משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית המשפט המחוזי בתל אביב

1 ביוני, 2016,

0 תגובות

לשון הרע ושקר מפגיע בפרסומת "שוקה"

תביעה שהוגשה על ידי לשכת סוכני ביטוח בישראל ואח' כנגד איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח'. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט אליהו בכר. ביום 11.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בתובענה זו ביהמ"ש נדרש ללגיטימיות הדרך בה בחרו הנתבעים להתחרות על שוק צרכני ביטוחי הרכב למול סוכני הביטוח במסגרת קמפיין פרסומי אותו יזמו. הקמפיין הינו לטענת התובעים פוגעני ובו מוצגים סוכני הביטוח בדרך שלילית ומזלזלת. ביהמ"ש נדרש לשאלת "כללי המשחק" והפרתם בתחרות על אותו פלח שוק.  
 
הנתבעים פתחו בקמפיין הפרסומי עוד בשנת 2006 והוא נדון בתובענה דנא עד לתאריך 31.12.11. תשדירי הפרסומת, הרלוונטיים להליך, עוסקים בסוכן ביטוח דמיוני אותו בדתה החברה  ולו העניקה את השם יהושע "שוקה" טל (להלן: "קמפיין שוקה").
לצורך תביעה זו וביחס לפרסומים במגבלת התקופה עליה מושתתת התביעה, תובעים התובעים ביחד ולחוד סך של 2,500,100 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי למרות שלא הוכח שיעור הנזק שנגרם לתובעים, עדיין רשאי ביהמ"ש לתן צו מניעה האוסר על המשך ביצוע העוולה כלפי התובעים, בין מכוח חלות פקודת הנזיקין על העוולות ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לשם הפסקת קבלת טובת ההנאה המופקת באמצעות הקמפיין ושהינה כאמור שלא עפ"י זכות שבדין.
 
לפיכך, ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעים להמשיך בקמפיין שוקה כפי שבא לידי ביטוי בשנים עשר הסרטונים שצוינו לעיל ובקמפיין הרדיו. כמו כן, ניתן צו מניעה האוסר על החברה להפיק, ו/או לפרסם פרסומות ו/או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית. כמו כן, ניתן צו האוסר על הנתבעים להמשיך ולפרסם קיומו של קשר כביכול בין תשלום פרמיה לחברת ביטוח הכוללת מימון סוכן הביטוח, למחיר המוצע על ידי החברה בין אם המחיר כולל הנחה ובין אם לאו.
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים ושכ"ט בא כוחם בסך 351,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

חופש הביטוי למול הזכות לשם טוב

דיני לשון הרע משקפים איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, המושכים לכיוונים מנוגדים, הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה. הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב נגזרות שתיהן מההגנה הניתנת לאותה "זכות אם" היא כבוד האדם.
הזכות לשם טוב היא זכות רחבה שנועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית.
מאידך, ניצבת הזכות לחופש ביטוי המבטאת את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. 
 

מידת ההגנה על חופש הביטוי

מידת ההגנה על חופש הביטוי תקבע, בין היתר, לפי סוג הביטוי ומאפייניו וכן בהתאם למשקל הזכות המתנגשת בו. ככל שהביטויים חוסים תחת "ליבת" חופש הביטוי, היינו ככל שחשיבותם להגשמת המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי גדלה, כן יורחב היקף ההגנה עליהם.
לעיתים, שתי הזכויות מושכות כל אחת לכיוון שונה. במצב דברים זה, שימת דגש על חופש הביטוי מאפשרת "לסבול" ביטוי פוגעני יותר לשמו הטוב של האדם ולהיפך, נכונות להגן על השם הטוב ולקבוע, כפועל יוצא, כי ביטוי פלוני הינו בבחינת לשון הרע עשויה להיות בעלת השלכות מצננות על חופש הביטוי. 
 

מידת ההגנה כתלות בגובה העניין הציבורי

בעניין עזור ציינה כב' הש' חיות כי: "כחלק מהערכה זו של נקודת האיזון – שממנה נגזר היקף ההגנה הראויה על הפרסומים – יש להביא בחשבון את מידת העניין הציבורי שמגלה הפרסום שלגביו נטען כי הוא פוגעני וכן את מידת ההשפעה הפוטנציאלית שלו על החיים הציבוריים". 
הגדרת מהו אותו "עניין ציבורי" או "דמויות ציבוריות" אינה פשוטה לאור מגוון המצבים האפשריים בחיי היומיום.  יחד עם זאת, ככלל, עניין ציבורי יכול לעורר כל מי "שבתחום כזה או אחר של החברה – תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה – הגיע לעמדה אשר מביאה אותו לאור הזרקורים". סוגית היותו של הפרסום "עניין ציבורי" נבחנת כבר בעת בחינת השאלה האם הפרסום מהווה משום לשון הרע ולא רק לאחר קביעת היותו בבחינת לשון הרע וכהגנה בהיותו "עניין ציבורי".  
 

נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין שם טוב

שאלת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כשעסקינן בפרסומים הנוגעים לצדדים הנתונים למחלוקת עסקית, נדונה לראשונה בענין עזור. במקרה זה, קבעה כב' הש' חיות, כי בדומה לכל הקשר אחר, יש לבחון את מידת העניין הציבורי שהפרסום מעורר. יש להתחשב בזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר. ככל שמדובר באיש ציבור ובחברה ציבורית או ממשלתית, כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם, לרבות בסכסוך שבו הם מעורבים. 
ביהמ"ש הדגיש, כי גם סכסוך בו מעורבים גורמים "פרטיים" לחלוטין, עדיין יכול לעורר עניין ציבורי. לשם בחינת היות הסכסוך מעורר עניין ציבורי ניתן להביא בחשבון את מידת ההיכרות של האדם הממוצע עם איש העסקים או החברה הרלוונטיים (האם מדובר בשם מוכר למשק הבית הממוצע, כמו גם בטיב העסקים שאיש העסקים או החברה עוסקים בהם). מי שמספק מוצרי צריכה או שירותים סביר שיזכה לסטטוס של "דמות ציבורית" ובמידה שבה איש העסקים או החברה זוכה לסיקור תקשורתי בשגרה. אלא שגם בכך אין די כדי למצות, שכן יש לתן משקל גם לשאלה על מה נסב הסכסוך, ככל שלסכסוך נודעת השפעה עמוקה יותר על סוגיות ליבה שבציבוריות הישראלית-כך יגבר העניין הציבורי בו. הטעם לכך הוא כי בדומה לנבחרי ציבור, גם אנשי עסקים, שמספקים מוצר או שירות בשוק תחרותי, מוותרים במידה מסוימת על ההגנה על זכותם לשם הטוב, נוכח ציפייה סבירה שהתנהלותם תהיה נתונה לביקורת.
בצד זאת, יש להעניק משקל גם לפגיעה בשם הטוב שפרסומים על יריבים בסכסוך עסקי עשויים לגרום. חוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין הגנה על שמו הטוב של אדם כפרט והטלת דופי בתכונותיו המוסריות, לבין פגיעה באדם כאיש עסקים על ידי הטלת דופי בתכונותיו המקצועיות הרלוונטיות. חילופי דברים פוגעניים במסגרת סכסוך עסקי, אפילו קיים עניין הציבורי רב בה, אינה מכשירה את הדברים הנאמרים.
 

השלבים לבחינת השאלה האם פרסומים מקימים עילת לשון הרע

בהתאם להלכה הפסוקה הבחינה תכלול 4 שלבים (ענין עזור פסקה 19 לפסה"ד):
"בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי 'פרסום' במובנו של מונח זה בחוק לשון הרע; 
בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל). 
ככל שנמצא כי 'פורסם' דבר מה המהווה 'לשון הרע', יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. 
אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין".
 

השלב הראשון: האם סדרת הפרסומים מהווים פרסום?

נפסק כי הפרסומות הן משום "פרסום" כדרישת סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע הקובע:
"2.(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
משכך נפסק כי מתקיים המבחן הראשון.
 

השלב השני: האם סדרת הפרסומים מהווה לשון הרע?

אשר למבחן השני, מגדיר סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מהו "לשון הרע" כדלקמן:
" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד;
'מוגבלות' – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
סעיף 3 קובע כי:
"3.  אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
 
ההגדרה בסעיף 1 לחוק כוללת ארבע חלופות של מצבים המהווים לשון הרע, החלופה הראשונה, היא "חלופת הסל", נוגעת לפרסום שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולהפחית את ההערכה שנרכשת לו בקרב הבריות, יתר שלוש החלופות מונות מקרים קונקרטיים יותר של ביטויים שנופלים בתחום ההגדרה של לשון הרע (עניין עזור פסקה 20). על פי סעיף 3, ההתייחסות לנפגע אינה חייבת להילמד במישרין מן הפרסום,  אלא היא יכולה להשתמע ממנו או מנסיבות חיצוניות או משילוב של הדברים.
בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה לכדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו "המסר עמו היא מותירה את הצופה". לשון הרע עלולה לנבוע מן הפרסום באחת משתיים: כאשר היא משתמעת מן הפרסום עצמו; או כאשר על פניו הפרסום תמים, אולם קיימות נסיבות חיצוניות שמשוות לו מובן פוגעני (ענין עזור פסקה 21). 
 
בענייננו נפסק כי בחינת התשדירים כולם, בעיניו של האדם הסביר, היינו בבחינה אובייקטיבית של ביהמ"ש, מעלה, כי למרות העובדה ולפיה מקור הפרסום הינו בצד מתחרה, באופן שמפחית את הנטייה להיות הפרסום בגדר לשון הרע, עדיין, סוכני הביטוח מוצגים בהם כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית ביחס לחברה. 
בית משפט פסק כי הצגת סוכן הביטוח בדרך בה הינה מוצגת בסרטוני הפרסומת, על אף היותה הומוריסטית, נכנסת להגדרת "לשון הרע" בחוק איסור לשון הרע והיא מופנית בנסיבות אל כלל סוכני הביטוח. הנתבעים בחרו לנהל קמפיין שנועד לקעקע את עצם עיסוקם של הנתבעים כסוכני ביטוח תוך הצגתם באור גרוטסקי וארכאי שאינו מחמיא, לשון המעטה. צביעת הפרסומת בצבעים הומוריסטיים לא רק שאינה מקטינה לטעמי את עוצמת הפגיעה אלא מחמירה אותה שכן התשדירים, שכולם עשויים אגב באופן מקצועי ומצחיק (סובייקטיבית), מגחיכים את סוכני הביטוח וגורמים להשפלתם כמי שהינם בעלי מקצוע הולך ונעלם וראוי להם שייעלמו כליל מהעולם, בהיותם בבחינת סרח עודף בענף הביטוח שקיומם לא נועד לשרת איש אלא את עצמם בלבד.
על כן נפסק כי תשדירי הפרסום פוגעים בסוכני הביטוח ובעבודתם ושמים אותם ללעג בעיני הבריות. בכך, יש משום הוצאת לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק. 
 

השלב השישי: הגנות  - סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעים טענו להגנת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע שזו לשונו: "4.  לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
במילים אחרות, בהיות דבר לשון הרע מופנה לסוכני הביטוח כ"חבר בני אדם" שאינם תאגיד, לא קמה עילה לתובענה אזרחית.
התובעים מצדם טענו בסיכומיהם, כי סוכני הביטוח אינם "ציבור" במובן ס' 4 לחוק איסור לשון הרע. לטענתם עסקינן בקבוצה ו/או בתאגיד כאשר כל אדם בישראל יודע, כי עסקינן בסוכן הביטוח שלו ומכאן שהגנת הסעיף אינה חלה.
נפסק כי היקף ההגנה על השם הטוב של הציבור או של חבר בני האדם כעולה מסעיף 4 מוגבל וכי נקיטת הליך בגין פרסום לשון הרע עליהם מוענק לרשויות המדינה בלבד. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מחייב כזכור, כי במוקד הדברים העשויים להוות לשון הרע יעמוד אדם, קרי יחיד או תאגיד. "רק כאשר הדברים שפורסמו עלולים להשפילו, לבזותו או לפגוע בו (בהתאם לחלופות המנויות בסעיף זה) מדובר בלשון הרע" (עניין בכרי ס' 30 לפס"ד של הש' דנציגר). 
במילים אחרות על התובע להראות, כי דבר לשון הרע מתייחס אליו אישית. דרישת הזיהוי הינה  דרישה מהותית שכן ככל שאין בעיני האדם הסביר קשר בין דבר לשון הרע לפרט ספציפי,  אין מקום להגביל את חופש הביטוי. יחד עם זאת, השאלה אינה האם שמו של האדם צוין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות. 
 
לענייננו, נפסק כי דרישת הזיהוי בנסיבות הינה כזו שאין בפרסומים כל הצבעה על מי מהתובעים עצמם ולפיכך אין פגיעה בהם אישית באותם פרסומים. שאלה נפרדת הינה האם יש פגיעה בתובעים כחלק מקבוצה. או במילים אחרות, האם כל אחד מצופי הטלוויזיה, היה מזהה בדברי לשון הרע המיוחסים לכלל סוכני הביטוח  את סוכן הביטוח שלו או את סוכני הביטוח שתבעו בתביעה.  
הש' דנציגר הגדיר מספר מבחני עזר לבחינת נסיבות מקרה ספציפי ובהם: 
א. גודל הקבוצה הנפגעת; 
ב. המידה בה ניתן לזהות את חבריה; 
ג. את מידת הכלליות של הדברים העולבים ומידת ההגזמה שבהם; 
ד. ואת ניסוחם של הדברים.
 

גודל הקבוצה הנפגעת

גודל הקבוצה מהווה שיקול מרכזי, אך לא יחידי, לבחינת מידת הזיהוי של האדם הסביר את הדברים שפורסמו ביחס לקבוצה עם כלל חברי הקבוצה. ככלל, ככל שהקבוצה גדולה יותר, הנטייה של האדם הסביר תהיה שלא להקיש מהנאמר על הקבוצה לשמו הטוב של כל אחד מחברי הקבוצה. גודל הקבוצה הוא נתון המקבל משנה תוקף מקום בו מדובר על דברים המיוחסים לחלק מחברי הקבוצה. לא בכל הפעמים גודל הקבוצה הוא נתון עובדתי הטעון הוכחה. פעמים רבות, מאחר שהדברים הם בידיעת הכלל, אין צורך בהוכחה עובדתית ומדויקת של מספר חברי הקבוצה. (עניין בכרי ס' 56 לפס"ד של הש' דנציגר).
בנסיבות, יחד עם חברי הלשכה עסקינן באלפי סוכני ביטוח, אלא שלא כל סוכני הביטוח ביקשו סעד מביהמ"ש מאחר ובמסגרת הלשכה לא רשומים כלל הסוכנים אלא כמחציתם. מאחר ועסקינן כאמור באלפי אנשים, שלא כולם ביקשו כאמור סעד מביהמ"ש, לא ניתן לקבוע כי כלל סוכני הביטוח חברים באותה הקבוצה ומאידך לא ניתן להצביע בהכרח על כך שהנאמר בדברי הפרסום מתייחסים לשמם הטוב של כלל סוכני הביטוח באופן פרטני. מכאן שגודלה של הקבוצה פועל לרעת התובעים בנסיבות. 
 

המידה בה ניתן לזהות את חברי הקבוצה

גודל הקבוצה אינו שיקול יחידי ואינו השיקול המכריע. אף מאפייני הקבוצה, ובפרט מידת המסוימות שלה, מהווים שיקול חשוב. ככל שההתייחסות היא לקבוצה מסוימת יותר, כך תגבר הנטייה של האדם הסביר לקשור בין הדברים שנאמרו ביחס לקבוצה לכל אחד מיחידי הקבוצה (עניין בכרי ס' 57). במילים אחרות, ולשם הדוגמא בלבד, ייחוס נהנתנות לכלל סוכני הביטוח אין כמוה כייחוס נהנתנות לסוכני הביטוח של סוכנות ביטוח מסוימת. מכאן, שהאדם הסביר לא יקשור בהכרח אמירה כמו "סוכן ביטוח הינו נהנתן" לכל אחד מיחידי הקבוצה וזאת בשל היותה מופרכת באופן מובהק, שהרי לא ייתכן שכלל סוכני הביטוח הינם נהנתנים ולכן אין להצביע על הפרטים כנהנתנים בהכרח.
דברים המיוחסים לחלק מחברי קבוצה, מבלי שניתן לזהות מי הם היחידים הנמנים על אותו החלק, אינם שוללים את האפשרות כי כתוצאה מן הדברים יקשרו החשדות לכל אחד מחברי הקבוצה אם כי הם בהחלט מקשים על כך. במקרים אלו לגודל הקבוצה חשיבות יתרה. יש לבחון האם מדובר בחשד כה ממשי עד כי האדם הסביר היה קושר אותו לכל אחד מיחידי הקבוצה (עניין בכרי סעיף 58). במילים אחרות אין הפניית טענה לסוכני ביטוח בסוכנות ביטוח מסוימת למשל כהפניית טענה כלפי כלל סוכני הביטוח.
נפסק כי בנסיבות, משההפניה הינה לכלל סוכני הביטוח ולא לסוכנות ביטוח מסוימת כאמור, כי אז יתקשו התובעים לטעון, שהציבור מייחס לכלל סוכני הביטוח את דברי לשון הרע המופנים לקבוצת סוכני הביטוח.  
 

מידת הכלליות של הדברים העולבים ומידת ההגזמה שבהם

אם הדברים באופן אובייקטיבי נתפסים כמוגזמים, כפשטניים או כערטילאיים, לא ייחס אותם האדם הסביר לכל אחד מיחידי הקבוצה (ס' 60 בעניין בכרי). גם כאן פועל מבחן זה לרעת התובעים באשר נדמה, כי הרצון להצחיק יצר מוגזמות פשטנות וערטילאיות ביחס לכלל סוכני הביטוח באופן שאינו יכול להביא להתייחסות לכלל סוכני הביטוח למרות המסר הקשה העולה מהם בעיניו של הצופה הסביר.
על כן נפסק כי המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי לא ניתן בנסיבות המקרה לראות בדברים הנאמרים על כלל סוכני הביטוח ככאלה הנאמרים עליהם באופן פרטני. לא ניתן לזהות את סוכני הביטוח כפרטים בכל פרסומת שכזו אלה כקבוצה, וככזו פועל ס' 4 לחוק איסור לשון הרע על מנת למנוע אפשרות הגשת תביעה אזרחית בגין לשון הרע.
 

תיאור כוזב

סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות קובע: 
"2.(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב)".
במילים אחרות, חוק עוולות מסחריות אוסר על עוסק לפרסם מידע לגביו הוא יודע או עליו לדעת שאינו נכון, וזאת בהתייחס לעסק, מקצוע, נכס או שירות, בין אם הם שלו עצמו ובין אם הם של עוסק אחר. 
סעיף 11 לחוק עוולות מסחריות קובע:
"11. הפרת הוראה מהוראות פרקים א' ו-ב' היא עוולה בנזיקין, ופקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) תחול עליה, כפוף להוראות חוק זה".
 
סעיף 2(א) מצוי במסגרת פרק א' לחוק עוולות מסחריות שכותרתו "הלכות מסחר לא הוגנות", ומכאן שפרסום תיאור כוזב כאמור בסעיף 2(א), מהווה עוולה נזיקית שפקודת הנזיקין חלה עליה. 
בבואו של ביהמ"ש לבחון את פרטי העוולה הקבועים בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות עליו לבחון האם:
א. העוסק מפרסם או גורם לפרסום מידע המתייחס לעסק, מקצוע, נכס או שירות.
ב. המידע מתייחס לעוסק המפרסם עצמו או לעוסק אחר.
ג. העוסק המפרסם את המידע יודע או עליו לדעת שהמידע שפורסם אינו נכון.
נפסק כי לא יכול להיות חולק בנסיבות, כי החברה הינה עוסק. כך גם אין חולק כי תשדירי הפרסומת הינם פרסום. עוד לא יכול להיות חולק, כי במסגרת תשדירי הפרסומת מועבר לצופה בהם מידע המתייחס לעסקו ומקצועו של סוכן ביטוח בלתי מסוים כמו גם של החברה. 
בית המשפט פסק כי שתי שאלות נותרו לבחינה, הראשונה, האם ב"עוסק אחר" הכוונה לעוסק ספציפי או שאפשר להתייחס גם לקבוצה של עוסקים בלתי מסוימים, השנייה, האם המידע שפורסם אינו נכון בהתייחס לעוסק המפרסם או ביחס לעוסק האחר. 
 

כלל סוכני הביטוח כ"עוסק אחר"

סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות קובע מי המעוול ומי הוא הנפגע כך:
"4. החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו."
נפסק כי על פניו חוק עוולות מסחריות אינו קובע כי על המעשה האסור (תיאור כוזב בנסיבות) להתייחס לעוסק מסוים פרטני ובשמו. מעבר לכך, לאור המגמה המרחיבה של הסעיף, ניתן ליחס את המעשה האסור גם כלפי קבוצת עוסקים העוסקים באותו התחום (מקצוע) ביחס אליו פורסם התיאור הכוזב בהקשר למהלך עסקם או בהקשר לעסקם. תימוכין לכך ניתן למצוא בהגדרת תחומי ההתייחסות של המעשה האסור היינו:  עסק, מקצוע, נכס או שירות שצוינו באופן כללי ולא נאמר "עסקו, מקצועו, נכסיו או שירותו של העוסק". סוכן ביטוח הינו לכל הדעות בעל מקצוע, מכאן שפרסום מידע המתייחס לכלל סוכני הביטוח כבעלי מקצוע מיושן, ארכאי ומיותר, תואם את הפירוש הנאות בו יש לפרש את הסעיף במיוחד כאשר המפרסם התכוון מפורשות למקצוע "סוכן הביטוח" ולכן לכלל סוכני הביטוח ולא לסוכן ביטוח ערטילאי - שוקה.
 
בנוסף נפסק כי תוטל חבות כלפי עוסק (החברה) שהיה עליו לצפות, כי העוסק האחר (סוכני הביטוח) ייפגעו מהמצג המטעה. הנתבעים עצמם מסכימים שמטרת הקמפיין הינה  לפגוע בפלח השוק שבשליטת סוכני הביטוח על מנת להגדיל את חלקה של החברה בשוק הביטוח (ר' למשל ס' 7 לתצהירו של מר סעד נ/24 לעניין חלקן של חברות הביטוח הישיר בעולם ביחס לישראל וכן ס' 13 לעניין היות הקמפיין מיועד להציג את סוכן הביטוח כמיושן, מיותר וארכאי). ודוק, המטרה של הגדלת פלח השוק על חשבון מתחרה אחר אינה אסורה, להיפך, היא מטרה ראויה ומרכזית במשק תחרותי. יחד עם זאת, השגת המטרה באמצעים בלתי הוגנים אינה מותרת והינה אסורה וזאת מכוח סעיף 2(א) באמצעות פרסום תיאור כוזב של מידע על העוסק או על העוסק האחר (החברה או סוכני הביטוח בהתאמה).
עובדת השתייכותו של אדם לקבוצת בעלי מקצוע מסוימת ומיוחדת בה הייחודיות מחייבת לימודים במוסד מתאים, רכישת הידע הנדרש וקבלת תעודה, כי אז אין לדבר על רנדומאליות. עצם ההשתייכות לקבוצה זו, כלפיה מופנה ומיועד הקמפיין, מובילה אותי למסקנה, כי פגיעה במקצוע סוכן הביטוח, הינה למעשה פגיעה בכל אחד ואחת מחברי/ות הקבוצה. לפיכך, נפסק כי יש לראות בסוכני הביטוח בהם מבקשים לפגוע - כקבוצה - את אותו "עוסק אחר", כאמור בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות, אליהם מתייחסים פרסומי הקמפיין. 
 

המידע המפורסם הינו תאור כוזב

נפסק כי העוולה של תיאור כוזב דורשת קיום ידיעה או ידיעה בכוח של הנתבע בדבר היות המידע המפורסם בגדר תיאור כוזב. חוק עוולות מסחריות לא הגדיר כיצד נפרש מהו "תיאור כוזב", האם כל אמירה שיש בה מן ההפרזה הופכת את המידע לתיאור כוזב? או האם מידע שיש בו אמיתות חלקיות בלבד, להבדיל מאמירות שקריות בלבד, הופך את המידע ל"תיאור כוזב"? כיצד יש להתייחס לתיאור כוזב במערכת יחסי תחרות בין עוסקים? האם כל מידע ביחס לעוסק האחר שאין בו אמיתה מוחלטת הופך את התיאור לכוזב? היכן למתוח את הקו, שהרי עסקינן בעולם תחרותי ובו מבקשים העוסקים להאדיר את מרכולתם מחד, ולהמעיט מערך מרכולתו של המתחרה מאידך. התייחס לכך פרופ' דויטש בספרו (עמ' 64) כשציין כי: "מושג הכזב בעוולה של תיאור כוזב (מידע ש'אינו נכון') יפורש על פי הנורמות המקובלות בתחום המסחרי; דהיינו, פרסום דברים שהם בגדר "mere puffs" (הפלגה בשבח/הגזמה א.ב.) לא ייתפס כפרסום ש'אינו נכון' על פי מובנו הראוי של המונח 'נכון' בהקשר הנדון".
נפסק כי מטרת הקמפיין של הנתבעים, הינה לנגח את סוכן הביטוח עד להכחדתו בבחינת זן הולך ונעלם, חסר תועלת, פרזיט ולא מתקדם. עם זאת ככל שנעשה למימוש המטרה שימוש באמצעים בלתי קונבנציונאליים (מידע כוזב או בלשון עדינה מידע שאינו נכון), יהא בכך משום הלכת מסחר לא הוגנת.
בבואו של ביהמ"ש לבחון עד כמה המידע הינו "תיאור כוזב" עליו לבחון זאת במבחן הציפיות, היינו באותו מבחן בו עושים שימוש במסגרת עוולת הרשלנות, או במילים אחרות, מקום בו עוסק סביר יכול היה וצריך היה לצפות כי המידע אותו הינו מפרסם ומהווה תיאור כוזב, עלול לגרום ללקוחות, אובייקטיבית, לתן אמון במידע זה ולגרום להם לעבור ולקבל את שירותיו הוא, כי אז הינו מבצע עוולה. 
נפסק כי העובדה ולפיה ניתן להשיג את אותה תוצאה -פוליסת ביטוח רכב או דירה- באמצעות חברת ביטוח ישירה, אין משמעה שסוכן הביטוח אינו מקצוע נדרש יותר. לסוכן הביטוח, כמי שמבין בוודאי את "שפת הביטוח" בדר"כ טוב יותר מהציבור הרחב, חשיבות רבה במערכת היחסים שבין המבוטח לחברת הביטוח. 
נפסק כי ביהמ"ש אינו מצפה משני מתחרים להגיע לרמה כה נמוכה בה מבקש האחד לקעקע את יריבו באמצעות מידע מוקצן באופן לא סביר, ממנו הוא יכול לצפות כי מתחרהו ייפגע עיסקית, כפי שארע בפועל. 
המעט המצופה ממתחרים הינו שיהיו הוגנים איש לרעהו בבחינת מתחרים שהינם בני אדם ולא זאבים. בכל מקרה "תחרות חופשית אין פירושה תחרות פרועה" (רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 331(1990)).
על כן נפסק כי החברה התנהלה בניגוד לס' 2(א) לחוק העוולות המסחריות במידע הלא נכון (הכוזב) אותו מסרה בצורה הומוריסטית ביחס לכלל סוכני הביטוח. אך אפילו לא תאמר כן, עדיין מסרה החברה מידע לא נכון (כוזב) לציבור בהתייחס אליה עצמה באשר ניתן להבין מתשדירי הפרסומת כי שיעורי הפרמיה אותם הינה גובה מהלקוח אטרקטיביים יותר מאלה הנגבים מחברות הביטוח המסורתיות מאחר ורכיב עמלת הסוכן נעדרת מהם וכי קיימים הבדלים בשל כך בין הפרמיה המשתלמת לחברת הביטוח המסורתית לפרמיה המשתלמת לחברה ולא בהכרח כך הם פני הדברים.
 

עילת הרשלנות

נפסק כי יש אמנם טעם לקושי שבשימוש בעוולת הרשלנות בנסיבות דנא. יחד עם זאת, אפילו קמה לחברה חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור עם הצורך בניהול תחרות הוגנת, (כזו המוצאת מקומה בחוק העוולות המסחריות, פרק א' ולפיה חלק בלתי נפרד מחובת זהירות הינו שלא לפרסם תיאור כוזב של מידע לגבי המקצוע והשירות שנותן סוכן הביטוח או באשר לשירות שהוא עצמו נותן) והיתה התנהלות הנתבעים כזו המפירה את חובת הזהירות, עדיין  שאלה נפרדת הייתה עולה בהתייחס לנזקם של התובעים בעניין זה, ככל שנגרם נזק כתוצאה מההפרה. בנסיבות העניין התובעים אינם מוכיחים מהו הנזק שנגרם להם, במיוחד כשעסקינן בנזק שהינו נזק כלכלי במהותו המחייב פירוט מוגדר, אותו אין התובעים מוכיחים בפועל. מכאן, שאין מקום לקביעה כלשהי בדבר נזק שנגרם בשל עוולת הרשלנות, ודין עילה זו להידחות. 
 

תחרות לא הוגנת

בית המשפט השיב בתחילה לשאלה: האם לנוכח ההסדרים הקבועים בחוק עוולות מסחריות, תחת פרק א' לחוק היינו "הלכות מסחר לא הוגנות", במסגרתו מצוי גם סעיף 2(א) אותו ציינו לעיל (תיאור כוזב), אין אפשרות לפתח נושאים נוספים במסגרת "הלכות מסחר לא הוגנות", בין במסגרת חוק עוולות מסחריות עצמו ובין במסגרת חוק עשיית עושר ולא במשפט. 
בית המשפט הזכיר כי בעת הדיון בכנסת, בבחינת הנוסח הסופי של החוק, נשמטה ממנו ההוראה הכללית בדבר חיוב בתחרות הוגנת. 
נפסק כי המסקנה המתבקשת הינה, כי העוולות המצויות במסגרת חוק העוולות המסחריות אינן בגדר רשימה סגורה ואין מניעה להוסיף עליהן עניינים הקשורים לתחרות בלתי הוגנת במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי משנתו של פרופ' גרוסקופף ובתנאי שאין בפסיקה שכזו כדי לפגוע במגמות העולות מדברי החקיקה, אלא באות להשלים אותן וכלשונו: "תנאי מקדמי לחקיקה שיפוטית, בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים, הוא שאין בדברי החקיקה הקיימים כדי להוות הסדר שלילי, או, במילים אחרות, שאין דבר בחקיקה הקיימת שיש בו כדי לשלול או להגביל את האפשרות להטיל מגבלות נוספות על חירות הפעולה של הפרטים". (עמ' 242, שם). 
הדרך בה יש לילך ביצירה ושמירה על כללי התחרות בשוק בישראל הינה אם כן, גם באמצעות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 הקובע:
"1.(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". 
הרעיון הינו הגנה על אינטרס הציפייה, ומה יהיו המצבים שיצדיקו הגנה כאמור. היינו:
"כשם שהמשפט מגן על האינטרס הקנייני והחוזי באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט, כך ייתכן ויצא להגנת ציפייה גרידא" (גרוסקופף שם, 261).
גישת ביהמ"ש העליון לעניין זה הינה, כי ההצדקה להתערבות במקרים של תחרות לא הוגנת נובעת מהפגיעה בציפייה המסחרית להמשך קשר עם לקוחות. עם זאת, עצם הפגיעה אין די בה על מנת להקנות ביד מתחרה עילה בדיני עשיית עושר. ל״נטילת הציפייה" חייב להתלוות יסוד נוסף, שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בחופש העיסוק של הנתבע, ובאינטרס הציבורי של תחרות חופשית. יסוד זה יכול להיות אי חוקיות שדבקה בהתנהגות הנתבע, אך גם כאשר התנהגות הנתבע היא כדין, עדיין ייתכן שהפגיעה בציפייה היא בלתי צודקת. במילים אחרות, האיזון אותו אנו נדרשים לעשות, אליבא דגישה זו, היא בין ציפיית התובע להמשך קשר עם לקוחותיו לאינטרסים של המתחרה והציבור (גרוסקופף שם. 263).
למול גישה זו הציע פרופ' גרוסקופף את הגישה ולפיה תהא ההתערבות המשפטית מוצדקת:
"אך ורק במקרים בהם אירעה פגיעה בכללי התחרות. דעה זו מעמידה את כללי התחרות במרכז, ומטילה על בית המשפט את המשימה לקבוע את תוכנם באמצעות איזון ראוי בין שיקולי מדיניות רלוונטיים, ובראשם הגנת הלקוחות ושמירת חופש הפעולה של המתחרים בשוק".
האם מן הראוי, להגביל כללי התחרות בשל אופן התנהלות הנתבעים במקרה דנא? זוהי השאלה הטעונה הכרעה. 
בית המשפט בחן את התשובה לשאלה זו תוך בחינת שתי הגישות, זו המחפשת פגיעה בציפיות התובעים וקיומו של דבר מה נוסף כמו התנהגות פסולה או נסיבות אחרות המצדיקות התערבות (עניין ליבוביץ') וזו המחפשת טעמים חברתיים המצדיקים קביעת כללי תחרות המגבילים את דרך פעולת הנתבע (גישת פרופ' גרוסקופף). נפסק כי שתי הגישות מובילות למסקנה, כי הופרו כללי התחרות ההוגנת מצד הנתבעים.
ציפיות התובעים ודבר מה נוסף
על פי גישה זו של ביהמ"ש נדרש לבחון תחילה פגיעה בעסקי התובעים. נפסק כי לא יכול להיות  חולק על כך שהקמפיין הוביל להגדלת נתח השוק של החברה בפוליסות רכב ולכן נולדה ירידה בחלקן של חברות הביטוח המסורתיות בתחום זה וכפועל יוצא גם של סוכני הביטוח. אלא שבפגיעה בעסקי התובעים לא די כזכור, שכן בהחלט יתכן, כי הקטנת נפח השוק נבעה מפעילות תחרותית ראויה של החברה ולכן נדרש אותו דבר מה נוסף, בין שעסקינן בהתנהגות פסולה ובלתי הוגנת של המתחרה, לרבות התנהגות נטולת תום־לב ובין שעסקינן בנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.
בית המשפט פסק כי התנהלות הנתבעים במסגרת קמפיין שוקה הינה התנהלות פסולה. בכך יש כדי להוות את אותו "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הפיכת התנהלות החברה לכזו המולידה כנגדה עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 
מכאן, שאפילו תאמר כי לא קמה לתובעים עילה מכוח חוק עוולות מסחריות באשר אין לראות בהם עוסק ספציפי אליו מתייחס סע' 2(א) לחוק, עדיין קמה לתובעים עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בגין תחרות לא הוגנת.
 

טעמים חברתיים לפגיעה בתחרות 

גם כאן, מקום בו נדרש ביהמ"ש למצוא מהם הערכים החברתיים המוגנים לצורך הפגיעה בתחרות, אין מנוס מלקבוע, כי ערך ההגינות הינו ערך מתחייב מקום בו שניים מתחרים על אותו פלח שוק. שני מתחרים רשאים להלל את מרכולתם ולהסביר מדוע זו טובה משל העוסקים האחרים תוך מתן הסבר על היתרונות היחסיים שבין עוסק זה לעוסקים האחרים. יחד עם זאת, הופכת התחרות לבלתי הגונה ולכן לפגומה מקום בו העוסק מציג את מרכולתו שלא עפ"י תוכנה האמיתי וכך גם אף מציג את מתחרהו באור שלילי לא רק בהשוואה אליו אלא באופן כללי וגורף אף אם זו נעשית בדרך הומוריסטית על מנת להעביר מסר ישיר וגם סמוי ולפיו סוכן הביטוח אינו אלא מקצוע הולך ונעלם, בלתי נדרש וארכאי, כי סוכן הביטוח אינו חושב על הלקוח אלא על עצמו, כי הסוכן חי את החיים הטובים על חשבון  הלקוח ולכן יש מקום להפסיק לממנו. 
מכאן, שהצגת החברה כמי שמעניקה ללקוח הטבה שמקורה באי תשלום שכרו של הסוכן שמעתה לא ימומן יותר ע"י הלקוח, ואף יזכה למתנה בדמות של חודש ביטוח ללא תשלום, אינה נכונה ומהווה הצגה בלתי נכונה הן של סוכן הביטוח כנהנתן והן של החברה עצמה. בכך התנהלות החברה מהווה התנהלות פסולה באופן הפוגע בתחרות ולכן יש לבטלו. 
מעבר לדרישת ה"שלא כדין" כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, יש להוכיח כי קיימת התעשרות הקשורה סיבתית להתנהלות "שלא כדין". נושא זה כבר עלה לעיל לאחר שהוכח שהחברה משיאה רווחים כפועל יוצא ממסע הפרסום בעניין שוקה. בכל הקשור עם שיעור ההשבה הנדרש לצורך העניין, כאן כבר מתקשים התובעים בהוכחת הרווחים שנגרמו לחברה דווקא בשל פרויקט שוקה. נושא זה יידון בהמשך בראש הפרק בנושא הנזק. 
הטעיה אסורה לפי דיני הביטוח
לטענת התובעים, פרסומי החברה בדבר הנחות שניתנות על ידה בפרמיה הינן הנחות שאינן קיימות בפועל. לפיכך יש להפעיל ביחס אליהן את חוק הגנת הצרכן, תשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") המפעיל נורמות מסחר הוגנות ביחס לצרכנים ולא את ס' 55 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח") כטענת הנתבעים. 
נפסק כי הסעיף אוסר אם כן תיאור מטעה בפרסום לציבור. כבר עתה אומר, כי הניסיון להחיל את דיני הגנת הצרכן כפי העולה מחוק הגנת הצרכן בכל הקשור עם דיני הביטוח לא יצלח בנסיבות באשר עסקינן בחוק מיוחד לחברות ולסוכני ביטוח המתייחס לפרסומים מטעים לציבור בהיבט הביטוח.
בכל הקשור עם דרישות סעיף 55, רלוונטי לענייננו סעיף 55(ב)(5) המתייחס לדמי הביטוח בהשוואה לדמי הביטוח הרגילים או המקובלים או שנדרשו בעבר לגבי אותו מבטח ולגבי מבטחים אחרים. האם יש צורך דווקא בהגדרת מחיר מחירון ממנו יש לגזור את ההנחות? לא כך מצוין בחוק הפיקוח. נושא זה הינו גם בגדר הרחבת חזית אסורה שכן אינו מופיע בכתבי הטענות. ואולם לא מיותר לציין, כי ראוי היה לציין ביחס לכלל חברות הביטוח מהו המחיר ממנו נגזרת ההנחה (ר' ס' 15 לחוק הגנת הצרכן לעניין המחיר ממנו מוענקת ההנחה). נושא זה מצוי כידוע לפתחו של המפקח על הביטוח. אציין בנוסף,  שלא סברתי כי צרכן סביר בנושאים אלה אינו מודע לכך כי חברות ביטוח שונות מוכרות פוליסות במחירים שונים לאותו סוג פוליסה וכי השורה התחתונה הינה השורה החשובה בסיכומה של העסקה.
לפיכך לא מצא בית המשפט כי החברה מתנהלת בעניין זה שלא כדין, אם כי מובן שעל הרגולטור לבחון האם אין מקום לשפר בנושא זה לטובת הצרכן. 
 

הוכחת הנזק והשבת ההתעשרות

לתובעים שתי עילות חלופיות שהתקבלו בנסיבות. האחת מקורה בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות והשניה מקורה בחוק עשיית עושר ולא במשפט. 
בכל הקשור עם חוק עוולות מסחריות, נדרש הניזוק להוכיח מהם נזקיו בכל הקשור עם סעיף 2(א) לחוק, וזאת כלשון סעיף 12 לחוק הקובע:
" 12. הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3". 
סע' 13-21 מתייחסים לפיצויים בלא הוכחת נזק, עיון מחדש בצו מניעה שניתן בשל הפרת סוד מסחרי, מתן חשבונות ועוד. במילים אחרות, סעיפים אלה אינם חלים על עוולת תיאור כוזב ומכאן שלא ניתן לפסוק לתובע פיצוי בלא הוכחת נזק כעולה מן החוק. על כן נפסק כי אין מנוס מלקבוע כי על הניזוק להוכיח את שיעור נזקיו הן הממוניים והן הלא ממוניים. 
 
בנוסף נפסק כי כך גם בכל הקשור עם עוולת עשיית עושר ולא במשפט, על התובעים להוכיח מה על הנתבעים להשיב להם כסכומים שבהם התעשרה החברה שלא על פי זכות שבדין, אלא שלא הוכח בנסיבות העניין מה שיעור התעשרות החברה בשל הקמפיין הספציפי. במיוחד כך עת עסקינן בשוק חופשי ובו צרכני ביטוח עוברים בין חברות ביטוח ללא קשר הכרחי לקמפיין זה או אחר. מעבר לכך, כאשר החברה מפעילה קמפיין נוסף שאין בו דבר וחצי דבר עם פגיעה בסוכני הביטוח (קמפיין היונים) ואפילו הסכומים המושקעים בפרויקט ידועים, כי אז גם אין כל אפשרות לבצע חלוקה מתאימה. 
במצב דברים זה, ובכל הקשור עם הנזק הממוני, ולמרות שהוכחה התנהגות עוולתית עפ"י סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות מצד החברה, וכן התעשרות שלא כדין כפועל יוצא מקמפיין "שוקה", עדיין לא ניתן לדעת מה שיעור הנזק הממוני שנגרם לתובעים בוודאות הנדרשת במשפט אזרחי. לפיכך, אין מנוס מלקבוע ששיעור הנזק הממוני לא מוכח בנסיבות העניין.
 

הנזק הלא ממוני

שאלה נפרדת הינה מה שיעור הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים. מהו נזק לא ממוני הגדיר  כב' הש' עמית בע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [פורסם בנבו] (7.7.11) כך:
"נזק לא ממוני משול לדירה עם מספר כניסות, כניסה נפרדת לכל סוג של פגיעה. יש כניסה בגין פגיעה שגרמה נזק גוף, יש כניסה בגין היעדר הסכמה מדעת, יש כניסה בגין פגיעה באוטונומיה, יש כניסה בגין פגיעה בשם הטוב, יש כניסה בגין פגיעה עקב הפלייה (כמו חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000) ועוד. אך כל הכניסות מובילות לאותו חדר שבו שוכנת לה ציפור הנפש על כל מגירותיה ... כל הרוצה יבוא ויטול רגש מהמגירה המתאימה לו, ללא קשר לכניסה דרכה הגיע לדירה. צער, זעזוע, בושה, השפלה וכיו"ב, כל אלה יכולים להיות מנת חלקו הן של מי שנגרם לו נזק גוף והן של מי שנגרמה לו פגיעה מסוג אחר. הרגשות שונים ומגוונים, אך כולם נכללים בנזק לא ממוני"
שאלת הנזק הלא ממוני עלתה במהלך הדיון ע"י עדי התביעה. כך למשל ציינה ד"ר טורין כי "הנזק שנגרם לסוכני הביטוח הוא נזק תדמיתי. תדמיתם בציבור נפגעה, יוקרת משלח ידם אך לא יכלה לכמת את הנזק" (עמ' 119 מול 8-11).
מאידך שלושת סוכני הביטוח עדי התביעה העידו על פגיעה שחשו בשל התנהלות הנתבעים. בנסיבות העניין, וכאשר התובעים בפועל לא שקטו על השמרים בהתנהלותם שלהם כלפי הנתבעים, אפילו שלא בהכרח באותו קנה מידה, סבר בית המשפט כי אין מקום לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. 
 

צו מניעה

נפסק כי למרות שלא הוכח שיעור הנזק שנגרם לתובעים, עדיין רשאי ביהמ"ש לתן צו מניעה האוסר על המשך ביצוע העוולה כלפי התובעים, בין מכוח חלות פקודת הנזיקין על העוולות ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לשם הפסקת קבלת טובת ההנאה המופקת באמצעות הקמפיין ושהינה כאמור שלא עפ"י זכות שבדין.
על כן, ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להמשיך בקמפיין שוקה כפי שבא לידי ביטוי בשנים עשר הסרטונים שצוינו לעיל ובקמפיין הרדיו. כמו כן, ניתן צו מניעה האוסר על החברה להפיק, ו/או לפרסם פרסומות ו/או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית. כמו כן, ניתן צו האוסר על הנתבעים להמשיך ולפרסם קיומו של קשר כביכול בין תשלום פרמיה לחברת ביטוח הכוללת מימון סוכן הביטוח, למחיר המוצע על ידי החברה בין אם המחיר כולל הנחה ובין אם לאו.
 

26 באפריל, 2016,

0 תגובות

היתר המצאה לחו"ל בגין הפרה שהתבצעה באינטרנט - ערעור

היתר המצאה לחו
ערעור שהגישה חברת פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ כנגד חברת Amazon .com.inc, מעבדות קסמי מלכת שבא - מוצרי קוסמטיקה מים המלח בע"מ, AAA Invest net.Ltd, ישראל נטגייד בע"מ וחסיה סטבינצקי. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת עפרה צ'רניאק. ביום 25.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ביום 17.10.2013 הגישה פרימייר תביעה כנגד המבקשת (להלן: אמזון)  וארבע נתבעות נוספות, הן המשיבות 5-2 בהליך דנן, אשר עניינה שיווק מוצריה של פרימייר בפלטפורמות מסחר שונות באינטרנט, אשר המשיבות מנהלות. כחודשיים וחצי לאחר הגשת התביעה, הגישה פרימייר בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת שתוכל להמציא את כתב התביעה לאמזון במקום מושבה בארצות הברית. ביום 1.1.2014 ניתן לפרימייר היתר ההמצאה במעמד צד אחד, ובהמשך לכך, ביום 3.6.2014 הגישה אמזון בקשה לביטול היתר ההמצאה. 
 
ההחלטה הראשונה – ביום 19.3.2015 החליטה הרשמת בבית המשפט המחוזי בשתי הבקשות – זו של אמזון וזו של פרימייר יחד. ראשית, היא דנה בבקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט וקבעה כי יש לקבלה, מן הטעמים הבאים: מאחר שאין בידי פרימייר עילת תביעה טובה כנגד אמזון; משום שלא מתקיימת אף אחת מן החלופות המנויות בתקנה 500 לתקנות; וכן מאחר שישראל אינה הפורום הנאות לבירור התביעה. בהמשך, דחתה הרשמת את הבקשה להכרה בתקפות ההמצאה בכנס, נוכח קביעתה כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה וכן משום שמדובר בניסיון ל"שיפור עמדות" המהווה, כך נקבע, שימוש לרעה בהליכי משפט.
 
להחלטה הראשונה ראו - תא (מחוזי ת"א) 30008-10-13.
 
ביום 19.4.2015 הגישה פרימייר ערעור על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי (ע"ר 28760-04-15, [פורסם בנבו] השופטת ע' צ'רניאק). ביום 21.5.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה הראשונה תבוטל בכל הנוגע להכרעה בשאלת תוקפו של היתר ההמצאה שניתן בכנס, והורתה לדון בסוגיה זו בשנית, בשל כך שלפרימייר לא ניתנה הזדמנות מלאה לטעון בעניין. זכות הערעור של פרימייר על ההחלטה בעניין ביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום נשמרה. 
 
ההחלטה השנייה – ביום 19.7.2015, לאחר שהתקיים דיון מחודש לעניין ההמצאה שבוצעה בכנס, קבעה הרשמת כי אין מקום לשנות מן ההחלטה הראשונה. הרשמת קבעה כי תיקון מס' 2 לתקנות משנת 2013 (להלן: תיקון מס' 2) החמיר את המבחנים לביצוע המצאה למורשה, כך שנדרש כי היא תבוצע למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנתבע בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט. בהמשך לכך, נקבע כי פרימייר לא הוכיחה כי הקשר בין AWS לבין אמזון מקיים את הדרישה לעניין "אותו העסק או אותה העבודה" לפי תקנה 482 לתקנות.
 
תוצאות ההליך: פרימייר הגישה ערעור גם על ההחלטה השנייה, ובו חזרה על טיעוניה בהליכים הקודמים והוסיפה כי הצליחה להוכיח כי ביצעה המצאה כדין הן לחברת AWS והן לסגן הנשיא של אמזון, ועל כן יש להכיר בתקפות ההמצאה באמצעות מורשה.
 
ביום 25.1.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של פרימייר, וקבע כי יסודותיה העובדתיים של תקנה 482 התקיימו, לרבות קיומם של זיקה הדוקה בין AWS לאמזון וקשר אינטנסיבי בין המורשה לבין בעל הדין. לפיכך, כך נקבע, ההמצאה בכנס כמוה כהמצאה כדין לאמזון. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי ההמצאה בכנס אינה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן כי אמזון לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי הפורום האמריקאי הוא המועדף לדיון בתביעה. בעקבות הכרעה זו, בית המשפט המחוזי קבע כי התייתר הדיון בנוגע להיתר ההמצאה שניתן מחוץ לתחום השיפוט. לבסוף, בית המשפט המחוזי פסק לחובתה של אמזון הוצאות משפט על סך 50,000 שקלים. 
 
בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון: על פסק דין זה הגישה אמזון בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וראו לעניין זה - רעא 1607/16.
 

29 במרץ, 2016,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה שלא שולם בגינה תשלום מלא

זכות יוצרים ביצירה שלא שולם בגינה תשלום מלא
תביעה שהוגשה על ידי ישראלה שפרינגר כנגד חיים איזנפלד, עזי גרסטנר, יורם רביב ויוסף וקס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט מגן אלטוביה. ביום 17.3.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בשנת 2006 הנתבעים התקשרו עם התובעת בהסכם לכתיבת ספר. התובעת העבירה לנתבעים פרקים ראשונים מהספר שכתבה וערכה והופקה גרסת "פיילוט" לספר. למעט התשלום בעד הפקת הפיילוט, לא שילמו הנתבעים לתובעת כל תשלום על חשבון כתיבת הספר, לפיכך, חדלה התובעת מכתיבת הספר. בתחילת שנת 2007, גילתה התובעת כי הנתבעים הוציאו לאור את הספר ולטענתה נכללו בו פרקים שכתב. מכאן תביעתה.
התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצוי כספי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים, מתן חשבונות, צו קבוע המחייב את הנתבעים לשלם לתובעת תמלוגים בשיעור 20% ממכירות הספר "מעסק שורד לעסק מצליח" וצו קבוע המחייב את הנתבעים להוסיף את שם התובעת כאחת מכותבי הספר.  
 
תוצאות ההליך: התבעיה התקבלה באופן חלקי נפסק כי אין הפרה של זכות יוצרים ואולם נפסק כי לתובעת לא שולם שכר מלא. 
בית המשפט חייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 16,599 ₪. בנוסף חייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
 
נקודת מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות יוצרים ביצירה ספרותית

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, קובע:
"היצירות שבהן יש זכות יוצרים:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית, שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;"
 
בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין) (להלן: "עניין סטרוסקי"), דן בית המשפט בדרישות להגנה מכוח זכות יוצרים אשר הייתה מעוגנת בחוק זכות יוצרים האנגלי משנת 1911, וכך נקבע:  
"הדרישה למקוריות נשמטה משום מה מהתרגום הרשמי העברי של חוקי ארץ ישראל, אך היא מופיעה בסעיף 1 של הנוסח האנגלי של החוק, שהוא הנוסח הקובע : every" ". . .original literary, dramatic, musical and artistic work. הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג "מקורי" הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה... 
...
יחד עם זאת הלכה פסוקה היא באנגליה, כי היצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה של המחבר, שיקנו לה אופי שונה משל החומרים שמהם עוצבה...ומה מידתם של המאמץ, הכישרון וההשקעה הדרושים לכך ? די לאלה במידה צנועה ביותר. פשטות היצירה בלבד לא תמנע הגנת זכות יוצרים, אלא אם היא קיצונית, כגון סתם קו ישר או עגול (ראה קופינג'ר, בעמ' 42-41, והאסמכתאות שם). כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת. אם, למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת".
 
עוד נקבע בעניין סטרוסקי כי, בליקוט, סידור ועריכה של נושא קיים, די במידת מקוריות צנועה ושינוי פרי מאמץ של המחבר שניתן להבחין בו, כדי לזכות בהגנת זכות יוצרים.
 
בע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A [פורסם בנבו] (פורסם בתקדין) דן כבוד הנשיא השופט (בדימוס) מאיר שמגר בזכות יוצרים ולאחר סקירת הדין הזר והפסיקה, כך קבע: 
"סיכומו של הדיון במבחנים המשמשים לצורך קבלת הגנה של זכות יוצרים, הוא כדלקמן:
(1) ביטוי לגביו מתבקשת הגנת זכות יוצרים צריך לעמוד בתנאים הבאים:
 (א) צריך שיהיה, לפחות בחלקו, מעשה ידי אדם.
 (ב) הוא צריך ללבוש חזות ממשית.
(ג) הוא צריך להיות תוצר של השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.
(ד) יצירתו צריך שתיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית, כאשר "מקורית" פירושה שהיצירתיות היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, אך לאו דווקא שהיא מהווה חידוש על פני יצירות קיימות.
(ה) על היצירתיות המחשבתית ללבוש צורת ביטוי ולא רק רעיון העומד מאחוריו.
(2) בחינת מקוריות היצירה צריכה להתמקד בשלב גיבוש הביטוי ולא בשלב המוצר המוגמר.
(3) יש להבחין בין בדיקת מקוריותה של יצירה המתבססת על יצירה קודמת ספציפית לבין בדיקת מקוריותה של יצירה העושה שימוש רק באלמנטים כלליים. יצירה מהסוג השני תעבור את מחסום המקוריות בקלות יחסית...".
 
דרישות הדין להכרה בזכות יוצרים לא שונו בעקבות חקיקת חוק זכות יוצרים, וההלכות שלעיל, תקפות גם לעת הזו.
 
נפסק כי התובעת השקיעה מאמץ כישרון ויצירתיות בכתיבת ועריכת פרקים בספר, אשר הועברו אל הנתבעים. על כן ניתן לראות בפרקים מהספר אותם כתבה וערכה התובעת כיצירה ברת הגנה.
 

הבעלות ביצירה

סעיף 78(א) לחוק זכות יוצרים, מוסיף וקובע כי הוראות החוק יחולו גם על יצירה שנוצרה לפני  25.5.2008 בכפוף להוראות סעיפים 78 (א) – (י) לחוק. 
סעיף 78 (ה) לחוק קובע כי הוראות סעיפים 33 עד 36 לחוק, העוסקים בבעלות על היצירה, לא יחולו על יצירות שנוצרו לפני 25.5.2008, ולגבי יצירות אלה יש לקבוע את הבעלות ביצירה על פי הדין הקודם. 
 
סעיף 5 לחוק זכות-יוצרים, 1911, קובע:
"זכות בעלות על זכות יוצרים וכד' 
(1) בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה: בתנאי – 
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות-היוצרים; 
(ב) אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות-היוצרים, אלא שאם היתה היצירה מאמר או איזה חיבור אחר בעתון, במגזין או בכתב-עת כיוצא בזה, הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא דינה של היצירה כאילו שמורה למחבר הזכות למנוע את פרסום היצירה שלא כחלק מעתון, ממגזין ממכתב-עת כיוצא בזה. 
(2)...
(3)..."
 
נפסק כי בין התובעת לנתבעים השתכלל חוזה להפצת הספר, לפיו הנתבעים יישאו בהוצאות ובכלל זה שכרה של התובעת ואילו התובעת תעסוק בעריכה וכתיבה של החומרים המקצועיים שקיבלה מהנתבעים.
 
אמנם בהצעת המחיר, הציעה התובעת שיינתן לה "קרדיט עבור קופרייטינג, עריכה והפקה", אלא שהנתבעים לא חתמו על הצעת המחיר, וממילא אין לייחס להם הסכמה אוטומטית לשנות מברירת המחדל החוקית הקבועה בסעיף 5 (ב) לחוק זכות-יוצרים, 1911, לפיה זכות היוצרים ביצירה שבוצעה על ידי עובד או נותן שירות שייכת לאדם שהעסיק את העובד או נותן השירות. לכך יש להוסיף, כי מתצהירה של התובעת, עולה כי תוך כדי עבודה העבירה התובעת לנתבעים את כל הפרקים המוגמרים שכתבה וערכה, מבלי שהתנתה זאת בהתחייבות מצד הנתבעים להעביר אליה את זכות היוצרים בפרקים אלה, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת הסכימה התובעת שהפרקים שכתבה וזכות היוצרים בהם יהיו בבעלות הנתבעים. 
 
נפסק כי הנתבעים היו שותפים לכתיבת הספר. זאת ועוד. מגרסת התובעת עולה, כי כבר בשנת 2007 גילתה שהנתבעים הוציאו לאור את הספר, למרות זאת, לא מיהרה התובעת לפנות לבית המשפט כדי להגן על זכות היוצרים הנטענת. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת ידעה התובעת שאין לה זכות יוצרים בפרקים שערכה וכתבה. גם מעדותה של התובעת בסיום שלב ההוכחות, עולה כי בעבודות אחרות שביצעה הוצגה התובעת כרעיונאית וכך נהגה גם במקרה כאן. בהתחשב בכך ונוכח הוראות סעיף 5 (ב) לחוק זכות-יוצרים, 1911, נראה כי אין לייחס לתובעת זכות יוצרים בפרקים אותם כתבה עבור הנתבעים, וכך נקבע.
 
על כן נפסק כי אין מקום להיעתר לסעד הפיצוי הסטטוטורי  ולמתן החשבונות ואף לא לצו התמלוגים. 
 

שכר עבודה

משנקבע שבין התובעת לבין הנתבעים נכרת הסכם לפיו הייתה אמורה התובעת לערוך ולכתוב את הספר, ומשאין חולק שהתובעת כתבה את פרק הפיילוט ופרקים נוספים, חלה על הנתבעים חובה לשלם לה בעד עבודתה זו. 
 
נפסק כי, בזמן אמת, הסכימה התובעת להסתפק בתשלום התואם להיקף העבודה שביצעה בפועל או  ל – 50% מעלות העיצוב והכתיבה, במקרה בו יפסיקו הנתבעים את ההתקשרות.
נפסק כי הנתבעים לא שילמו לתובעת סך של 14,099.50 ₪ (כולל מע"מ) הנקוב בחשבונית מיום 10.4.2006 (נספח א לכתב ההגנה), משום המחלוקת ביחס לדרישת התובעת לקבל סכומים נוספים מעבר למפורט בהצעת המחיר. על כן נפסק כי אין בפי הנתבעים טענה שהתובעת לא הייתה זכאית לסכום האמור בתמורה לעבודה שהשקיעה בכתיבת הספר עד להוצאת החשבונית. 
 
בנוסף, נפסק כי משהנתבעים מודים שגם לאחר משלוח החשבונית התקיימו פגישות בינם לבין התובעת, נפסק כי יש להוסיף על דרך האומדן סך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) בגין פגישות נוספות שקיימה התובעת עם הנתבעים לאחר משלוח החשבונית. 
 
על כן נפסק כי בגין עריכת וכתיבת הספר ופעולות שביצעה לקידום ההוצאה לאור של הספר זכאית התובעת לקבל מהנתבעים שכר עבודה בסך של 16,599.50 ₪.

21 בינואר, 2016,

0 תגובות

הוספת ראיות חדשות בהליך ערעור ובהליך התנגדות לפטנט

הוספת ראיות חדשות בהליך ערעור ובהליך התנגדות לפטנט
ערעור על החלטות של רשם הפטנטים ושל סגן רשם הפטנטים, הערעור הוגש על ידי אוגי מערכות בע"מ כנגד שרין טכנולוגיות בע"מ. הערעור נדון ב בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת תמר אברהמי. ביום 17.8.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המשיבה ("שרין"), הגישה בקשת פטנט (מס' 138347) לגבי מערכת סימון יהלומים באמצעות לייזר. בקשת הפטנט הוגשה ביום 8.9.00 והפטנט קובל ופורסם להתנגדויות ביום 17.9.03. 
המערערת ("אוגי") הגישה התנגדות ללשכת רשם הפטנטים ("הרשם") (ביום 9.12.03). 
סגן הרשם דאז (נח שלו שלומוביץ) דחה (22.8.07) בקשה להגשת ראיה נוספת, ערעור על החלטה זו התקבל (7.1.10) והדיון הוחזר שוב לסגן הרשם, אשר דחה שוב (16.2.10) את הבקשה להגשת ראיה נוספת. 
במועד שבין ההחלטות, ביום 14.1.08 דחה רשם הפטנטים דאז (ד"ר מאיר נועם) את התנגדותה של אוגי.
 
בחודש מרץ 2008 הגישה אוגי ערעור (ע"ש 1050/08) אשר התייחס הן להחלטת סגן הרשם מיום 22.8.07 (ההחלטה הראשונה) והן להחלטת הרשם מיום 14.1.08. בחודש אפריל 2010 הגישה אוגי ערעור על ההחלטה מיום 16.2.10 (עש"א 21165-04-10). 
ביום 8.1.13 הגישה אוגי בקשה להוספת ראיה חדשה בשלב הערעור. 
 
תוצאות ההליך: הבקשות להגשת ראיות נוספות בערעור מתקבלות. הערעור על החלטת סגן הרשם מיום 16.2.10 מתקבל (במובן זה שהחלטת 16.2.10 מבוטלת). הדיון יוחזר אל רשם הפטנטים לבחינת הראיות הנוספות ומתן החלטה בהתנגדות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

בקשה להוספת ראיות בשלב הערעור

הבקשות שהוגשו ע"י אוגי במהלך שנת 2013 להוספת ראיות בשלב הערעור נוגעות, כפי שנזכר לעיל, למסמכים הבאים: מזכר הבנות חתום לרכישת מערכת Solid, חשבוניות עסקה, ותצהיר של מר דה-האנטסטרס, שהיה אחד מחותמי מזכר ההבנות.
 
הדין בענין הגשת ראיות נוספות בערעור על החלטת רשם פטנטים אינו זהה לדין החל בענין הגשת ראיות נוספות בערעור "רגיל". לפי פסיקת בית המשפט העליון, המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים.
 
בית המשפט העליון עמד על הדבר בפסק דין שניתן לפני כשנה ומחצה. אין אלא להביא את הדברים כלשונם:
"בהליכים אזרחיים רגילים הגשת ראיה נוספת בשלב הערעור מוסדרת בתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. התקנה מצמצמת את אפשרות הגשת הראיות בערעור למקרים חריגים ביותר בהם "[...] בית המשפט של הערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שהיה צריך לקבלן או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד...". התקנה אף פורשה בפסיקה בצמצום. נקבע כי הגשתן של ראיות נוספות בערכאת הערעור היא החריג ולא הכלל, ותתאפשר בעיקר אם מדובר בראיות שלא ניתן היה להשיגן בשקידה ראויה במהלך ההתדיינות בערכאה הדיונית (....). 
 
אולם, המצב המשפטי שונה בדיני הפטנטים. סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע בזו הלשון - "בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחויבים". תקנה 193 לתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות) קובעת – "החליט בית משפט שלערעור לשמוע ראיות, יחולו סדרי הדין הנוהגים בגביית ראיות באותו בית משפט בשבתו כערכאה ראשונה". לטענת המבקשים, החקיקה הראשית והמשנית יחדיו מלמדים על הרחבת האפשרות להגשת ראיות בערעור. 
 
יושם אל לב כי תקנה 457 לתקנות סדר דין אזרחי פותחת בכלל כי אין לקבל ראיות חדשות ורק אז מציגה את החריג שמאפשר קבלת הראיות. בשונה מכך סעיף 177 מציג בראשיתו שערכאת הערעור רשאית לגבות ראיות. תקנה 458 לתקנות סדר דין אזרחי מתירה לערכאת הערעור לגבות את הראיות החדשות בעצמה או להורות לבית משפט אחר לגבותן. ובהשוואה לכך, תקנה 193 לתקנות הפטנטים נוקטת בלשון כי יחולו סדרי הדין של הערכאה המבררת בפני ערכאת הערעור אם החליטה האחרונה לשמוע את הראיות החדשות. אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."
 
רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ [פורסם בנבו] (21.01.14) (להלן: "ענין גבאי").
 
בענין גבאי מצא בית המשפט העליון להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ינמק את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים (שם) להגיש "על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים". בית המשפט העליון ציין בענין גבאי כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים, וכן הבהיר כי אין באמור כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים. 
 
בית המשפט העליון בענין גבאי לא פירט בפסק הדין מיום 21.1.14 מהם השיקולים אותם על בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה להגשת ראיות נוספות בערעור לפי חוק הפטנטים. בית המשפט המחוזי, אשר דן מחדש בבקשה, ציין כי לפי הפסיקה העוסקת במקרים של ערעור 'רגיל', "כאשר יש בראיות החדשות כדי לתרום לערך של גילוי האמת ועשיית צדק, ניתן לאשר את הגשתן בשלב הערעור, למרות מחדלי בעל הדין שנמנע מהבאתן" והגיע לכלל מסקנה כי אם זהו הדין בדיון בערעור 'רגיל', קל וחומר הדבר בערעור לפי חוק הפטנטים בו סמכותו של בית המשפט לאשר הגשת ראיות חדשות בערעור היא רחבה יותר (עש"א (מחוזי ת"א) 31009-01-13 הנ"ל). בית המשפט המחוזי באותו מקרה גם הפנה למספר הוראות בתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968, בהן נזכרים שיקולי צדק כגורם המשפיע על ההליכים לפי חוק הפטנטים. 
 
על כן, שיקול ראשוני ומרכזי, נוגע למהות הראיות וחשיבותן למחלוקות שבליבת ההליך, לבירור האמת ולעשיית צדק. הפוטנציאל הראייתי של הראיות מהווה אפוא שיקול ממשי לקבלת הבקשה לצירופן.
בנוסף יש לתת את הדעת במקרים כגון אלה גם לאינטרס הציבורי. לאינטרס זה מספר היבטים. בכלל זאת, קיים השיקול של שמירת טוהרו של פנקס הפטנטים מפני אמצאות שאינן כשירות לרישום. בהקשר זה מתנגד אינו מייצג רק את האינטרס שלו עצמו אלא גם את אינטרס הציבור למנוע הגנה מאמצאה שאינה כשירה לפטנט, על-מנת למנוע פגיעה בתחרות. 
 
בהינתן האמור לעיל ובשים לב לדין שפורט לעיל לגבי שיקול דעתו הגמיש של בית המשפט שלערעור בהליך לפי חוק הפטנטים, מצא בית המשפט לקבל את הבקשות להגשת הראיות הנוספות, בכפוף לפסיקת הוצאות לטובת המשיבה (ענין שיוכרע בהחלטה משלימה).
 
במקרה דנן ותוך מתן הדעת בין השאר גם למהות הראיות, ראוי לאפשר את השלמת הדיון אצל רשם הפטנטים. רשם הפטנטים מהווה את הערכאה המתאימה ואף זו המצוידת להכרעה בסוגיות אלה באופן מהיר יותר (יחסית) (לרשם הפטנטים כטריבונאל המקצועי המומחה).
 

הוספת ראיה חדשה בהליך התנגדות בפני רשם הפטנטים (הערעור על החלטת סגן הרשם)

נפסק כי יש טעם של ממש בטענת המערערת לפיה יש קושי בסיסי בהחלטת סגן הרשם (מיום 16.2.10) בכל הנוגע להסתמכותו על החלטת הרשם והעדר יכולתם של הצדדים לטעון בענין זה.
 
ביטול ההחלטה מאוגוסט 2007 והשבת הדיון בסוגיה זו ללשכת הרשם, משמעם חובה לדון בבקשה כפי שעמדה בפני סגן הרשם באוגוסט 2007. לו היה סגן הרשם דן בחומר באופן האמור, היה עליו לדון בו על יסוד טענות הצדדים והחומר הראייתי כפי שאלה היו בתיק באוגוסט 2007, מבלי להדרש למסמכים מאוחרים יותר, לרבות ההחלטה מיום 14.1.08.
בהחלטה מיום 16.2.10 הסתמך סגן הרשם על החלטה אשר כבר נקבע כי לא תעמוד על תלה אם הוא עצמו יקבל את הראיה. על פני הדברים, יש כאן מעגליות המעוררת קושי.
 
הסתמכותו של סגן הרשם על החלטת הרשם (שהיתה מאוחרת לבקשה להגשת ראיה ואשר עצם תוקפה טרם בוסס אותה עת ואף עד היום) בוצעה מבלי שניתנה לצדדים זכות טיעון בענין זה. 
על כן ההחלטה מיום 16.2.10 אינה יכולה לעמוד.
 
נוכח מהותן של הראיות הנוספות שהתקבלו לעיל, ספק אם הבקשה הראשונית להגשת ראייה נוספת (משנת 2007) עודה משמעותית או רלוונטית. מכל מקום, לאור תוצאת הדיון לעיל ובשים לב גם לקשר בין הראיות שהתקבלו לבין הראייה נשוא הבקשה, שכולן עוסקות באותה מערכת, אין לבצע דיון לגופה של הבקשה לקבל את הראייה משנת 2007 בערכאת הערעור, וענין זה ישולב במסגרת הדיון שיבוצע ממילא אצל רשם הפטנטים.
 

20 בינואר, 2016,

0 תגובות

דרישת החידוש הנדרשת בפטנט

דרישת החידוש הנדרשת בפטנט
ערעור שהוגש על ידי אורבוטק כנגד קמטק על החלטה מיום 20.7.2014 של סגנית רשם הפטנטים בהליך התנגדות לפטנט (התנגדות לבקשת פטנט מס' 179995). הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר. ביום 8.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: העובדות: אורבוטק הגישה בקשה לרישום פטנט בישראל לאמצאה שעניינה "שיטה ומערכת לבדיקת מכשירים עם מוליכים מיקרוסקופיים בעלי תבניות". ביום 31.1.2011 הגישה חברת קמטק התנגדות לבקשת הפטנט של המשיבה. 
 
ביום 20.7.2014 נתנה הפוסקת החלטה המקבלת את ההתנגדות במלואה, הן כלפי התביעות העצמאיות והן כלפי התביעות התלויות. בנוסף, חייבה הפוסקת את המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסך 296,895 ₪ . 
 
לטענת המערערת שגתה הפוסקת כשקיבלה את התנגדות המשיבה, שכן המשיבה לא הוכיחה שיש במערכת סופרויז'ן ובפטנט 450 כדי להוות פרסומים קודמים הפוסלים את כשירות האמצאה הנוכחית לרישום כפטנט. 
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, יש להחזיר את הדיון לפוסקת, על מנת שתאפשר למערערת יומה בערכאה הדיונית, באשר לשני הפרסומים הקודמים שנקבע כי מהווים את האמצאה המבוקשת. המערערת תהיה רשאית לנסות להוכיח טענתה ע"י מומחה או בכל דרך אחרת שתמצא לנכון. במידת הצורך הפוסקת תהיה רשאית למנות מומחה מוסכם על הצדדים, או למנות מומחה מטעמה לבדיקת הדמיון שבין שני הפרסומים הקודמים, לאמצאה המבוקשת. 
 
בנוסף נפסק כי ההוצאות בערעור זה יהיו בסך 30,000 ₪ יושתו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי. 
 
הערת DWO: החדשנות בפסק הדין היא בפסיקת בית המשפט לפיה גם במסגרת הליך הבחינה של שאלת הפרסום הקודם, יש להתייחס אל כלל פרקי הפטנט (לרבות השרטוטים) ולא לבחון באופן צר רק את התביעות. הפסיקה הקודמת בנושא זה, התייחסה לשאלת ההפרה של פטנט ולשאלת היקף הפרשנות למונופול הפטנט ולא לשלב הבחינה בדבר דרישת החידוש בפטנט.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מועד הגשת ערעור על החלטת רשם הפטנטים

נפסק כי אין לדחות את הערעור על הסף בטענה כי המערערת איחרה בהגשת הערעור.
החלטת הפוסקת ניתנה ביום 20.7.2014 . תקנה 191 לתקנות הפטנטים קובעת: "ערעור על החלטה על פי החוק או תקנות אלה, שניתן לערער עליה בפני בית המשפט, יוגש תוך חדשיים מתאריך ההחלטה".
 
לפי לשון תקנה זו בלבד (כפי שהיתה בתוקף באותה עת), המועד האחרון להגשת הערעור במקרה דנן היה 20.9.2014 , כאשר בפועל הוגש הערעור ביום 2.10.2014 . 
 
החלטת הפוסקת ניתנה במהלך פגרת הקיץ שחלה בין התאריכים 16.7.2014-31.8.2014, בהתאם לסע' 1(3) לתקנות בתי המשפט (פגרות). לפי תקנה 529 לתקסד"א תקופת הפגרה מקפיאה את מניין הימים להגשת הערעור. המחלוקת בין הצדדים היא האם תקנה 529 לתקסד"א חלה גם על מועד הערעור על החלטות רשם הפטנטים, ואז הערעור הוגש במועד כטענת המערערת, או שמא תקנה 529 לתקסד"א לא חלה בעניינינו ואז הערעור הוגש באיחור.
 
תקנה 191 לתקנות הפטנטים קוצבת רק את המועד להגשת הערעור לביהמ"ש. זאת כמו תקנות שונות בתקנות סד"א הקוצבות מועדים להגשת ערעורים לסוגיהם. אין בתקנות הפטנטים הוראות כלשהן לגבי הפגרה. מאחר שהערעור מתנהל בביהמ"ש המחוזי, הרי שבמקרה שחלה תקופת פגרה בביהמ"ש יחולו ההסדרים הספציפיים הקבועים בתקנות בתי המשפט (פגרות) ובתקנה 529 לתקסד"א הקובעת כי בתקופות אלו מניין הימים מוקפא. תכלית תקנות בתי המשפט (פגרות) היא להסדיר את פעילויות בתי המשפט והמזכירויות, והרציונאל לכך הוא לאפשר פגרה לעובדי בתי המשפט, לציבור עורכי הדין ולמתדיינים. אין שום הגיון להפריד בין ערעורים אזרחיים למיניהם לערעור על החלטת רשם הפטנטים, כאשר כל הערעורים מתנהלים בבית המשפט המחוזי והשירות של פתיחת תיק הערעור ניתן ע"י עובדי מזכירות בית המשפט. 
בנוסף, גם השיקול של הרמוניה חקיקתית ופרשנית מחייב להקיש מהפסיקה בעניין ערעור על החלטת רשם סימני המסחר גם על החלטת רשם הפטנטים, שכן מדובר באותה ערכאה דיונית – "רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר", אשר הערעור עליה מוגש לבית המשפט המחוזי (ראו למשל בש"א 7599/04 שלמה זך נ' תנה תעשיות 1991 בע"מ (פורסם בנבו, 12.9.2004).
 

דרישת החידוש

הפוסקת קבעה משתי סיבות נפרדות, כי האמצאה המבוקשת איננה ממלאת את דרישת החידוש לפי סע' 4 לחוק הפטנטים, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק").
סע' 4 לחוק קובע:
"אמצאה נחשבת לחדשה, אם לא נתפרסמה בפומבי, בין בישראל ובין מחוצה לה, לפני תאריך הבקשה-
(1) על ידי תיאור, בכתב או במראה או בקול או בדרך אחרת, באופן שבעל  מקצוע יכול לבצע אותה לפי פרטי התיאור;
(2) על ידי ניצול או הצגה, באופן שבעל מקצוע יכול לבצע אותה לפי הפרטים שנודעו בדרך זו."
 
הפוסקת קבעה כי מערכת סופרויז'ן ופטנט קודם של המערערת (פטנט 81450) מהוות פרסום קודם של האמצאה המבוקשת. 
 
בית המשפט דן בנפרד בכל אחד מפרסומים אלו ופסק:
 
לגבי פרסום סופרויז'ן, העד ספיר מטעם המערערת, העיד כי הייחודיות שבאמצאה המבוקשת על פני סופרויז'ן היא באפשרות להבחין בין כיווני התאורה השונים - היכולת להבחין בין מספר כיוונים נותנת להם מידע שמשפר את יכולת הסיווג, אך הדרך להבחין בין כיווני התאורה השונים לא פורטה בתביעות הבלתי תלויות. 
הפוסקת קבעה כי מאחר שהדרך להבחין בין כיווני התאורה השונים לא פורטה בתביעות הבלתי תלויות הרי שאין חידוש באמצאה המבוקשת לעומת הסופרויז'ן. 
 
בית המשפט פסק כי אין בעדות ספיר הודאה מפורשת כפי שהסיקה הפוסקת, ביחס לזהות שתי ההמצאות. 
 

דרישת החידוש: בחינת כלל הפטנט לרבות שרטוטים

עוד ציינה הפוסקת בהחלטתה כי ככל שהשיפור ביכולת סיווג הפגמים נובעת מאלגוריתם משופר של המסווג, הרי שגם אלגוריתם זה לא צוין בתביעות הבלתי תלויות. אולם, לפי החוק והפסיקה את הפירוט ניתן לכלול בתיאור שהוא חלק בלתי נפרד מבקשת הפטנט ומהתשריטים. כך קובע סע' 12 לחוק, שכותרתו "הפירוט": " 12. (א) הפירוט יכלול שם שיש בו כדי לזהות את האמצאה, את תיאורה, עם שרטוטים לפי הצורך, וכן תיאור דרכי הביצוע של האמצאה שעל פיו יוכל בעל המקצוע לבצעה".
 
כך נקבע בפס"ד ב- ע"א 345/87‏ ‎ Hughes Aircraft Company ‎נ' מדינת ישראל, פד"י מד(4) 45: "משמע, היקף ההגנה המשפטית על הפטנט, או - כפי שמקובל לכנות זאת -"תחום המונופולין של הפטנט", צריך להיקבע על-פי המוגדר בתביעות. אולם, לבד מן התביעות כולל הפירוט של הפטנט גם חלק נוסף, הוא תיאור הפטנט. התיאור תפקידו להביא את הרקע לפטנט ולתאר את מהותו, מטרותיו ודרכי ביצועו. התביעות תפקידן להגדיר במדויק ובזהירות את תחום המונופולין. התיאור כולל לעתים גם שרטוטים".  
 
מאחר שהדרך להבחין בין כיווני התאורה השונים, שהיא "דרך הביצוע" כלשון החוק, תוארה בתיאור המובא בהמשך להגדרת הפטנט, ותיאור זה אף מפנה לתשריטים שמובאים לאחריו, הרי שדי בכך שבהגדרת הפטנט צויין עצם הרכיב של "התגובה לתאורה מקו התאורה הראשון מובחנת מהתגובה מקו התאורה השני". 
 
הזדמנות נאותה להתגוננות בפני טענה לביטול פטנט
מעיון בהתנגדות שהגישה המשיבה לפוסקת עולה, שאכן המשיבה לא העלתה בהתנגדותה את הטענה כי סופרויז'ן מהווה פרסום קודם השולל את החידוש שבאמצאה המבוקשת. יש איפוא ממש בטענת המערערת כי בשל כך גם לא התייחסה לטיעון זה בתשובתה להתנגדות. 
 
המשיבה בטיעוניה בערעור דנן לא התייחסה לכך שהטענה בדבר סופרויז'ן כפרסום קודם לא הופיעה בהתנגדותה. כאשר כלל לא הובאו ראיות ע"י המשיבה/המתנגדת לזהות של סופרויז'ן עם האמצאה המבוקשת, ניתן להבין מדוע לא התמודדה המערערת עם טענה זאת.
 
מאחר שבנסיבות אלה, ניתן לומר שלא ניתן למערערת מלוא יומה בערכאה קמא, מן הדין להחזיר את הדיון בעניין זה לערכאה קמא, על מנת לאפשר למערערת לנסות להפריך את הטענה ש-"אין כל הבדל" בין האמצאה הנתבעת בתביעה מס' 1 לבין מערכת סופרויז'ן. 
 

דרישת החידוש: רכיבים ברורים מאליהם

לעניין פרסום פטנט 81450, הפוסקת קבעה כי יש בפטנט קודם של המשיבה, פטנט 450, משום פרסום קודם ששולל את החידוש שבאמצאה המבוקשת. הפוסקת קבעה כי אומנם אין בתביעת פטנט 450 את שני הרכיבים שקיימים באמצאה המבוקשת. אולם הפוסקת קבעה, כי למרות שרכיבים אלו לא צוינו בתביעת הפטנט הקודם, "הם בהכרח קיימים בו".
 
לעניין זה פסק בית המשפט כי שלפי סע' 4 לחוק, יש להראות שבעל מקצוע סביר היה מסיק רכיב אינהרנטי זה מפטנט 450 ומסיק את חשיבותו לשיפור זיהוי וסיווג הפגמים, ומייצר את האמצאה כך שתכלול רכיב זה. לא הובהר די מדוע וכיצד בעל מקצוע סביר היה בהכרח מסיק את אפשרות כי הרכיבים "בהכרח קיימים בו". קביעה זו היא עניין שבמומחיות שאיננה בידיעתו השיפוטית של רשם הפטנטים, והיא לא הוכחה מהראיות שהוגשו בתיק. שנית, המשיבה עצמה לא העלתה טענה זאת, וממילא לא הוכיחה אותה, לא באמצעות ניסוי או חוו"ד מומחה ולא בדרך אחרת. 
 
לא ניתן לשלול את ההיגיון שבטענת המערערת כי מאחר שלא מוזכרים בהגדרת פטנט 450 שני הרכיבים הנ"ל שנמצאים בהגדרת הפטנט המבוקש, יש להסיק מכך כי רכיבים אלו אינם רלוונטיים לפטנט 450. ליתר דיוק ניתן לומר כי הם אינם חיוניים לחידוש שבפטנט 450. אכן, רק מקריאת פטנט 450 ספק אם בעל מקצוע סביר היה יודע לייצר את האמצאה המבוקשת, מאחר ששני הרכיבים הנ"ל שחיוניים להגדרת האמצאה המבוקשת אינם נמצאים במסמכי בקשת פטנט 450. לפיכך לא מוכח כי מתקיים בתביעת פטנט 450 פרסום קודם לפי סע' 4(1) לחוק- "על ידי תיאור, בכתב ... באופן שבעל  מקצוע יכול לבצע אותה לפי פרטי התיאור".
 
אולם לא זו בלבד שלא בהכרח מתקיים בענייננו פרסום קודם במסמכי פטנט 450 (לפי סע' 4(1) לחוק- "תיאור"), אלא גם בהצגת פטנט 450 לא הוכח כי מתקיים פרסום קודם, באופן המוגדר בסע' 4(2) לחוק – "על ידי ניצול או הצגה, באופן שבעל מקצוע יכול לבצע אותה לפי הפרטים שנודעו בדרך זו". זאת משום שהפוסקת קבעה קביעה מדעית-טכנולוגית כי שני הרכיבים הנ"ל בהכרח קיימים בפועל במוצר של פטנט 450, כך שבעל מקצוע סביר שיתבונן במוצר של פטנט 450 יראה מאפיינים חשובים אלו ויבצע מתוכם את הפטנט, אולם קביעה זו היא עניין שבמומחיות שלא הוכחה לפני הפוסקת ע"י ניסוי או חוו"ד מומחה. 
 

10 בינואר, 2016,

0 תגובות

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר
תביעה שהוגשה על ידי שרון רון (שטיבלמן) כנגד אלה שונייה, חברת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ וחברת משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (במסגרת ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד והודעת צד ג'). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 27.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעניינה בטענת התובע, כי הינו הבעלים של זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירה מקורית שחיבר – המורכבת מדפי מידע, דפי תרגול והרצאות בתחום הנומרולוגיה שאותן העביר במסגרת קורסים שהנחה ואשר תועדו וקובעו במחברות תלמידיו; וכן בטענתו כי הנתבעות הפרו את זכויות התובע ביצירתו האמורה בכך שהוציאו לאור ספרים מאת הנתבעת 1, אלה שונייה – גם היא מומחית בנומרולוגיה ושהתובע טוען שהייתה תלמידתו – שבהם נעשה שימוש בקטעים משמעותיים מיצירת התובע, בלא רשותו ומבלי לייחס לו את היצירה. כמו כן מייחס התובע לנתבעת שימוש מפר ביצירתו בקורסים שהיא מלמדת.
 
כשנה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון וכחודש לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, לפיה התהפכו היוצרות, משנטען על ידה שהתובע הוא שהעתיק קטעים מספריה של הנתבעת; וכי התובע הגיש את התביעה נגדה כדי להקדים ולתבוע בגין הפרת זכויותיו, כביכול, בטרם ייתבע בעצמו על הפרת זכויות הנתבעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 מתקבלת, במובן זה שבית המשפט חייב אותן בתשלום פיצויים לתובע בסך של 60,000 ש"ח. 
עוד אני חייב בית המשפט את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הוצאות לתובע בסך של 25,000 ש"ח. 
כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 תשפה את הנתבעת 2 בגין כל סכום שבו תישא הנתבעת 2 מכוח פסק דין זה. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בתשלום הוצאות לנתבעת 2 בסך של 15,000 ש"ח.
כאמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה שבינה לבין התובע. 
כן נדחית התביעה שכנגד, כאשר צוין כי דחייתה של התביעה שכנגד נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הרצאה כיצירה מוגנת

החוק החדש קובע, בסעיף 4(א)(1), מהן היצירות שהן נושא לזכות יוצרים: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
"יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק החדש: "יצירה ספרותית – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
 
הרצאה, אם כן, הוכרה בחוק זה כיצירה הראויה להגנה. כך, במידה שמדובר ביצירה מקורית המקובעת בדרך כלשהי.
גם בפסיקה שקדמה לחוק החדש (פסק הדין בעניין אסף יעקב התבסס על הדין הקודם, ובשעתו החוק החדש היה קיים רק כתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003), הוכרה ההרצאה כמושא מתאים להגנה. זאת, בכפוף לעמידתה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים – הרי הם תנאי המקוריות והקיבוע.
 

מקוריות

תנאי הסף הראשון להכרה ביצירה כראויה להגנה הוא דרישת המקוריות. הביטוי "יצירה מקורית" אינו מוגדר בחוק, אך משמעותו נדונה ונקבעה בפסקי דין רבים על פי הדין הקודם; וגם לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו חזרו וקבעו בתי המשפט כי ההלכות שקדמו לו ימשיכו להנחות את בתי המשפט בעתיד.
 
שאלת המקוריות נבחנת בשני אופנים: 
ראשית, מהבחינה העובדתית, נדרש שמקור היצירה יהא ביוצרה; ובלשון בית המשפט העליון בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985): "כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה.". 
 
שנית, מהבחינה הנורמטיבית, העלו בתי המשפט דרישה נוספת: שיצירה תגלם מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב אנושי אחר, רוחני-אינטלקטואלי, השקול ליצירתיות. 
 
בנוגע למקוריותה של הרצאה בקורס, בוודאי בקורס בסיסי כבענייננו, נבחנת השאלה אם הושקעה מחשבה יצירתית בהרכבת ההרצאה, בבחירת החומרים, הדוגמאות וכיוצא באלה. ניתן בעניין זה לשוב ולהשוות לעניין אסף יעקב, שם נקבע כי אמנם ההרצאות התבססו ברובן על ידע ורעיונות שבנחלת הכלל, אך עצם "ליקוטם, סידורם, עריכתם והפשטתם מהווה ביטוי מקורי שהינו, כשלעצמו, מושא להגנת זכות יוצרים" (עניין אסף יעקב, בפסקה 21). 
 
לצורך הוכחת המקוריות התובע הציג מחברות של עדים שלמדו אצלו. לעניין זה פסק בית המשפט כי לאחר עיון מדוקדק במחברות שהוצגו ובהיעדר ראיה לסתור, נפסק כי יצירת התובע עומדת בתנאי המקוריות – הן בסדר הבאת הדברים, הן ביישום באמצעות הדוגמאות שבהן עשה התובע שימוש בשיעוריו והן בניסוח שבו בחר להעביר את החומר. אלה על פניהם יחודיים ונושאים חותם אישי, ולא הוכח כי הועתקו ממקור אחר כלשהו.
 

קיבוע

דרישת הקיבוע לא נזכרה במפורש בדין הקודם, כפי שהיא מופיעה בחוק החדש. באשר לקיבוע של הרצאה, עולה השאלה מהי הדרך שבה נדרשת ההרצאה להיות מקובעת, ולשם איזו תכלית. 
 
בטרם חוקק החוק החדש, נחשבה דרישת הקיבוע כדרך פרקטית להוכחת היצירה שנועדה לחפות על היעדר הדרישה לרישום פורמלי:
"בבסיס דרישת הקיבוע מונח יסוד פרקטי מובהק: בהיעדר דרישה לרישום פורמלי של זכות יוצרים (בשונה מן ההסדר הנוהג לגבי פטנטים), מאפשרת דרישת הקיבוע להבטיח ודאות באשר למהות היצירה המוגנת ולהיווכח בנקל בעצם קיומה." (ע"א 2173/94 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., פ"ד נח(5) 529, 547 (2001))
 
בעניין אסף יעקב, שקדם לחוק החדש, הציג המרצה ראיות לקיבוע ההרצאה בשלושה אופנים: במצגות שהציג בפני הכיתה, בסיכומים שערך לפני השיעורים ושעליהן התבססו הרצאותיו, וכן במחברות התלמידים שסיכמו את ההרצאות. ואכן, העמדה המקובלת היא כי יש להכיר בהרצאה כיצירה הראויה להגנה, אף אם היא נישאת בעל פה ואינה מוקראת מדפים כתובים, וזאת אם דרישת הקיבוע מתמלאת באחת משתי דרכים חלופיות: ברשימות שהמרצה הכין לקראת ההרצאה; או בסיכומי התלמידים-המאזינים, שמקבעים את ההרצאה – וברשות המרצה.
 
לעניין דרישת הקיבוע נפסק כי נפסק כי על סמך חומרי הלימוד של התובע, כפי שניתן להם ביטוי במחברות שהציגו תלמידיו – הן מחברתה של ליאת משנת 1993 והן המחברות של שרה ואלי מהקורס הספציפי שבו נכחה הנתבעת – ניתן לומר שהתובע הוכיח את קיבוע יצירתו.
 

הפרת זכויות ביצירה והוכחת העתקה

על פי סעיף 11 לחוק החדש, זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה מתוך רשימת הפעולות המופיעה שם, לרבות העתקה. הפרה של זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 47 לחוק החדש כעשיית פעולה שהזכות הבלעדית לעשותה מסורה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק לבעל זכות היוצרים, ובלא רשותו.
 
על דרך הוכחת ההעתקה עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970):
"ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה. 
הצטברות של נקודות דמיון מצביעה לכאורה על העתקה.
השאלה אם הדמיון בין היצירות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית בין היצירות, אלא לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן."
 
לעניין הלכה ותיקה זו נאמר בע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), בפסקה 26 לפסק הדין, כי "הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה". הלכה זו מוזכרת גם בעניין אסף יעקב, בפסקה 12 (להלן: עניין אלמגור).
 
לעניין הגישה של הנתבעת ליצירת התובע נפסק כי חרף הכחשות הנתבעת וחברתה גילה, ואף מבלי לקבוע מסמרות לעניין שימוש הנתבעת בטייפ להקלטת הרצאות התובע, חומר הראיות והעדויות מצביע בבירור על כך שלנתבעת הייתה היכרות מוקדמת עם התובע וכן גישה מלאה לחומרי הלימוד של התובע.
 
לעניין הדמיון בין היצירות נפסק כי קיים הבדל משמעותי בין היקף החומר שנטען שהועתק לבין היקף החומר הנמצא בספרי הנתבעת. טבלת ההשוואה שהציג התובע במסגרת תצהירו, המשווה בין קטעים בסיכומי הרצאותיו לבין קטעים מהספר הראשון של הנתבעת, נושאת כעשרים עמודים. לעומת זאת, הספר הראשון משתרע על פני 575 עמודים. התובע לא טען כי הספר הראשון בכללו מהווה העתקה של ההרצאות שהעביר, ואמנם עיון בספר מעלה כי זה עוסק בנושאים רבים שאף התובע לא טען שמתבססים על הרצאותיו. ואולם, לצורך הקביעה כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע ביצירתו לא נדרש שהיצירה תהווה חלק ניכר מהספר אלא די בכך שהספר עושה שימוש בחלק מהותי מהיצירה המוגנת כדי שיהא בכך משום הפרת זכויות התובע ביצירתו.
 
כמו כן יש לציין כי בשונה מעניין אסף יעקב, התובע בענייננו לא הציג ראיות לכך שסדר הנושאים בספרה של הנתבעת דומה או הוכתב על ידי סדר ההרצאות והנושאים שנלמדו בקורס. טענותיו של התובע ביחס להפרה נסמכו בעיקרן על דמיון מילולי בין הקטעים השונים, בדגש על הדוגמאות שנבחרו, צירופי המספרים וכיוצא באלה. נפסק כי, אכן קיים דמיון, עד כדי זהות, בין קטעים שונים בספר לבין סיכומי ההרצאות של התלמידים שרה ואלי.
הנתבעת טענה שהסתמכה בעבודת המחקר שלה על מקורות רבים, בעיקרם זרים. אם אמנם היה מדובר בתרגום מספרות זרה או בהעתקה ממקור קודם אחר, שומה היה על הנתבעת להציג את המקור שממנו תורגם או נלקח הטקסט. הנתבעת לא עשתה כן, ונראה שלא בכדי; ומכל מקום לנוכח הדמיון הרב והיעדר ראיה לסתור, על פניו נראה כי עניין לנו בהעתקה.
 
על כן נפסק כי התובע יצר, בחומרי הלימוד שלו, יצירה מקורית הראויה להגנה.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בדוגמאות ובקטעים מילוליים מתוך יצירתו של התובע, שעל פניהם מהווים חלק מהותי ממנה, בלא שקיבלה את רשותו והסכמתו – ובכך נמצאה מפרה את זכות היוצרים של התובע ביצירתו.
 

הזכות המוסרית והפרתה

בצד זכות היוצרים, עומדת ליוצר גם הזכות המוסרית – כי יצירתו תיוחס לו ("זכות ההורות"), בהיקף ובמידה הראויים באותו עניין; וכן שלא יוטל בה פגם או סילוף ("הזכות לשלמות היצירה") באופן שיהיה בו משום פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר – בהתאם להוראות סעיף 46 לחוק החדש, ולפניו הוראות סעיף 4א בחוק הקודם.
 
התובע טען להפרת זכותו המוסרית ביצירתו, בעיקר במובן של הזכות להורות – בכך שהנתבעת לא ייחסה לתובע את החלקים שהעתיקה מיצירתו. כמו כן נטען על ידי התובע, אם כי במידה פחותה, כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית גם בדרך של סילוף ופגיעה בשלמות יצירתו. 
 
הנתבעת לא כללה בספריה כל התייחסות לתובע, על אף שעשתה שימוש בחומרי הלימוד שיצר. בכך אכן הפרה את זכותו המוסרית ל"הורות" על יצירתו. 
אשר לזכות לשלמות היצירה, בית המשפט לא מצא בטענות התובע משום ביסוס לקביעה כי הנתבעת סילפה או פגמה ביצירתו באופן שפגע בשמו או בכבודו. התובע לא התמקד בטענותיו כנגד הנתבעת בטענות לסילוף או פגיעה ביצירתו; ויותר מפעם, טען את ההיפך מכך – כי הנתבעת העתיקה את הקטעים ממש כפי שהועברו מהתובע לתלמידיו. משכך נמצא כי לא הוכח שהנתבעת פגעה בזכות התובע לשלמות יצירתו.
 

הגנת מפר תמים

הנתבעת העבירה את זכויות היוצרים בספריה לאסטרולוג וזו הוציאה לאור את ספריה, לפחות עד תחילת שנת 2010, אז התקשרו הנתבעת ואסטרולוג עם משכל. מכאן, לכאורה, שאסטרולוג הפרה אף היא את זכות היוצרים של התובע. ואולם, לדברי אלישע, מנהל אסטרולוג ומי שהיה בקשר עם הנתבעת, לא רק שלא ידע שספריה של הנתבעת מפרים את זכויות התובע ביצירתו, אלא שעובר להליכים בתובענה דנן כלל לא הכיר את שמו של התובע. לפיכך טוען אלישע כי גם אם אסטרולוג הפרה זכויות של התובע, הרי שעשתה כן כ"מפר תמים", ועל כן אין להטיל עליה אחריות בגין אותן הפרות.
 
סעיף 58 לחוק החדש קובע את חריג "המפר התמים" לחבות בגין הפרת זכות יוצרים: "מפר שלא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". 
 
ועוד לענייננו, קובע סעיף 48 לחוק החדש, בהקשר של הפרה עקיפה של זכות יוצרים, כי מי שמוכר, מעמיד למכירה, או מפיץ בהיקף מסחרי עותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים – וזאת אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר. נוסח דומה מופיע גם בסעיף 51 לחוק החדש, בהתייחס להפרה עקיפה של הזכות המוסרית ביצירה.
 
נטל ההוכחה בעניין "המפר התמים" רובץ על הנתבע המעלה טענה זו, וכפי שכבר נקבע בעבר – יקשה עליו להרימו. הוראות החוק בנוגע ל"מפר תמים" (סעיף 8 לחוק הקודם) יחולו "רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות היוצרים..." (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 431-430 (2005)). כוחם של דברים אלה יפה גם כיום, במשטר הנוהג תחת החוק החדש (ראו אפורי, בעמ' 463-461 והאסמכתאות שם).
 
המלומד גרינמן התייחס בספרו לטענת "מפר תמים" המועלית על ידי מוציא לאור, כגון אסטרולוג בענייננו: "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות". (גרינמן, כרך ב', בעמ' 805) ומסכם גרינמן, לעניין זה, בספרו: "נראה, שטענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל, כגון שהיא נחזית להיות יצירה ישנה מאוד שתקופת הגנתה חלפה מכבר.".
 
בענייננו, התובע פנה באמצעות עו"ד בלהוסקי לאסטרולוג ויידע אותה בדבר ההפרה הנטענת וזו בחרה שלא לחדול מהפצת העותקים המפרים ועל כן, נפסק כי טענת תום הלב לא תעמוד עוד להגנתה.
יתרה מכך, אסטרולוג מתמחה בהוצאה לאור בעיקר בתחומי המיסטיקה, תחום מצומצם יחסית. אלישע עצמו העיד כי הוא מכיר היטב את הספרות בתחום. לפיכך, כאשר הנתבעת פנתה אליו וביקשה להוציא לאור ספר ראשון פרי עטה בתחום הנומרולוגיה, והגישה לו טיוטה הנושאת למעלה מאלפיים עמודים – ניתן היה לצפות שיתעורר אצלו חשד, או לכל הפחות חשש, כי ייתכן שנכללו בטיוטה קטעים שיש בהם זכויות ליוצרים קודמים; ובעקבות זאת, כי הדברים ייבדקו על ידו כדבעי. משלא עשה כן, אין לומר כי אסטרולוג היא בגדר "מפר תמים" של זכויות התובע.
משכך, אסטרולוג נושאת גם היא באחריות להפרת זכויותיו של התובע ביצירתו. 
 

הסכם שיפוי

ואולם, כאמור, אסטרולוג הפנתה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת שבה היא טוענת כי ככל שייקבע שאסטרולוג הפרה את זכויות התובע – על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי, וזאת מכוח התחייבויותיה בהסכם עם אסטרולוג משנת 2004. הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את תוכן ההסכם והתחייבויותיה מכוחו. עם זאת טוענת הנתבעת כי האחריות לבדיקת הנושא של זכויות יוצרים הייתה מוטלת, בראש ובראשונה, על אסטרולוג, שכן זהו לחם חוקה במסגרת עיסוקה בהוצאה לאור והפצת ספרים. ואמנם, כפי שצוין לעיל, לא בנקל תוסר האחריות ממי שעיסוקו בהעתקה, הפצה ושידור של יצירות, כדוגמת מוציאים לאור, מדפיסים וגופי תקשורת – אך זאת במישור שבינם לבין הבעלים בזכויות שהופרו ביצירה המקורית. וכך גם בענייננו, נדחו טענות אסטרולוג בנוגע להיותה "מפר תמים" של זכויות התובע. אלא שבמישור שבין אסטרולוג לנתבעת, ובמסגרת הקצאת הסיכונים שביניהן כפי שנקבעה בהסכם משנת 2004, נטלה הנתבעת מאסטרולוג את האחריות בנוגע להפרת זכויות יוצרים בספריה; ואף התחייבה לשפות את אסטרולוג בגין כל נזק שייגרם לה עקב הפרה כזו. 
 
לפיכך, בית המשפט קיבל את ההודעה לצד השלישי, ופסק כי הנתבעת היא שתישא בכל סכום שבו תחויב אסטרולוג בגין הפרת זכויותיו של התובע.
 

שיהוי בהגשת התביעה

הנתבעת העלתה טענה כי התובע השתהה כשש שנים מיום היוודע לו על הספר הראשון בשנת 2004 ועד שהגיש את תביעתו בשנת 2010 וטען בה להפרת זכויותיו. לטענת הנתבעת, בכך יצר התובע מצג של ויתור על זכות התביעה שלו וגרם לכך שהנתבעת הרעה את מצבה משהשקיעה משאבים רבים בהפקת ובהוצאת הספר השני.
 
נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר שיהוי התובע בהגשת התביעה, שכן יסודותיה של עילת השיהוי אינם מתקיימים בענייננו. נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה  שהתובע הציג בפניה מצג מטעה, או מצג אחר כלשהו בטרם פנה אליה באמצעות עו"ד בלהוסקי במכתבי ההתראה ששלחה. עד לאותו מועד לא נוצר כל קשר בין התובע לנתבעת, בוודאי שלא כזה שניתן לכנותו "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" (כאמור בהלכה שנקבעה בעניין פסק דין תלמוד תורה). יתרה מכך, התובע הבהיר כי כל שהועבר אליו בשנת 2004 (הועבר מתלמידתו מזל ולא ישירות מהנתבעת) היו דפים מתוך ספר באנגלית – ולא מתוך הספר הראשון של הנתבעת, שהוא העותק המפר את יצירתו. משכך נראה כי התובע לא ידע בשנת 2004 כי עומדת לו זכות תביעה ולא הונח כל יסוד לקבוע כי ויתר או יצר מצג של ויתור על זכותו זו.
 

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים

התובע עותר לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בשיעור של 100,000 ש"ח לכל הפרה (בהתאם לסעיף 56(א) לחוק החדש), וזאת בגין שלוש הפרות.
עם זאת יצוין כי התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד, וזאת לצרכי אגרה.
כפי שצוין לעיל, הוראות הדין שחלות על הפרת זכויות התובע באמצעות העתקת חומרי הלימוד שלו והוצאת הספר הראשון בשנת 2004, כמו גם על התרופות בגין הפרה זו, הן הוראות הדין הקודם, ובכללן הוראת סעיף 3א לפקודה שלפיה הפיצוי הסטטוטורי עמד על 10,000 – 20,000 ש"ח. 
עם זאת, בפני בית המשפט הוצגה מהדורת הספר הראשון משנת 2010, שהיא המהדורה השלישית לספר הראשון (המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת 2008). המהדורות המאוחרות לספר הראשון יצאו לאור, אם כן, לאחר יום התחילה (25.5.2008), שממנו ואילך חלות הוראות החוק החדש, ובכללן הוראת סעיף 56(א) שלפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה. 
הוראות החוק החדש חלות גם לגבי ההפרות שבספר השני, שיצא לאור בשנת 2009. לפיכך, נקבע כי בקביעת סכום הפיצוי בגין הפרת זכויותיו של התובע יש לשקלל את סכומי הפיצוי הנמוכים יחסית שבדין הקודם, בגין ההפרות שבמהדורה הראשונה של הספר הראשון, עם סכומי הפיצוי הגבוהים יותר, האפשריים על פי הדין החדש, בגין ההפרות בספר השני ובמהדורות המאוחרות של הספר הראשון. 
שקלול זה, כמו גם קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניו. 
 
בנוגע לדין הקודם קבע בית המשפט כי בעת קביעת הפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים יש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; (ב) סוג היצירה; (ג) מידת אשמו של המפר; (ד) הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) – להלן: עניין עזבון ניניו). הנחיות אלו מצאו את ביטוין בהוראות סעיף 56(ב) לחוק החדש:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
 
בענייננו מדובר בהפרה של זכות יוצרים, שראשיתה בהעתקת קטעים ודוגמאות מהרצאות התובע והחומרים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת שיעורים, גם פרטיים, שלמדה; המשכה בפרסום ספרים של הנתבעת, במספר מהדורות, תוך שימוש בקטעים המועתקים – ספרים שהופצו במאות עותקים, על פי עדות אלישע, ושהנתבעת מקדמת את מכירותיהם במסגרת קורסים שהיא מעבירה; וסיומה בהתכחשות והתעלמות מופגנת של הנתבעת מהתובע וטענותיו בנוגע להפרת זכויותיו. הנתבעת אף סירבה להיפגש עם התובע וללבן את המחלוקת ביניהם כאשר הלה פנה אליה טרם הגשת התביעה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצידה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט. משכך בחרה הנתבעת לנהוג, יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע ממנה, כמו גם ממפרים פוטנציאליים אחרים, מלבצע הפרות דומות בעתיד.
 
אשר לפגיעה בו, התובע העיד כי הרקע להגשת התביעה היה פניות חוזרות ונשנות מצד תלמידיו, שמסרו לו כי החומר שאותו הוא מלמד מופיע בספריה של הנתבעת. לטענת התובע, יש בכך כדי להמחיש שבהפרת זכויותיו פגעה הנתבעת בשמו הטוב, ובפרט בפני תלמידיו. באופן דומה טען התובע כי יש בהפרה משום רווח לנתבעת, אשר ספריה משמשים לה לקידומה בתחום עיסוקה. עם זאת, התובע לא תמך את טענותיו אלה בעדויות של תלמידיו, או בראיות אחרות, ומכאן שטענותיו אלה לא הוכחו. כמו כן יש לתת משקל משמעותי לכך שהקטעים מתוך יצירתו של התובע המופיעים בספרי הנתבעת אינם מהווים את עיקר יצירתה, מבחינה כמותית ומהותית, ונראה כי ספריה היו עומדים על תילם כספרים מקיפים בתחום הנומרולוגיה גם אלמלא נכללו בהם החלקים שהועתקו.
 
בנסיבות אלה ובשים לב לסכומי הפיצויים הסטטוטוריים שנקבעו בדין הקודם והחדש, כאמור, נפסק כי הפיצוי המגיע לתובע יועמד על סך של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירתו. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עוד עותר התובע לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך דומה (100,000 ש"ח לכל הפרה) בגין הפרת זכותו המוסרית. כאמור, טענות התובע בנוגע להפרת זכותו המוסרית התמקדו בהיעדר ייחוס שמו ליצירתו, היינו פגיעה בזכותו להורות על יצירתו. אשר על כן, ובהתחשב גם כאן בסכומים שנקבעו בדין הקודם והחדש, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע על סך של 20,000 ש"ח. 
 

צווים להפסק ההפרה

בנוסף לפיצוי עותר התובע לקבלת צווים שונים:
(א) צווי מניעה – להורות לנתבעות לחדול ולהימנע בעתיד מכל שימוש בחומרים המקוריים של התובע, לרבות העתקה, הדפסה והוצאה לאור של ספרי הנתבעת, וכן שימוש במסגרת הרצאות, סדנאות, הדרכות וכיוצא באלה שהנתבעת או מי מטעמה לוקחים בהם חלק;
(ב) צווי עשה – במסגרתם להורות לנתבעות לאסוף את כל העותקים של ספרי הנתבעת שבידי משווקים, מפיצים, סוכנים וכיוצא באלה ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.
 
בית המשפט פסק כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים. בהתחשב בחלק היחסי של יצירת התובע בספריה של הנתבעת, וכן בזמן שחלף מאז יצא הספר הראשון לאור והופץ לקהל הרחב, נראה שאיסור על שיווק הספרים כמו גם השמדתם אינם מתאימים ואינם מידתיים בנסיבות אלה. דברים אלה תקפים גם לגבי שיווק ספרי הנתבעת במסגרת קורסים שהיא מעבירה, וכאמור טענות התובע בנוגע לשימוש מפר אחר במסגרת קורסים אלה לא הוכחו.
 

מתן חשבונות

בנוסף עותר התובע לקבלת צו למתן חשבונות לפיו יש להורות לנתבעות להעביר דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של ספרי הנתבעת.
 
לעניין זה נפסק כי משבחר התובע לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק הוא אינו זכאי שייפסקו לו לצד פיצויים אלה גם פיצויים על נזקים ספציפיים שנגרמו לו, ובכלל זאת השבה של רווחי הנתבעת (ראו עניין עזבון ניניו, בעמ' 266; אפורי, עמ' 243). לפיכך, משנפסק פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות.
 

7 בינואר, 2016,

0 תגובות

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל

אין חשש להטעייה בין אריזת סנו לאריזת לוריאל
בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת L'Oreal כנגד חברת קוסמופארם (חברה מקבוצת סנו הישראלית). הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט  הרי קירש. ביום 3.11.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: לוריאל משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Elvive-Arginine Resist. הסדרה האמורה מורכבת משמפו, מרכך שיער, ומסיכה ("סדרת ארג'נין") והיא נמכרת בישראל מתחילת שנת 2012. 
 
סנו משווקת, בין השאר, סדרת תכשירים לטיפוח השיער בשם Natural Formula – Ampoule Intense.  סדרת מוצרים זו מורכבת משמפו, מרכך, מסיכה וסרום ("סדרת אמפולה") והיא הושקה בישראל בחודש יוני 2015. 
 
לטענת לוריאל, סדרת האמפולה של סנו היא חיקוי של סדרת הארג'נין של לוריאל ויש במראה של מוצרי סדרת האמפולה כדי להטעות את הציבור, שעלול להתבלבל בין שתי הסדרות. 
 
לוריאל עתרה לקבלת סעד זמני לפיו על סנו ייאסר לאלתר לייצר ולשווק את מוצרי האמפולה (לפחות באריזותיהם הקיימות) וייאספו כל מוצרי האמפולה, לרבות אלה הנמצאים על מדפי החנויות, ומכירתם תופסק מיד. עיקרה של הבקשה לסעד זמני הוא טענה לקיום עוולה מסחרית של גניבת עין כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי אין חשש להטעייה בין המוצרים.
 
יחד עם זאת, ועל מנת לאפשר מתן חשבונות מלאים אם וכאשר הדבר יידרש בעתיד, בית המשפט הורה למשיבה להקפיד ולנהל רישומים חשבונאיים ועסקיים מלאים אשר יאפשרו מדידה מדוייקת של מכירות מוצרי האמפולה השונים – הן במונחים כמותיים והן במונחים כספיים – ושל הרווחים שהופקו ויופקו ממכירות אלו. 
 
בנוסף נפסק כי המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך של 36,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מסגרת הדיון בסעד זמני

תקנה 22 לתקנות עוולות מסחריות (סעדים וסדרי דין), התש"ס-1999 קובעת כי "על הליכים על פי החוק [חוק עוולות מסחריות] בכל עניין שאינו מוסדר בתקנות אלה, יחולו, בשינויים המחוייבים, תקנות סדר הדין האזרחי...".  
 
כידוע, תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי רשאי בית המשפט לתת סעד זמני "...אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." 
 
על פי תקנה 362(ב), בהחלטתו בדבר מתן סעד זמני יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר,
 "(1)  הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם
          למשיב אם יינתן הסעד הזמני...
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע 
      במידה העולה על הנדרש."
 
על כן נפסק כי יש לבחון את סיכויי התביעה של לוריאל – המבוססת כאמור על עוולת גניבת העין - ולשקול את הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה של סנו יפסיקו להמכר לאלתר, דהיינו אם בקשתה של לוריאל לסעד זמני תתקבל, לעומת הנזקים העלולים להגרם אם מוצרי האמפולה ימשיכו להמכר עד להכרעה בתביעתה העיקרית של לוריאל, אם הבקשה לסעד זמני תידחה. כידוע, קיים קשר גומלין בין מבחן סיכויי התביעה לבין מבחן מאזן הנזקים ("מקבילית הכוחות"), וככל שסיכויי התביעה קטנים יותר, נדרש חשש גדול יותר לנזק בלתי הפיך העלול להגרם לתובע על מנת להצדיק מתן סעד זמני (ראו רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר [פורסם בנבו] (30.4.2001)).  
 

מאזן הנוחות

במקרה דנן, דומה כי מתן סעד זמני האוסר על סנו למכור את מוצרי האמפולה עד אשר תתברר התביעה העיקרית עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך הכולל אובדן מיידי  של נתח השוק שהספיקה סדרת האמפולה לרכוש מאז השקתה. יש לשער כי גם אם בסופו של דבר תביעתה של לוריאל תידחה, מתן הסעד הזמני המבוקש יחייב את סנו להחדיר מחדש את מוצרי האמפולה לשוק וזאת לאחר חלוף זמן רב, על כל הקושי והעלויות הכרוכים בכך. 
 
מנגד, אם הסעד הזמני לא יינתן כמבוקש אך לוריאל תזכה בתביעתה ותוכיח כי נעשתה עוולה מסחרית, ניתן יהיה לפצותה בפיצוי כספי בהתאם לפגיעה המשוערת שנגרמה לה כתוצאה ממכירת מוצרי האמפולה של סנו לצדם של מוצרי הארג'נין עד למועד מתן פסק הדין. (כאן יוער כי במסגרת הדיון בבקשה לוריאל לא הביאה ראיות או נתונים כדי להוכיח כי חלה ירידה במכירות מוצרי ארג'נין כתוצאה מכניסתם של מוצרי האמפולה לשוק. יחד עם זאת הוכחת נזק כאמור איננה נדרשת כחלק מיסודות קיום עוולת גניבת העין והשקת מוצרי האמפולה אירעה אך זמן קצר לפני הגשת הבקשה הנדונה). 
 
נפסק כי הנזק הצפוי לסנו מהורדה מיידית של מוצריה מן המדפים הינו חמור יותר באופיו ובהשלכותיו מאשר הנזק שעלול להגרם ללוריאל מהמשך מכירת מוצרי האמפולה עד להכרעה בתביעה העיקרית. טענתה של לוריאל כי נגרם וייגרם נזק למוניטין שלה שכלל איננו ניתן לפיצוי כספי נותרה בגדר אמירה כללית  ובלתי מוכחת לכאורה. 
 
לעניין מאזן הנזקים העלולים להגרם ממתן או אי מתן סעד זמני  (שמשמעותו הפסקה מיידית של מכירת מוצרי האמפולה של סנו), הנזק העלול להגרם לסנו ממתן הסעד הזמני כבד יותר מהנזק העלול להגרם ללוריאל מאי מתן הסעד הזמני (נזק שממילא ניתן לרפא בפיצוי כספי).
 

גניבת עין

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות (המצוי בפרק א לחוק – "הלכות מסחר לא הוגנות") אוסר על עוסק לגרום לכך "שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר." 
 
תכליתו של איסור גניבת עין היא להגן על האינטרס הכלכלי של עוסק, אשר השקיע משאבים בבניית מעמד בשוק למוצרו (או לשירותו), בפני גזלת פירות השקעותיו כתוצאה משיווק מוצר אחר המחקה את מוצרו. ברי כי אדם העמל להכניס בהצלחה את מרכולתו לשוק זכאי לצפות כי לא יבוא אדם אחר וייהנה מעמלו על ידי הצעה למכירה של סחורה מתחרה תוך הטעיית הציבור בשל הדמיון בין המוצרים. ולמותר לציין כי ככל שגבולות העוולה הנדונה יפורשו בהרחבה, כך גם יצומצם חופש העיסוק והתחרות של משתתפי השוק. 
 
על פי פסיקת בתי המשפט שניים הם יסודות עוולת גניבת העין: (א) הוכחת צבירת מוניטין למוצר המקורי כך שמתקיים אינטרס כלכלי ממשי אשר עליו יש להגן, ו-(ב) הוכחת חשש של ממש שרוכשים פוטנציאלים עלולים להתבלבל ולטעות בזיהוי המוצר כך שירכשו את המוצר המחקה למרות שהתכוונו לרכוש את המוצר המקורי, דהיינו חשש להטעיה. 
 
לעניין סיכויי התביעה בעוולת גניבת עין, נפסק כי יש לשער כי לוריאל תשכיל להוכיח כי למוצרי Elvive ככלל, ובתוכם מוצרי הארג'נין, קיים מוניטין. אולם, באשר לחשש להטעיית הציבור כתוצאה מדמיון חזותי בין המוצרים הנדונים, אינני סבור כי סיכויי התביעה גבוהים, וזאת מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל.
אף אם קיים סיכוי מסויים לתביעה העיקרית המבוססת על דמיון חזותי ועל חשש להטעייה, שקילת נזקיה של סנו אל מול סיכוייה של לוריאל ("מקבילית הכוחות") במסגרת יישום תקנה 362 הנ"ל מביאה אותי לדחיית הבקשה למתן סעד זמני. 
 
בנסיבות העניין, הסעד הזמני המבוקש לא יהיה מידתי ויפגע במשיבה באופן העולה על הנדרש.
 

ראיות לכאורה לקיום מוניטין

משמעות המונח "מוניטין" בהקשר הנוכחי היא התדמית החיובית או כוח המשיכה של מוצר (או שירות) הגורם ללקוחות לשוב ולרכוש את המוצר ולהעדיפו על פני מתחריו: "במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתאור או השם ציון עסקו או סחורותיו של התובע" (ע"א 307/87 מ. וויסברוד ובניו ואח' נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [פורסם בנבו] (21.1.1990)).  
 
כאמור, לוריאל גורסת כי לסדרת הארג'נין קיים מוניטין ואף משתמע מהטיעון כי מוניטין זה מתקיים מעל ומעבר לכל מוניטין כללי יותר שקיים לקבוצת לוריאל עצמה או למותג Elvive המאגד  את סדרות מוצרי טיפוח השיער השונות כמוסבר.  
 
נפסק כי לעניין הדיון בבקשה לסעד זמני, כאשר עסקינן ב"בסיס ראיות מהימנות לכאורה", אכן יצאה לוריאל ידי חובה בעניין הוכחת המוניטין. אמנם סנו מתייחסת בביטול מסויים לנתח השוק השייך למוצרי ארג'נין ובפרט בהשוואה לנתח השוק של מוצרי סנו (ולכך נשוב בהמשך), אך נראה כי הוכחת מוניטין כיסוד נדרש לקיום עילת גניבת עין איננה עניין השוואתי וגם מוצר בעל נתח שוק קטן יחסית עשוי לזכות לנאמנות בקרב חוג לקוחותיו. העוסק המשווק את המוצר האמור זכאי להגנה בפני חיקויים העלולים "לרכוב על המוניטין" של מוצרו אף אם היקף מכירותיו מסתכם באחוזים בודדים בלבד מהשוק כולו.
 
בית המשפט פסק כי לכאורה תקופה של שלוש שנים וחצי עשוייה להספיק לצורך צבירת מוניטין למוצר צריכה פשוט (כמו שמפו) בהתחשב בחשיפה המהירה שניתן ליצור למוצר חדש בזכות  אפיקי הפרסום המודרניים (השוו עניין וויסברוד הנ"ל, שם נפסק כי שימוש בעיצוב מוצר לתקופה של כחמש שנים הוא "ממושך" דיו ליצירת מוניטין).
 

חשש להטעיה

כאמור, היסוד השני בעוולת גניבת העין הוא החשש להטעיית הציבור, דהיינו קיומו של סיכון שהמוצר הנמכר על ידי המתחרה הנתבע "ייחשב כנכס של העוסק [התובע]". 
 
מובהר כי לא נדרשת הוכחה של התרחשות הטעייה בפועל ואף לא נדרשת הוכחה לקיום כוונה להטעות מצדו של הנתבע. די בחשש אובייקטיבי (ממשי ולא רחוק או קלוש) בפני גרימת בלבול אצל הצרכנים כדי שדרישת ההטעיה תתקיים. 
 
דומה כי השאלה שצריכה להשאל היא האם קיים דמיון כה גדול בין המוצרים שקונה מצוי עלול לרכוש אחד מהם בעודו סבור שהוא רוכש את השני? 
 
בית המשפט פסק כי לאחר התבוננות במוצרים המסקנה היא כי אין מקום לחשש ממשי כי מראהו של שמפו האמפולה של סנו יטעה את צרכנים ויובילם לחשוב כי מדובר בשמפו הארג'נין של לוריאל. 

הטעייה: המבחן המשולש

בפסיקה התגבשה רשימת מבחנים המשמשת לבדיקת החשש להטעיה: 
(א) בחינת מראהו של המוצר וצליל שמו. 
(ב) בחינת סוג המוצר, מאפייני השוק בו הוא נמכר, וסוג הלקוחות שנוהגים לרכוש אותו. 
(ג) בחינת כלל הנסיבות העשויות להשפיע על מידת סיכון ההטעיה. 
 

מבחן השכל הישר: קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים

בנוסף לכך, על פי השכל הישר ועל סמך נסיון החיים, הותוו קווים מנחים נוספים לבדיקת הדמיון בין מוצרים. ניתן לסכמם כך:
 

מבחן השכל הישר: נקודת מבטו של צרכן מן היישוב

(א) יש לבחון את הדברים, ככל שניתן, מנקודת מבטו של צרכן מן היישוב שאיננו מסוגל לזכור באופן מושלם את כל פרטי המוצר שהוא מתכוון לקנות ושעורך את קניותיו בתנאים הרגילים השוררים בחנויות ולא "בתנאי מעבדה".
 

מבחן השכל הישיר: אופן הצגת המוצרים בפועל בנקודות המכירה

 (ב) כתוצאה מכך, יש לבחון את שאלת הדמיון בין המוצרים על רקע אופן הצגתם בפועל בנקודות המכירה ולא רק על ידי השוואה מבודדת של מוצר זה לצד מוצר זה במנותק מהקשר המכירה האמיתי. 
 

מבחן השכל הישר: לא לבצע עיון מדוקדק

 (ג) כמו כן, וכפועל יוצא מן האמור, אין לבחון את דמיון המוצרים באמצעות עיון מדוקדק ב"אותיות הקטנות" או בפרטים הקטנים המרכיבים אותם אלא על פי החוזי הכללי יותר של המוצר כפי שהוא עשוי להתפס על ידי הצרכן הרגיל בנקודת המכירה. 
 
לכלל אחרון זה שתי הצדקות: (1) יש לשער כי בתנאים רגילים הצרכן המצוי איננו בודק את המוצרים המוצגים בפניו ברזולוציה גבוהה, ו-(2) השוואת המוצרים על ידי פירוקם לגורמים קטנים מדי עלולה לעודד חקיין לבדל את מוצרו דווקא בפרטים הקטנים כאשר המראה הכללי של מוצר החיקוי נותר דומה מאד לזה של המוצר המקורי  (כפי שמאשימה לוריאל את סנו במקרה הנוכחי). 
 
ומן הכלל אל הפרט:
 

הטעייה: בחינת החוזי בין המוצרים

ללא ספק קיים דמיון חזותי כללי מסויים בין שני המוצרים, ובפרט בשל השילוב בין שחור וורוד. 
 
אולם, צרכן ממוצע וסביר, המתנהג בנקודת המכירה באורח רגיל, איננו עלול להתבלבל בין המוצרים. אולי במבט חטוף וממרחק גדול קיים דמיון בין הבקבוקים. אולם אין לבחון את המקרה על פי אמת מידה של צרכן נמהר המוכן לקנות כל "שמפו בבקבוק שחור וורוד" (העלול, כפי שנראה בהמשך, לשים את ידו על מוצרים אחרים לגמרי, של יצרנים שלישיים). 
 
המבחן הנכון במקרה זה הוא: האם צרכן הנמצא בחנות והמעוניין לרכוש שמפו ארג'נין דווקא (למשל בשל חשיפה לפרסומת משודרת או מודפסת, בשל המלצה כתובה או בעל פה או בשל שימוש אישי קודם במוצר האמור) עלול, בהסתברות בלתי מבוטלת, לרכוש מתוך טעות ובלבול את שמפו האמפולה? תשובתה לשאלה זו היא שלילית, וזאת אף אם נביא בחשבון שזכרונו של הצרכן איננו מושלם והוא עשוי להיות מוטרד בדברים אחרים בזמן רכישת המוצר. 
 

הטעייה: חוג הלקוחות ואופי השוק

נפסק כי לא ניתן לומר שמוצרי ה-Natural Formula של סנו נבדלים באופן ממשי (אם בכלל) משאר מוצרי טיפוח השיער הנמצאים על מדפי החנויות, לפחות מבחינת דרך הצגתם למכירה. כפי שיפורט בהמשך, כל המוצרים הנדונים כאן נמכרים יחד עם שלל מוצרים דומים של יצרנים אחרים על אותם מדפים בחנויות, ומוצריה "המקצועיים" של סנו אינם מועמדים למכירה באזור נפרד ואינם מסומנים כשייכים לקטגוריה אחרת (פרט למלל המודפס על הבקבוקים עצמם). הדבר נלמד אף מהתמונות שהוגשו על ידי סנו עצמה. 
 
ייתכן מאד שלקוחות המעוניינים לרכוש את שמפו האמפולה של סנו בשל אופיו "המקצועי" לא יטעו ולא ירכשו שמפו הארג'נין של לוריאל, אך הדבר איננו מעלה או מוריד לעניינינו. החשש הנדון כאן הוא הפוך, והיות וכל המוצרים עומדים למכירה בצוותא באותו אזור מסויים בחנות, גם אם נייחס למוצרי Natural Formula סגולה מקצועית, תכונה זו כשלעצמה לא תמנע בלבול הלקוחות. 
 

הטעייה: הבדלים במחיר

סנו טוענת כי שמפו האמפולה יקר משמפו הארג'נין באופן ניכר ועד פי ארבעה לפי כמות נתונה. אמנם טענה זו לא נסתרה בראיות (אף לא אחד מן הצדדים הגיש מחירון מוצרים או נתונים באשר למחירים הנגבים בפועל בחנויות), אולם נראה כי יש בה גוזמה מסויימת ודומה כי פער המחירים איננו כה גדול. 
 
לפער המחירים האמור (יהיה היקפו המדוייק אשר יהיה) יש השלכה לעניינינו: הוא מראה כי אין בפנינו "מקרה קלסי" של חקיין או זייפן המנסה לנצל דמיון חזותי בין מוצרים על מנת לגרום לציבור הצרכנים לקנות את מוצריו הזולים יותר מתוך טעות באשר למקורם. לעניין כוונותיה של סנו נשוב בהמשך אך נציין בהקשר של מחירי המוצרים כי אם סנו קיוותה כי הצרכנים יתבלבלו בין שמפו האמפולה לבין שמפו הארג'נין, אזי היא לא עשתה את הצעד הנוסף של קביעת מחיר האמפולה ברמה נמוכה ממחיר הארג'נין, אלא להיפך (ולא מן הנמנע כי צרכן שהתכוון מלכתחילה לקנות את שמפו האמפולה יראה את שמפו הארג'נין – הארוז באופן דומה כטענת המבקשת – ויעדיף אותו, לא מתוך טעות או בלבול אלא בשל מחירו הנמוך יותר). 
 
 

הטעייה: אופן ההצגה למכירה של מוצרי השיער

נפסק כי ניתן להבחין בקלות בתמונות שהוגשו, כי בדרך כלל כל מוצרי השיער של לוריאל (הנושאים כאמור את המותג הכללי Elvive)  יועמדו בסמיכות אחד לשני ויסודרו בהתאם לסדרות השונות. 
אלא מאי? יוצא כי לעתים סדרות ה-Elvive של לוריאל מוצבות על המדפים ליד סדרות ה- Natural Formula של סנו, ובתוך כך אף קורה שמוצרי האמפולה מוצבים דווקא בצמידות למוצרי הארג'נין. לא נטען כי הצבת המוצרים כאמור נעשית בכוונה להטעות או לבלבל והדבר כלל איננו בשליטת הצדדים. 
נפסק כי לאחר התבוננות בתמונות שצולמו בחנויות, אין באופן העמדת המוצרים בחנויות כדי להגדיל את החשש בפני הטעייה ואולי יש בו אף כדי להפחית אותו.
הטעם לכך הוא שאופן ההצבה על פי "משפחות מוצרים" המסודרות לפי יצרן מבליט את השתייכות המוצר הבודד למשפחת המוצרים של אותו בית יוצר. 
 

הטעייה: השילוב שחור/ורוד אינו ייחודי למוצרי השיער של המבקשת ושל המשיבה 

עוד מתברר כי על מדפי מוצרי השיער בישראל קיימים מוצרים נוספים הארוזים בבקבוקים שחורים/ורודים. הנה למותג "הוואי" סוג שמפו כאמור וכך גם למותג Syoss. אמת שהדמיון החזותי בין שני המוצרים הנ"ל ובין מוצרי הארג'נין של לוריאל הוא פחות מהדמיון בין מוצרי האמפולה למוצרי הארג'נין. ובכל זאת ניתן למצוא על מדפי החנויות לא פחות מארבעה מותגי שמפו שונים בעלי שילוב שחור וורוד. 
יוזכר כי שמפו הארג'נין של לוריאל הושק בישראל בתחילת 2012, ואילו השמפו השחור ורוד של Syoss הושק בחודש אוגוסט 2011 ושל הוואי בחודש מרץ 2013. 
 
בהקשר זה נפסק כי דמיון חזותי בין מוצרי טיפוח שיער שונים איננו דבר יוצא דופן. מרבית הבקבוקים דומים בצורתם הכללית ואף בגודלם. ייתכן כי לצורה הרווחת של בקבוקי השמפו יש גם הצדקה פונקציונלית. מעבר לכך, שימוש חוזר בשילוב צבעים מסויים על ידי יצרנים שונים הוא גם חזון נפרץ. 
 

הטעייה: מסעות הפרסום 

כפי שצויין, מוצרי הארג'נין הושקו בישראל אגב מסע פרסום רב היקף והמוצרים ממשיכים להיות משווקים באפיקי פרסומת שונים. וכאמור, גם השקת מוצרי האמפולה של סנו לוותה במסע פרסום נרחב. מטבע הדברים חומר הפרסום עוצב ואוייר באופן המזכיר את המוצרים עצמם לרבות צבעיהם. כתוצאה מכך החומר הפרסומי של שני המוצרים המתחרים מתאפיין בהדגשת הצבע ורוד על גבי רקע שחור. כאן הדמיון בין החומר הפרסומי של הצדדים מסתיים. 
לפיכך אין במסע הפרסום של סנו (אמפולה) כדי להחריף את החשש להטעיה (ככל שהוא קיים) וזאת מפני שהדמיון הכללי בין הפרסומים נובע מאותו גורם אשר בעטיו יש דמיון כללי בין המוצרים הפיזיים עצמם – דהיינו הצבעים. 
 

ייסוד נפשי וכוונה לצורך עוולת גניבת עין

במישור הכללי הוכחת כוונה זדונית להטעות את הציבור איננה יסוד הכרחי בעוולת גניבת העין ודי בקיום חשש להטעייה בשל מראה המוצר המתחרה (יחד עם הוכחת מוניטין המוצר המקורי) כדי להקים חבות.
 
"אך אף אם נצא מנקודת הנחה כי המשיבה התכוונה להטעות, לא סגי בכך. אכן, כבר מראשית דרכה אימצה הפסיקה את הגישה האנגלית ולפיה 'הוכחת כוונה להטעות עשויה להקל על התובע הוכחת סכנה של הטעיה גם מבחינה אובייקטיבית'... אלא שהוכחת כוונה – אף אם מקלה את הנטל הרובץ על התובע – אינה פוטרת אותו מלהוכיח את יסודות העוולה. אי לכך, מקום בו מצא בית המשפט כי אין הטעיה של הציבור, לא תתגבש עוולה של גניבת עין..."
(עניין אנג'ל, בסעיף 30 לפסק הדין.)
 
בנוסף נפסק, כי במקרה דנן לא הוכח לכאורה כי סנו עיצבה את בקבוקי האמפולה מתוך כוונה להטעות או לבלבל את הציבור. 
 

סקר צרכנים

אחד הנדבכים העיקריים בטיעוניה של לוריאל הוא סקר צרכנים שנערך לבקשתה. 
הסקר נערך באמצעות האינטרנט בהשתתפות כ-500 נשים בגילאים 15 עד 60 שנים. למשתתפות בסקר הוצגה תמונה צבעונית של בקבוק שמפו ארג'נין של לוריאל המונח על משטח מצד שמאל ולידו, במרחק של מספר סנטימטרים, בקבוק מרכך מסדרת האמפולה של סנו, מצד ימין.
המשתתפות נשאלו כדלקמן: "האם לדעתך המוצרים שבתמונה קשורים לאותה חברה או לא קשורים?" 
על פי האמור בחוות הדעת של גב' גולדברג-ענבי, 52% מהמשתתפות השיבו בחיוב לשאלה הנ"ל. 
אותן 260 משתתפות אשר השיבו בחיוב לשאלה הראשונה, נשאלו שאלה נוספת: "לאיזו חברה לדעתך הם קשורים?". 
46.9% מהמשתתפות בקבוצה זו ענו "לוריאל" ועוד 18.8% ענו "אלביב" (Elvive). דהיינו כ-66% מהנשים בקבוצה זו שייכו את שני המוצרים שבתמונה לקבוצת לוריאל. מכאן התקבלה התוצאה המשוקללת כי מתוך כלל המשתתפות (500), למעלה מ-34% (66%X52%) "סברו שהמוצר של הנתבעת קשור ללוריאל/אלביב". 
הוסבר כי סקר נוסף נערך כביקורת והפעם ליד בקבוק השמפו של לוריאל הוצב בקבוק שמפו של הוואי, שגם צבעיו שחור וורוד.
הפעם פחות מ-5% מכלל המשתתפות סברו כי המוצר של הוואי קשור ללוריאל/אלביב. 
 
לטענת המבקשת, תוצאות הסקר הראשון מוכיחות כי קיים חשש ממשי להתבלבלות בקרב הצרכנים (בהיקף משוער של כ-34%). 
 
המשיבה מתחה ביקורת על אופן עריכת הסקר וטענה כי ממצאיו אינם אמינים וכי אין בהם הוכחה לחשש להטעיה. 
 
בית המשפט גרס כי קיים ספק באשר ל"מובהקות" או ל"חוזק" הממצאים המוצגים בסקר וזאת בשל הנימוקים הבאים: 
בהקשר של דיבור יום יומי, כוונת השאלה הראשונה,  ובפרט המילים "קשורים לאותה חברה" איננה חד משמעית. לא מן הנמנע כי השאלה הובנה בדרכים שונות על ידי משתתפות שונות בשל השימו במושג רב משמעי כגון "קשר". 
העמדת בקבוק מרכך (של סנו) לצד בקבוק שמפו (של לוריאל) עלולה לגרום לעמעום נוסף בתוצאות כי הרי שמפו ומרכך הם מוצרי שיער משלימים או שלובים מבחינת ייעודם ושימושם ולא מן הנמנע כי המילה "קשורים" הובנה באופן זה. 
אילו היו מוצגים בתמונה שני בקבוקי שמפו ההבדל ביניהם היה ניכר יותר. החלטת עורכי הסקר להציג בקבוק שמפו מול בקבוק מרכך הינה תמוהה, ולא ניתן לכך הסבר המניח את הדעת.
גם איכות התמונה איננה טובה ועל פני בקבוק המרכך של סנו נראית השתקפות אור המקשה על קריאת שם המותג "Natural Formula". 
מעל לכל בית המשפט חשש כי כל סקר, המבוסס על הצגת תמונה של מוצרים על רקע חלק והצגת שאלה באשר ל"קשר" ביניהם, עלול להחטיא את העניין. 
הסוגייה שמעסיקה אותנו היא האם צרכן  שנחשף למוצר הארג'נין של לוריאל והמעוניין לרכוש אותו, עלול, בהסתברות של ממש, לטעות בזמן הקנייה ולקנות מתוך בלבול את מוצר האמפולה של סנו. נראה כי הדרך המיטבית לבחון את העניין היא עריכת "ניסוי" בתנאים אמיתיים, דהיינו בתוך חנות. כחלופה לכך ניתן להעלות על הדעת סקר (לא באמצעות האינטרנט) לפיו מראים למשתתף תמונה של מוצר הארג'נין של לוריאל ולאחר פרק זמן מסויים מבקשים ממנו להצביע על אותו מוצר בתמונה גדולה יותר בה רואים כל מדפי מוצרי השיער בחנות.
לסיום נושא זה: בית המשפט לא שלל את ממצאי הסקר מכל וכל אולם במסגרת בקשה לסעד זמני לא סבר כי יש בממצאים אלה כדי להוסיף משקל רב לסיכויי ההצלחה (לכאורה) של התביעה העיקרית. 
 
בית המשפט הזכיר את עניין גלידות שטראוס בו כבוד השופט בנימיני ציין כי "אינני יודע עד כמה מובהקות יש בתוצאה זו, המעידה על כך שרוב מכריע של הצרכנים איננו מוטעה" (סעיף 7 להחלטה). כאמור גם לפי הסקר שנערך במקרה הנוכחי, ואף אם מקבלים את ממצאים ללא עוררין, הרוב המכריע של כלל המשתתפות לא סברו כי המוצר של סנו קשור ליצרן לוריאל. 

30 בדצמבר, 2015,

0 תגובות

מבחן המראה לצורך השוואה בין סימני מסחר

מבחן המראה לצורך השוואה בין סימני מסחר
ערעור הוגש על ידי חברת Sony כנגד חברת Leapfrog, הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני כבוד השופטת יהודית שיצר. ביום 2.11.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים ז'קלין ברכה (להלן: "הפוסקת") מיום 10.8.2014 (להלן: "ההחלטה"). בהחלטתה דחתה הפוסקת את התנגדות המערערת לסימן המעוצב שהגישה לרישום המשיבה.
 
המשיבה הגישה בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב לגבי מכשירי שמע ואביזריהם השונים הנכללים בסוג 9 הכולל את המילה SONICGEAR.
 
בקשת המשיבה קובלה ופרסמה להתנגדויות הציבור ביומן סימני המסחר. 
 
המערערת הגישה את התנגדותה לרישום הסימן המעוצב של המשיבה, בשך דמיון מטעה לסימניה השונים המכילים את המילה SONY-. 
ראוי לציין כי סימן אחר - הסימן הלא מעוצב של המשיבה - המילה SONICGEAR - נרשם ללא כל התנגדות. 
 
ביום 10.8.2014 נתנה הפוסקת את החלטתה הדוחה את התנגדות המערערת לסימן המעוצב של המשיבה. הפוסקת הפעילה את מבחני הפסיקה לצורך בחינת הדמיון המטעה, וקבעה כי מבחינה חזותית ופונטית הסימנים שונים. עוד ציינה כי למרות שקיימת חפיפה בין שתי החברות מבחינת קהל הלקוחות וסוג הסחורות, הרי שמבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר מובילים אל המסקנה כי אין דמיון מטעה בין הסימנים, ולפיכך יש לדחות את התנגדות המערערת. 
 
לפיכך הגישה המערערת את הערעור דנן כנגד החלטת הפוסקת.
 
תוצאות הערעור: ההתנגדות מתקבלת. נקפסק גי הסימן לא יתקבל לרישום בשל חשש להטעייה בין הסימנים. בנוסף נפסק כי המשיבה תישא בהוצאות הערעור וכן בשכ"ט ב"כ המערער בסך 25,000 ₪. 
יוער כי על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה על ידי השופט א. רובינשטיין.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

חשש להטעיה בין סימני מסחר

לפי סע' 11(9) לפקודה יש לפסול סימן לרישום כאשר הוא דומה לסימן רשום אחר "עד כדי שיש בו להטעות". נפסק כי לצורך הכרעה בשאלת הדמיון המטעה יש להחיל את "המבחן המשולש" המורכב מ: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות, ערוצי השיווק וחוג הלקוחות, ומבחן יתר נסיבות העניין, כאשר למבחן המשולש מצטרף גם מבחן השכל הישר.
 
עוד נפסק כי מבחן המראה והצליל הוא המבחן העיקרי מבין השלושה וכי "...יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם" (רע"א 5454/02 טעם טבע 1988 טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה, פד"י נ"ז(2) 438, 452). 
 
הפוסקת כאמור קבעה כי אומנם יש חפיפה במבחן קהל הלקוחות וסוג הסחורות, אך בשל השוני מבחינת המראה והצליל, ובצירוף מבחן השכל הישר ויתר נסיבות העניין קבעה כי אין דמיון מטעה. אולם, לאחר בחינת טענות הצדדים והשוואת הסימנים, בית המשפט הגיע למסקנה שמבחן המראה והצליל, בשילוב עם מבחני השכל הישר ויתר נסיבות העניין, דווקא מוביל למסקנה שקיים דמיון מטעה בין הסימנים. 
 

מבחן המראה

נפסק כי כאשר מתבוננים בסימן המבוקש, נוכחים לדעת שהקטע היחיד הקריא בסימן זה הוא המילה SONI, והמשך הסימן המבוקש הוא סימונים בלתי קריאים המורכבים מסימנים שונים שרק האות האחרונה שבהם - האות R - היא האות היחידה הברורה. התוצאה המתקבלת היא שהמילה היחידה הקריאה שנותרה היא המילה SONI, אשר דומה, מבחינת מבחן המראה, עד כדי להטעות לסימן המערערת – SONY. כתוצאה מכך עולה שגם מבחן הצליל מוביל למסקנה שקיים דמיון מטעה בין SONI ל - SONY, שכן הפונטיקה של שתי המילים זהה לחלוטין.  
 
בנוסף נפסק כי גם אם התחילית SONI פתוחה לשימוש הציבור כטענת המשיבה, הרי שבקונסטלציה הייחודית שנוצרה, התחילית SONI היא לא רק תחילית אלא היא כל הסימן הקריא שנותר. בשל ההטעיה נראה כאילו ההמשך הוא קישוט נלווה ולא המשך שם החברה. אי לכך נוצר הדמיון המטעה בין הסימן המבוקש ל – SONY. 
 

מבחן המראה: חשש להטעיה 

המשיבה טענה כי מאז שנת 2008 הצדדים עושים שימוש מקביל בסימניהם, הסימן המבוקש לצד סימני המערערת, והדבר לא גרם לבלבול או הטעיה. אולם המשיבה לא הוכיחה כי השימוש המקביל שנעשה בשני הסימנים של הצדדים מאז שנת 2008 לא גרם אכן לבלבול. גם אם המשיבה הוכיחה שימוש מסיבי בסימן המבוקש בארץ ובעולם שנים רבות, היא לא ערכה סקר בקרב כלל צרכניה שרכשו את מוצריה האם הם מאמינים שיש בביתם מוצרים של המערערת או מוצרים של המשיבה.
 
נפסק כי אפשר לקרוא את הסימן המבוקש גם כ- SONI EAR, או כ- SONI CEAR, או SONI R. נפסק כי לא צריך להוכיח הטעיה בפועל ודי בחשש להטעיה (ראו: ע"א 9070/10 טלי דדון -יפרח נ' א.ת סנאפ בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו] מיום 12.3.2012), סע' 11 לפסה"ד), וחשש זה אכן עולה מהאפשרויות השונות הנ"ל שבהן ניתן לקרוא את הסימן המבוקש.
 

מבחן המראה: משקל גדול למילה הראשונה בסימן

לא זו אף זו, נפסק כי בסימן מסחר בעל יותר ממילה אחת יש משקל רב יותר למילה הראשונה דווקא.
 
לפיכך הוספת המילה המעורפלת GEAR שאינה ניתנת לפענוח עפ"י מראה עין, למילה SONIC , שגם בה האות האחרונה C  איננה ברורה לקריאה בשל היבלעותה הציורית באות G , אין בה כדי למנוע את חשש ההטעיה. 
 
מבחן המראה: סימן לא מעוצב וסימן מעוצב
בית המשפט סבר כי הסימן המעוצב אף מטעה יותר מהסימן הלא מעוצב שנרשם ופסק כי: "לא זו אף זו, המשיבה לא ביקשה את אחת הווריאציות של הסימן הרשום הלא מעוצב שאושר ללא התנגדות – SONICGEAR. היא ייצרה וריאציה חדשה, שיש בה חשש הטעיה, שכן האותיות C ו – G נבלעות זו בזו באופן שכלל לא ברור שהן בכלל אותיות כלשהן, שיש להן צליל". 
 
דווקא העובדה שאישרו למשיבה לרשום את סימנה הלא מעוצב (SONICGEAR), מוכיח כי לא נתנו למערערת מונופול גורף מדי על סימנה, ואילו בחרה בסימן מעוצב שניתן לקרוא בו בבירור את שמה הנכון, לא היה נוצר חשש להטעיה.

 

2 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

הכרה במוניטין של היצרן כמוניטין של המשווק

תביעה שהוגשה על ידי חברת קיי 1914 (1997) בע"מ כנגד אולגה אוסטרובסקי ודניאל ישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת ביום 18.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה התנהלות חסרת תום לב וגרימת עוולות מסחריות שהביאו לפגיעה בזכויות יוצרים, במוניטין, בעסקיה ורווחיה של התובעת.
 
התובעת, קיי 1914 (1997) בע"מ, מפיצה, ברישיון מטעם היצרן, של שואבי אבק מתוצרת קירבי, בישראל החל משנת 1997.
 
הנתבעת 1, אולגה אוסטרובסקי, והנתבע 2, דניאל ישראל, עוסקים בשיווק, הפצה ומכירה של שואבי האבק הנ"ל, לרבות מוצרים נלווים, במסגרת יבוא מקביל, ללא רישיון או הסמכה מטעם היצרן. 
במסגרת פעילותה העסקית ולשם קידום עסקיה, הקימה התובעת, בשנת 2006, אתר אינטרנט שכתובתו WWW.K1914.CO.IL. 
הנתבעים, מתוך מטרה לקדם את עסקם, הקימו אף הם אתרי אינטרנט שכתובותיהם:  WWW.K-VAC.CO.IL, ; WWW.KIRBY1914.COM ובפייסבוק: WWW.FACEBOOK.COM/KIRBY.QYRBY , WWW.FACEBOOK.COM/KKIRBY.1914
התובעת מזוהה עם הסלוגן "בלי קירבי אין ניקיון" ואילו הנתבעים בחרו להשתמש במשפט: "אין קירבי אין ניקיון".
 
התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה ועוולו בגניבת עין, בכך שחיקו את הסלוגן שלה ואת כתובת האתר שלה ואם לא די בכך, ציטטו באופן בוטה קטעים נבחרים מתוך האינפורמציה המופיעה באתר שלה.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה.
(א) ניתן לגבי כל אחד מהנתבעים צו מניעה קבוע לפיו נאסר עליהם להשתמש בכל מדיה שהיא לרבות אתרי אינטרנט בטקסט זהה לזה שבאתר האינטרנט של התובעת.  כן ימנעו הנתבעים באתר האינטרנט, שבניהולם בפועל מעיצוב זהה לזה של אתר התובעת.  בית המשפט הורה לנתבעים לשנות לאלתר את שמות הדומיין של האתרים המפירים (כהגדרתם בכתב התביעה) לשמות השונים מהותית משמה של התובעת;
 
(ב) בית המשפט חייב את הנתבעים , לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 50,000  ₪ וכן חייב את הנתבעים, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 20,000  ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

20 ביולי, 2015,

0 תגובות

רשימת לקוחות כסוד מסחרי

רשימת לקוחות כסוד מסחרי
בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי יובל עדן כנגד יהודית אורקין. הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט מגן אלטוביה. ביום 5.7.2015 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: בקשה לסעד זמני בה עותר המבקש לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה לפנות ללקוחות העסק של המבקש ו/או לקיים עמם התקשרות עסקית מכל סוג שהיא ו/או לעשות שימוש ו/או להפיק טובת הנאה, באופן ישיר או עקיף, מרשימת הלקוחות של העסק של המבקש ו/או משאלון ללקוח שערך המבקש ו/או כל מסמך ו/או מידע שהגיעו לידי המשיבה במסגרת מתן שירותי ניהול משרד לעסק של המבקש.
 
תוצאות ההליך: הבקשה מתקבלת. ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לפנות ללקוחות עדן תיירות בוטיק ו/או לקיים עמם התקשרות עסקית מכל סוג ו/או לעשות שימוש ו/או להפיק טובת הנאה באופן ישיר או עקיף, מרשימת הלקוחות של עדן תיירות בוטיק ו/או משאלון ללקוח שערך המבקש ו/או מכל מסמך ו/או מידע שהגיעו לידי המשיבה במסגרת עבודתה בעדן תיירות בוטיק, ובכלל זה כל השאלונים הכוללים פרטים על לקוחות עדן תיירות בוטיק שברשות המשיבה.
 
בנוסף הורה בית המשפט למשיבה, להעביר למבקש בתוך 10 ימים העתק מכל הקבצים שברשותה, הכוללים כל מידע הנוגע לעדן תיירות בוטיק.
 
בנוסף נפסק כי הצווים הזמניים האמורים, מותנים בהפקדת התחייבות עצמית של המבקש בהתאם לתקנה 365 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, והפקדת ערבות בנקאית או פיקדון בסך 50,000 ₪ להבטחת כל נזק שייגרם למשיבה ממתן הצווים הזמניים.
 
בנוסף נפסק שהמשיבה תשלם למבקש את הוצאות הבקשה, ושכ"ט עו"ד בסך 38,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 ביולי, 2015,

0 תגובות

אחריות מנוע חיפוש להסרת פרסומים פוגעניים

אחריות מנוע חיפוש להסרת פרסומים פוגעניים
ערעור שהוגש על ידי עו"ד עמי סביר כנגד שאול בר נוי וחברת Google וכן ערעור נוסף שהוגש על ידי שאול בר נוי כנגד עו"ד עמי סביר וחברת Google. הערעורים נדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת אביגיל כהן. ביום 22.6.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
שני ערעורים הם על פסק דינו של בית משפט שלום בת"א-יפו (כב' הש' הבכירה חנה ינון) מיום 23.9.14 בת"א 49918-05-12 [פורסם בנבו]. במסגרת ע"א 44711-11-14 מערער התובע בבימ"ש קמא – עו"ד עמי סביר (להלן: "סביר")  על דחיית תביעתו נגד Google incorporated, היא הנתבעת 2 בת.א 49918-05-12 [פורסם בנבו] (להלן: "גוגל"). במסגרת ע"א 39345-11-14 מערער - נתבע 1 בבימ"ש קמא – שאול בר נוי (להלן: "בר נוי") על קבלת התביעה נגדו.
 
העובדות: בר נוי הינו בעלים ומפעיל של אתר האינטרנט COURT.ORG.IL, באתר זה פורסם פסק דין שגוי אשר לפיו עו"ד סביר הורשע בבית הדין למשמעת וזאת כאשר עו"ד סביר רק ייצג את לשכת עורכי הדין בבית הדין למשמעת.
 
בגין פרסום זה הגיש סביר תביעה נזיקית על סך 200,000 ₪. נטען, כי הפרסום פגע בשמו, מעמדו, במוניטין המקצועי שלו, הסב לו הפסדי הכנסות, עוגמת נפש ואי נחת.
 
לכתב התביעה קדמו פניות לבר נוי ולגוגל לצורך הסרת הפרסום. הפרסום לא הוסר.
 
להלן הפרסום:
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: כב' הש' ינון קיבלה את טענת סביר לפיה הדברים אשר נכתבו בפרסום מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע. התביעה נגד בר נוי התקבלה באופן חלקי ונפסק כי על בר נוי לשלם לסביר סך של 80,000 ₪. כן נקבע כי בר נוי ישא בהוצאות סביר בסך 20,000 ₪.
 
כב' הש' ינון דחתה את התביעה נגד גוגל. התקבלה טענת גוגל לפיה הביטוי בכותרת נוצר, נשלט ומפורסם ע"י בר נוי. לגוגל אין נגיעה לעניין ואין לה אפשרות לשנות את הקוד של בר נוי.
עוד סבר בימ"ש קמא כי אין מקום לחייב את גוגל, כמנוע חיפוש, באחריות לפרסום תוכן מאמר המפורסם ע"י האתר המפרסם כלפי צד שלישי, זאת כאשר בר נוי יכול היה לשנות את הכותרת בנקל ובכל עת.    
 
תוצאות ההליך: נפסק כי דין ערעורו של בר נוי להידחות. נפסק כי דין ערעורו של סביר להתקבל במובן זה, שבו שני הנתבעים בבית משפט קמא, כלומר בר נוי וגוגל יחויבו, יחד ולחוד, בסכום הפיצוי אשר נפסק.
בנוסף נפסק כי בר נוי ישלם לסביר הוצאות בסך 10,000 ₪ וכי גוגל תשלם לסביר הוצאות בסך 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 ביוני, 2015,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי אלכסנדר פובולוצקי כנגד גריגורי גרומברג ואליקה וולפסון. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
בתמונה: שלום עליכם (וויקיפדיה).
 
העובדות: תובענה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם ושמו "אהבה ומוזיקה".
 
הצדדים החליטו בשנת 2008 לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ישולבו בהצגה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו. שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו. 
 
הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר". מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר.
 
לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה (בשם "אהבה ומוזיקה"), תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו. 
מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו ולא מבוסס על המחזה "אהבה ומוזיקה". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי ההצגה אינה מבוססת על המחזה של התובע וכי הרעיון של התובע שסופר לנתבע אינו מוגן בזכות יוצרים.
 
בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

9 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן "שמפניה" ודילול מוניטין

הפרת כינוי מקור בשימוש בסימן
תביעה שהוגשה על ידי Comite Interprofessionnel du Vin de Champagne כנגד מעיינות עדן בע"מ, רענן זילברמן, מי עדן ייצור (2007) בע"מ, מי עדן בע"מ, מי עדן שיווק (2000) בע"מ, מי עדן בר - שירות מחלקה ראשונה בע"מ ואיל כרמי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 19.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעת תאגיד של גורמים בענף היין מחבל CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת בגין שימוש מסחרי בכינוי "שמפניה" ללא הרשאה. 
 
התובעת היא תאגיד סטטוטורי צרפתי מחבל  CHAMPAGNE (שמפיין) שבצרפת. אשר הוסמכה על פי החוק הצרפתי להגן על זכויות ואינטרסים של חבריה, ובכלל זאת זכויות בקניין רוחני. השם   "CHAMPAGNE" הוא כינוי מקור רשום (מס' 231 בישראל).
 
הנתבעים הם חברות מסחריות ונושאי משרה בהן מקבוצת "מי עדן". אשר רשומים לזכותם סימני מסחר הכוללים מילה זו. 
 
התביעה נסבה על השימוש במילה "שמפניה" לצורך שיווק ופרסום מוצרי הנתבעים. המים המינרליים של קבוצת מי עדן שווקו במשך שנים ארוכות (החל משנת 1984) תחת הסיסמא "מי עדן - השמפניה של הטבע". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לחדול ולהימנע מכל שימוש בכינוי המקור Champagne.
 
בנוסף נפסק לתובעת פיצוי, על בסיס אמדן (ללא כל הנמקה), בסכום של 400,000  ₪.
 
בנוסף חויבו הנתבעים, בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 באפריל, 2015,

0 תגובות

היתר המצאה לחו"ל בגין הפרה שהתבצעה באינטרנט

היתר המצאה לחו
תביעה שהגישה חברת פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ כנגד חברת Amazon .com.inc, מעבדות קסמי מלכת שבא - מוצרי קוסמטיקה מים המלח בע"מ, AAA Invest net.Ltd, ישראל נטגייד בע"מ וחסיה סטבינצקי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת חנה פלינר. ביום 19.3.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתן במעמד צד אחד על-ידי כב' הרשמת נחליאלי-חיאט. 
 
בכתב התביעה כאמור טוענת פרימייר ים המלח כנגד כל המשיבות כולן כי הן מפרות את סימן המסחר הרשום שלה, כאשר הן מוכרות את מוצריה ומציגות עצמן כמשווקות מורשות של פרמייר, כי הן מפרות את זכויות היוצרים והזכויות המוסריות, בין היתר, על-ידי שימוש בשמה של פרימייר והצגת תמונותיה ללא רשות, כי התנהלות המשיבות עולה כדי גניבת עין. 
 
התובעת טוענת שאתר האינטרנט של אמזון מאפשר למשווקים שונים לשווק מוצרים ללא כל פיקוח תוך פגיעה בזכויותיה ומונעת ממי שנפגעו זכויותיו למצות את הדין עם הגורם המפר על ידי כך שהיא מסתירה את פרטי הגורמים המפרים. 
פרימייר פנתה לאמזון במכתב דרישה בו טענה כי גורמים שאינם מורשים משווקים את סחורתה, אגב הפרת זכויותיה. פרימייר ים המלח טוענת כי גם לאחר שפנתה לאמזון במכתב הדרישה אמזון לא פעלה על מנת להסיר את המחדל. 
 
בכל הנוגע לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי מפנה פרימייר לחלופות 500(6), 500(7), 500(10). בכל הנוגע להיות בית המשפט בישראל הפורום הנאות, מפנה פרימייר ים המלח למבחנים שגובשו בפסיקה וטוענת כי במקרה הנדון מירב הזיקות מצביעות על כך כי הפורום הנאות הוא בישראל, הן מאחר והנזק נגרם בישראל והן מאחר ומקום מושבם של כל יתר בעלי הדין מלבד אמזון הוא בישראל. פרימייר ים המלח טוענת שלאמזון צריכה להיות ציפייה סבירה כי יהיה עליה לנהל הליכים משפטיים מחוץ לארה"ב, ובישראל בפרט, שכן רבים עושים את השימוש בשירותיה. 
 
אמזון הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה ומכאן ההליך שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לביטול היתר המצאה התקבלה, היתר ההמצאה מחוץ לתחום מבוטל. בית המשפט לא הכיר בתקפות ההמצאה שבוצעה. בית המשפט סבר כי אין בידי פרמייר עילת תביעה טובה כנגד אמזון, אם בכלל קיימת עילה שכזו; לא מתקיימת חלופה מחלופות תקנה 500 לתקסד"א; בנוסף ולחלופין ישראל אינה הפורום הנאות בנסיבות העניין. לא זו אף זו, יש ממש בטענות אמזון בדבר אי הדיוק שבהצגת העובדות שבבקשה, דבר המעיב על קבלת הסעד המבוקש.
 
בנוסף נפסק כי פרמייר תשלם לאמזון הוצאות משפט בשתי הבקשות שהוגשו בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.
 
הערעור: ביום 19.4.2015 הגישה פרימייר ערעור על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי (ע"ר 28760-04-15, [פורסם בנבו] השופטת ע' צ'רניאק). ביום 21.5.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה הראשונה תבוטל בכל הנוגע להכרעה בשאלת תוקפו של היתר ההמצאה שניתן בכנס, והורתה לדון בסוגיה זו בשנית, בשל כך שלפרימייר לא ניתנה הזדמנות מלאה לטעון בעניין. זכות הערעור של פרימייר על ההחלטה בעניין ביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום נשמרה. 
 
ההחלטה השנייה: ביום 19.7.2015, לאחר שהתקיים דיון מחודש לעניין ההמצאה שבוצעה בכנס, קבעה הרשמת כי אין מקום לשנות מן ההחלטה הראשונה. הרשמת קבעה כי תיקון מס' 2 לתקנות משנת 2013 (להלן: תיקון מס' 2) החמיר את המבחנים לביצוע המצאה למורשה, כך שנדרש כי היא תבוצע למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנתבע בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט. בהמשך לכך, נקבע כי פרימייר לא הוכיחה כי הקשר בין AWS לבין אמזון מקיים את הדרישה לעניין "אותו העסק או אותה העבודה" לפי תקנה 482 לתקנות.
 
הערעור השני: גם על ההחלטה השנייה הוגש ערעור שהתקבל וראו לעניין זה ע"ר 34510-09-15.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

2 באפריל, 2015,

0 תגובות

תנאים לרישום מקביל של סימני מסחר

ערעור שהוגש על ידי חברת BIOSENSORS EUROPE SA כנגד רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר וחברת ביומטריקס בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר. ביום 22.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור על החלטת הפוסקת בקניין רוחני, סגנית רשם הפטנטים ז'קלין ברכה מיום 23.2.2014. בהחלטתה סירבה הרשמת לאשר רישום מקביל של סימני מסחר דומים של המערערת והמשיבה 2, בהתאם לסע' 30 לפקודת סימני המסחר.
 
המערערת הגישה בקשה בסוג 10 לרישום סימן מסחר של הסימנים biomatrix  ו - biomatrix flex . הבקשה נבחנה קובלה ופורסמה ביומן סימני המסחר להתנגדויות הציבור. המשיבה הגישה בקשה עצמאית משלה לרשום את סימני המסחר biometrix  ו – biometrix (מעוצב), גם בסוג 10. 
המערערת הגישה התנגדות לסימני המשיבה, ובמקביל התנהל בין הצדדים מו"מ. בסופו של יום הושג הסדר בין הצדדים לפיו יבקשו מהרשמת רישום מקביל לפי סע' 30 לפקודה. ביום 24.3.2013 הגישו הצדדים לרשמת בקשה לאשר את ההסכם שהושג ביניהם לשימוש מקביל בסימנים הנ"ל.
 
החלטת סגנית רשם סימני המסחר: ביום 23.2.2014 נתנה הרשמת את ההחלטה מושא הערעור דנן, לפיה היא דוחה את בקשתם המשותפת של הצדדים לרישום מקביל, בשל חשש להטעיית הציבור, לאור הדמיון המטעה שקיים לדעתה בין סימני שתי החברות. לפיכך הגישה המערערת את הערעור דנן, לביטול החלטת הרשמת ולאישור הרישום המקביל שהוסכם בין שתי החברות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

30 במרץ, 2015,

0 תגובות

הדימיון בין הסימן Click & fresh לסימן Clip Fresh

הדימיון בין הסימן Click & fresh לסימן Clip  Fresh
ערעור על החלטות רשם הפטנטים שהוגש על ידי חברת מילניום כנגד חברת Farm Chalk. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר.
 
העובדות: ערעור על החלטות רשם הפטנטים אסא קלינג מיום 12.3.2014, בעניין התנגדות המערערת לרישום סימן המסחר המעוצב של המשיבה, ומיום 24.7.2014, בעניין חיוב המערערת בהוצאות המשיבה בהליך ההתנגדות. 
 
המשיבה, חברה בינלאומית שמרכז עסקיה בהונג קונג ובסין, ושמוצרי כלי הבית והמטבח שלה משווקים במדינות רבות בעולם ובישראל, הגישה בקשה לרישום סימן מסחר מעוצב שבמרכזו אליפסה שבתוכה רשומות המילים -   Clip  Fresh ומתחת לאליפסה מופיע הכיתוב "By Farm Chalk. המערערת הגישה את התנגדותה  לסימן המסחר, לטענת הסימן דומה לסימנה המעוצב "Click & fresh"  , בסוג זהה. 
 
החלטת הרשם: ביום 12.3.2014 נתן הרשם החלטתו, לפיה התנגדות המערערת נדחית מאחר שהיא לא הוכיחה דמיון מטעה בין הסימנים, ולפיכך הורה הרשם על רישום הסימן המבוקש. 
בנוסף חייב הרשם את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪. 
 
מכאן הערעור שלפנינו בו עותרת המערערת לביטול החלטות הרשם, הן לעניין דחיית התנגדותה והן לעניין ההוצאות. 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

3 בפברואר, 2015,

0 תגובות

חוות דעת מומחה מחשבים

חוות דעת מומחה מחשבים
בקשת לסעדים זמניים (במעמד שני הצדדים) שהוגשה על ידי חברת לייבדיאנאס בע"מ ויגאל רוזנקרנץ כנגד קובי (סבח) שחר, גורני אינטראקטיב בע"מ, ג'יסייטס בע"מ, וירטואלבוקס בע"מ, מסך – פרסום אלקטרוני בע"מ, רותם אופיר ובזק בינלאומי בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 30.11.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: המבקשת 1, חברת לייבדיאנאס בע"מ, פועלת כרשם מוסמך של שמות מתחם מטעם איגוד האינטרנט הישראלי. לייבדיאנאס טוענת כי הקימה מערכת טכנולוגית מקורית לרישום שמות המתחם המבוססת על קוד תוכנה המוגן בזכויות יוצרים ומהווה סוד מסחרי שלה. המבקש 2, מר יגאל רוזנקרנץ, והמשיב 1, מר קובי (סבח) שחר, היו בעלי מניות ודירקטורים בחברה. לטענת החברה שחר היה מעורב בפיתוח ובכתיבה של חלק ניכר מקוד התוכנה שלה ובעקבות סכסוך שפרץ בין רוזנקרנץ ושחר, רכש רוזנקרנץ את מלוא אחזקותיו וזכויותיו של שחר בחברה. המשיבה 2, חברת גורני אינטראקטיב בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט המשמש לרישום שמות מתחם בשם BOX (להלן: אתר בוקס). 
 
לטענת המבקשים, מבדיקה שערכו, הנתמכת בחוות דעת מומחה מטעמם, עלו אינדיקציות רבות לכך שרכיבים מהמערכת המופעלת באתר בוקס מבוססים על המערכת של החברה ומועתקים ממנה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שחר אחראי לפעילות אתר בוקס, למעשי הפרת זכויות המבקשת ול"דליפת" סודותיה המסחריים, וכי נעשו מאמצים רבים להסתיר את מעורבותו בפעילות חברת גורני. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכויות היוצרים שלהם בקוד התכנה המשמשת את המערכת לרישום שמות המתחם וביצירות אחרות המוטמעות בו הופרו; סודותיה המסחריים של החברה נגזלו; וכי שחר הפר הן את ההסכם שכרת עם רוזנקרנץ והן את חובת האמון שלו.
 
מינוי מומחה על ידי בית המשפט: בית המשפט מינה מומחה בתחום פיתוח תוכנת מחשב וקבע כי המומחה יהיה מוסמך לקבל לידיו את "קוד התוכנה המקורי" של שני הצדדים על מנת להשוות ביניהם וכן מידע בעל-פה והסברים, לפי שיקול-דעתו. נפסק כי המומחה ידאג לתיעוד מלא של פעילותו.
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את הבקשה לסעדים זמניים לאור מסקנות המומחה שמונה על ידי בית המשפט.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

29 בינואר, 2015,

0 תגובות

דמות ידוען כחלק מסימן מסחר

דמות ידוען כחלק מסימן מסחר
תביעה ובקשה למתן סעדים זמניים שהוגשה על ידי חברת S.A.Societe  Des Produits  Nestle, חברת S.A. Nespresso Nestle וחברת  נספרסו ישראל בע"מ כנגד אספרסו קלאב בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט מגן אלטוביה. ביום 14.1.2015 ניתנה ההחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים.
 
העובדות: בקשה למתן סעדים זמניים בה עותרות המבקשות להורות למשיבה: לחדול מלעשות שימוש כלשהו בתשדיר פרסומת מסחרית בו נעשה שימוש בכפיל של השחקן George Clooney (קלוני) וכן לחדול מלעשות שימוש בפרסומת הכוללת תסריט הדומה לפרסומות של המבקשות.
 
הצדדים עוסקים בשיווק קפסולות ומכונות קפה.  המשיבה פרסמה תשדיר פרסומת לאספרסו. לטענת המבקשות, תשדיר אספרסו כולל הופעה של שחקן שהינו "כפיל" של קלוני ובפרסום תשדיר אספרסו על ידי המשיבה יש משום פגיעה בזכויותיהן. 
 
פרסומת אספרסו קלאב:
 
פרסומת נספרסו:
 
תוצאות ההליך: הבקשה נדחית. נפסק כי המבקשות ישלמו למשיבה את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 58,500 ₪. 
 
בנוסף הוצע למבקשות להסכים, כי תדחה תביעתן ללא חיוב נוסף בהוצאות.
 
בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה למאמר בנושא ראו לינק זה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

המונופול המוענק על ידי סימן מסחר

תביעה שהוגשה על ידי חברת הבית הפיננסי י.כ. בע"מ כנגד יצחק יעקב. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 7.10.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת היא הבעלים של סימן מסחר מספר 207226  "הבית הפיננסי" והיא תובעת את הנתבע בטענה כי הוא עושה שימוש מפר בסימנה הרשום. הנתבע עשה שימוש בסימן כבר שנים קודם לכן במסגרת אתר אינטרנט שהקים לעסקו.
 
הנתבעת תובעת סעדים לצו מניעה ולפיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין הפרת סימן המסחר.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזה צו מניעה המורה לנתבע להימנע מעשיית שימוש כלשהו בסימן המסחר של התובעת, "הבית הפיננסי", ובכלל זה באמצעות האתר. יתר העילות והסעדים שנתבעו, נדחים. לנוכח כלל הנסיבות כפי שנתבררו בתיק זה, אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

15 בינואר, 2015,

0 תגובות

עיקר האמצאה בפטנט (ערעור)

עיקר האמצאה בפטנט (ערעור)
ערעור שהוגש על ידי חברת טרפלקס פל-ים בע"מ וחברת  UNIDELTA S.P.A כנגד חברת פלסאון. ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) מתאריך 25.05.2010 בת"א 1795/06. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים השופטת מרים נאור, השופט חנן מלצר והשופט יורם דנציגר. השופט חנן מלצר כתב את עיקר פסק הדין. ביום 18.12.2014 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרו נקבע כי אחד מבין מוצריה של המערערת 2, אשר יובא ושווק בישראל על-ידי המערערת 1 (מוצר יונידלתא), יש בו הפרה של פטנטים הרשומים בישראל על שם המשיבה.
 
פלסאון הינה חברה אשר עוסקת בייצור ושיווק של מָחבַּרים לצינורות. על שמה של החברה רשומים שני פטנטים ישראלים: פטנט ישראלי מס' 125899, ו-פטנט ישראלי מס' 127327, אשר מהווה "פטנט מוסף" לפטנט הראשון. שני הפטנטים הנ"ל עוסקים במָחבַּרי צינורות.
 
פלסאון הגישה לבית המשפט המחוזי, תביעה לקבלת צו מניעה קבוע כנגד המערערות וכן פיצויים מהן בעילות של: הפרת פטנט ו"גניבת עין". בכתב התביעה טענה פלסאון כי בחודש דצמבר 2005 נודע לה שהמערערת 1 שיווקה בישראל מחברי צינורות שיוצרו על-ידי המערערת 2 (מוצר יונידלתא), ושהיה בהם, לגישתה של פלסאון, חיקוי מפר של הפטנטים הנ"ל שבבעלותה, במשמעות סעיף 49 לחוק הפטנטים. כן טענה פלסאון כי עיצובו של מוצר יונידלתא דומה לעיצובם של המחברים שהיא מייצרת, ושיווקו עולה כדי "גניבת עין", במשמעות מונח זה בחוק עוולות מסחריות.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל (בפסק דין חלקי שדן בשאלת האחריות) את התביעה להפרת הפטנט בהתבסס על סעיף 49 לחוק הפטנטים, בקובעו כי על אף שלא היתה "הפרה מילולית" של הפטנט (קרי: ניצול אמצאתה של פלסאון בדרך המוגדרת בתביעות שהוגדרו במסמכי הפטנט שבבעלותה) – מוצר יונידלתא מהווה הפרה של עיקר הפטנט של פלסאון, וזאת מאחר שמוצר יונידלתא: "פועל פעולה הזהה במהותה לזו של האמצאה, ובאותן דרכים שבהן פועל הפטנט". 
 
על כן אסר בית המשפט קמא על המערערות לעשות שימוש במחברים שיש בהם הפרה של הפטנט של פלסאון. בנוסף נאסר על המערערות לעשות שימוש במחברים המהווים חיקוי של מחברי פלסאון, זאת, כנראה, בהתבסס על העוולה של גניבת עין. 
כן הוציא בית המשפט צו המורה למערערות להמציא למשיבה דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון על כל המכירות שהן ביצעו עד למועד עריכת הדו"ח לשם הערכת הפיצויים בגין ההפרות הנטענות. 
 
בנוסף בית המשפט קמא חייב את המערערות בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורכי דינה של פלסאון בסכום כולל של 60,000 ש"ח + מע"מ.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי דין הערעור להתקבל. ביחס לעילת הפרת הפטנט, בקשת הפטנט של פלסאון אושרה לנוכח השכלול המקורי שהציגה במחברי צינורות בעלי קטרים גדולים. עם זאת, על אף שאכן קיים דמיון בין מוצר יונידלתא לבין האמצאה של פלסאון – הוא איננו נוגע לשכלול האמור. שכלול זה נעדר ממוצר יונידלתא, ולכן המוצר האחרון מהווה מוצר נחות ביחס למחבר שבבסיס הפטנט של פלסאון, שהרי הוא עושה שימוש רק בידע שהיה במסגרת נחלת הכלל במועד הגשת בקשת הפטנט של פלסאון. 
 
על כן לא סבר בית המשפט כי יש במוצר יונידלתא הפרה של הפטנט של פלסאון. מאידך גיסא – עוולת גניבת העין, שלא נותחה בפסק הדין, טעונה עדיין בירור שטרם הושלם, ולכן יש להחזיר מכלול זה לבית המשפט המחוזי הנכבד.
 
בנוסף נפסק כי המשיבה תחוייב בהוצאות המערערות בשתי הערכאות, בסכום כולל של 75,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
 

23 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר רונית רפאל

תביעה שהוגשה על ידי רונית רפאל לייטרסדורף וחברת רונית רפאל מדע היופי בע"מ כנגד רונית אלטמן רפאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 15.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: שתי נשים מכוּנות באותו שם פרטי ושם משפחה, ועוסקות באותו תחום עיסוק. האחת בונה מוניטין נרחב לשׁמה, המבוסס על עסקיה המצליחים, ואף משתמשת בו כמוּתג מסחרי מוּכּר, האחרת מבקשת אף היא לעשות שימוש בשם זה כמייצג את עסקיה, באופן, שלטענת הראשונה נהנה משימוש שלא כדין במוּתג אותו בנתה. 
 
במסגרת דיון בבקשת התובעת לסעד זמני הוסכם בין הצדדים כי: הנתבעת לא תעשה שימוש במישרין או בעקיפין מותג "רונית רפאל". 
 
וכן הוסכם כי בית-המשפט יפסוק, לפי שיקול-דעתו, בנושא סעדים כספיים, וזאת לאחר שיקבל טענות קצרות בכתב מאת עורכי-הדין (אין מדובר בהסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 40,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת , תשלם לתובעות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 11,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בספטמבר, 2014,

1 תגובות

תנאים להוכחת קיומו של סוד מסחרי

תנאים להוכחת קיומו של סוד מסחרי
תביעה שהוגשה על ידי חברת רחמני ד.א.מ עבודות עפר בע"מ וחברת פב טק (2003) בע"מ, כנגד מדינת ישראל, משרד הביטחון וצבא ההגנה לישראל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן.
 
העובדות: בשנת 2001, קבוצת אנשי עסקים ישראליים, אשר הייתה סבורה כי יש בידה פתרון לבעיית המנהרות, פנתה לבכירי מערכת הביטחון שעמם הייתה לה היכרות מוקדמת, על מנת לשכנעם לקבל את הפתרון המוצע. פתרון היזמים היה מבוסס על שיפור ושדרוג של כלי מסוים.
 
בתובענה נטען, כי אף שמרבית גורמי המקצוע בצבא סברו כי המדובר בפתרון מתאים, טולטלו יזמי הפתרון בין הגורמים השונים במערכת הביטחון במשך שלוש שנים, כאשר כל אותה עת היזמים השקיעו ממרצם ומכספם בשיפור ובשדרוג הפתרון המוצע, לפי הצרכים שהוצגו לפניהם על ידי מערכת הביטחון. על פי הטענה, בסופה של אותה תקופה התברר ליזמים, כי לא רק שמערכת הביטחון איבדה שנים יקרות שבהן הייתה יכולה לעשות שימוש בפתרון המוצע, אלא שסודות מסחריים שהפקידו היזמים בידי נציגי מערכת הביטחון הועברו לצדדים שלישיים, תוך הפרת התחייבויות מערכת הביטחון להתקשר עמם ללא מכרז, לצורך יישום הפתרון.
 
על בסיס העילות המשפטיות המפורטות לעיל טענו התובעות, כי על המדינה לשלם להן את סך של 8,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי הציפייה בגין הרווח הצפוי מהפרויקט נשוא המכרז, ולחילופין סך של 5,500,000 ₪, המשקפים את פיצויי ההסתמכות בגין הפרת חובות חקוקות החלות על המדינה בגין חוק חובת מכרזים ובגין דיני המכרזים.  
 
תוצאות ההליך: בית המשפט דחה את טענת התובעות, לפיה מערכת הביטחון עשתה שימוש בסודות מסחריים שהיזמים הפקידו בידיה וכי הנתבעת התחייבה להתקשר עם התובעות כ"ספק יחיד", לצורך יישום הפתרון. 
יחד עם זאת, נפסק כי התובעות זכאיות לפיצויי הסתמכות מהנתבעת בשל התנהלות מערכת הביטחון שלא בדרך מקובלת ובתום לב בשלב המכרז. 
 
לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תפצה את התובעות בסך של 50,000$.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

אין גניבת עין במספר קטלוגי שלא רכש מוניטין

אין גניבת עין במספר קטלוגי שלא רכש מוניטין
תביעה שהוגשה על ידי חברת אמסטק בע"מ כנגד חברת אקסטרה תקשורת בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 18.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה זו בטענה כי הנתבעת, שבדומה לתובעת עוסקת בייבוא מוצרי תשתית לשוק התקשורת והסלולר, ביצעה כלפי התובעת שורה של עוולות בקשר עם ייבוא אנטנות סלולריות מסין, אשר גרמו נזקים כספיים כבדים לתובעת. בכתב התביעה מפורטות שתי פרשות; הפרשה הראשונה מייחסת לנתבעת עוולה של גרם הפרת חוזה בלעדיות בין התובעת לבין ספק סיני ועשיית עושר שלא כדין, עת התקשרה עם הספק הסיני לשם אספקת מוצר אנטנה סלולרית שלגביו נטען כי יש לתובעת חוזה יבוא בלעדי עם הספק הסיני. הפרשה השנייה מייחסת לנתבעת עוולה של הטעייה, גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וזיוף, עת ייבאה מסין אנטנות סלולריות ובהגיען ארצה הסירה מהן את המדבקות הנושאות את מספרן הקטלוגי האמיתי והדביקה עליהן מדבקות שעליהן מספר קטלוגי אחר, של אנטנות שאותן מייבאת התובעת. לאחר שהתובעת ויתרה על עילות התביעה הרלבנטיות לפרשה הראשונה, כהגדרתה לעיל, עניינו של פסק הדין הוא אך בפרשה השנייה. 
 
האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E הינה אנטנה בעלת מפרט זהה למפרט האנטנה של התובעת הנושאת מק"ט QX-800-2500-3A, כאשר האנטנה של הנתבעת נבדקה על ידי סלקום, נמצאה מתאימה ואושרה לשימוש במתקניה. עוד עולה כי סלקום היא אשר הנחתה את הנתבעת להדביק על האנטנה של הנתבעת הנושאת מק"ט CE-03-08/2.5V-E, מדבקה עם מק"ט שאותו מסרה לנתבעת, הוא מק"ט QX-800-2500-3A, המשמש את אנטנות התובעת.    
 
הסעדים שהתבקשו במסגרת התובענה הם פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין אובדן הזמנות שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה הראשונה; פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין גניבת עין והטעייה שנגרמו לתובעת במסגרת הפרשה השנייה; וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ובסה"כ פיצוי בסך 350,000 ₪. בנוסף, התבקש צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להתקשר עם הספק הסיני וכן צו עשה שיורה לנתבעת להסיר את כל המדבקות המזויפות אשר התקינה על האנטנות ובהן מספרים קטלוגים השייכים לתובעת. עוד התבקש צו שיורה לנתבעת למסור פירוט של כל התקבולים אשר התקבלו כתוצאה ממכירה של מוצרים שיובאו מהספק הסיני בתקופת הבלעדיות.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

26 באוגוסט, 2014,

1 תגובות

צירוף ראיות חדשות בהליך התנגדות לבקשת פטנט

ערעור על החלטת כב' הפוסקת בקניין רוחני (שושנה כספי יערי), לפיה קיבלה את הבקשה לרישום פטנט שהגישה המשיבה ודחתה את התנגדות המערערת לבקשת המשיבה. ערעור הוגש על ידי חברת מפעלי פ.מ.ס. מיגון כנגד חברת DSM. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר. ביום 12.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: מבקשת הפטנט (המשיבה) הגישה בקשת פטנט שכותרתה: "סיבי פוליאולפין בעלי כיווניות גבוהה". המשיבה הגישה גם 2 בקשות לפטנט מקביל באירופה אשר אחת מהן נדחתה והשניה צומצמה.
המערערת הגישה התנגדות לבקשת הפטנט של המשיבה. במהלך דיוני הוכחות לפני הפוסקת ביום 29.6.2011, ביקשה המערערת להגיש את תיק הבחינה האירופאי, אך סורבה ע"י הפוסקת. 
בהחלטה מיום 17.10.2013 אישרה הפוסקת את בקשת הפטנט ודחתה את התנגדות המערערת. בערעור דנן משיגה המערערת על החלטה זו, וכן היא טוענת כנגד הסירוב לקבל את התיק האירופאי. 
 
להחלטה הראשונה של הפוסקת ראו מאמר שלהלן.
 
להחלטה השנייה של הפוסקת (לאחר ערעור זה) ראו מאמר שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הערעור מתקבל, החלטות הפוסקת מיום 29.6.2011 ומיום 17.10.2013 מבוטלות, בית המשפט החזיר את התיק לפוסקת לצורך גביית הראיה של תיק הבחינה המלא של הפטנט האירופאי המקביל. נפסק כי לאחר בחינת מכלול הראיות, הפוסקת תיתן החלטה חדשה. 
 
בנוסף נפסק כי מאחר שהמערערת עצמה אחראית למחדלים דיוניים, הדבר יבוא לידי ביטוי בכך שהיא זו שתישא בהוצאות הערעור ושכ"ט ב"כ המשיבה בסך 15,000 ₪.
 
להשלמת התמונה יצויין כי ביום 23.9.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט העליון, בקשת רשות ערעור על פסק דין כב' השופטת י. שיצר (רע"א 6383-14 מפעלי פ.מ.ס. מיגון בע"מ נ' s B.VDSM IP Asset). ביום 21.10.2014 דחה כב' השופט א. רובינשטיין את בקשת רשות הערעור. זאת בנימוק שפסק הדין הנ"ל אינו מסיים את ההליך אלא מחזיר את הדיון לערכאה זו. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

5 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק
תביעה שהוגשה על ידי חברת ADIDAS AG וחברת ADIDAS INTERNATIONAL MARKETING B.V.  כנגד יעקב בטש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 30.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המשטרה ביצעה חיפוש בחנות בשם "B גוד", זאת בעקבות תלונה שהגישה אדידס. בחיפוש נתפסו מוצרי הלבשה הנושאים ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. בטש מכר לעסק "B גוד" כ-870 מוצרי הלבשה הנושאים כנטען ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. המשטרה ביצעה גם חיפוש בחנות ובמחסן השייכים לבטש. בחיפוש נתפסו מאות פריטי לבוש המפרים כנטען את זכויות אדידס. 
 
לטענת אדידס, מוצרי בטש נושאים ללא הרשאה את סימני המסחר או סימנים הדומים לסימני המסחר הרשומים של אדידס, והלבוש המסחרי של מוצרים אלה אף הועתק מהלבוש המסחרי של מוצרי אדידס מקוריים. נטען כי במעשיו בטש מפר את זכויותיה של אדידס בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב, מעוול בגניבת עין וגזילת המוניטין שלה, ומתעשר ולא במשפט על חשבונה; והכל תוך שבטש גורם או עלול לגרום לפגיעה הן באדידס והן בציבור הצרכנים.
 
להשלמת התמונה יצויין כי התביעה נוהלה בתחילה גם נגד נתבע נוסף - מאיר משה-שוילי וביום 1.10.09 ניתן כנגד אותו נתבע פסק דין חלקי בהסכמה לפיו: ניתנו צווי מניעה והשמדת המוצרים וכן חויב מאיר משה-שוילי בהוצאות הכרוכות בכך ובתשלום פיצויים לתובעות בסך 100,000 ש"ח. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזה צו מניעה המורה להימנע מכל שימוש במוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של אדידס או כל סימן הדומה לסימני מסחר אלה.
בית המשפט הורה על השמדת המוצרים שנתפסו.
לא נפסק כל פיצוי מאחר והתובעות לא הוכיחו נזק.
לא ניתן צו להוצאות.
 
הנתבע יוצג על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

3 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

נדחתה תביעה להפרת סימן מסחר "צ'ופצ'יק"

תביעה שהוגשה על ידי הילה קטש כנגד חברים הפקות בע"מ, עמית שקד ודרור טייכנר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט שאול שוחט. ביום 29.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הינה אמנית הופעות ילדים המופיעה תחת שם הבמה "צ'ופצ'יק" רכשה שם מתחם  בשם chupchic.co.il"" ורשמה את השם "צ'ופצ'יק" כסימן מסחרי בסוג 41, המתייחס ל"הופעות לילדים המוקלטות על גבי דיסקים, הופעות לילדים". הנתבעים הפיקו מופע לילדים הנושא את השם "הדוד חיים". במופע זה משתתפים, כדמויות משניות, צמד בשם "פנצ'ר וצ'ופצ'יק". את הדמות העונה לשם "צופצ'יק" בצמד מגלם מר דרור טייכנר.
 
התובעת פנתה במכתב התראה להפסקת השימוש בשם "צ'ופצ'יק" ודרישה כספית לפיצוי על הפרת סימנה המסחרי. בעקבות מכתב זה הסכימו הנתבעים להפסיק את השימוש בשם "צ'ופצ'יק".
 
התובעת הגישה תביעה בה טענה כי יש לחייב את המשיבים בפיצוי סטטוטורי על סך 200,000 ₪ (במקום 100,000 ₪ בכתב התביעה המקורי) בגין הפרת סימן מסחר רשום לפי פקודת סימני מסחר " או עוולת גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות ופגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות.
.
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה נדחית על כל חלקיה - התובעת לא הוכיחה חשש להטעייה. בנוסף נפסק כי התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט הנתבעת 1 בסך של 20,000 ש"ח.
 
הנתבעים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

19 ביוני, 2014,

0 תגובות

הוספת ראיות בהליך התנגדות לפטנט

הוספת ראיות בהליך התנגדות לפטנט
ערעור שהוגש על ידי ענת ומשה גבאי כנגד חברת עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת יהודית שיצר. ביום 12.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ערעור חוזר על החלטת סגנית רשם הפטנטים (ז'קלין ברכה) לפיה קיבלה את התנגדות המשיבה לבקשה לרישום פטנט שהגישו המערערים.
 
המערערים הגישו בקשה לרישום פטנט מס' 179840, שמהותו היא מזרון אוורירי לתינוקות שנועד למנוע את אחד הגורמים לתסמונת מוות בעריסה. המשיבה, חברה לייצור מזרונים, שלטענתה משווקת גם מוצרים דומים לפטנט המבוקש, הגישה התנגדות לרישום הפטנט. בין היתר טענה המשיבה שלא הוכחה דרישת ההתקדמות האמצאתית ודרישת היעילות לפי סע' 3 לחוק הפטנטים.
 
החלטת סגנית רשם הפטנטים: נפסק כי הפטנט איננו כשיר לרישום מאחר שלא הוכחה ע"י המערערים דרישת היעילות של הפטנט המבוקש.
 
פסק הדין הראשון של בית משפט המחוזי בערעור: נדחתה בקשת המערערים להגשת ראיות חדשות בערעור ונדחה הערעור, מהטעם שהמערערים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח את דרישת היעילות לרישום פטנט.
 
פסק הדין בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון: בקשת רשות הערעור התקבלה,  בית המשפט העליון הורה כי התיק יוחזר לבימ"ש המחוזי לבחינה חוזרת של בקשת המערערים להוספת ראיות חדשות בערעור הנוגעות לשאלת היעילות של הפטנט המבוקש על ידם.
 
תוצאות ההליך זה - פסק הדין השני של בית משפט המחוזי בערעור: הערעור מתקבל באופן חלקי, בית המשפט התיר הגשת ראיות חדשות. התיק מוחזר לסגנית רשם הפטנטים על מנת שתבחן את הראיות החדשות של המערערים, לצורך הוכחת דרישת היעילות הנחוצה לשם רישום הפטנט המבוקש, ועל מנת שבהתאם לראיות אלו תינתן החלטה חדשה בעניין בקשת המערערים לרישום הפטנט והתנגדות המשיבה לבקשה זו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

17 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב

הפרת זכות יוצרים בתוכנת מחשב
תביעה שהוגשה על ידי חברת דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ כנגד גיל סנפיר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. ביום 9.4.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת פיתחה תוכנה בשם "דנאל 2000", לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך ומוצרים פיננסיים. הנתבע, גיל סנפיר, פיתח תוכנה לתפעול וניהול תיקי ניירות ערך, אשר לטענת התובעת מהווה העתקה של תוכנת "דנאל 2000". 
כנגד שיווק התוכנה ניתן צו מניעה זמני ובתביעה עותרת התובעת לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע ולפיצוי כספי בגין הפרת זכות יוצרים, גזל סוד מסחרי ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בתוכנת דנאל.  ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר על הנתבע להפר את זכויותיה של התובעת.
בנוסף נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 80,000 ש"ח  בגין הפרת זכות היוצרים.
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך של 35,000 ₪.
 
הערת DWO: פסק דין חשוב ומלומד המסביר לראשונה את השינוי שנוצר בדין החדש למול הדין הישן ביחס לחישוב למספר הפרות של זכויות יוצרים. בנוסף, פסק הדין מבהיר את היקף ההגנה לתוכנה בעלת מאפיינים פונקציונאלים.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

1 באפריל, 2014,

0 תגובות

היחס בין הגנת מדגם להגנת זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש  לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי.  היצירות אותן יצר התובע  כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות  שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
 
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
 
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
 
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב. 
 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא  קומפי  לתובע  ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי  שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במרץ, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים ביצירה אדריכלית

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל אילן פיבקו כנגד חברת הלה הנדסה בניה ויזום (1998) בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 16.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכניות אדריכליות אותן העביר התובע לנתבעת כחלק מהזמנת שירותיו לעניין פרויקט נדל"ן ייחודי שבוטל, וכן להפרשי שכר.
 
התובע סיפק לנתבעת שירותים שבמסגרתם העביר לה תוכניות אדריכליות. בשלב כלשהו בוטל הפרויקט, ובהמשך לכך התגלה לתובע, כי הנתבעת מקדמת מכירת בתים פרטיים ביישוב לגורמים פרטיים, תוך שימוש בתוכניותיו ובאמצעות פרסומן באתר האינטרנט שהוקם לטובת הפרויקט. לטענת התובע לא קיבל תשלום בעבור שירותיו, ופרסום זה נעשה בלא ידיעתו, ואף תוך הפרת זכויות היוצרים שלו בתוכניות האמורות. 
 
התובע הגיש תובענה לבית משפט השלום לסעד כספי בסך של 718,535 ₪, בה טען, כי הנתבעת לא עמדה בתשלום לו התחייבה לפי ההסכם בין הצדדים, עד לשלב הפסקת הפרויקט. בנוסף הגיש התובע תובענה נוספת לבית משפט זה, שעיקרה טענה להפרת זכות היוצרים שלו בתוכניות, בניגוד לסעיפים 35(א) ו- 11(2) לחוק זכויות יוצרים וכן בעילות רבות נוספות, לרבות בין היתר: גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט ומספר עוולות נזיקיות. התביעות אוחדו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בעילה של הפרשי שכר, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע הפרש שכר בסך 127,200 ₪, בצירוף מע"מ כחוק והפרשי ריבית והצמדה מיום סיום ההסכם בין הצדדים. בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בתיק הנ"ל של בימ"ש השלום ובתיק הנוכחי וכן שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪.   
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

16 במרץ, 2014,

0 תגובות

הגנה על סימן בעל "ניחוח אוניברסאלי"

הגנה על סימן בעל
המרצת פתיחה שהוגשה על  ידי קולקשן סוהו כנגד חברת אלקטרה נדל"ן בע"מ וחברת בן אפרים ובניו בניה ויזום בע"מ. התביעה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 9.3.2014 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: המבקשת רשת לממכר מוצרים מעוצבים תחת הסימן "SOHO" הרשום בסוג 35. המשיבות בנו מתחם מסחרי וּשמו המיועד הוא: "SO HO".
 
לטענת המבקשת כבעלים של סימן מסחר שנרשם לגבי המילה, היא זכאית למונופולין גם לגבי כל הצורות המעוצבות, ללא התחשבות בדרך הכתיבה וכי המשיבות מפרות את סימנה המסחרי.
 
תוצאות ההליך: המרצת הפתיחה נדחתה. למרות זאת בית המשפט הורה למשיבות להימנע משימוש בפירסומיהן בגופן (font) זהה לזה בו עשתה המבקשת שימוש לגבי סימנה עד היום, וכן לא תיכלל המילה Design בצמוד למילה SOHO (במאוזן או במאונך) כאשר היא תתנוסס על המרכז המסחרי או בצמוד או בסמוך לו. 
 
בנוסף בית המשפט חייב את המבקשת לשלם למשיבות את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך
 
 

26 בפברואר, 2014,

0 תגובות

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם

אין הגנה על דגמי שעונים שלא נרשמו כמדגם
תביעה שהוגשה על ידי חברת Ice s.a. וחברת Ice IP s.a. כנגד טיים קונספט 1999 בע"מ ורענן  כץ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הנתבעים שיווקו שעונים בעלי דמיון חזותי של שעונים אופנתיים הדומים לשעוני התובעות, הנושאים שמות שונים ואריזות חיצוניות שונות.
 
התובעת הגישה תביעה ובקשה לסעדים זמניים שעיקרן בטענות לגניבת עין, הפרת זכות יוצרים ועשיית עושר שלא במשפט.
 
התובעות עתרו למתן פסק-דין שיורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל שימוש בשעונים מושא התובענה, וכן לפיצוי בסך של 500,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נוכח הנסיבות, נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

18 בפברואר, 2014,

0 תגובות

גזל סוד מסחרי ביחס לפרויקט נדל"ן

תביעה שהגיש ברוס מינצר כנגד האדריכלים עירית-ברכה סולסי-שלף, דרור יעקב גרשון וחברת שכון ובינוי יזמות נדל"ן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט אורי שהם. ביום 5.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, ולתשלום פיצויים בסכום של 751,431 ₪, בעילות של גזל סוד מסחרי; תיאור כוזב; תחרות לא הוגנת; הפרת הסכם; ועשיית עושר ולא במשפט. 
 
התובע, יזם בתחום הנדל"ן פנה אל הנתבעים, אדריכלים במקצועם וביקש את עזרתם בקידום פרויקט נדל"ני, על-פי רעיון ה-TOD ("Transit Oriented Development"). הנתבעים הכינו עבור התובע תוכנית רעיונית ובגין עבודתם זו של הנתבעים שולם להם על ידי התובע ולאחר מכן ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה.
לשיטתו של התובע, מאחר שהוא לא נענה לדרישות השכר של הנתבעים, הם פעלו בחוסר תום לב כלפיו, והפרו את הסכם ההתקשרות. לטענות השתמשו הנתבעים בכל המידע היזמי אליו הם נחשפו, פנו אל הנתבעת 3, עניינו אותה באותו פרויקט, ואף העבירו אליה את כל המידע, על מנת שזו תעסיק אותם, ותוציא את הפרויקט לפועל. פנייתם של הנתבעים אל הנתבעת 3 טירפדה את המשא ומתן של התובע עם בעלי החלקות ביחס לפרוייקט, וגרמה להם לסגת מהמשא ומתן עימו. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, בית המשפט חייב את התובע בהוצאות הנתבעים בסכום של 20,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 בפברואר, 2014,

0 תגובות

זכויות יוצרים בספר לימוד

זכויות יוצרים בספר לימוד
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2048/03 ובת"א 1079/04 שניתן ביום 28.10.2008 על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל.
 
המערערות בע"א 10242/08 והמשיבות שכנגד: רבקה מוצפי, מיכל שחר ורכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ כנגד המשיבה ברע"א 10242/08 והמערערת שכנגד: רחל קבלי. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטת אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. ביום 10.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: רחל קבלי הוציאה תחת ידיה שורה של ספרי לימוד. רבקה מוצפי ומיכל שחר, אף הן הוציאו לאור ספרי לימוד. רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, היא שותפה במחצית זכויותיה של קבלי בספר "להבין, לתרגל ולדעת", וכן המוציאה לאור של שני ספריהן של מוצפי ושחר לגביהם נטען כי הם מפרים את זכויות היוצרים של קבלי.
 
קבלי הגישה שתי תביעות, האחת לבית משפט השלום בהרצליה והשניה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהן טענה כי בשני ספריהן של מוצפי ושחר ישנן 18 הפרות של זכויות יוצרים שלה מתוך שבעת ספריה. 
 
פסק דינו של בית משפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, קיבל בחלקן שתי תביעות של קבלי בגין הפרת זכויות יוצרים, ונפסק לטובתה פיצוי כולל בסך 520,000 ₪ + הוצאות בסך 50,000 ₪, וכן ניתן צו מניעה קבוע וצווי איסוף ומסירה של היצירות המפרות.
 
תוצאות ההליך:  הערעור התקבל. נפסק כי אין המדובר בהפרה של זכות יוצרים. בנוסף נפסק כי המשיבה תחזיר למערערות הסכומים ששולמו על ידן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין המערערות בסך 100,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

23 בינואר, 2014,

0 תגובות

ראיות חדשות בערעור על החלטת רשם הפטנטים

ראיות חדשות בערעור על החלטת רשם הפטנטים
בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב עש"א 31009-01-13 [פורסם בנבו] (כב' השופטת י' שיצר).הבקשה הוגשה על ידי ענת גבאי ומשה גבאי כנגד עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ. הבקשה נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט סלים ג'ובראן, השופט ניל הנדל והשופט אורי שהם. ביום 21.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המבקשים הגישו בקשה לרישום פטנט מס' 179840 ביחס ל"התקן למיטת תינוק למניעת תסמונת מוות בעריסה". המשיבה הגישה התנגדות לרישום הפטנט מנימוקים שונים, בין היתר בשל העדר התקדמות המצאתית והעדר יעילות לפטנט המבוקש, ונוהל הליך בפני סגנית רשם הפטנטים. 
 
החלטת רשם הפטנטים: הפוסקת קבעה בהחלטתה כי יש בפטנט המבוקש משום התקדמות אמצאתית, אולם המבקשת לא הוכיחה את יעילות הפטנט, במניעת אחד הגורמים למוות בעריסה. 
 
החלטת בית המשפט המחוזי:  דחה ערעור על החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים (ז' ברכה) והותיר על כנה את הקביעה כי האמצאה בגינה נתבקש הפטנט לא ממלאת אחר דרישת ה"יעילות האמצאתית" הקבוע בחוק כתנאי להכרה בפטנט. בנוסף בית המשפט 
לא התיר למערערים להתיר להגיש ראיות נוספות לצורך הוכחת יעילות הפטנט. 
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי יש להעניק רשות ערעור בסוגיית הגשת ראיות חדשות, לדון בערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, באופן שהעניין יוחזר לבית המשפט המחוזי למתן החלטה חדשה על-סמך ההנמקה בפסק דין זה.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
 
 

21 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות
תביעה שהוגשה על ידי חברת מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ כנגד מזרח ומערב מזון בע"מ, מזרח ומערב חנויות בע"מ, ליאור מטלון וגיל גבע. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 7.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג "מזרח ומערב" בתחום סיטונאות המזון ממזרח אסיה, וצו למתן חשבונות בנוגע לרווחים שהפיקו הנתבעים מן השימוש במותג הנ"ל בתחום זה. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש מפר ומטעה במוניטין שצברה התובעת במותג "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, בניגוד להסכם שנכרת בין הצדדים, אשר במסגרתו נמכר לנתבעים המוניטין בשם "מזרח ומערב" בתחום הקמעונאי בלבד. יתר על כן, נטען כי הנתבעים הפרו, ועל אף הכחשות נמרצות מצידם הם עודם מפרים, את סימנה המסחרי הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד הנתבעת 1 ונדחתה כנגד הנתבעים 2-4. 
 
בנוסף, ניתן בזה צו מניעה האוסר על נתבעת 1 להוסיף לעשות שימוש בשם המסחרי "מזרח ומערב" בתחום היבוא והשיווק הסיטונאי של מוצרי מזון מן המזרח הרחוק.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תגיש לתובעת בתוך 30 ימים דין וחשבון ערוך כדין ומאומת בתצהיר, ובו פירוט העסקאות וההתקשרויות שביצעה בתחום הסיטונאי, והרווח הנקי שהפיקה ממכירת המוצרים תוך שימוש בשם "מזרח ומערב".
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשלב זה של ההליך בסך 80,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת פטנט במסגרת סעד זמני

תביעה ובקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת מגנטיקה אינטראקטיב בע"מ כנגד אמברוזיה סופהרב בע"מ, אַמְבּרוֹזיה בע"מ, אלכס מאור, איתן מרקוביץ', אִינְהֶרְבּ ישראל בע"מ, יואב ניר, ישראל פַייג ושמואל אדלשטיין. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 5.1.2014 ניתנה ההחלטה בבקשה.
 
העובדות: התובעת הגישה תובענה, שעניינה הפרת פטנט ישראלי 168475 (שכותרתו: "תכשירים המכילים כחומר פעיל מרכיבים מזרעי מרווה מרושתת"). במסגרת התובענה האמורה, עתרה התובעת למתן סעדים זמניים כנגד הנתבעים-המשיבים. הפטנט רשום על-שמו של מינהל המחקר החקלאי (מכון ווּלקני), שצורף כנתבע-משיב פורמאלי. התובעת היא בעלת רישיון ייחודי בפטנט, וּככזאת, רשאית לתבוע בגין הפרתו.
לטענת בתובעת, הנתבעים לאחרונה החלו בייצור וּבשיווק בישראל של מוצר המפר את הפטנט שבמחלוקת.  הטענה העיקרית של הנתבעים היא כנגד תוֹקפּוֹ הענייני של הפטנט עליו מושתתת התובענה. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. נפסק כי המבקשת הסתירה את העובדה כי רשם הפטנטים בארה"ב דחה בקשת פטנט זהה של המבקשת בטענת פרסום קודם.
ואולם השופט הורה לנתבעים לערוך רישום נפרד, מלא ומדויק של כל המכירות הנעשות על ידיהם במישרין ו/או בעקיפין לגבי המוצרים המוגדרים כ"מוצרים מפרים" בבקשה לסעד זמני. הרישום יהיה בפיקוח רואה חשבון ויאושר על ידיו אחת לשישה חודשים.
בנוסף חייב בית המשפט את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בהליך בסך 34,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA

הפרת סימן מסחר מעוצב PUMA
תביעה בעילת הפרת סימן מסחר שהוגשה על ידי חברת PUMA  כנגד חברת סיטי ווש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת דרורה פלפל. ביום 2-12-2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: Puma בעלת סימן מסחר רשום (דמות חתול מקפץ) בסוג 25 הכולל בגדי ספורט והנעלה. חברת סיטי ווש בע"מ, מייבאת פריטי לבוש בהם מוטבע חתול מקפץ בשם TIGRIS. סיטי ווש הגישה בקשה לרישום הסימן המעוצב ואולם הסימן בסופו לא נרשם (לאור התנגדות PUMA).
Puma טוענת כי יש בסימן (הלא רשום) סיטי ווש כדי להפר את סימן המסחר הסחר שלה תוך גניבת עין ביחס לסימנה ועל כן היא הגישה תביעה לקבלת צו מניעה ולפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ או לפי צו למתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בסימן. ניתן צו להשמדת המוצרים המפרים.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בגין גניבת עין כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מיסחריות בגובה 100,000 ₪. 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו הנתבעת תמסור לתובעת, דו"ח מנומק על-ידי רו"ח ביחס להיקף המכירות של המוצרים המפרים. והתיק נקבע לשלב ביניים, כולל התייצבות באי-כח הצדדים, על-מנת לבדוק ענין דו"ח רוה"ח.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ פלוס מע"מ.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

11 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר

סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר
ערעור שהוגש על ידי חברת STOKKE  על החלטה מיום 29.11.12 של רשם סימני המסחר (הרשם אסא קלינג) ב-בקשה לרישום סימן מסחר מספר 170443. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 26.11.13 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: ערעור על החלטת רשם סימני המסחר מיום 29.11.12, שבה נדחתה בקשה לרישום סימן מסחר, שהינו סימן מסחר תלת מימדי בדמות כסא מתכוונן.  הרשם קבע, כי סימן המסחר שרישומו מבוקש אינו עומד בתנאים לרישום סימן מסחר תלת מימדי: הכסא הוא מוצר בעל אופי פונקציונאלי ואסתטי ממשי, ומכל מקום, המערערת לא הוכיחה, כי היא עושה שימוש בכיסא כבסימן המסחר שלה, ולא הוכיחה כי הכיסא רכש אופי מבחין בישראל. 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה, נפסק כי החלטת הרשם לדחות את הבקשה לרישום סימן מסחר על דמותו התלת מימדית של הכסא מתוצרת המערערת מבוססת היטב, ולא נפלה בה טעות המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. 
בנוסף נפסק כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. 
 
הליך בין אותם צדדים שנוהל בבית הדין האירופי לצדק: חברת STOKKE הגישה ניהלה תביעה בהולנד בעילת הפרת סימן המסחר האמור. במהלך ההליך נטען כי לא היה מקום לרשום את סימן המסחר. בית המשפט העליון של הולנד העביר את השאלה אל בית הדין האירופי לצדק, אשר פסק ביום 18.9.2014 כי: הדין האירופי אינו מאפשר רישום סימן מסחר תלת מימדי המורכב מצורת מוצר. בית הדין האירופי מדגיש לעניין זה כי יש לבחון האם הציבור מזהה את הסימן כסימן מסחר או כעיצוב של מוצר, יש לבחון את הערך האמנותי של הסימן, השוני בינה לבין צורות נפוצות אחרות בשוק, הבדלים במחיר ושיווק על בסיס הצורה. בית הדין קובע כי די בכך שניתן לאפיין את הצורה באחת משתי דרכים אלה (טבע הטובין וערך ממשי) כדי לפסול את הסימן לרישום לרישום.
 
לתקציר פסק הדין ראו קישור שלהלן ולפסק הדין ראה קישור שלהלן.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו באתר נופשונים וצימרים

תביעה שהוגשה על ידי ליאב אוזן ואמנון אוזן כנגד חברת Winhelp בע"מ ובעליה מר מנדי נשר וגב' מרים נשר (הנתבעים 1 - 3) וכנגד יוסף ארביב, לאה ארביב, ישראל ארביב, ז'קלין פחימה, אסעד חטאר, דוד דמרי (הנתבעים 4 - 9) (בנוסף לתובענה העיקרית, הוגשו בתיק שתי תביעות שכנגד, שלוש הודעות צד ג' והודעת צד ד'). ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט אורי שהם. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים בעלים ומפעילים של אתר האינטרנט www.zimercard.co.il, העוסק בשיווק נופשים בצימרים. לטענת התובעים, הם בעלי זכויות היוצרים במידע, בתכנים ובתמונות המפורסמים באתר. לטענת התובעים, הנתבעים 3-1 העתיקו לאתר מתחרה בשם weekend.co.il, 47 תמונות השייכות להם,  תוך הפרה של זכויות היוצרים שבבעלות התובעים.
 
לטענת הנתבעים 3-1, אתר weekend משמש זירה בלבד לתיירנים המפרסמים בו את שירותיהם, וכל המידע באתרי המשנה, לרבות התמונות, נמסר לפרסום על-ידי התיירנים, והינו באחריותם בלבד. משכך, נטען, כי לווינהלפ אין כל ידיעה ו/או שליטה בנוגע לצילומים שהוזנו או מוזנים לאתרי המשנה על-ידי התיירנים. 
 
לטענתם הנתבעים 9-4 (הנתבעים 4 – 6 - צימר "איזזולה", הנתבעת 7 - צימר "אגדה כפרית", הנתבע 8 - צימר "בלסם", הנתבע 9 - צימר "אל המעיינות הקסומים"), הם אשר פירסמו את התמונות באתרי המשנה.
 
לטענת הנתבעים 9-4, הבעלות בתמונות שייכת להם שכן הם הזמינו מהתובעים את פרסום הצימרים, דבר שכלל את צילומם.
 
התובעים בתביעתם ביקשו צו מניעה וצו עשה, וכן תשלום פיצויים בסכום של 800,000 ₪ בעילות של הפרת זכות יוצרים, גניבת עין ועוד.... 
 
תוצאות ההליך בתביעה העיקרית: התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי נגד ווינהלפ (הנתבעת 1) וגם ביחס לאתרי המשנה, הנתבעים 4-6 (צימר "איזזולה") והנתבע 8 (צימר "בלסם"). 
 
בית המשפט חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים סכום של 40,000 ₪.  בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בהוצאות בסכום של 10,000 ₪. ובנוסף נתן בית המשפט צווי מניעה וצווי עשה שנתבקשו.
 
התביעה נדחתה כנגד הנתבעת 7 (צימר "אגדה כפרית") והנתבע 9 (צימר "אל המעיינות הקסומים").
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן
תביעה שהוגשה על ידי דפנה שפר, מרים אבן שושן ויובל אבן שושן כנגד תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ ורחל גלילי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 28.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים, יורשיו של הבלשן אברהם אבן-שושן ז"ל ובעלי זכויות היוצרים במילון "אבן שושן", הגישו תביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלהם במילון על ידי הנתבעים, שעיסוקם במכירת ספרים, ובעיקר מילונים ואנציקלופדיות (הנתבעים 2-3 הם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1). 
 
טענת התובעים היתה כי הנתבעים משווקים מילונים אותם רכשו ממי ששימש עד לשנת 1993 כמוציא לאור ומפיץ של המילונים, אף שההסכם עמו בוטל בשנת 1993 בשל הפרתו ועל כן הם מפרים זכות יוצרים. 
 
ביום 6.4.06 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי כל המילונים שהוצאו לאור ושווקו על ידי המוציא לאור לאחר מועד ביטול ההסכם עמו בשנת 1993 היו "יצירות מפירות" המהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעים. נוכח החלטתו זו, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בהליכי מתן החשבונות ולשמוע את הראיות בסוגיית היקף הפיצוי המגיע לתובעים, בכל הנוגע למכירת העותקים המפרים לאחר יום 3.5.99. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את הרווחים שהפיקו ממכירת המילונים המפרים לאחר יום 3.5.99 (בו קיבלו התראה על ההפרה), בהתאם לסכום המרבי שבכתב התביעה, ולפיכך ישלמו לתובעים סך של 300,000 ₪.
כמו כן נפסק כי הנתבבעים ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

זכויות מטפחים של זני צמחים

זכויות מטפחים של זני צמחים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.09.2005 ב-ת"א 1914/01 [פורסם בנבו] ועל פסק הדין המשלים מתאריך 25.1007, שניתנו על ידי כב' השופטת ר' רונן.
הערעור הוגש על ידי פלוריסט דה קוואקל ב.וו טרנה ניגרה ב.וו כנגד ברוך חג'ג ואברהם חג'ג'. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר. ביום 3.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור.
 
העובדות: המערערים הם תאגידים מהולנד שעל שמם נרשמו זכויות מטפחים, בהתאם להוראות חוק זכות מטפחים, לגבי זנים מסוימים של צמחי-נוי מסוג "גרברה".
 
בשנת 2001 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבים האוסר לעשות שימוש בשתילים ו/או פרחים מזני הגרברה, שהמערערים הם בעלי זכויות המטפחים הרשומות בהם. 
 
בתביעתם, טענו המערערים כי המשיבים ניצלו שתילים ופרחים מהזנים המוגנים – ללא רשות המטפחים, שלא כדין ותוך מתן הצהרות כוזבות בעניין היקף הגידול. לטענת המערערים, מאחר שניצול הזנים על-ידי המשיבים נעשה ללא רשותם ושלא כדין – הם זכאים למונעו, בין היתר, מכוח הוראות סעיפים 36 ו-65 לחוק זכות מטפחים.
 
בנוסף נטען כי המשיבים לא אפשרו לנציג המערערים להיכנס לשטחי הגידול של צמחי הגרברה, שבשליטתם של המשיבים, בכדי לעמוד על היקף ניצולם של הזנים המוגנים על-ידם וזאת לצורך חישוב תמלוגים. 
לטענת המערערים, המשיבים סרבו לאפשר את עריכת הספירה המבוקשת והסתפקו ב"דיווח עצמי" לגבי היקף הגידול של השתילים. לטענת המערערים – דיווחי המשיבים אינם דיווחי אמת. טענה זו של המערערים יסודה בהערכות המבוססות על: גודלם של שטחי הגידול שבשליטת המשיבים, היקפי הגידול של הצמחים על-ידי המשיבים בשנים הקודמות לעונות הנ"ל, ועל סירובם של המשיבים לאפשר לנציג מטעם המועצה להיכנס לשטחי הגידול שבשליטתם על-מנת לספור את השתילים.  עוד טענו המערערים בתביעתם, כי המשיבים לא שילמו להם את מלוא סכום התמלוגים המתחייב מניצול הזנים המוגנים על ידם. 
 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) נדחתה תביעתם של המערערים.  
 
בית-המשפט המחוזי סבר כי המערערים טענו בתביעתם לשתי הפרות: האחת – מתייחסת לכך שהמשיבים לא איפשרו לנציג המערערים להיכנס לחלקות שלהם כדי לספור את הגידולים; והשנייה – בכך שהדיווחים העצמיים של המשיבים לא היו נכונים. 
 
באשר לטענת ההפרה הראשונה, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב הסכים לספירת הזנים הרשומים ובמצב דברים זה לא ניתן לקבוע כי הוא הפר את זכויות המטפחים על פי החוק – המגן רק על "ניצול זן רשום". 
 
באשר לטענת ההפרה השניה, בדבר אי-נכונות הדיווחים העצמיים שהעביר המשיב – בית המשפט המחוזי קבע כי יש לקבל את פרשנות המשיב לסעיפים 36 ו – 36א לחוק זכות מטפחים, לפיה כל הפעולות – למעט אלה שנאסרו במפורש בסעיף 36א(1) ו-(2) לחוק, הן פעולות מותרות. לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי אין לפרש את פעולות המשיב, ובהן: גידול הפרחים, מכירתם ושיווקם, כפעולות הכרוכות בריבוי חוזר של הזן. 
 
בית המשפט המחוזי קבע כי לאחר שפריט מתוך זן מוגן נמכר פעם אחת, בהסכמת המטפח, בשטח מדינת ישראל – לא נדרשת הסכמתו של המטפח לניצול נוסף של אותו זן, למעט במצבים המתוארים בסעיף 36א (1) ו-(2) לחוק. 
 
בית-המשפט המחוזי הוסיף כי בהתאם לחוק חלה על המשיב חובה לדווח רק על שתילים שנוצרו כתוצאה מריבוי חוזר של זנים רשומים – כפי שעשה, לטענתו, המשיב בדיווחים העצמיים שהגיש. בנוסף נפסק כי אין ראיה לכך שהדיווחים של המשיב לא היו דיווחי אמת, ומכאן שלא נעשתה "הפרה", המזכה במתן סעד של צו מניעה. 
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, בית המשפט העליון הוציא צו מניעה קבוע המורה למשיבים להימנע מכל ניצול הכרוך בריבוי חוזר של הזנים המוגנים, שהמערערים הם בעלי זכות המטפחים הרשומה בהם, למטרות מסחריות, ללא רשות המערערים.  
בנוסף נפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בהליך זה – בסכום כולל של 40,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

30 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר Dual Shock

הפרת סימן מסחר Dual Shock
תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה סוני כנגד חברת ק.איה ישראל בע"מ וכנגד חברת מחסני חשמל - אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 17.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מייצרת קונסולת משחק בשם PlayStation בין שאר האביזרים לקונסולת המשחק PlayStation3 מייצרת התובעת 1 בקר (controller) אלחוטי בשם Dual Shock, שם זה נרשם כסימן מסחר.
 
התובעת טענה כי הנתבעים יבאו ושיווקו בישראל בקר שלו ביצועים זהים לבקר המקורי של סוני, הנושא גם הוא את סימנה המסחרי הרשום ואשר צורתו החיצונית זהה, כמעט לחלוטין, לצורת הבקר המקורי ובכך הן מעוולות בהפרת סימן מסחרי.
 
תוצאות ההליך:
התביעה התקבלה. 
בית המשפט פסק פיצוי בסך של 50,000₪ וכן הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪. 
 
הערה: ההליך לא נוהל במלואו. מייד לאחר הישיבה הראשונה ובהתאם להצעת בית המשפט, הסכימו הצדדים לצו מניעה קבוע ובנוסף הסכימו להשאיר את שאלת הפיצוי להחלטת בית המשפט בהתאם לטיעונים שבע"פ ולחומר שבתיק בית המשפט.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט
תביעה שהגיש הצלם אוריה גנור כנגד חברת וואלה! תקשורת בע"מ אשר הגישה הודעת צד שלישי כנגד שון בלאיש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בשתי תמונות שפורסמו באתר וואלה. במסגרת הסכם בין הצדדים הוחלט, כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגבולות של בין 0 ל-15,000 ש"ח. 
 
התובע עוסק כצלם והוא צילם הדוגמן צד ג' לבקשתו וללא תמורה. הדוגמן צד ג' ביקש מאתר וואלה! לפרסם את תמונתיו. בשנת 2009 פורסמו מספר תמונות שלו ברחבי האתר ובפרט שני הצילומים נשוא התביעה, שצולמו על ידי התובע. לצד פרסום הצילומים כאמור, לא צוין שמו של התובע כבעל זכויות היוצרים על הצילומים.
 
התובע הגיש תביעה לבית משפט בעילות של הפרה של זכות יוצרים; הפרה של הזכות המוסרית ועשיית עושר ולא במשפט. בתביעתו ביקש התובע סעדים של צו מניעה וכן פיצוי על סך של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: מכוח ההסדר הדיוני המוסכם, קבע בית המשפט פיצוי לתובע בגובה של 5,000 ₪, על פי החלוקה הבאה: הנתבעת תשלם סכום של 3,000 ₪ וצד ג' ישלם סכום של 2,000 ₪.  
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת ואת צד ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 3000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון
תביעה שהגישה חברת קידום - לך תצטיין - הכנה לבחינות בע"מ כנגד חברת מכון אס. יו. אס בע"מ, מר נג'יב נופי ומר אמטאנס שמאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 7.7.2013 ניתן פסק דין חלקי בתיק בשאלת החבות.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה, צו עשה וצו למתן חשבונות, ולתשלום פיצויים בסך 1 מיליון ₪, בגין הפרת הסכם רישיון בין התובעת לבין הנתבעים, ובגין שימוש שלא כדין בזכויות הקניין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות מסחריות נגדה. 
 
הנתבעים 1-2 הגישו תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד הנתבע 3, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביטול ההסכם עם התובעת שלא כדין. 
 
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם עמה ולכן ביטולו נעשה כדין. לפיכך, מיום ביטולו אסור היה להם להמשיך ולעשות שימוש בשמה ובקניינה הרוחני בערכות הלימוד שלה. כמו כן נותרו הנתבעים חייבים לה כספים לפי ההסכם. הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ולכן הם היו רשאים להוסיף ולהשתמש בשמה של התובעת ובערכות הלימוד שלה עד הגיע מועד סיום ההסכם. כמו כן, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל ביטול ההסכם שלא כדין.
 
התביעה בשלב זה דנה אך ורק בשלב החבות, שלב הנזק הופרד לאחר מתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים 1-3 אחראים להפרת ההסכם עם התובעת, אשר בוטל כדין עקב הפרתו. לכן התביעה-שכנגד נדחית. בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2 אף אחראים להפרת זכויות היוצרים של התובעת ולביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב כלפיה. 
 
ניתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים 1-2. ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים 1-2 להעביר לידיה של קידום את כל המסמכים הנושאים את שמה המסחרי או את הסיסמה "לך תצטיין", וכן מוצרים מפרים של התובעת המצויים ברשותם או בשליטתם.
 
נפסק כי הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים שהמכון נותר חייב לתובעת לפי ההסכם בסך כולל של כ 396,000 ₪.
 
ניתן צו למתן חשבונות נגד הנתבעים 1-2. נפסק כי הדו"ח יתייחס לתקופת ההפרה שהוכחה. לדו"ח החשבונות, שיוגש תוך 45 יום, יצורפו העתקי כל המסמכים המבססים את הדו"ח, והוא ייתמך בתצהיר של הנתבע 2 ושל רואה חשבון. הדו"ח יפרט את הכנסות הנתבעים מהקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009, בניכוי הוצאות המכון הנוגעות להעברת קורסים אלו. 
 
נפסק כי 30 יום לאחר קבלת החשבונות, תודיע התובעת האם היא מבקשת לפסוק לה פיצויים על נזקים ללא הוכחת נזק, או שמא היא עותרת לחייב את הנתבעים 1-2 בהשבת הרווחים לפי דו"ח החשבונות, ובמקרה זה - האם היא מבקשת לחקור את הנתבע 2 ורואה החשבון על תצהיריהם התומכים בדו"ח החשבונות, או להביא ראיות אחרות לגבי החשבונות. בהתאם לכך יקבע המשך הדיון בשלב השני.
 
בית המשפט המליץ לצדדים להגיע להסכמה ביניהם על גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין ההפרות שבוצעו לאחר ביטול ההסכם. נפסק כי בניגוד לטענת התובעת בפתח סיכומיה כי מדובר "בהפרה מתמשכת ובוטה" - אין מדובר, על-פי הראיות שהובאו, בהפרה מסוג זה, אלא ב"חבלי ההתנתקות" מן הקשר החוזי שהיה בין הצדדים, ובהפרות המתמקדות בקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009 (שכנראה לא התקיים לבסוף). הפרה ממוקדת שכזו, שניתן בקלות להעריך את נזקיה (לפי התשלומים שהגיעו לתובעת על-פי ההסכם בהתאם למספר התלמידים בקורס ומספר ערכות הלימוד שנמסרו לתלמידים), איננה מצדיקה את המשך ההתדיינות ובירור החשבונות או הנזקים. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בגין השלב הזה של המשפט (התביעה העיקרית בשלב הראשון והתביעה-שכנגד שנדחתה). 
 
בית המשפט לא חייב את הנתבע 3 בתשלום הוצאות משפט לתובעת, הואיל ויוחסה לו אחריות למעשים שהוא איננו אחראי להם, ונדרשו נגדו סעדים שחלקם אינם מוצדקים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

20 ביוני, 2013,

0 תגובות

האם השם "סופר באבא" כשיר לרישום כסימן מסחר?

ערעור שהוגש על ידי חברת מעדני הצפון כנגד יהודה גואטה וחברת סופר זול בן גוריון. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית, השופט צ' זילברטל. ביום 16.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 2817/07 שניתן ביום 05.09.2011 על ידי כבוד השופט א' זמיר.
 
העובדות: המערערת היא הבעלים של בית עסק "סופר באבא" והמשיבים הקימו בבניין הצמוד לנכס סופרמרקט בשם "סופר באבא" בצירוף המילים "הגדול המקורי".
 
המערערת הגישה בקשה לרישום סימן מסחר וכן את התביעה מושא הערעור דנן. בהמשך הבקשה לרישום סימן המסחר התקבלה בעוד התביעה תלויה ועומדת. 
 
תביעתה של המערערת החלה את דרכה כתביעה בעילה של גניבת עין, ובהמשך נתווספה לה עילה של הפרת סימן מסחר, בעקבות רישום סימן המסחר "סופר באבא". 
 
פסק דינו של בית משפט קמא: בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המערערת כי הבעלות במוניטין של העסק ובשם המסחרי "סופר באבא" היא של המערערת.
 
בית המשפט המחוזי קבע כי בדומה למילה "שמש", גם הביטוי "באבא" אינו שרירותי, אלא בעל "ניחוח אוניברסאלי". 
 
בנוסף נפסק כי במהלך עשר השנים שקדמו להגשת התביעה המערערת לא עשתה שימוש כלשהו בשם המסחרי, לא בעצמה ולא באמצעות מי מטעמה. אי לכך, נקבע כי לא עלה בידי המערערת להראות זיקה מספקת לשם או למוניטין. 
 
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את הערעור בעילה של הפרת סימן מסחר ודחה את ערעור בעילה של גניבת עין.
 
ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים או מי מטעמם, לעשות שימוש בשם "סופר באבא" או "סופר-מרקט באבא" ביחס לסוג השירותים לגביהם נרשם הסימן. על מנת ליתן למשיבים זמן להתארגן, הצו ייכנס לתוקפו תוך 30 יום מיום מתן פסק דיננו. 
 
בית המשפט הורה על החזרת התיק לבית משפט המחוזי על מנת שיבחן את טענת המערערת לנזקים או לכל סעד אחר.  
 
בנוסף נפסק כי המשיבים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המערערת בסך 50,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 ביוני, 2013,

0 תגובות

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר

חישוב הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשיר
תביעה שהוגשה על ידי היוצר אסף אבידן כנגד שידורי קשת. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט עמירם בנימיני. ביום 19.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית בשיר Maybe You Are שכתב, הלחין, ביצע, הפיק והקליט אסף אבידן (התובע), ושהנתבעת (שידורי קשת בע"מ) עשתה בו שימוש ועיבוד ללא רשותו, לצורך שידור קדימון לתוכנית "האח הגדול". התביעה היא למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת להפר את זכויות היוצרים של התובעים ביצירותיהם, ולתשלום פיצויים בסך 300,000 ש"ח בגין הפגיעה בזכויותיהם.
הנתבעת מודה כי עשתה שימוש בשיר של התובע ללא רשותו, אך הדבר נעשה עקב טעות בתום לב והופסק בתוך פחות מ- 24 שעות מרגע פנייתו של התובע אליה, לאחר שהתבררה הטעות. 
 
קרי, אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת ההפרה, המחלוקת היא בשאלת הפיצוי.
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת. 
בית המשפט פסק לתובע פיצוי כולל בגין הפרת זכות היוצרים בסך של 60,000 ש"ח, ופיצוי נוסף לתובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 25,000 ₪. כמו כן ניתן צו מניעה קבוע. 
 
בית המשפט לא פסק לתובע הוצאות משפט, מאחר והסכום שנפסק איננו עולה על הסכום שהנתבעת הסכימה להותיר לשיקול דעת בית המשפט במסגרת פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הנתבעת הסכימה שבית המשפט יפסוק לתובעים, במסגרת זו, סכום של עד 100,000 ₪, והתובעים התנגדו לכך. בנוסף ציין בית המשפט כי ב"כ התובעים התעלם מהוראת בית המשפט לגבי מתכונת הסיכומים (צפיפות השורות), וגם דבר זה הובא בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

זכויות יוצרים בלחן

זכויות יוצרים בלחן
התובעים נחמן שתיל, לאה אשרי ומלכה כ"ץ הגישו תביעה כנגד משרד החינוך וחברת אן.אם.סי. יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט יהודה פרגו. ביום 2.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים הינם יורשיו של המלחין יואל אלעזר שתיל ז"ל אשר הלחין את השיר "לשנה טובה". בשנת 1982 הפיק משרד החינוך, באמצעות הטלוויזיה החינוכית, את תוכנית הטלוויזיה "פרפר נחמד - חגי תשרי". במסגרת תוכנית זו, שולבו מספר שורות מתוך השיר "לשנה טובה". 
לטענת התובעים, הפרו הנתבעות את זכות היוצרים של אביהם המנוח שתיל ז"ל, עת שילבו קטעים מתוך השיר בתוכנית זו, ללא שקיבלו את הסכמתו לכך, וללא ששילמו לו או  ליורשיו, תמלוגים כלשהם על השימוש שנעשה בשיר.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי נפסק כי הטלוויזיה החינוכית העבירה תמלוגים לאקו"ם עבור השימוש שנעשה בשיר.
בשל נסיבות תיק זה נפסק שלא לעשות צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

28 במאי, 2013,

0 תגובות

שימוש אמת בסימן מסחר במסגרת AdWords

שימוש אמת בסימן מסחר במסגרת AdWords
תביעה שהגישה חברת פאיירפלאי (המבקשת) נגד חברת Magic Software Enterprises Ltd. וחברת מג'יק תעשיות תוכנה ישראל בע"מ (המשיבות). התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונה בפני השופט גדעון גינת. ביום 16.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת סימן מסחר ביחס לזכותה של המבקשת להשתמש בפרסומיה במילים eDeveloper, UniPaas ו-Magic באמצעות קישורים ממומנים במנוע החיפוש Google מכוח פסק הבוררות. המבקשת טוענת, כי פסק הבוררות מאפשר לה שימוש במילים אלו, בעוד המשיבות טוענות כי המילים הנדונות הן קניינן הרוחני וכי יש לפרש את פסק הבוררות על דרך הצמצום, באופן שאינו מתיר למבקשת להשתמש בהן לצורך הפרסום כאמור.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי השימוש בשלוש המילים: eDeveloper, UniPaas ו-Magic אינו מפר את זכויותיהן של המשיבות וכי המדובר בשימוש אמת.
 
בנוסף הורה בית המשפט למשיבות לפנות לגוגל לאלתר, על מנת לתקן את פנייתן הראשונה, אשר על פיה הוסרו הקישורים הממומנים של פאיירפלאי.
 
ובנוסף נפסק כי המשיבות ישלמו למבקשת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

30 באפריל, 2013,

0 תגובות

סירוב ישראכרט לסליקת אתרים פורנוגרפיים

סירוב ישראכרט לסליקת אתרים פורנוגרפיים

בקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי חברת טופ קוד בע"מ כנגד חברת ישראכרט בע"מ. הבקשה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אבי ונדונה בפני השופט חגי ברנר. ביום 19.4.2013 ניתנה החלטה בבקשה.

העובדות: טופ קוד היא חברה המפעילה מספר אתרי אינטרנט פורנוגרפיים והיא התקשרה עם חברת האשראי ישראכרט לצורך שירותי סליקת כרטיסי אשראי אינטרנטיים לאתריה וזאת למן שנת 2003 (התקשרות שחודשה מעת לעת).

ביום בהיר הודיע ישראכרט, כי היא לא מאשרת עוד לסלוק כרטיסי אשראי בעבור אתרי טופ קוד ומפסיקה את שירותי הסליקה לאלתר. לטענת טופ קוד הודעה זו נפלה כרעם ביום בהיר על טופ קוד שכן ישראכרט ידעה מזה עשור על אופי האתרים של טופ קוד ומעולם לא התנגדה להם.

טופ קוד טענה כי סיום ההסכם ללא הודעה מוקדמת יפגע בה. עוד נטען כי ישראכרט התערבה באופן לא הוגן בעסקיה ונכסיה של טופ קוד ופגעה בחופש העיסוק שלה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת טופ קוד שכן הפסקת הסליקה תוביל באופן מיידי לשיתוק האתר ולהפסדים כספיים, פיטורי עשרות עובדים והפסקת התקשרות עם קבלנים.

על יסוד בקשתה של טופ קוד ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד (צו מניעה עד לדיון בבקשה), שאסר על ישראכרט להפסיק את שרותי הסליקה הניתנים לטופ קוד, עד החלטה אחרת.

תוצאות ההליך: הבקשה לסעד זמני נדחתה. בית המשפט פסק כי פרק הזמן שניתן בפועל למן הודעת ישרכארט ועד למתן ההחלטה דכאן (קרי למעלה מ 30 יום) מהווה פרק זמן סביר לסיום ההתקשרות בין הצדדים.
בנוסף נפסק כי טופ קוד תשלם לישראכרט הוצאות הבקשה בסך 15,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

18 באפריל, 2013,

1 תגובות

היקף ההגנה שמעניק הפטנט ופרשנותו

היקף ההגנה שמעניק הפטנט ופרשנותו
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.2.11 בת"א 1580-04 שניתן על ידי כבוד השופט א' בכר. פסק הדין בערעור ניתן ביום 11.4.2013 בבית המשפט העליון, מפי ההרכב המשנה לנשיא מ' נאור, השופט ס' ג'ובראן, השופט נ' סולברג.
המערערת יוצגה על ידי עו"ד דניאל פריימן, המשיבה יוצגה על ידי עו"ד משה ש' גולדברג ועו"ד סבינה מאייר.
 
העובדות נשוא הערעור: המערערת והמשיבה עוסקים בייצור, שיווק ומכירה של רעפים קרמיים. 
לטענת המערערת, היא המציאה רעף המכיל תערובת של חרסיות מסוימות הנמצאות בישראל והעוברות תהליך סנטור (שריפה) בטמפרטורות נמוכות מהמקובל בענף. 
 
על אמצאה זו רשמה המערערת פטנט ישראלי מספר 138826 (להלן: פטנט 826). בהמשך לכך, המערערת גילתה כי בעזרת שילוב חרסיות עם חומרי גלם נוספים המצויים בישראל בתהליך סנטור העושה שימוש בטמפרטורות שריפה נמוכות, ניתן להקטין את עלויות הייצור ולשפר את איכות הרעף וצבעו. על כן, רשמה על אמצאה זו, המתייחסת לתערובת המשלבת בזלת וחרסית והנשרפת בטמפרטורה נמוכה, פטנט ישראלי מספר 141765 (להלן: פטנט 765). 
 
לטענת המערערת, המשיבה משווקת רעף בגוון דומה לצבע רעפיה עד כדי זהות. תוצאות בדיקת מעבדה שערכה המערערת ברעפיה של המשיבה מלמדות לטענתה, כי המשיבה חיקתה והעתיקה את רעפיה היחודיים והמוגנים בפטנטים, על ידי שימוש ברכיבים המופיעים בתביעות הפטנטים תוך שימוש באותה טמפרטורת סנטור.  
 
על כן, הגישה המערערת תובענה לבית המשפט המחוזי ועתרה לסעד של מתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה להפר את הפטנטים הרשומים על שמה ולסעד של פיצויים, לרבות פיצוי עונשי ופיצוי ללא הוכחת נזק. כמו כן, עתרה בבקשה להורות למשיבה להגיש דו"ח המפרט את כל המוצרים המפרים שיוצרו ונמכרו על ידה וכן על המצאת תיעוד מתאים למוצרים המפרים.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: פסק הדין של בית המשפט המחוזי קבע כי חברת קוניאל אנטוניו בע"מ (להלן: המשיבה) אינה מפרה פטנט ישראלי מס' 138826 ופטנט ישראלי מס' 141765 שבבעלות חסין אש בע"מ (להלן: המערערת) ואשר עניינם בייצור רעפים. 
 
בית המשפט המחוזי קבע, בהתאם להוראת סעיף 49(א) לחוק הפטנטים לפיה ההגנה המוענקת לבעל הפטנט חלה כלפי הפרה של "עיקר ההמצאה" המוגנת, כי באשר לפטנט 826, השוני בין חומרי הגלם המשמשים בכל אחד מתהליכי הייצור מחייב את המסקנה כי הפטנט אינו מופר. 
באשר לפטנט 765, בית המשפט הגדיר את עיקר האמצאה כשילובם של חומרי גלם בהרכב מסוים בתהליך סנטור בטווח טמפרטורה ייחודי. נקבע כי יש לקבל את טענת המשיבה לפיה הרעף שלה מכיל אחוזים שונים של בזלת וחרסית ביחס לרעף המערערת ומשכך לא ניתן לקבוע כי הפרה את הפטנט. 
 
תוצאות הערעור: בית המשפט העליון דחה את הערעור. 
בנוסף נפסק כי המערערת תישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסכום של 40,000 ש"ח.
 
הערת DWO: בפסק הדין יש חוסר בהירות לגבי הפרשנות של היקף המונופול הנקבע בתביעות הפטנט - פסק הדין מפרש את תביעה מספר 1 כתביעה התלויה בתביעות 2, 5, 9 וזאת למרות שמניסוח התביעה עולה כי המדובר בתביעה בלתי תלויה. חוסר בהירות זו יכולה להתפרש בניגוד להלכה המקובלת בארץ ובעולם לפיה תביעה בפטנט עומדת בפני עצמה (בלתי תלויה) אלא אם ניסוח התביעה מגדיר במפורש אחרת ובפרט תביעה מספר 1 תמיד תהיה תביעה בלתי תלויה!.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:

9 בינואר, 2013,

0 תגובות

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים

זכויות מפיץ וזכויות יוצרים במסגרות למשקפיים
תביעה ותביעה נגדית שהתנהלה בין חברת ארט אופטיק בע"מ כנגד סמואל טומשובר ומריל טומשובר. התביעות הוגשו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונדונו יחדיו בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. פסק הדין ניתן ביום 30.12.2012.
התובעת הגישה שתי תביעות שהדיון בהן אוחד: האחת למתן צו מניעה קבוע וסעד הצהרתי (ת.א. 1661/07); השניה לפיצויים, צווי מניעה וצווי חיפוש כנגד הנתבעים (ת.א. 2101/08).
 
העובדות: התובעים מיצרים ומשווקים מסגרות משקפיים מצוירות בעבודת יד, הנושאות את שם המותג “Ronit Furst” (אשר היא בעלת זכויות היוצרים והיא אינה תובעת). הנתבעים שימשו כסוכני מכירות ומשווקים בלעדיים של התובעת בארה"ב, בשנים 2005 ו-2006. בסוף שנת 2006 מסרה התובעת את זכויות ההפצה והשיווק בארה"ב לידי מפיץ אחר.
על פי הנטען, זייפו הנתבעים את המסגרות ומכרו אותן לחנויות בארצות הברית וזאת לאחר שהסכם ההפצה עימם הסתיים.  התובעים מבקשים פיצוי בסך 2,500,000 ₪. 
הנתבעים מצידם מעלים, כי התביעה נועדה לכסות על התנהגותה הדורסנית של התובעת, שהפרה את הסכם להפצת המסגרות שכרתה עמם וגרמה להם נזקים כספיים כבדים, תוך פגיעה בשמם הטוב. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים אכן הפיצו מסגרות מזוייפות בארצות הברית ולא חדלו ממעשיהם, אלא לאחר שננקטו נגדם הליכי ביזיון בית המשפט, תוך שהם מסתירים מהתובעת את היקף המכירות והרווחים שהפיקו מכך.
נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בגין מכירת המסגרות המזוייפות בסך של 418,332 $. 
בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪. 
 
הערת DWO: בפסק דין בעניין שאלת הפיצוי יש חוסר בהירות, לא ברור האם הפיצוי ניתן בעילה של עשיית עושר או ניתן בעילה של גניבת עין. חשוב להדגיש כי רק בעילה של גניבת עין ניתן לקבל פיצוי ואילו עילה של עשיית עושר מאפשרת סעד חלופי והוא השבה (לא ניתן לקבל גם פיצוי וגם השבה – לעניין זה ראו למשל פסק הדין בעניין Versace  נ' ורסצ'ה 83).
 
המדובר בפסק דין ייחודי בנוף הפסיקה האחרונה, פסק דין שקובע פיצוי בדרך של אומדנה לפי הנזק הממשי ולא בוחר בדרך של פיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות (המוגבל לסך של 100,000 ₪ בגין הפרה יחידה).
 
דבר נוסף ייחודי בפסק הדין הוא הקביעה כי למשווק יש מוניטין (למרות שהוא אינו הבעלים בזכויות היוצרים) והוא יכול לתבוע פיצוי בעילה של גניבת עין. עד היום לא ניתן פסק דין שקבע באופן פוזטיבי כי למשווק יש את המוניטין וניתנו אך ורק פסקי דין שקבעו כי באופן תיאורטי הדבר אפשרי. בנוסף אף ניתנו פסקי דין שקבעו שלמשווק אין מוניטין וכי המוניטין הוא אך ורק לבעל זכות הקניין (ראו למשל: בירמן עצים ופירזול בע"מ נ' נסים פרג'ון מסחר (2000) בע"מ).
 
 
התביעה שכנגד נדחתה. 
 
פסק הדין בערעור: על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו לעניין גובה הפיצוי - ראו מאמר.
 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:
דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור