משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: בית משפט השלום בתל אביב

14 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום ולשון הרע

תביעה שהוגשה על ידי עומר כרמון כנגד קו מנחה שירותי מידע ותקשורת בע"מ (תפוז), צחי פלג, טל ברנע ודן רופ. הנתבעים 2, 3 הגישו כנגד התובע תביעה שכנגד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אהוד שוורץ. ביום 19.5.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
על הצדדים: התובע צילם תמונה. הנתבעת 1 עוסקת בהפעלת פורטל הפרומים "תפוז אנשים". הנתבע 2 בעל אתר אינטרנט בשם "התחזית" וכן פעיל וותיק בפורום. הנתבע 3 שותפו של הנתבע 2 להפקת האתר "התחזית" ופעיל בפורום.  הנתבע 4, חזאי מזג אויר ומגיש בטלוויזיה.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה כספית ע"ס 300,000 ₪ כנגד הנתבעים כדלקמן: 200,000 ₪ כנגד הנתבעים 1-3 בעילת לשון הרע. 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים כדלקמן:  80,000 ₪ כנגד הנתבעים 2-3 , 20,000 ₪ כנגד הנתבע 4.
 
הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד ע"ס 50,000 ₪ ובגין נזקים שנגרמו משימוש לרעה בהליכי בית משפט.
 
לטענת התובע, הנתבע 2 העלה תמונה שלו לפורום ללא רשות ונתן קרדיט לאדם אחר. התובע פנה בבקשה לנתבע 2, על מנת שיסיר את יצירתו, אך נתקל בסירוב. נטען גם כי הנתבעים 2-3 השמיצו את שם ההתובע – בין היתר על ידי פרסום סרטון משמיץ.
גם הנתבע 4 עשה שימוש בתמונה בעמוד פייסבוק. התובע פנה בבקשה לנתבע 4, על מנת שיסיר את יצירתו, אך לא זכה לתשובה.
 
נטען גם כי התובע פנה מספר פעמים לנתבעת 1, כדי שיסירו את התמונה, הנתבעת 1 חסמה את פעילותם של הנתבעים 2 ו-3 בפורום, לאחר פרסום הסרטון המכפיש והדיון לגביו בפורום, אך חסימה זו בוטלה לאחר יומיים, ולאחר שהנתבעים 2 ו-3 פרסמו התנצלות כלפי חבר פורום אחר, אשר הושמץ על ידם, כאמור לא פורסמה התנצלות כלפי התובע.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מתקבלת בחלקה. בית המשפט חייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע, פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך  10,000 ₪.
 
נפסק כי התביעה שכנגד נדחית.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבע 4 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מנגנון הודעה והסרה בתקנון אתר 

נפסק כי מעיון בתקנון – תנאי שימוש באתר (נספח 3 לכתב הגנה של הנתבעת 1) בסעיף 2, עולה כי קיים מנגנון הודעה והסרה, אשר במסגרתו גולש מוזמן לפנות אל תפוז באמצעות עמוד יצירת הקשר ולדווח לתפוז על התוכן שלטענתו פוגע בזכויותיו.
 
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת 1, כי התובע לא פעל כמתחייב בתקנון. פנייה בהתאם לתקנון לא הייתה בענייננו. נעשתה פניה כללית של התובע, התובע שאינו מפנה להודעה ספציפית מתוך 47 ההודעות שהיו בשרשור, וכאשר עולה מעדותו של נציג הנתבעת 1, כי בתפוז יש מאות פורומים, ובפורום הספציפי , בתקופה הרלוונטית היו אלפי הודעות, ולא מצופה מהנתבעת 1 להיות "משטרת מחשבות" של הגולשים, לרבות התובע.
 
התובע היה אמור לבצע פניה בהתאם לתקנון בו מצורף הקישור הרלוונטי , לציין את במפורש את העילה המשפטית , ולפרט את הסיבות בגינן מתקיימות העילה המשפטית המצוינת, מה שלא נעשה בענייננו, ואף הגיב בציניות ובנימה ביקורתית כלפי התשובה שקיבל מטעם תפוז, שלא הייתה חייבת לעשות כן בהתאם לתקנון. אולם ברור שע"מ לברר את פנייתו ביקשו את הקישור המתאים. ושוב בתגובה ביקורתית השיב, והגם שעדיין אינו מפרט את שנדרש ממנו בהתאם לתקנון. ואף מתגובת הנהלת הפורום עולה כי לא ברור להם על מה טרונייתו של התובע. 
חרף פנייתו החסרה של התובע, הנתבעת 1 הגם שלא הייתה חייבת שיתפה פעולה ודרשה פרטים נוספים , אולם התובע, בגישתו הביקורתית, מסר הפרטים טיפין טיפין, כשלשיטתו נפגע כל העת, אך בהתנהלותו תורם תרומה משמעותית לחוסר יכולת לטפל בכיאות בעניין.
 
בנוסף, סבר בית המשפט שיש גם לדחות את הטענות ללשון הרע ונוכח סעיפים 11 ,14, ו- 20 לתקנון.
בהם נקבע  כי לתפוז אין אחריות במצב דברים שבו מועלה תוכן שעלול להוות הפרה של זכויות של גולש אחר או פגיעה בפרטיותו או פגיעה כמובנה בחוק לשון הרע, ולשם כך קיים מנגנון ההודעה וההסרה. 
 
כאמור מסעיפי התקנון עולה כי תפוז אינה אחראית לתוכן המפורסם על ידי הגולשים, ואינה אחראית לתוכן, לצורה, למהימנות, לאמינות ולדיוק של תכני גולשים, ובכלל זה אינה אחראית לפגיעה או להפרה זכויות צד שלישי או הפרה של הדין בקשר עם תכני גולשים או בקשר עם שימוש כלשהו של גולש בפורטל, (ס' 14 לתקנון ) נטען כי התכנים אשר חשופים לצפיה ושימוש ע"י כל גולש אחר ברשת, הרי שתפוז אינה אחראית לאבטחתם, לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה שיגרמו לגולש או לצד שלישי כלשהו כתוצאה מכך, תפוז איננה אחראית לתגובות שיעוררו תכני גולש או לשימוש שיעשו אחרים בתכני הגולשים. 
 

אחריותו אתר אינטרנט ללשון הרע שמבוצע ע"י גולש

בית המשפט איזכר כי ביחס לאחריותו של אתר אינטרנט בגין לשון הרע שמבוצע ע"י גולש המשתתף בפורום המנוהל ע"י האתר, נקבע ע"י כב' השופטת אביגיל כהן  בפס"ד תא (ת"א) 14303/08 רבקה פלח-חנות "בייבי פלוס" נ' פלונית, פסקה 10, [פורסם בנבו]:
" הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן - עתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". ב"כ התובעת יוצא ככל הנראה מנקודת הנחה ולפיה יש להחיל על אתר אינטרנט אחריות שיש להחיל על כל אמצעי תקשורת אחר, אך לא מתמודד כלל בסיכומיו (ולא בכל מקום אחר) עם העובדה שלפיה הפסיקה קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
פסק דין מקיף בעניין זה ניתן ביום 28/10/08 בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופטת תמר אברהמי בת.א. 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, [פורסם בנבו], שם עסקה התביעה בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אשר הופעל על ידי הנתבעת. (בהתאם למחשב ביהמ"ש לא הוגש ערעור על פסה"ד). בפסק הדין נותחה הפסיקה אשר עסקה בנוגע לאחריות אתר אינטרנט מכח סעיף 11 לחוק. כך למשל היתה התייחסות לת.א. (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, [פורסם בנבו], (להלן: "פס"ד בורוכוב")  שם קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. (ראה סעיפים 37 - 43 לפסק דינו).
יודגש, כי אני מציינת דווקא את פס"ד בורוכוב כיוון שזהו פסק הדין אשר הוזכר במפורש בכתב התביעה (סעיף 26) וב"כ התובעת מבקש לבסס מכוחו את האחריות  של הכללית בגין עוולת הרשלנות, אך לא צוין, ולו ברמז בכתב התביעה או בסיכומים, כי אותו פס"ד שלל  במפורש ובהרחבה חבות של אתר אינטרנט לפרסום שנעשה ע"י גולש צד ג', מכח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. יפה לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת רות רונן ת.א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד  [פורסם בנבו], שם קבעה כב' השופטת כי אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת לצורכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן [תיקוני חקיקה]) התשס"ח – 2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום. אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים)."
 
נוכח הנקבע לעיל לעניין התקנון וכן הפסיקה, ולפיה אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות הטוקבקיסטים, כאשר ניתן לראות במובחן, כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת",  לצורך סעיף 11  לחוק איסור לשון הרע, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
 

זכות יוצרים בתמונה

נפסק כי לתובע זכות יוצרים בתמונה נשוא התובענה, כמובנה על פי סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007. כמו כן העובדה כי התמונה הועלתה לאינטרנט, באופן המאפשר גישה לכל גולש ברשת, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכויות התובע בתמונה.
 

תום לב בשימוש בתמונה 

הנתבע 2 הסביר בחקירתו כי ראה את התמונה בפייסבוק, והעלה אותה בתו"ל בתפוז, ומשם לתחזית שלו, טוען כי נתן קרדיט לצלם אחר,  אליו פנה יממה קודם, ומבלי שידע ששייכת לתובע, באשר לא היה מוטבע על התמונה סימן מזהה של התובע, ולא יכול היה לדעת של מי התמונה.
אולם נפסק כי הנתבעים נקטו בכל האמצעים כדי לברר מי בעל הזכויות התמונה. התנהלות הנתבע 2 לפני פרסום התמונה, מלמדת כי פנה לצלם אחר, בשם דניאל נגאוקר, וזה נתן לו אישור, וכך פעל הנתבע 2.  נפסק כי מבחינת הנתבעים, הבדיקה הספיקה לאותו שלב, ושעה שקיבלו אישור מאותו צלם לפרסם התמונה, ואכן ניתן  לו הקרדיט בהזדמנות הראשונה. לא ניתן היה לצפות מהנתבעים לבצע חקירה מקיפה נוספת, ומעבר לבדיקה שבוצעה. 
 
בעידן של מרחב ממוחשב, כאשר הודעות (כגון: תמונות, מסרים וכו' ) מועברים במהירות למשתמשים רבים, סבר בית המשפט כי לא ניתן לצפות שיתבצעו חקירות אינסופיות למקור מידע, ומעבר לבדיקה סבירה, כפי שנעשה בעניינו. 
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבע 2, שפעל בתום לב.  
בנוסף נפסק כי השימוש בתמונה לא היתה לצורך שימוש מסחרי, השימוש בתמונה הוא אגבי, אומנם קשורה לסוג האתר, אך אינה מהווה עיקרו שהוא מתן התחזית.
פרסום התמונה , ומתן הקרדיט לצלם אחר, נבע מטעות, שנעשתה בתום לב ומשכך סבר בית המשפט כי לא הייתה במקרה זה הפרה. 
 
נפסק כי התביעה חרגה מהפרופורציות הדרושות לצורך הגנת זכויותיו של יוצר, גם אם ניתן היה לראות במעשי הנתבעים הפרה, הרי שזו הייתה הפרה שנעשתה בתום לב,  לפרק זמן קצר, ולהיקף חשיפה מוגבל, שעה שהתובע בעצמו העלה את התמונה לאינטרנט כמה ימים קודם ולפורום רחב, ואין ספק כי הייתה לו כוונה שהתמונה תיחשף, ואין להשית על הנתבעים 2-3 תשלום פיצוי, שכן ההפרה נעשתה כאמור בתום לב.
 

לשון הרע 

נפסק כי יש לבחון האם הדברים שנכתבו בפורום ושנאמרו בסרטון נשוא התביעה, נכנסים לגדר עוולת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"). סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
 
לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."
 
בית המשפט סבר כי תוכן הדברים שנכתבו  בפורום ושהופצו בסרטון, נכנסים לגדר התיבה "לשון הרע" כמשמעותה לפי סעיפים 1(1),(2) ו (3) לחוק. הדברים המיוחסים לתובע עלולים בהחלט לבזותו כאמור בסעיף 1(2) ואף היה בהם בכדי לפגוע במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו כעיתונאי. 
 
אין חולק כי הדברים המתוארים בהקשרו של התובע הנם לא קלים. הדברים נכתבו בפורום בו משתתפים עשרות של גולשים, ובסרטון בו צופים  עשרות  אם לא מאות ואף יותר, ברשת, ועומדים הם בגדר פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. לפיכך, התוצאה הנה כי הדברים מהווים לשון הרע לפי סעיפים 1 ו 2 לחוק. 
 
לאחר שנקבע כי עסקינן בדברים שנכתבו ושנאמרו בסרטון ושתכנם ותפוצתם מתגבשים לכדי עוולת לשון הרע נכנסים אנו לגדר השלב השלישי שבמסגרתו אנו נדרשים לבחון באם הנתבע נהנה מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. 
 

הגנות בפני טענת לשון הרע

הנתבעים 2-3 נסמכים על ההגנות המנויות בסעיף  15 (1) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע. 
סעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע קובע :
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;"
 
סעיף 16 (א) קובע :
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
 
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו), מונה כב' השופט ריבלין בסעיף 32 לפסק הדין, מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר בודקים באם פרסום נעשה בתום לב. כך למשל בודקים את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום, את נושא הפרסום ומושאו, מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. באותו פסק דין ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, (סעיף 22 לפסק הדין) כי משמעות "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינה אחידה ומביאה ציטוט מספרו של שנהר, דיני לשון הרע  בעמ' 260:
"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".
 
באשר לכוונה העומדת מאחורי הפרסום, לטענת התובע  הדברים מהווים לשון הרע, והכל כדי לפגוע בו., במוניטין שלו ובשמו המקצועי הטוב. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי המונח טרול אין בכינוי זה כל השפלה  ולא ניתן למצוא בו ביזיון של התובע, נטען כי הדברים נאמרו בתום לב, ובסופו של יום לא פורסם כל טור באתר "מאקו" והפרסום אינו חורג מתחום הסבירות. 
 
בית המשפט פסק כי לא יכולות לעמוד לנתבעים 2-3 ההגנות הנטענות.
 
כאמור הדברים התחילו במסגרת הדיון באותו פורום , וכשברקע פרסום התמונה נשוא התביעה.
 
ככל שהדברים היו נעצרים במסגרת אותו דיון בפורום, ושלא נסתרת מעיני העובדה, שגם לתובע הייתה תרומה להתפתחות הדברים באותו דיון, כאשר מיד החל לאיים בהגשת תביעות משפטיות, ושגרר אחריו תגובות מצדם של גולשים אחרים נוספים, ולא רק מצד הנתבע 2, ניתן היה להחיל את ההגנות המנויות, אך שעה שהנתבע 2 יחד עם הנתבע 3 בחרו להמשיך ולהשתלח בתובע בסרטון שעלה לאתר, אין ספק כי הדברים נעשו שלא בתום לב, וחרגו מתחום הסבירות.
בנוסף הנתבעים להגנתם טענו, כי בסופו של יום לא פורסם טור באתר "מאקו", אולם לא היססו לפנות למעביד של התובע , ובוודאי שאין לראות בפניה יזומה שכזו תום לב נטען. 
 
לסיכום כל האמור לעיל , נפסק כי כי יש לחייב את הנתבעים 2-3 בפיצוי בגין לשון הרע.
 

פיצוי בגין לשון הרע

כב' הנשיא ברק  ברע"א 4740/00  אמר נ' יוסף פ"ד נ"ה(5) , 510, 525, קובע בפסקה 17:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." 
 
בנסיבות, וכאשר חילופי הדברים בין הצדדים, התפתחו על רקע פרסום התמונה, שנקבע  שהועלתה בתו"ל, תוך מתן קרדיט לצלם אחר, ובליווי מחמאה, וכאמור להתנהלות התובע, היתה תרומה להתפתחות הדברים במסגרת הדיון בפורום, ותוך שבית המשפט לא התעלם מתחושותיו הסובייקטיביות לדברים שנאמרו כלפי התובע, אולם הנתבעים לא אמרו די, והמשיכו להשתלח בתובע , בחוסר תו"ל , במסגרת הסרטון שהועלה באתר. החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים 2-3 , ביחד ולחוד , לשלם לתובע פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪.
 

הגנת מפר תמים בזכויות יוצרים

בית המשפט קיבל את טענותיו העובדתיות של הנתבע 4 לגבי דרך קבלתו את התמונה, והעלאתה בפייסבוק הציבורי שלו שאינו למטרות רווח, משכך סבר בית המשפט כי ביחס לנתבע זה אכן התובע, באופן שהעלה את התמונה בפורום רב משתתפים, וכאשר לנתבע לא היה כל יסוד להניח שנדרש אישורו לענין זכות היוצרים, וכאשר הגיעה אליו במסגרת קבוצת ווטסאפ, של מתענינים בתחום , ושמועלים בה מדי פעם תמונות מסוג זה, ולא נדרש קרדיט בגינן, שהתובע, הגם שבעל הזכות בתמונה, זנח את זכותו בענין. 
 
בית המשפט גם סבר כי הנתבע 4 חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 58 של "מפר תמים". סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים תשס"ח -2007 קובע :"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
ובמובן כפי שהובהר לעיל , ונוכח אופן העלאת התמונה מחד ע"י התובע , ומאידך השימוש שעשה בה
הנתבע , שאינו שימוש מסחרי , וכאשר בית המשפט קיבל את דברי הנתבע 4, שלו ידע בענין מלכתחילה היה מסייע לתובע לפרסם התמונה שכן מדובר בתמונה יפה.
 
לענין הפניה בענין , קיבל בית המשפט את הטענה כי הנתבע 4 לא ראה את הפניה שנשלחה אליו, וזאת כיוון שאינו קורא את עשרות ההודעות הנשלחות לעמוד הפייסבוק,  יחד עם זאת המקרה דנן מלמד שעל הנתבע 4, למצוא דרך למשלוח וקבלת הודעה בנוגע לטענת הפרה שכזו, בהן מעיין, מאידך על התובע היה לפנות בערוצים נוספים ומשפנייתו בפייסבוק לא נענתה. בנסיבות אין ההודעה שנשלחה בענין מספקת.  
 
על כן נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית.
 

30 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילומים

הפרת זכות יוצרים בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי נתן אלון כנגד חברת רוז הפקות אירועים א.ת. בע"מ ומנהלה תומר רוזנק. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 3.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 500,000 ₪, שעניינה הפרת זכויות יוצרים. התובע מחזיק מספר אתרי אינטרנט לשם שיווק ותיווך נדל"ן, בהם מופיעים צילומים של נכסים. התובע טוען כי הנתבעים העתיקו ללא רשות 42 תמונות מקוריות הנמצאות בבעלותו.
 
לטענת התובע, הנתבעות העתיקו צילומים מקוריים מאתרי האינטרנט שלו והציגו אותם באתר האינטרנט שנמצא בבעלותן, ללא קבלת היתר לעשות כן. הנתבעים כופרים בטענות התובע מאחר ולשיטתם, פעלו בתום לב כשקיבלו את הצילומים מבעלי הנכסים וממתווכים לצורך שימוש באתר האינטרנט הנמצא בבעלותם ומשלא דווח להם דבר ביחס לזכויות היוצרים הנטענים. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח שהצילומים מושא התובענה, צולמו על ידו או לחלופין, לא הביא ראיה השוללת את זכויות היוצרים מבעלי הנכסים והמזמינים עצמם. מרגע היוודע טענות התובע ביחס לזכויות היוצרים בצילומים הסירו הנתבעים את הצילומים מאתר האינטרנט שלהם באופן מיידי ולתובע לא נגרם נזק כלכלי משמעותי.  
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע פיצוי בגובה של  2,500 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכויות יוצרים בצילומי סטילס

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים מורה אותנו באלו יצירות תהא זכות יוצרים: "(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
 
סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, הוא סעיף ההגדרות, מגדיר, בין היתר, את התיבה "יצירה אמנותית" ו"יצירת צילום":
""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;
[...]
"יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהוא חלק מיצירה קולנועית;"
 
בית המשפט ציין כי: בתי המשפט נדרשו לא אחת לשאלת תחולתו של חוק זכות יוצרים ביחס לצילומים כך ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף, (פורסם במאגרים המשפטיים) [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28.08.2012) נפסק ע"י כב' השופט א' ריבלין כי:
"אמנם, הצלם התיעודי אינו מביים את נושא צילומו, אולם אין בכך כדי לשלול את קיומה של מקוריות ושל יצירתיות בצילום התיעודי. אין להלום צמצום המקוריות למעשה של ביום. המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם".
[...]
גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה:
[...]
ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות".
 
בעניין אוזן (שם), קבע כב' השופט א' שוהם: "עינינו הרואות, כי ביהמ"ש הכיר גם בצילום שאינו עומד בסטנדרטים אמנותיים, כצילום החוסה תחת הגנת זכות יוצרים מכוח החוק הישן, ובלבד שיש בו מעט מן המקוריות (ראו גם: דרישת ס' 4(א)(1) לחוק החדש). מידת המאמץ וההשקעה הדרושים הינה צנועה ביותר, וגם אם אין לצילום ערך אמנותי מיוחד, די במאמץ והכישרון הכרוכים בסידור ועריכה של הנושא, המופיע באותם צילומים".
 
בית המשפט פסק כי צילומים יכולים לחסות תחת הגנת חוק זכות יוצרים, כשהרף שהתגבש בפסיקה ביחס הכרה בקיומה של זכות יוצרים הוא נמוך, וזאת כפועל יוצא מהמשקל שניתן לפרמטרים כמו, מקוריות, מאמץ והשקעה היכולים להתמצות בסידור ועריכה. 
 
בנוסף נפסק כי התמונות מושא התובענה אינן בעלות יצירתיות אומנותית רבה, אך אף על פי כן, בהתאם לפרשנות המבחנים שלעיל ע"י בתי המשפט, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בצילומים מושא התובענה ככאלו שמתקיימת בהן אותה יצירתיות הנדרשת, הגם שמדובר ברף התחתון בפרמטר זה.
 

בעלות בזכויות היוצרים בתמונות 

פרק ה' לחוק זכות יוצרים מסדיר את נושא הבעלות בזכות יוצרים באמצעות שורה של הסדרים, כך נקבע בסעיף 33 (1) קבע המחוקק כי "היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה". בפרק ה' לחוק נקבעו הסדרים שונים ביחס לבעלות בזכות יוצרים, כך ביחס ליצירה שנוצרה בידי עובד (סעיף 34 לחוק); ביחס ליצירה מוזמנת (סעיף 35 לחוק); ביחס לבעלות המדינה ביצירה (סעיף 36 לחוק); וכן ביחס להעברת זכות יוצרים והענקת רישיון (סעיף 37 לחוק). יוער כי סעיף 35(ב) מורה כי "ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת". 
 
בית המשפט קיבל את עמדת המומחה מטעמו כי הצילומים צולמו במצלמת התובע. נפסק כי העובדה שהתובע לא הציג את קבצי המקור של הצילומים נשקלת לחובתו, אך זאת כאחד השיקולים בלבד, אולם בהתחשב ביתר הבדיקות שביצע המומחה, נפסק כי מוצדקת מסקנתו של המומחה. 
על כן נפסק כי התובע הוכיח את גרסתו טענתו בדבר בעלותו בזכויות היוצרים בצילומים.
 

הזכות המוסרית

התובע טוען כי הנתבעים הפרו את זכותו המוסרית בצילומים, מקום בו הצילומים נערכו ביוזמתו, בהסכמת בעלי הנכסים שצולמו, אך לא בהזמנתם.
סעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים עומדים על מהותה של הזכות המוסרית ולפיה:
" 45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – 
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
כב' השופט י' טירקל עמד על משמעותה של הפגיעה בזכות המוסרית בע"א  2790/93 Eisenman נ' קימרון, פ"ד נד(3) 817, 840 – 842 (2000) שם קבע כי:
"23. מלבד הזכויות הכלכליות שבידי בעל זכות היוצרים עומדת לו גם זכות אישית-מוסרית (ראו י' ויסמן "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים" [23], בעמ' 55).
[...]
אדם זכאי ששמו ייקרא על "ילדי רוחו". זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו. פרסומה של יצירה בלי ששמו של מחברה ייקרא עליה "בהיקף ובמידה המקובלים" הוא פגיעה בזכותו המוסרית של המחבר.
[...]
כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, "פרי עמלו של התובע, הוא הטקסט המורכב, פורסם ללא אזכור שמו, ובכך הופרה זכותו המוסרית".
[...]
שנקס נמנע ביודעין מלציין את שמו של קימרון. לא הייתה כאן השמטה בבלי דעת, או השמטה כתוצאה מאי-ידיעת זהותו של המחבר. ממילא אין נפקות לשאלה אם יש להטיל חובה לבדוק את זהות המחבר על מפרסם יצירה שהועתקה מפרסום קודם שבו פורסמה ללא ציון שם מחברה
[...]
אזכור של "עמית" בלי לציין את שמו, ובלי לציין שהיה כאן מעשה יצירה של הטקסט המפוענח הוא ביזיון ולעג לרש. "אזכור" שכזה, לרבות הטענה שדי בו כדי לקיים את מצוות הפקודה – אם לא את החובה האנושית-המוסרית – מעליב אף יותר מאי אזכור".   
 
בענייננו אנו נדרשים לזכות המוסרית כאמור בסעיף 46(1), כלומר, זכותו של היוצר ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. 
 
נפסק כי מבלי להיכנס להיקף או לדרך שבה היה על הנתבע לייחס את הצילומים לתובע, מאחר ולא נעשה ייחוס כלשהו מחד גיסא, מאחר ובאתר היה ציון ש"כל הזכויות שמורות לנתן אלון", ובהתחשב ביצירתיות המצויה בצילומים על הרף הנמוך, מאידך גיסא, ראה לנכון בית המשפט להעמיד את הפיצוי בגין פגיעה בזכות המוסרית סה"כ על סך של 500 ₪.
 

הגנת תום הלב והמפר התמים

סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
בע"א 2312/02 ארנולד דרוק נ' סוניה דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 430 (2005) נפסק
"החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'. נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה" (ט' גרינמן זכויות יוצרים – מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי [11], בעמ' 502)".
 
נפסק כי לנתבעים לא יכולה לעמוד הגנת סעיף 58 לחוק זכות יוצרים מקום בו הנתבע 2 הוא בעלים של אתר אינטרנטי העוסק בעולם תוכן הדומה לזה של התובע ומי שהוא בעל ידע בתכנות ובניית אתרים. כמו כן גם באתר של הנתבע וגם באתר של התובע מופיעות הצהרות בדבר זכויות היוצרים. בנסיבות אלה אין ספק שהנתבע 2 ידע על קיום זכות יוצרים.
 
לזכותם של הנתבעים עומדת ההסרה המהירה של הצילומים מהאתר סמוך לאחר הפנייה של התובע, ועניין זה יילקח בחשבון בשקלול הנסיבות ביחס לשאלת הפיצויים.
 

פיצויים

סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים המסדיר את פסיקת הפיצויים בלא הוכחת נזק קובע:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, עפ"י בקשת התובע, לפסוק  לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".
 
המחוקק קבע כי במסגרת השיקולים אותם ישקול ביהמ"ש ביחס לשיעור הפיצויים רשאי הוא לקחת בחשבון, בין היתר, את היקף ההפרה, משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין הנתבע לתובע ותום לבו של הנתבע. כמו כן נקבע כי לצורך העמדת שיעור הפיצויים יראו בהפרות המתבצעות כחלק ממסכת אחת של מעשים כהפרה אחת.
 
בעניין גוברין (שם) קבע כב' השופט ד"ר ע' בנימיני ביחס לפסיקת פיצויים במקרים בהם מתעוררת השאלה האם יש לראות בסדרה של פעמים בהן פורסם צילום משום הפרה נפרדת שבגינה יש לפצות בפיצוי סטטוטורי בגין כל הפרה או שיש להשקיף על הסדרה כהפרה אחת:
"שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א..." (עמ' 270). הלכה זו אושרה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד,[פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. 
 
בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337 (להלן: "עניין דקל"), נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:
"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן... מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת..." (שם, בפסקה 11). 
נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיע ביהמ"ש גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", שכן מצא כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15)".
 
בענייננו נפסק כי יש לסווג את הפרות זכויות היוצרים כהפרה אחת, בגדר היותן מאותו סוג שכן מדובר בהפרות הומוגניות באופיין ובטבען. 
משנקבע כי מדובר בהפרה אחת, יש לכמת את שיעור הפיצוי בשים לב, בין היתר, לשיקולים שנמנו לעיל. 
בנסיבות העניין, נפסק כי הערך הכלכלי העצמאי המצוי בכל צילום או בכל קבוצת צילומים, אינו גבוה, הנזק הממשי שנגרם לתובע הנו תחום ומצומצם בהיקפו, ומנגד, הרווח שצמח לנתבעים בשל ההפרה, אף הוא מוגבל עד מאוד. לכל אלו, מצטרפת העובדה שהנתבעים פעלו להסרת הצילומים המפרים סמוך לאחר שהתובע פנה אליהם.
לאור האמור לעיל, נפסק כי על הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 2,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים בצילומים. 
 

25 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד חברת סורטיס בע"מ ומנהלה אלי ארגמן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 19.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: על פי האמור בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים, הפעילה הנתבעת 1 בית עסק בו שודרו משחקי היורו 2012 בהפקת התובעת וזאת מבלי שקבלה הנתבעת 1 רישיון לעשות כן מהתובעת. לפיכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים. 
התביעה הוגשה בתחילה מכוח קיומן של שתי זכאויות- הן מכוח הזכאות על פי הרישיון שניתן לתובעת מאת אופ"א והן מכוח זכאותה בהתאם לפעולות ההפקה העצמאיות. לאחר שהתובעת סירבה לדרישת הנתבעים להציג את ההסכם המלא עם אופ"א, נמחקה עילת התביעה הנוגעת לזכאות מכוח הרישיון.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק פיצוי בגובה 30,000 ₪ לזכות התובעת ובנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של  10,000 ₪ .  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הנתבעת שדרה את המשחק

נפסק כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי ביום 1.7.12 שודר משחק הגמר בבית העסק אשר בבעלות הנתבעת 1, על גבי מספר מסכים, כאשר במקום שהו לקוחות אשר ביכולתם לצפות במשחק. 
 

הנתבעת ניהלה את בית העסק

הנתבעת 1 טענה כי לא ניהלה את המקום באותה העת. לדבריה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, נוהל בית העסק על ידי חברת נטרליס. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי שעה שהחשבונית אשר הוצגה בפני תומכת בעמדת התובעת, מחד, והנתבעת 1 כשלה להראות כי בית העסק נוהל על ידי חברת "נטרליס" באופן בלעדי, מאידך- שוכנע בית המשפט כי הנתבעת 1 הינה הנתבעת הראויה בתובענה. 
 

אחריות אישית של מנהל

התביעה כנגד הנתבע 2 הוגשה מכוח אחריות נזיקית אישית בהיותו מנהל הנתבעת.
הנתבע 2 כפר בטענות שהועלו כנגדו וטען כי באותו מועד שימש כשכיר בנתבעת 1 ועבד בה כמנהל רכש,  אולם לא ניהל אותה ולא היה בה בעל מניות. בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי מהעדויות שהוצגו עלתה תמונה לפיה בניגוד לטענת הנתבע 2 כי הועסק באותה העת כמנהל רכש בנתבעת, בפועל היו תפקידיו כשל מנהל- הן מבחינת רישומו והמצגים שהציג בפני דן אנד ברדסטריט והן מבחינת הסמכויות שנתנו לו. ומכאן כי הוכיחה התובעת גם רכיב זה של התביעה. 
 
בתא (ת"א) 6327-09-11  הפדרציה הישראלית לתקליטים לקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (להלן: "עניין קר ויז'ן") , דן בית המשפט בעניין חבותו האישית של מנהל בשאלת הפרת זכויות יוצרים מכוח דיני הנזיקין וכך קבע- 
"20. הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות- דינה להידחות, גם אם נתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה. אחריותו מעביד למעשי עובדיו קבועה בפקודת הנזיקין, החלה על הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 52 לחוק זכות יוצרים. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע: 
"(א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו-
(1) אם הרשה או אשרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
...
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה ההמעביד...".
הכלל הוא, אם כן, כי מעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו תוך כדי עבודתם. יתר על כן, מלשון הסעיף עולה כי גם כאשר העובד פעל בניגוד להנחיות המעביד, אין פירושו של דבר כי המעביד בהכרח יהיה פטור מאחריות שילוחית למעשה העובד, כל עוד אין מדובר בחריגה מוחלטת מגדר תפקידו של העובד (ראה:  ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, [פורסם בנבו] תק- על 2003(1) 17, 21 (2003); רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נג(3) 207, בע' 229; ת.א. (חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ, [פורסם בנבו] תק- מח 2008 1188, 1193). כך, אם התקין המעביד מכשיר טלוויזיה בחדר המתנה במרפאה, הוא יהיה אחראי לכך שהעובד השמיע מוזיקה באמצעות הטלוויזיה, גם אם נתן הוראה שלא להעביר את התחנות לערוצי מוזיקה. יש לזכור כי הטלוויזיה הותקנה במקום בהתאם לרצונם של הנתבעים, וכי עובדי הנתבעות 1-2 מפעילים את הטלוויזיה לטובת לקוחותיהן, ולא למטרותיהם האישיות (כפי שהעיד גור, הטלוויזיה נמצאת בחדר ההמתנה כדי להנעים את זמנם של השוהים בו- עמ' 18)."
 
בענייננו, לא הוכיח הנתבע 2 קיומם של נהלים כלשהם באשר לשידור משחקי היורו 2012, כי אם היפוכו של דבר- הנתבע אישר למעשה בדבריו כי לא היו קיימים נהלים כאלה אצל הנתבעת 1, באשר לשידור משחקים בבית העסק. 
ומכאן נפסק כי ככל שיימצא ששידור משחק הגמר של משחקי יורו 2012 מהווה הפרת זכויות היוצרים של התובעת - הרי שיש לחייבו באופן אישי מכוח דיני הנזיקין.
 

זכות יוצרים בשידורי ספורט

סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") קובע:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
...
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13- לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14- לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15- לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור- לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;"
ואילו בסעיפים 14 ו-15 נקבע- 
"14. שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות הכלולים ביצירה, לציבור". 
"15. העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
השאלה האם שידורי ספורט מוגנים בזכויות יוצרים נדונה בפסיקה לא אחת. הפסיקה הכירה בשידורי ספורט כזכאים- באופן עקרוני- להגנה בדיני זכויות יוצרים. 
לצורך הוכחת תביעתה, הציגה התובעת את "מסמך ההפקה" המתאר מהן הפעולות שנעשו לצורך הפקת השידורים. מעיון במסמך עולה כי מדובר בפעולות רבות אשר עשייתן כרוכה בהשקעת מחשבה, זמן ומשאבים כספיים כאחד. ניתן לראות כי מדובר בפעולות הכוללות שידורים מהאולפן, פרשנויות, עריכת המשחקים עצמם, כתבות שונות וכד', כל אלה בונים  יצירה עצמאית ומקורית. 
 

למי הבעלות ביצירה 

בית המשפט שלל את טענות הנתבעת כי בהעדר הצגת הרישיון אשר ניתן לתובעת מאופ"א במלואו, לא קמות לתובעת זכויות יוצרים בשידורי יורו 2012. 
נפסק כי ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי התובעת השקיעה משאבים לצורך הפקת השידורים וכי בסופו של יום יצרה יצירה עצמאית ומקורית. יצירה אשר ביטויה האישי של התובעת ניכר בה באופן מהותי ומקנה לה הגנה על פי דיני זכויות היוצרים. הואיל וכך, אין היא זקוקה להצגת הרישיון מאופ"א על מנת שתעמוד לה זכות התביעה מכוח דיני זכויות היוצרים וזכות זו מוקנית לה באופן עצמאי. 
 

יצירה נגזרת

עוד נפסק כי אף הטענות הנוגעות להיותה של היצירה "יצירה נגזרת" אינן יכולות לבוא לעזרת הנתבעים. בהקשר זה, מציינים הנתבעים כי הואיל והתובעת קבלה את צילומי המשחקים מידי אופ"א ויצרה, בפעולותיה, "מוצר משולב", הרי שהשידורים מהווים, לכל היותר, יצירה נגזרת המקנה בזכויות יוצרים רק מכוח הצגת הרישיון. לפיכך, מבהירים הם כי מאחר והתובעת לא הוכיחה את זכותה לערוך בשידורים את פעולות ההפקה- קרי, לא הציגה את הרישיון שרכשה מידי אופ"א במלואו - כשלה בהוכחת זכות התביעה. 
נפסק כי דינה של טענה זו להידחות. 
סעיף 16 לחוק זכויות יוצרים קובע מהי יצירה נגזרת-  "16. עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". 
בספרו, מציין גרינמן כי באשר ליצירה נגזרת- 
"הובעה דעה בפסיקה, שלפיה ככל שיצירה נגזרת בלתי מורשית מקיימת את מידת היצירתיות הנדרשת, היא תהיה זכאית לזכות יוצרים בפני עצמה. אם אכן נכונה גישה זו, יהא היוצר הבלתי מורשה של היצירה הנגזרת רשאי לתבוע צדדים שלישיים המעתיקים את היצירה הנגזרת שיצר, אולם בו בזמן, יוכל גם להיתבע מצדו של בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית המשמשת יסוד ליצירה הנגזרת". ( טוני גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, 2008, 210). 
ובתא (ת"א) 1457/89 יעל בוקשפן נ' אברהם נוב, [פורסם בנבו] פ"מ, כרך תשנ"ג חלק שני, תשנ"ג  1993 נקבע- "העתקת השירים מהחוברת של התובעות פסולה גם מסיבה נוספת. רישום השירים בצורת התיווי הבינארית מהווה מעין "תרגום" של הלחן. תרגום זה מוגן בזכות יוצרים של התובעות, גם אם הלחן עצמו אינו פרי יצירתן, שכן תרגום מקנה זכויות יוצרים, גם אם הוא נעשה שלא ברשותו של בעל זכות היוצרים המקורי על היצירה". 
מכאן כי פעולות ההפקה שעשתה התובעת, אשר הביאו ליצירתה של יצירה עצמאית הזכאית להגנה בדיני זכויות היוצרים, מקימה לה עילת תביעת עצמאית. 
 

שידור פומבי המפר זכויות יוצרים 

התובעת הוכיחה כי המשחק שודר בבית העסק של הנתבעת 1 על גבי מספר מסכים וכי במקום שהו לקוחות אשר יכלו לצפות בו. 
הנתבעים שדרו את משחק הגמר אשר זכויות היוצרים בו שייכות לתובעת והעמידוהו לרשות הציבור וזאת מבלי לקבל את אישור התובעת לכך. בכך, הפרו את זכויות היוצרים שלה. 
התובעת הוכיחה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה עת שדרו בבית העסק את משחק הגמר של משחקי היורו 2012. 
 

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשידור משחק

סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים קובע-
"56. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום ליבו של הנתבע;"
במקרה דנן ביצעו הנתבעים הפרה אחת עת שדרו את משחק הגמר ביום 1.7.12 בבית העסק "לינקולן" בחולון. 
בית המשפט לא קיבל את עמדת התובעת כי הוכחת אותה הפרה מצביעה על עשייתן של הפרות נוספות ומשהוכיחה התובעת הפרה אחת בלבד- זוהי נקודת המוצא. 
 
לאחר ביצוע ההפרה, פנתה התובעת אל הנתבעים והציעה להם לרכוש רישיון רטרואקטיבי לשידור המשחקים, אולם הנתבעים סירבו לכך. כן, עמדו הנתבעים על ניהול ההליך לכל ארכו. בשים לב לדברים אלה ולכך שעל מנת להפיק את המשחקים השקיעה התובעת משאבים ניכרים, על כן נפסק כי גובה הפיצוי יעמוד על 30,000 ₪.
 

13 בינואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים במפה

הפרת זכות יוצרים במפה
תביעה שהוגשה על ידי חברת סופר - מיפוי בע"מ כנגד שירן גבאי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 2.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית במפה. 
לתובעת, בעלת הזכויות  במפת "ישראל – מפות נחלים", התגלה כי באתר האינטרנט של הקבוצה WWW.PHOTOX.XO.IL הועלה סרטון מצגת שהופיע בעמוד הראשי של האתר, הכולל העתקה של המפה.
השימוש במפה בסרטון נעשה ללא היתר מהתובעת תוך העתקה מהאתר של מט"ח (שם הוא נמצאה באישור).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת 800 ₪. אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הבעלות בזכות היוצרים

הנתבע הודה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים במפה (בניגוד להכחשה הראשונית).
 

הפרת זכות יוצרים

נפסק כי עיון בסרטון מעלה כי מדובר בסרטון של כדקה לערך ומתוכו מופיעה המפה כ- 10 שניות. שניות בודדות נראית המפה כולה ומייד לאחר מכן היא מופיעה באופן חלקי כשיתרתה מכוסה ברכיבים אחרים של הסרטון ושוליה הנראים לעיין מטושטשים. המפה מוצגת בהקשר של מיקום הכנס שבגינו נעשה הסרטון, בדרום הארץ, ללא התייחסות כלשהי לנחלים המופיעים במפה ובלי כל אפשרות לעשות שימוש כלשהו במפה לעניין הנחלים שהם עיקרה ומהותה.
 
ההעתקה של המפה נעשתה "אחת לאחת".
 
לפיכך נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעת בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית.
 

שימוש הוגן

נפסק כי המטרה שבה נעשה השימוש במפה על ידי הנתבע לא הייתה למטרה אישית או לימודית אלא למטרה מסחרית, הן שלו והן של לקוחותיו, היינו, התובע השתמש במפה על מנת לעשות סרטון שהוזמן ממנו בתמורה. בנסיבות אלה היה על הנתבע לפנות לתובעת בבקשה לעשות שימוש במפה, אך הוא לא עשה כן. גם אילו היה התובע פונה למט"ח הללו היו מפנים אותו אל התובעת, אך הוא לא פנה למט"ח לפני השימוש במפה.
 
הנתבע לא ביצע את ההעתקה בתום לב שכן התעלם מהרישום בדבר זכות היוצרים במפה ואף לא נתן "קרדיט" לבעל הזכות.
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית וזכות היוצרים

התובעת לא הביאה אסמכתא כלשהי לסכומים שבהם היא נוהגת להתיר את השימוש במפה. במסגרת חומר הראיות שהגישה הציגה התובעת פניות מגורמים שונים להשתמש בחומרים שלה לצרכי הוראה, ובכל אותם מקרים תשובתה הייתה שהיא מתירה את השימוש וכל שנדרש היה מתן "קרדיט" לתובעת. 
 
לפיכך לא הובאו ע"י התובעת אסמכתאות על שווי השימוש שניתן להסתייע בו לקביעת הפיצוי. 
 
לצורך קביעת שיעור הפיצוי נפסק כי יש לקחת בחשבון כי המפה הופיעה מספר שניות מועט במסגרת הסרטון; שהמטרה שבהצגת המפה לא הייתה קשורה באופן כלשהו לתוכנה המרכזי של המפה, היינו לנחלים המצוינים בה, אלא בהצבעה כללית לכיוון דרום הארץ – אילת; המפה הופיעה לשניות מעטות ואז הופיעה כשהיא מכוסה חלקית על ידי הכותרות של הסרטון וגם אותו חלק ממנה שנראה לעין היה מטושטש; כי המפה הוסרה באופן מיידי מאתר האינטרנט לאחר דרישה מאת התובעת, וגם קודם לכן הייתה באתר כ- 10 ימים בלבד. 
כן יש לקחת בחשבון כי השימוש שעשה הנתבע במפה לא גרע מערכה או מיכולתה של התובעת להשיא ממנה רווחים, וכן כי הגם שהסרטון הופיע באינטרנט, ככל הנראה מספר הצפיות בו לא היה רב (וגם אלה התרכזו בנתונים אחרים שבסרטון ולא בתוכן המפה), וכן מהעובדה שהנתבע "התעשר" באופן מצומצם ביותר מהסרטון בכלל.
 
לאור האמור לעיל, העמיד בית המשפט את הפיצוי בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית גם יחד, על סך של 750 ₪.
לבסוף פסק בית המשפט: "לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובעת 800 ₪".
 

26 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות היוצרים בתליון של "האח הגדול"

הפרת זכות היוצרים בתליון של

ביום 20.9.2015 נתן בית המשפט השלום בתל אביב החלטה בה הורה לנתבע, עמוס דבש, לשלם לתובע, עצמון מימון, פיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית של מימון בתליונים אשר עיצב. 

התובע והנתבע, שניהם מעצבי תכשיטים. צד ג' הינה מזמינת העיצוב נשוא התובענה, אשר הפיקה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה את תכנית הריאליטי "האח הגדול" ופנתה אל התובע על מנת שיעצב וייצר עבורה תליונים למתמודדי העונה הראשונה של התכנית מתוך כוונה ליצור פתרון אסטטי עבור המיקרופונים הקטנים שהיה על מתמודדי התכנית לשאת על גופם. העיצוב הנבחר היה תליון בצורת מפתח, שבתוכו הוטמנו המיקרופונים. התובע ייצר עבור המזמינה את תליוני המפתחות בעבודת ידו בעונה הראשונה והשנייה של התכנית וכן בעונת ה-VIP.

לקראת תחילת העונה השלישית של התכנית, החליטה המזמינה לפנות לנתבע, בכדי שיתקן את התליונים שניזוקו תוך כדי שימוש. בהמשך, אף ייצר עבורה הנתבע תליונים חדשים למתמודדי העונות השלישית, הרביעית והחמישית. הנתבע דאג לפרסם את היצירה בעמוד הפייסבוק שלו ביחד עם פרסומת לסטודיו אשר בבעלותו.

לאור השתלשלות אירועים זו, הגיש התובע תביעתה כנגד הנתבע בסך של 120,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות היוצרים בתליונים: הזכות הכלכלית - העתקת התליונים, והזכות המוסרית – על הפרסום. בנוסף, התובע תבע בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין השכר שקיבל הנתבע בעבור ייצור התליונים.

הנתבע, מצידו, הגיש הודעת צד ג' כנגד המזמינה וטען כי חברת אנדמול הטעתה אותו לחשוב שזכויות היוצרים בתליונים - בידיה. עוד טען הנתבע כי העיצוב הפונקציונאלי של התליון, היינו מיקום אחיזת המיקרופון, שונה בהתאם לדרישות ההפקה.

בדיונו, בית המשפט דן בשלוש הפרות שונות של הנתבע בזכות היוצרים של התובע:

א. יצירת 19 התליונים בעונות השונות; ב. ייצורו של תליון זהב, המהווה יצירה נגזרת בתליונים ולחילופין, העתקה של חלק מהותי מהם;  ו-ג. הפרסום שביצע הנתבע, בו נטל קרדיט על התליונים תוך הפרת זכותו המוסרית של התובע.

חרף נסיונות הנתבע לטעון כי התליון אינו תכשיט שכן מהותו היא פונקציונאלית בעיקרה ועל כן אינו זכאי להגנה על פי זכויות יוצרים, בית המשפט קבע כי הזמנת העבודה של חברת אנדמול התייחסה לתליון כ"תכשיט" פונקציונאלי אשר עיצובו שילב בין שני האלמנטים. גם העובדה שהמזמינה שימרה את צורת התליונים שהתבלו במהלך עונות התכנית ואף הזמינה תליונים דומים למסיבת סיום של אחת העונות, מעידה כי ייחסה לצורת התליון ולעיצובו משמעות החורגת מתפקיד פונקציונאלי.

בית המשפט הוסיף וסתר את טענת הנתבע כי המדובר בייצור תעשייתי ובמוצר אשר יוצר בכמות העולה על 50 יחידות (ועל כן מדובר ב"מדגם" ולא ביצירה), בקובעו כי גם אם  עיצובו הכולל של התליון עולה כהגדרת "מדגם", אין מדובר בכזה המיועד לייצור תעשייתי וכי הראיות הוכיחו כי התליון המקורי לא יוצר בכמות העולה על 45 יחידות זהות.

לאור הדמיון הרב בין היצירות, נתקבלה טענת התובע כי מדובר ביצירה נגזרת ולחילופין, כי נעשה שימוש בחלק מהותי מיצירתו, חרף העובדה כי הפיתוחים והעיטורים על גבי התליונים המושווים אינם זהים אחד לאחד.

עם זאת, כיוון שהנתבע ייצר את התליונים נשוא ההפרה בהתאם להזמנת העבודה, וכיוון שבמועד בו ייצר את התליונים נשוא ההפרות כלל לא ידע כי הזכות הכלכלית שייכת לתובע וסבר, לתומו, כי זו שייכת למזמינה – יש בכך כדי להקנות לנתבע הגנה על פי סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

כב' השופטת הוסיפה כי ייתכן ולו הייתה מוגשת התביעה ישירות כנגד המזמינה, הייתה מקובלת טענת התובע כי ההסכם, אשר נוסח בידי המזמינה, אינו כולל במפורש קביעה לעניין זכויות היוצרים, ועל כן, התובע הינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה, בהתאם להוראות סעיף 35(א) לחוק זכויות יוצרים: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בהמשך הדיון, בית המשפט דן בזכות המוסרית של התובע ביצירתו, ע"פ סעיף 45(א) לחוק זכויות יוצרים: "ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה."

בהכרעתה קבעה השופטת כי ראיות התיק העידו כי הנתבע ידע שאין מדובר בעיצוב מקורי, פרי ידיו, ולמרות זאת העלה תמונות של התליונים אשר מעליהם הופיעה פרסומת לסטודיו שבבעלותו. לא רק זאת, אלא שבעת שפנתה אליו אחת הגולשות וציינה כי התליונים הינם פרי עיצובו של ידידה, התובע, השיב לה הנתבע: "עם כל הכבוד לעצמון ויש כבוד אני ייצרתי את המפתחות של האח הגדול בשלושת העונות האחרונות".

בית המשפט קבע כי הקורא הסביר, המתרשם מן התמונה שהעלה הנתבע ולאחר מכן מהתכתבותו מול הגולשת, מתרשם כי העיצוב והייצור כאחד נעשו על ידו, ואת התרשמות זו מחזקות גם התגובות המפרגנות להן זכה ה"פוסט". לסיכומה של נקודה זו, בית המשפט קבע כי כי יש בפרסום הנ"ל בכדי להפר את זכותו המוסרית של התובע.

עם זאת, בשים לב להיקף ההפרה ולכך שהפוסט פורסם לחבריו של הנתבע בלבד, בית המשפט קבע כי על הנתבע לפצות את התובע ב- 13,000 ₪ בלבד.

בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כיוון שהפרסום נעשה על דעתו של הנתבע בלבד, וכן דחה בית המשפט את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט שכן לא הייתה התייחסות מפורשת לעילה זו בכתב התביעה. 

23 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL

הפרת סימני מסחר וגניבת עין במכנסי DIESEL
תביעה שהוגשה ע"י חברת DIESEL S.P.A וחברת פולימוד (1994) בע"מ כנגד הנתבע מר יוסף אלימלך. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 09.08.2015 ניתן פסק דין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בגין טענה להפרת סימן מסחר וגניבת עין. במסגרת התובענה התבקש בית המשפט, להכריע האם 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו ברכבו של הנתבע, מהווים הפרה של סימן מסחר (סעיף 1 לפקודות סימני המסחר) והאם ההפרה עולה לכדי גניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪ ובנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

האם התנהלות שאינה מסחרית מהווה הפרת סימן מסחר

הנתבע טען שלא עשה שימוש בג'ינסים המזויפים, כי לא התכוון לסחור בהם וכי היה בכוונתו להעבירם לתרומה. בנוסף, נטען כי הנתבע ככלל לא עסק במכירת מוצרים כגון אלהובפרט לא מכר את המוצרים נשוא התובענה.
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע כי "הפרה"- הינה שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך .. לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
 
נפסק כי הימצאותם של 20 זוגות מכנסיי ג'ינס מזויפים ברכבו של הנתבע, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר. 
 
השופטת פסקה כי אף אם יעלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה ולא התכוון למכור אותם, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר.
 
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר. 
 

גניבת עין

לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע;  ו- חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע. נפסק כי בענייננו שני היסודות להוכחתה של גניבת עין מתקיימים וזאת מן הטעמים הבאים:
 
1. אין חולק בדבר המוניטין אשר יצא לחברת דיזל בקרב הציבור. הדבר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה ומתמונה שצורפה לתצהירי התובעות עולה כי לאחד מזוגות המכנסיים שנתפסו אצל הנתבע הוצמדה תווית ולפיה "מחיר לצרכן: 1,100 ₪". 
 
2. מתקיים חשש להטעיית הציבור - לנוכח היות המכנסיים שנתפסו, זיוף מדויק של מוצרי התובעות, הכולל את סימני המסחר שלהם ונושאים תגית עם המחיר. 
 

פיצוי בגין הפרת סימן מסחר שעולה לכדי גניבת עין

התובעות עתרו לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח הפיצוי הסטטוטורי הניתן על פי חוק עוולות מסחריות. סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, אם יוכח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר. אך בעניינינו לא נגרם נזק לתובעות (מכיוון שלא הוכח שהנתבע מכר את מכנסי הג'ינס, אלא רק החזיק בהם ברכבו)  ומנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק אינו קיים בפקודת סימני מסחר. 
 
המנגנון קיים בחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת עין ומאחר ונקבע בפסק הדין כי בענייננו מעשיו של הנתבע עולים אף כדי גניבת עין, לא נדרשת השאלה האם ניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח פקודת סימני המסחר, שכן סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי - 
"13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
 
בענייננו, נפסק כי קיימת מסכת אחת של הפרות וזאת ביחס ל 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו.
 
נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪.

1 ביולי, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים
צילום: https://pixabay.com/p-556036/?no_redirect
 
תביעה שהוגשה על ידי חברת הרעיון הקבוע בע"מ כנגד אלכס בודקוב. וכן הודעת צד ג כנגד חברת פלאנט טאטו בע"מ. התיק נדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 30.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מנהלת סטודיו לקעקועים בשם  "TRIBAL TATOO" והעסיקה את המקעקע אלכס בודקוב, הנתבע 1. 
 
האחרון צילם את הקעקועים שביצע בתקופת עבודתו אצלה, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של התובעת. בנוסף, העתיק אלכס את הצילומים גם לדיסק און קי שברשותו. משעבר לעבוד אצל המתחרה, הנתבעת 2, פלאנט טאטו בע״מ, מסר לה את מתקן הדיסק און קי שברשותו. הצילומים (64 צילומי קעקועים) הועלו לאתר האינטרנט של הנתבעת  אשר ציינה את שמו של אלכס המקעקע ואת מספר הטלפון שלה, לצורך הפנית המעוניינים אליה. התובעת, שגילתה זאת באקראי, כשנתיים לאחר מכן, פנתה אל הנתבעת אשר הסירה את הצילומים מהאתר. 
 
בתביעה זו דורשת התובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה. 
 
אלכס הגיש תביעה נגדית בטענה שהופרה זכותו המוסרית בכך שלא ניתן לו על ידי התובעת קרדיט בגין הצילומים.
 
 
תוצאות ההליך: תביעת הרעיון הקבוע כנגד פלאנט טאטו ואלכס מתקבלת באופן שפלאנט תשלם לתובעת סכום של 96,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא במחצית מהוצאות המשפט ובנוסף אף בשכר טרחת עו"ד בסכום של 12,000 ₪. 
תביעת הרעיון הקבוע כנגד אלכס מתקבלת באופן שאלכס ישלם לתובעת סכום של 32,000 ₪ 
 
תביעת אלכס כנגד הרעיון הקבוע (בגין הפרת הזכות המוסרית) מתקבלת באופן שהאחרונה תשלם לתובע שכנגד סכום של 28,000 ₪. 
 
בגין ההליכים שבין הרעיון הקבוע ואלכס- אין צו להוצאות
 
פלאנט תישא בשכר טרחת ב"כ הרעיון הקבוע בסכום של 8,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במאי, 2015,

0 תגובות

זכות מוסרית ביצירה קולנועית – שימוש בפריים

תביעה שהוגשה על ידי נועה לביא ורפאל ברבירו כנגד הוצאת עתון הארץ בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 3.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים, לטענת התובעים (יוצריו של סרטון אשר הופץ באתר ה"יו טיוב"), בעיתון "הארץ", פורסמו ששה צילומי מסך מיצירת התובעים. תחת התמונה נכתב "הסרטון הוויראלי "שיט שתל אביבים אומרים". אם רק היה פחות מביך ויותר מצחיק". 
לטענת התובעים, כיוצרי הסרטון- הינם בעלי זכות היוצרים בו. בפרסומים האמורים, הפרה התובעת את זכות היוצרים שלהם וכן את הזכות המוסרית, שכן לעמדתם, לא ניתן להם מזכה כראוי להם. לטענתם, מהווים הפרסומים האמורים העתקה של יצירתם, פוגעים בזכותם הכלכלית והמוסרית ויוצרים מצג שווא וגניבת עין. 
 
על כן, הוגשה תביעה זו בסכום של 360,000 ₪ בגין העילות המפורטות.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית.  בנסיבות העניין מצא בית המשפט שלא לחייב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

18 בנובמבר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט

הפרת זכויות יוצרים בשידורי ספורט
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד א.י. פיצה שותפות, יניב מויאל ואורן חן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 6.11.2014, ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מפיקה, עורכת ומחזיקה בזכויות להענקת רישיון להקרנה של משחקי הכדורגל הידועים כ"יורו 2012". הנתבעים מפעילים בית עסק לממכר פיצה. 
 
לטענת התובעת הנתבעים שידרו לציבור הלקוחות את משחקי היורו לשנת 2012, מבלי שרכשו מאת התובעת רישיון לכך. התובעת שלחה מכתב התראה. משלא נענתה- הוגשה התביעה. התובעת עותרת לחייב את הנתבעים בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויותיה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים, ישלמו לתובעת סכום של 30,000 ₪. בנוסף, ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 ביולי, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון

זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון
תביעה שהגישה חברת דנון תקשורת תדמיתית בע"מ (המקומון "מודיעין ניוז") כנגד חברת הכנסת שלי רחל יחימוביץ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק אלט. ביום 3.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת פרסמה במקומון "מודיעין ניוז" כתבתה של הגב' חנה שטרן. התובעת טוענת כי גילתה שהנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה (www.shelly.org.il) את הכתבה שפורסמה במקומון התובעת במהדורתו המודפסת והאינטרנטית. 
 
התובעת טוענת כי הנתבעת העתיקה את היצירה המקורית ובכך הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בהתאם לאמור בסעיפים 11 ו- 34 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. כמו כן, טוענת התובעת כי מעשיה של הנתבעת עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. לטענת התובעת, אין באפשרותה לכמת את הנזק שנגרם לה בעקבות הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות שלה והיא עותרת, בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
 
הנתבעת טוענת כי הראיון נשוא התביעה פורסם באתרה, תחת מדור מיוחד בו מופיעות סקירות של ידיעות עיתונאיות הנוגעות לנתבעת, בכללן של אלו, מצויים מאמרים, כתבות, ידיעות וראיונות הלקוחים מכלי תקשורת שונים, להם נגיעה לנתבעת. נטען כי הראיון, הועלה לאתר האינטרנט של הנתבעת על ידי אחד ממתנדבי המטה ללא מעורבותה וידיעתה, כאשר בפרסום ניתן "קרדיט בולט הן לכתבת והן לתובעת עצמה". כמו כן, נטען כי משפנתה התובעת לנתבעת, ועל מנת להימנע מסכסוכים וממחלוקות, הוסר הראיון מן האתר באופן מיידי. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי השימוש בכתבה הוא בגדר סקירה עיתונאית החוסה תחת הגנת שימוש הוגן. לא ניתן צו להוצאות. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

16 באפריל, 2014,

0 תגובות

הקרנה פומבית של משחקי כדורגל

הקרנה פומבית של משחקי כדורגל
תביעה שהוגשה על ידי חברת צ'רלטון בע"מ כנגד אורי טואף ושרה טואף - הבעלים של "שווארמה ויצמן רמת השרון". התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת חנה ינון. ביום 21.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכויות יוצרים של התובעת בשידור משחקי טורניר אליפות אירופה בכדורגל. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, נפסק כי אין במעשי הנתבעים כדי הקרנה פומבית. נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך  7,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

9 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילומים

הפרת זכות מוסרית בצילומים
תביעה שהוגשה על ידי הצלם ארז איזן כנגד הזמר פבלו רוזנברג בגין הפרת זכות יוצרים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 27.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במהלך הופעה צילם התובע את פבלו רוזנברג ולהקתו. לאחר שתמה ההופעה, סיכם התובע עם אמרגנו דאז של הזמר, כי ישלח לו מספר תמונות מהאירוע על מנת שיוכל להשתמש בהן. על פי הנטען, הסכים כי הנתבע /אמרגנו יעשו שימוש בצילומים ללא תשלום, ובלבד שיינתן לו הקרדיט בגינן. הצילומים שהועברו על ידי התובע כללו גם את הלוגו ומספר הטלפון שלו. 
שנים לאחר מכן, גילה התובע באקראי, באתר האינטרנט של מועדון אחר, אחד מאותם צילומים- ללא קרדיט. עקב זאת, חיפש ומצא כי באתר הבית של הנתבע מצויות תמונות פסיפס רבות של הזמר, רובן כוללות את שמו של הצלם, אך דווקא מהתמונות שצילם בפיוז'ן הושמט שמו והוא לא זכה לקרדיט המגיע לו. 
 
לטענת התובע, העביר הזמר ו/או מי מטעמו את הצילומים לאתרים האחרים, תוך הפרת זכות היוצרים שלו, לצורך שימוש מסחרי, פרסום וקידום מכירות. משכך, מייחס התובע לנתבע תרומה להפרת זכויות היוצרים שלו-  באותם אתרים.
התביעה הועמדה על סכום של 100,000 ₪ בלבד. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בגין 5 התמונות אשר שולבו כפסיפס באתר הנתבע, ושהו בו שנים רבות, ללא מתן קרדיט- נפסק סכום של 8,000 ₪ לכל הפרה. בגין תרומת הנתבע להפרת הזכות המוסרית של התובע ביצירתו, באתרים האחרים, נפסק כי הנתבע ישלם 5,000 ₪ בגין כל הפרה. 
סה"כ נפסק כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 50,000 ₪. 
בנוסף, נפסק כי יישא התובע בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במרץ, 2014,

0 תגובות

הפרת הסכם שותפות לבנייה והפעלה של אתר אינטרנט

תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו על ידי בית ונוי הוצאה לאור בע"מ ואיריס מושלי (תובעות שכנגד) כנגד יובל ארבל, ניב קנטור ודניאל סופר (התובעים). התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט רחמים כהן. ביום 5.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במהלך שנת 2004 חברו הצדדים על מנת להקים אתר אינטרנט בתחום הבנייה והעיצוב. באופן כללי ניתן לומר, כי בין הצדדים הוסכם על הקמת אתר אליו יועברו תכני המגזין ותכנים נוספים, כאשר התובעים יהיו אמונים על הקמת האתר, תחזוקת האתר וקידומו באינטרנט, סופר היה אמון על ניהול האתר הטמעת תכנים באתר ואיריס הייתה אחראית על אספקת תכנים לאתר ושיווקו בקרב לקוחות המגזין.
 
על פי טענת התובעים, התנערה איריס מהתחייבויותיה על פי ההסכם, לא העבירה תכנים ולא פעלה לשיווק האתר והחלה בפעילות מתחרה באתר ובחודש מרץ 2008 השיקה אתר מתחרה. בגין התנהלות זו התובעים מבקשים פיצויים בסך של 500,000 ₪. 
 
איריס והחברה הגישו נגד התובעים ונגד סופר תובענה על סך של 518,296 ₪ (ת.א. 32263/08, להלן – התובעות שכנגד). בתובענה זו נטען, כי איריס מעולם לא נתנה הסכמתה להסכם השותפים וכי הסכמתה זויפה. כמו כן נטען, שהתובעים הם אלה אשר הפרו את ההסכמות אשר הושגו בין הצדדים. 
 
לטענת התובעות שכנגד, בהמשך הפעלת האתר ללא רשות ולאחר ביטולם כדין של יחסי השיתוף באתר גזלו התובעים וסופר את קניינן הרוחני והם ממשיכים בכך ונמנעים, שלא כדין, מהסרת תכני וסימני המסחר של החברה מהאתר. התובעים וסופר ממשיכים להשתמש בלוגו של המגזין ושל החברה כדי יצירת רושם, שהם הבעלים של לוגו זה וכי האתר מחזיק בתכני המגזין, דבר המהווה עוולת תיאור כוזב והפרת סימן מסחרי.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה והתביעה שכנגד נדחתה. נפסק כי בית ונוי ואיריס הפרו את ההסכם בין הצדדים.
 
בנוסף נפסק כי בית ונוי ואיריס ישלמו לתובעים 165,600 ₪. עוד נפסק כי התובעות שכנגד ישלמו לתובע 2 סך נוסף של 10,420 ₪. 
 
עוד נפסק כי התובעות שכנגד ישלמו לתובעים, ניב ויובל, הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

26 בדצמבר, 2012,

1 תגובות

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP

לשון הרע בפרסום חוות דעת באתר להשוואת מחירים ZAP
תביעה שהוגשה על ידי חברת פי.ג'י.איי. אינטרנשיונל אנטרטיימנט בע"מ, חברת גיים פוינט בע"מ ומר נוי שם כנגד גיא קפלן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת  לימור רייך.
 
העובדות: תביעה זו עניינה בפרסום חוות דעתו של הנתבע  באתר השוואת המחירים ZAP (להלן:"זאפ")  אשר לטענת התובעים מציגם באור שלילי ופוגע בעסקיהם ועל כן מהווה לשון הרע (לשון הרע בחוות דעת), כאמור בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק").
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש בפרסום הנתבע כדי לשון הרע.
נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעים סך כולל של 8,000 ₪ בלבד. אין צו להוצאות.
 
הערת DWO: בפסק הדין אין כל הנמקה לשאלה מדוע לא נפסקו הוצאות בהליך. הלכה היא כי לבעל הדין שזכה בהליך זכות לכך שיפסקו הוצאותיו בשיעורן הממשי (ראה: בג"צ 891/05 תנובה נ' משרד התעשייה והמסחר, תק-על 2005(2) מיום 30.6.05) ובלבד שהינן סבירות, פרופורציונאליות ומידתיות בנסיבות העניין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

13 באוגוסט, 2012,

0 תגובות

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

זכות יוצרים של צלמת בצילומי אופנה

תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, על ידי הצלמת עופרי בראל כנגד רשת חנויות אפנה דנה אשכנזי בע"מ ובעליה הגב' דנה אשכנזי. התביעה נדונה בפני השופטת אורלי מור-אל. ביום 25.7.2012 ניתן פסק הדין.

עובדות: לטענת התובעת, היא נשכרה על ידי הנתבעת, לצלם צילומי קולקציה וזאת בסטודיו של הנתבעת. בין הצדדים לא נכרת הסכם כתוב, אולם סוכם בעל-פה, כי בעבור עלות יום הצילומים, ישולם לצלמת סך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. יום לאחר מסירת התמונות (60 תמונות), כך טענה התובעת, צלצלה נציגת הנתבעת לתובעת, באמצעות עוזרתה וטענה כי התמונות לא טובות ולא ניתן לעשות בהן מאומה וכי אין בדעת הנתבעת לשלם בעבורן.

לאחר זמן מה התברר לתובעת כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונות בדרך של הדבקת התמונות על חלונות החנויות ובחנויות, שימוש באתר הנתבעת, ובפייסבוק וזאת ללא רשות ותוך הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתמונות. וחמור מכך, כך נטען, הדבר נעשה מבלי לתת קרדיט לתובעת כמי שצילמה את התמונות תוך הפרת זכויותיה המוסריות וזאת על מנת להסתיר את השימוש בצילומים.

התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי זכויות היוצרים נשארו ביד הצלמת מאחר והחוזה בין הצדדים בוטל וכי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים והזכות המוסרית של התובעת.

בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 400 ₪.

הערת DWO: המדובר בתביעה בהיקף הפרה גדול ובוטה (60 תמונות), סביר כי אילו התביעה לא היתה מתנהלת בבית משפט לתביעות קטנות, הפיצוי היה גדול בהרבה. כך למשל בעניין גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ, עניין דומה שנסיבותיו פחות חמורות, נפסק פיצוי בסך של 50,000 ₪ (בגין הפרה בודדת) ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת ההליך:

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור