות, כאילו הוא עצמו כתב את התוכן המפורסם. 
נטען כי לא זו בלבד שהנתבע העתיק את הפרסומים, ופגע בזכות היוצרים (החומרית) של התובעת, אלא שאף לא טרח לציין את העובדה, כי התוכן נכתב ונערך על ידי התובעת, ובכך פגע הנתבע אף בזכויותיה המוסריות של התובעת באותם פרסומים שהועתקו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 35,000 ₪ וכן הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 16,600 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם

הפרת פטנט ביחס לערכת פריצה - פרסום קודם שהוסתר מהרשם
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' זרנקין), בו נדחתה תביעת המערערים שהתבססה, בעיקרה, על עילה של הפרת פטנט. ערעור שהוגש על ידי הידרו נע (שותפות לא רשומה), הידרו נע 1988 בע"מ ומרדכי ירמיהו כנגד סאן הייטק בע"מ, יעקב סגל, אילן המאירי, אלמוג ציוד טכני בע"מ ומדינת ישראל - משרד הביטחון. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני השופטים חנן מלצר, יצחק עמית ונעם סולברג. ביום 12.1.2014 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: משרד הביטחון רכש ערכות פריצה מחברת הידרו נע ללא מכרז. חברת הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט על ערכת הפריצה אותה ייצרה וסיפקה למשרד הביטחון.
 
בהמשך פרסם משרד הביטחון מכרזים פומביים לפיתוח, ייצור ואספקה של ערכות פריצה. לאחר שפרסם משרד הביטחון את האפיון הטכני הרלוונטי לצורך המכרז וחברת הידרו נע שלחה מכתב למשרד הביטחון בו הביעה התנגדותה לכל פרסום וחשיפה של מידע, תמונה או שרטוט הנוגעים לערכת הידרו נע, שכן "השרטוטים והמידע הנ"ל הינם רכושה הבלעדי של חב' הידרו נע וחל איסור מוחלט לעשות בהם כל שימוש או פרסום ללא אישור מחברת הידרו נע בכתב". במכתב לא אוזכר כלל כי הידרו נע הגישה בקשה לרישום פטנט. 
 
חברת סאן היא שזכתה במכרז. לאחר הזכייה במכרז החלה סאן בתהליכי עבודה ותכנון לייצור ערכת הפריצה ואספקתה למשרד הביטחון.
 
לאחר הזכייה, בקשת הפטנט של הידרו נע התקבלה על ידי רשם הפטנטים – פטנט מספר 184211. יצוין כי הידרו נע רשמה במסגרת ההליך גם שלושה מדגמים הנוגעים לפריטים הנכללים בין חלקי ערכת הפריצה, אחד מהם מתייחס לרכיב אשר כונה בתעודת רישום המדגם "בוכנה עם טריז" ומספרו הסידורי הוא 44246. 
 
כשלושה חודשים לאחר אישור הפטנט, הגישה הידרו נע תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבים, בעילה של הפרת פטנט. בכתב התביעה, עתרה הידרו נע לצו מניעה קבוע שימנע את אספקת הערכה, צו עשה לאיסוף הערכות המפרות שכבר חולקו, ולפיצוי כספי בסך 3,376,940 ₪ בגין הפרת הפטנט. בד בבד עתרה הידרו נע למתן צו מניעה זמני. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק דינו דחה בית משפט קמא את התביעה על שלל טענותיה. בעניין הפרת הפטנט נקבע, כי אין במנגנון הפריצה כפי שתואר בכתב הפטנט כל חדשנות או התקדמות אמצאתית. קביעה זו התבססה על הימצאותם של ערכות הדומות לערכה שיוצרה בידי הידרו נע, אשר נודעו, שווקו, ואף נרשמו כפטנט ברחבי העולם, זמן רב לפני שהוגשה בקשת הפטנט על ידי הידרו נע. 
 
בית המשפט קבע כי הידרו נע נמנעה מלגלות לרשם הפטנטים כי קיימות ערכות דומות, כך שהחלטתו של רשם הפטנטים ניתנה מבלי שהמידע הנ"ל היה נגד עיניו, ודי בכך כדי להורות על ביטולו של הפטנט. עם זאת, נמנע בית המשפט מלהורות על ביטולו של הפטנט, בשל האפשרות כי הערכה כוללת חידוש המצאתי מסוים, הבא לידי ביטוי בטבעת מסתובבת המורכבת על יחידת הצילינדר ההידראולי ומעניקה למשתמש בערכה אפשרות לסובב את הסדן השני וכך להשיג תנועתיות וחופשיות יחסית במהלך פעולת הפריצה. נקבע כי מאחר שבערכת סאן אין טבעת מסתובבת מעין זו, ממילא אין לראות את סאן כמי שהפרה את הפטנט. 
 
בנוסף, ביטל בית המשפט את המדגם שנרשם לגבי התקן הפריצה שכן מדובר בהתקן מכני אשר אין לראותו בגדר "מדגם" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים.  
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. נפסק כי ענייננו בערכות לפריצה קרה הקיימות בשוק שנים רבות. הידרו נע רשמה את הפטנט, תוך שהיא מסתירה מרשם הפטנטים כי ערכות לפריצה קרה קיימות בשוק מזה שנים רבות. בית משפט קמא עשה חסד עם הידרו נע משלא הצהיר על בטלות הפטנט, מתוך זהירות יתרה, שמא רכיב "הטבעת המסתובבת" בערכה מתוצרתה מצדיק את רישום הפטנט. מכל מקום, רכיב זה אינו נמצא בערכת סאן, כך שממילא אין לייחס לסאן הפרת פטנט. אף אין מקום לתביעה נגד משרד הביטחון שיצא למכרז על פי אפיון טכני של הערכה, שהיה בידיעת כל המשתתפים במכרז, לרבות הידרו נע. 
 
בנוסף נפסק כי הידרו נע תשא בשכר טרחת המשיבים 4-1 והמשיבה 5 בסך 50,000 ₪ כל אחד (סה"כ 100,000 ₪).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה? (ערעור)

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור), בתיק א' 11 - 05 - 45422, מתאריך 24.5.13. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 20.11.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של המערער ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה המשיבה.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא ערעור זה. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי המשיבה, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
המערער טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: התביעה נדחתה, משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שזכות היוצרים בתמונה הועברה על ידי מר טאובר לגב' ירקוני עוד בחייו של מר טאובר. נוכח מסקנה זאת, מצא בית משפט קמא שאין עוד צורך לדון בטענות המשיבה, בנוגע להגנות מפני הפרת זכות היוצרים, הקבועות בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007.
 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערער חוייב לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור בסך 8,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדוו בערעור:
דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור