משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הפרה עקיפה של זכויות יוצרים

2 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית

הפרת זכויות יוצרים בספרות משפטית
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוצר המשפט הוצאה לאור בע"מ כנגד שושנה גנון. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופט אמיר סלאמה. ביום 18.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית ע"ס 100,000 ₪, בטענה להפרת זכות יוצרים. הצדדים הם מתחרים העוסקים בשיווק והפצה של ספרות משפטית. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא בעלת זכות יוצרים בספר הנקרא "פירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני". לטענת התובעת הנתבעת מכרה עותק מפר ומזויף של הספר אשר נכרך בכריכה רכה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת חויבה לשלם לתובעת סכום של 7,500 ₪. כמו כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ ובנוסף, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

קיומה של יצירה מוגנת

סעיף 4 לחוק קובע כדלקמן:
(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
..
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
במקרה דנן נפסק כי הספר מושא ההליך הוא בבחינת יצירה שלתובעת יש זכות יוצרים בה, בהתאם להגדרת סעיף 4 לחוק.
מחומר הראיות עולה, כי התובעת עוסקת בחיבור ושיווק של ספרות משפטית. הוכח, כי במסגרת עיסוק זה, חיברה עורכת הדין איריס מרקוס, המועסקת אצל התובעת, את הספר מושא התביעה, וזאת כעולה מעדותה של עו"ד מרקוס בפניי. 
מדובר בספר העונה על הגדרת יצירה מוגנת לפי סעיף 4 לחוק. הספר עוסק בתחום משפטי של פירוק ושיתוף במקרקעין בבתי משפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבני, והוא מורכב ממספר פרקים בהתאם לנושאים שונים, כאשר בכל פרק יש ניתוח של נושא הפרק, וזאת בהסתמך על פסקי דין שונים המוזכרים בכל פרק.  מדובר בהחלט ביצירה מקורית, ולא סתם בציטוט מתוך פסקי דין כפי שניסתה הנתבעת לטעון בעדותה. המחברת מנתחת סוגיות שונות, משווה בין פסיקה ומנתחת את הפסיקה, וגם מסיקה מסקנות ביחס למצב המשפטי בכל סוגיה בה דנים בפרקים השונים, כך שמדובר בהחלט ביצירה מקורית אשר יכולה לחסות תחת הגנת חוק זכויות יוצרים. 
 

האם הוכח שזכות התובעת בספר הופרה?

בבסיס התביעה עומד הספר, אשר נמכר לעו"ד מרקוזה, ואשר לטענת התובעת מבטא הפרה של זכויותיה בספר. הספר נושא את אותה כותרת בדיוק של הספר מושא התביעה. הספר מכיל בדיוק את אותו מלל של הספר מושא התביעה; את אותו מספר עמודים; את אותם פרקים בהתאם לסדרם; ובאופן כללי ניתן לומר כי תוכנו זהה לחלוטין לתוכן הספר שחובר ע"י עו"ד איריס מרקוס. ההבדל המרכזי הנטען הוא שהספר המפר הופץ בכריכה רכה.
 
לטענת התובעת, הספר לא יוצר על ידה, כאשר לטענתה היא מעולם לא ייצרה או שיווקה את הספר בכריכה רכה, אלא תמיד באוגדן מהודר. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהספר מהווה עותק מפר ("עותק מזויף"), ולא ניתן לשלול את האפשרות שהספק יוצר על ידי התובעת עצמה. 
 
נפסק כי חומר הראיות מוכיח שהספר הוא עותק מפר, שלא יוצר על ידי התובעת.
 
בית המשפט קיבל את עדויות התובעת כי מעולם לא ייצרה את הכותר הנ"ל בכריכה רכה, אלא רק באוגדן מהודר. מאידך, נפסק כי לא הובאה כל אינדיקציה ממשית לכך שהתובעת ייצרה את הספר האמור בכריכה רכה.
 

האם הוכח שהנתבעת הפרה את זכויותיה של התובעת?

לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את זכותה בספר לפי סעיפים 12 ו- 48 לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי התובעת לא הוכיחה שהנתבעת העתיקה את הספר. מאידך, הוכח במידה הנדרשת, כי הנתבעת הפרה באופן עקיף את זכויותיה של התובעת בספר, ע"י מכירתו לאחר.
 

לא הוכחה העתקה של הספר בידי הנתבעת

סעיף 12 לחוק קובע כדלקמן:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות – 
(1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או בכל אמצעי טכנולוגי אחר; 
(2) עשיית עותק תלת-ממדי של יצירה דו ממדית;
(3) עשיית עותק דו ממדי של יצירה תלת ממדית;
(4) העתק 
להפרה של זכות לפי סעיף זה ניתן לקרוא "הפרה ישירה".
 
נפסק כי חומר הראיות אינו מוכיח שהנתבעת זייפה ו/או ייצרה את הספר ועל כן אין בסיס ראייתי בכדי לקבוע, כי הנתבעת היא זו שזייפה וייצרה את הספר ת/2, וכל שכן לא הוכח, כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת מכוח סעיף 12 לחוק.
 

הוכחה הפרה עקיפה מצד הנתבעת ע"י מכירה חד פעמית של הספר

סעיף 48 לחוק, הנושא את הכותרת "הפרה עקיפה של זכות יוצרים", קובע כדלקמן:
"העושה אחת מהפעולות האלה בעותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים, אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר:
(1) מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או להשכרה;
(2) החזרה למטרה עסקית;
(3) הפצה בהיקף מסחרי;
(4) הצדה לציבור בדרך מסחרית;
(5) ייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי כהגדרתו בסעיף 129 לפקודת המכס."
 
הפרה של זכות יוצרים לפי סעיף זה, כוללת בחובה שני יסודות (בהשאלה מהדין הפלילי) – "יסוד עובדתי" המתבטא בביצוע אחד מהפעולות המנויות בסעיף בעותק מפר; ו- "יסוד נפשי" המתבטא בכך שמבצע הפעולה ידע, או היה עליו לדעת, כי העותק הוא עותק מפר.
 
באשר ליסוד הנפשי, הרי שלהבדיל מהמצב המשפטי שהיה קיים ערב חקיקת החוק הנוכחי, בו נדרשה ידיעה בפועל של המפר בדבר היות העותק עותק מפר, חוק זכות היוצרים הנוכחי מסתפק בידיעה בכוח, לאו דווקא בפועל, מצד המפר, אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בעצימת עיניים. הואיל והיסוד הנפשי של ידיעה (בין אם ידיעה בפועל ובין אם ידיעה בכוח), הוא חלק ממרכיבי ההפרה כהגדרתה בסעיף 48 לחוק, על הטוען לקיומה של הפרה לפי סעיף זה, מוטל הנטל להוכחתה.
 
לעניין זה פסק בית המשפט כי העובדה שהנתבעת העלתה למן ההתחלה גרסה עמומה ביחס לנסיבות בהן הגיע לרשותה הספר שנמכר בסופו של יום על ידה לעו"ד מרקוזה; העובדה שהיא בחרה להעלות גרסה המבוססת במהותה על טיעונים עובדתיים חלופיים; העובדה שהיא לא סיפקה ראיות כלשהן לנסיבות בהן רכשה את הספר; והרושם הלא חיובי שהותירה במהלך עדותה; מובילים למסקנה, ולפיה הנתבעת ידעה, ולמצער עצמה עיניה מלדעת, כי היא מוכרת לעו"ד מרקוזה עותק מפר של ספר שהזכויות בו שייכות לתובעת. בכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 48 לחוק.
 

הגנת מפר תמים

אף שבא כוח הנתבעת השתמשה בסיכומיה בטרמינולוגיה של רכישת הספר בידי הנתבעת בתום לב, הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה לתחולתו של סעיף 58 לחוק, המקנה הגנה לאדם הנחשב "מפר תמים". 
כך או אחרת, גם אם הנתבעת היתה טוענת להגנה מכוח סעיף זה (כאשר הנטל להוכחת התקיימות התנאי מוטלת עליה), לא היה מקום לקבל את טענתה, שכן קשה להלום שהנתבעת, אשר עוסקת במכירה ו/או שיווק של ספרות משפטית משך שנים רבות, לא ידעה ו/או לא היה עליה לדעת, כי קיימת זכות יוצרים בספר הנדון.
 

שיעור הפיצויים

סעיף 56 לחוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסכום של 100,000 ₪ והתובעת ביקשה לפצותה בסכום זה. 
 
נפסק כי לא בכל מקרה של הפרה המזכה בפיצוי, זכאי בעל זכות היוצרים  למלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 56 לחוק, כאשר בעניין זה יש לשקול מספר שיקולים, לרבות מהות ההפרה, היקפה, התמשכותה, ומידת פגיעתה בבעל הזכויות.
 
במקרה דנן, ההפרה שהוכחה מתבטאת במקרה אחד בו מכרה הנתבעת עותק אחד של הספר לעו"ד מרקוזה, ככל הנראה, בכמה מאות שקלים. בהקשר זה יש לציין, כי מחירו של הספר המשווק על ידי התובעת עומד על 398 ₪. יודגש, כי לא הוכח מקרה אחר של מכירת הספר בידי הנתבעת מלבד המקרה הנוגע לעו"ד מרקוזה, ולא הוכח, כי הנתבעת רכשה מצדדים שלישיים כלשהם עותקים מלבד הספר, ו/או שהיא החזיקה במספר יחידות של העותק המפר.
 
באשר למהות ההפרה, הרי שכאמור לא הוכח שהנתבעת היא זו שזייפה את הספר ו/או ייצרה אותו אלא הוכח שהיא רכשה את הספר מצד שלישי ומכרה אותו לאחר. נוסף לכך, לא הוכח שההפרה של הנתבעת גרמה נזק ממשי לתובעת. בהקשר זה, התובעת לא הוכיחה, כי הפרה של הנתבעת גרמה לפגיעה במכירות הספר או לירידה בהיקף מכירתו, כאשר העדה מטעם התובעת אשר אחראית על שיווק הספרים, לא ידעה לספק בעדותה מספרים אודות היקפי המכירה של הספר לפני ההפרה הנטענת ולאחריה, וכל שידעה לומר הוא, שבסופו של דבר הספר נמכר בכמה מאות עותקים. 
 
בית המשפט פסק כי מבלי להמעיט בחומרת הפרת זכות התובעת, מדובר במקרה דנן בהפרה הנמצאת על הסקאלה הפחות חמורה מבחינת ספקטרום ההפרות האפשריות, שהתבטאה ברכישת עותק מפר אחד מצד שלישי ומכירתו לאחר, כאשר מדובר בהיקף הפרה נמוך, אשר התבטא באירוע אחד שהוכח, של מכירת הספר לאחר, והכל כאשר אין הוכחה שהפרה זו גרמה לתובעת נזק של ממש. 
 
בסיכומו של דבר, העריך בית המשפט את הפיצוי הראוי במקרה זה בסכום של 7,500 ₪. 
 

7 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית
שלש עשרה תביעות שהוגשו על ידי  חברת אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ כנגד 13 נתבעים ובהם: 1. אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (ת"א 22698-05-11); 2. מוחמד (בן ג'אזי) אבו חג'ול (ת"א 35459-05-11) ; 3. פארס (בן אחמד) ח'טיב (ת"א 39327-05-11); 4. סעיד (בן זוהייר) כראם (ת"א 39410-05-11); 5. ראמי (בן כרים) שלח (ת"א 39410-05-11); 6. יוסף (בן אניס) עואד (ת"א 52565-05-11); 7. יוסף (בן סלים) עואד (ת"א 55254-05-11); 8. ג'יריב (בן פואז) סדראן (ת"א 57594-05-11); 9. חביב (בן עפיף) מסאד (ת"א 57609-05-11); 10. מוחמד (בן מחמוד) אבו ליל (ת"א 2310-06-11); 11. מרואן (בן ח'ליל) חסן (ת"א 2371-06-11); 12. חאתם (בן רזק) דואהרי (ת"א 11199-06-11); 13. סמיר דמאני (ת"א 33899-05-11).
הדיון בכלל התביעות אוחד והתביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני השופט שאהר אטרש. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים סטטוטוריים בגין עוולה אזרחית של הפרת זכות יוצרים בדיסקים (תקליטים) מוסיקליים. 
 
חברות מצריות אשר מפיקות תקליטים מוסיקליים העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהופך את התובעת לבעלת הזכות הבלעדית בכל הקשור לזכויות יוצרים בתקליטים מסויימים. 
 
הנתבעים הם בעלי חנויות אשר משווקים בחנויותיהם, בין היתר, העתקים בלתי מורשים של תקליטים מוגנים של החברות המצריות ללא הרשאה מטעמן או מטעם התובעת; בנוסף, באותן חנויות קיימים מלאי העתקים מפרים של התקליטים המוגנים. 
שליחים מטעם התובעת ביקרו בחנויותיהם של הנתבעים ורכשו מספר תקליטי מוסיקה (שירים בערבית) הכוללים יצירות מוגנות של החברות המצריות באופן ששיווקם טומן בחובו שיווק ומכירה של עותקים מפרים של יצירות מוגנות ללא הרשאה כדין. 
 
התובעת טוענת, כי הפרות הנתבעים כאמור מקימות לה זכות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וזכות לקבלת צו מניעה קבוע; משכך, התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, שיאסור עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה של התקליטים המוגנים של החברות המצריות וכן לחייב כל נתבע לשלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הוכח כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת בכך שמכרו בחנויותיהם דיסקים של החברות המצריות ללא קבלת הרשאה כדין. 
 
ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד כל אחד מהנתבעים האוסר עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה או הרשאה לאחרים לעשות כן בכל הקשור לדיסקים המוגנים של החברות המצריות. 
 
כמו כן, נפסק כי כל אחד מהנתבעים (בחיובים נפרדים) ישלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

1 בספטמבר, 2014,

1 תגובות

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד

אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד
תביעה שהוגשה על ידי נוהא חמאד כנגד מדינת ישראל - משרד החינוך, עירית ירושלים, הישאם עקרמאוי ובסאם אבו ערפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט ארנון דראל. ביום 7.8.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת, מחברת ספרי לימוד ומוציאה לאור, כתבה והפיצה ספרים ללימוד השפה העברית המותאמים לילדים אשר שפת אמם ערבית. לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן מספר רב של בתי ספר הפועלים במזרח ירושלים עשו שימוש שלא כדין בעותקים מצולמים מספריה של התובעת, שידלו לעשיית שימוש כזה או שלא מנעו שימוש ביצירות מזויפות. 
 
התובעת מבקשת מתן חשבונות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בשל אותה "תעשיית זיופים" שהתובעת טוענת לה והיא הוגשה כנגד משרד החינוך, שהיא מי שאמונה לפקח על ספרי הלימוד אשר בהם נעשה שימוש בבתי הספר בארץ; כנגד העירייה, שהיא אחראית על בתי הספר שנמצאים בשטח שיפוטה ובבעלותה ואשר נושאת, לפי הנטען, ב"אחריות מיניסטריאלית" על בתי ספר אלו; מר עקרמאווי, שהוא בעליה של חנות אשר הדפיס ומכר יצירות מזויפות של ספרי התובעת ומר אבו ערפה, אשר גם הוא מכר לפי הנטען עותקים לא חוקיים של היצירות.
 
התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע, מתן צו למתן חשבונות, צו המורה על השמדה וכן תשלום פיצוי בגין כל הפרה והפרה על בהתאם לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק זכות יוצרים, ולשם כך היא מבקשת לקבל דו"חות על היקף הספרים שנמכרו וזאת במסגרת תביעתה למתן חשבונות. היא מעריכה את נזקיה לצרכי  אגרה בסכום של 1,000,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, משרד החינוך ועיריית ירושלים נדחית.
 
התביעה כנגד הנתבע מס' 4 מתקבלת בחלקה ואולם בית המשפט לא חייב את נתבע זה לשאת בכל תשלום נוסף מעבר לסכום ששילם לתובעת בגין ההליך הפלילי. אבו ערפה מאשר כי הורשע בהליך פלילי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת וכי שילם לתובעת פיצוי כספי בסך 2500 ₪ מכוחו של פסק הדין. 
 
אשר לתביעה כנגד נתבע מס' 3 - מאחר והנתבע מס' 3 לא התגונן, נפסק כי זכאית התובעת, בכפוף לכך שברשותה אישור מסירה כדין, לקבל פסק דין כנגד נתבע זה, בכל הנוגע לתביעתה למתן חשבונות, והיא תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה על יסוד העתירה שבכתב התביעה. 
 
בית המשפט חייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסכום מתון של 30,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות 1 ו- 2).
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור