משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: הפרת זכות יוצרים

25 במאי, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון

הפרת זכות יוצרים בשידור משחקי ספורט - צ'רלטון
תביעה שהגישה חברת צ'רלטון בע"מ כנגד חברת סורטיס בע"מ ומנהלה אלי ארגמן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 19.4.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: על פי האמור בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים, הפעילה הנתבעת 1 בית עסק בו שודרו משחקי היורו 2012 בהפקת התובעת וזאת מבלי שקבלה הנתבעת 1 רישיון לעשות כן מהתובעת. לפיכך, הוגשה תביעה לפיצוי בסכום של 85,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים. 
התביעה הוגשה בתחילה מכוח קיומן של שתי זכאויות- הן מכוח הזכאות על פי הרישיון שניתן לתובעת מאת אופ"א והן מכוח זכאותה בהתאם לפעולות ההפקה העצמאיות. לאחר שהתובעת סירבה לדרישת הנתבעים להציג את ההסכם המלא עם אופ"א, נמחקה עילת התביעה הנוגעת לזכאות מכוח הרישיון.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק פיצוי בגובה 30,000 ₪ לזכות התובעת ובנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום של  10,000 ₪ .  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הנתבעת שדרה את המשחק

נפסק כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והוכיחה כי ביום 1.7.12 שודר משחק הגמר בבית העסק אשר בבעלות הנתבעת 1, על גבי מספר מסכים, כאשר במקום שהו לקוחות אשר ביכולתם לצפות במשחק. 
 

הנתבעת ניהלה את בית העסק

הנתבעת 1 טענה כי לא ניהלה את המקום באותה העת. לדבריה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, נוהל בית העסק על ידי חברת נטרליס. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי שעה שהחשבונית אשר הוצגה בפני תומכת בעמדת התובעת, מחד, והנתבעת 1 כשלה להראות כי בית העסק נוהל על ידי חברת "נטרליס" באופן בלעדי, מאידך- שוכנע בית המשפט כי הנתבעת 1 הינה הנתבעת הראויה בתובענה. 
 

אחריות אישית של מנהל

התביעה כנגד הנתבע 2 הוגשה מכוח אחריות נזיקית אישית בהיותו מנהל הנתבעת.
הנתבע 2 כפר בטענות שהועלו כנגדו וטען כי באותו מועד שימש כשכיר בנתבעת 1 ועבד בה כמנהל רכש,  אולם לא ניהל אותה ולא היה בה בעל מניות. בית המשפט דחה טענה זו ופסק כי מהעדויות שהוצגו עלתה תמונה לפיה בניגוד לטענת הנתבע 2 כי הועסק באותה העת כמנהל רכש בנתבעת, בפועל היו תפקידיו כשל מנהל- הן מבחינת רישומו והמצגים שהציג בפני דן אנד ברדסטריט והן מבחינת הסמכויות שנתנו לו. ומכאן כי הוכיחה התובעת גם רכיב זה של התביעה. 
 
בתא (ת"א) 6327-09-11  הפדרציה הישראלית לתקליטים לקלטות בע"מ נ' קר ויז'ן ישראל בע"מ (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] (להלן: "עניין קר ויז'ן") , דן בית המשפט בעניין חבותו האישית של מנהל בשאלת הפרת זכויות יוצרים מכוח דיני הנזיקין וכך קבע- 
"20. הטענה כי הנתבעים אינם אחראים למעשי עובדיהם, אם אלו פעלו בניגוד להנחיות- דינה להידחות, גם אם נתנה הנחיה שכזו והיא לא מולאה. אחריותו מעביד למעשי עובדיו קבועה בפקודת הנזיקין, החלה על הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 52 לחוק זכות יוצרים. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע: 
"(א) לעניין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו-
(1) אם הרשה או אשרר את המעשה;
(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;
...
(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה ההמעביד...".
הכלל הוא, אם כן, כי מעביד אחראי למעשי עובדיו שנעשו תוך כדי עבודתם. יתר על כן, מלשון הסעיף עולה כי גם כאשר העובד פעל בניגוד להנחיות המעביד, אין פירושו של דבר כי המעביד בהכרח יהיה פטור מאחריות שילוחית למעשה העובד, כל עוד אין מדובר בחריגה מוחלטת מגדר תפקידו של העובד (ראה:  ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, [פורסם בנבו] תק- על 2003(1) 17, 21 (2003); רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נג(3) 207, בע' 229; ת.א. (חי') 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושירותים בע"מ, [פורסם בנבו] תק- מח 2008 1188, 1193). כך, אם התקין המעביד מכשיר טלוויזיה בחדר המתנה במרפאה, הוא יהיה אחראי לכך שהעובד השמיע מוזיקה באמצעות הטלוויזיה, גם אם נתן הוראה שלא להעביר את התחנות לערוצי מוזיקה. יש לזכור כי הטלוויזיה הותקנה במקום בהתאם לרצונם של הנתבעים, וכי עובדי הנתבעות 1-2 מפעילים את הטלוויזיה לטובת לקוחותיהן, ולא למטרותיהם האישיות (כפי שהעיד גור, הטלוויזיה נמצאת בחדר ההמתנה כדי להנעים את זמנם של השוהים בו- עמ' 18)."
 
בענייננו, לא הוכיח הנתבע 2 קיומם של נהלים כלשהם באשר לשידור משחקי היורו 2012, כי אם היפוכו של דבר- הנתבע אישר למעשה בדבריו כי לא היו קיימים נהלים כאלה אצל הנתבעת 1, באשר לשידור משחקים בבית העסק. 
ומכאן נפסק כי ככל שיימצא ששידור משחק הגמר של משחקי יורו 2012 מהווה הפרת זכויות היוצרים של התובעת - הרי שיש לחייבו באופן אישי מכוח דיני הנזיקין.
 

זכות יוצרים בשידורי ספורט

סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "חוק זכויות יוצרים") קובע:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
...
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13- לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14- לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15- לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור- לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;"
ואילו בסעיפים 14 ו-15 נקבע- 
"14. שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות הכלולים ביצירה, לציבור". 
"15. העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
השאלה האם שידורי ספורט מוגנים בזכויות יוצרים נדונה בפסיקה לא אחת. הפסיקה הכירה בשידורי ספורט כזכאים- באופן עקרוני- להגנה בדיני זכויות יוצרים. 
לצורך הוכחת תביעתה, הציגה התובעת את "מסמך ההפקה" המתאר מהן הפעולות שנעשו לצורך הפקת השידורים. מעיון במסמך עולה כי מדובר בפעולות רבות אשר עשייתן כרוכה בהשקעת מחשבה, זמן ומשאבים כספיים כאחד. ניתן לראות כי מדובר בפעולות הכוללות שידורים מהאולפן, פרשנויות, עריכת המשחקים עצמם, כתבות שונות וכד', כל אלה בונים  יצירה עצמאית ומקורית. 
 

למי הבעלות ביצירה 

בית המשפט שלל את טענות הנתבעת כי בהעדר הצגת הרישיון אשר ניתן לתובעת מאופ"א במלואו, לא קמות לתובעת זכויות יוצרים בשידורי יורו 2012. 
נפסק כי ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה כי התובעת השקיעה משאבים לצורך הפקת השידורים וכי בסופו של יום יצרה יצירה עצמאית ומקורית. יצירה אשר ביטויה האישי של התובעת ניכר בה באופן מהותי ומקנה לה הגנה על פי דיני זכויות היוצרים. הואיל וכך, אין היא זקוקה להצגת הרישיון מאופ"א על מנת שתעמוד לה זכות התביעה מכוח דיני זכויות היוצרים וזכות זו מוקנית לה באופן עצמאי. 
 

יצירה נגזרת

עוד נפסק כי אף הטענות הנוגעות להיותה של היצירה "יצירה נגזרת" אינן יכולות לבוא לעזרת הנתבעים. בהקשר זה, מציינים הנתבעים כי הואיל והתובעת קבלה את צילומי המשחקים מידי אופ"א ויצרה, בפעולותיה, "מוצר משולב", הרי שהשידורים מהווים, לכל היותר, יצירה נגזרת המקנה בזכויות יוצרים רק מכוח הצגת הרישיון. לפיכך, מבהירים הם כי מאחר והתובעת לא הוכיחה את זכותה לערוך בשידורים את פעולות ההפקה- קרי, לא הציגה את הרישיון שרכשה מידי אופ"א במלואו - כשלה בהוכחת זכות התביעה. 
נפסק כי דינה של טענה זו להידחות. 
סעיף 16 לחוק זכויות יוצרים קובע מהי יצירה נגזרת-  "16. עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". 
בספרו, מציין גרינמן כי באשר ליצירה נגזרת- 
"הובעה דעה בפסיקה, שלפיה ככל שיצירה נגזרת בלתי מורשית מקיימת את מידת היצירתיות הנדרשת, היא תהיה זכאית לזכות יוצרים בפני עצמה. אם אכן נכונה גישה זו, יהא היוצר הבלתי מורשה של היצירה הנגזרת רשאי לתבוע צדדים שלישיים המעתיקים את היצירה הנגזרת שיצר, אולם בו בזמן, יוכל גם להיתבע מצדו של בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית המשמשת יסוד ליצירה הנגזרת". ( טוני גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, 2008, 210). 
ובתא (ת"א) 1457/89 יעל בוקשפן נ' אברהם נוב, [פורסם בנבו] פ"מ, כרך תשנ"ג חלק שני, תשנ"ג  1993 נקבע- "העתקת השירים מהחוברת של התובעות פסולה גם מסיבה נוספת. רישום השירים בצורת התיווי הבינארית מהווה מעין "תרגום" של הלחן. תרגום זה מוגן בזכות יוצרים של התובעות, גם אם הלחן עצמו אינו פרי יצירתן, שכן תרגום מקנה זכויות יוצרים, גם אם הוא נעשה שלא ברשותו של בעל זכות היוצרים המקורי על היצירה". 
מכאן כי פעולות ההפקה שעשתה התובעת, אשר הביאו ליצירתה של יצירה עצמאית הזכאית להגנה בדיני זכויות היוצרים, מקימה לה עילת תביעת עצמאית. 
 

שידור פומבי המפר זכויות יוצרים 

התובעת הוכיחה כי המשחק שודר בבית העסק של הנתבעת 1 על גבי מספר מסכים וכי במקום שהו לקוחות אשר יכלו לצפות בו. 
הנתבעים שדרו את משחק הגמר אשר זכויות היוצרים בו שייכות לתובעת והעמידוהו לרשות הציבור וזאת מבלי לקבל את אישור התובעת לכך. בכך, הפרו את זכויות היוצרים שלה. 
התובעת הוכיחה כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלה עת שדרו בבית העסק את משחק הגמר של משחקי היורו 2012. 
 

הפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בשידור משחק

סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים קובע-
"56. הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. 
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום ליבו של הנתבע;"
במקרה דנן ביצעו הנתבעים הפרה אחת עת שדרו את משחק הגמר ביום 1.7.12 בבית העסק "לינקולן" בחולון. 
בית המשפט לא קיבל את עמדת התובעת כי הוכחת אותה הפרה מצביעה על עשייתן של הפרות נוספות ומשהוכיחה התובעת הפרה אחת בלבד- זוהי נקודת המוצא. 
 
לאחר ביצוע ההפרה, פנתה התובעת אל הנתבעים והציעה להם לרכוש רישיון רטרואקטיבי לשידור המשחקים, אולם הנתבעים סירבו לכך. כן, עמדו הנתבעים על ניהול ההליך לכל ארכו. בשים לב לדברים אלה ולכך שעל מנת להפיק את המשחקים השקיעה התובעת משאבים ניכרים, על כן נפסק כי גובה הפיצוי יעמוד על 30,000 ₪.
 

1 במרץ, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בהריסת פסל
תביעה שהוגשה על ידי גרשון קניספל כנגד עיריית חיפה. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת שושנה שטמר. ביום 3.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה העוסקת בהפרת זכות יוצרים של הפסל גרשון קניספל, אשר הקים פסל בצורת תבליט גדול על קיר בית ספר בחיפה. מבלי ליידעו ניתצה העירייה את האריחים שהרכיבו את הפסל וזרקה אותם כפסולת. הגנתה של העירייה הייתה, שהתבליט הורד בשל הסכנה לעוברי אורח עקב נפילה של אריחים. 
 
התובע דרש לחייב את העירייה לאפשר לו לשחזר את התבליט ולהציבו על חזית קיר בית הספר, על חשבונה של העירייה. הסכום שהתובע טען שיש לשלם לו עבור שחזור התבליט והקמתו מחדש, הועמד על ידו על  830,000 ₪. בנוסף טען התובע שיש לפצותו בגין פגיעה במוניטין שלו שגררה צמצום בהזמנות ובפרנסתו וכן בשל עוגמת הנפש, שנגרמה לו בסכום כולל של 650,000 ₪. נטען כי העירייה הפרה את זכותו המוסרית, ויש לפסוק לו פיצוי עקב כך בסכום של 350,000 ₪ נוספים. נטען כי התבליט הושמד ללא סיבה וכנראה בכוונת זדון או ברשלנות חריגה וקיצונית, שפגעה אף ב"רוח העיר" דהיינו בזכותו של הציבור החיפאי ליהנות מיצירת אמנות שעמדה במקום ממנו נראתה למרחוק והייתה אחד ממאפייני העיר. בנסיבות אלו, טען התובע, שיש לפסוק לו גם פיצויים עונשיים בסכום של 500,000 ₪. התובע הקטין את סכום תביעתו, על מנת לחסוך בחלק מהאגרה, והעמידה על 1,000,000 ₪.
 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ואולם נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 533,920 ₪. לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע את שכר טרחת עורך דינו וכן הוצאותיו בסכום של 75,000 ש"ח.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

התרשלות בטיפול בתבליט

בית המשפט פסק כי "אם כל חטאת" בטיפול בתבליט, היה בורותם ורשלנותם של כל המטפלים בעירייה בנושא: נראה שבשל רשלנות זו הגיעה התלונה למחלקה לטיפול במבנים מסוכנים ולא לאגף המטפל בפסלי רחוב אומנותיים או גם לאגף זה. הטיפול היה כמו טיפול במבנה מסוכן, כאשר באים להסיר טיח נופל וכיוצ"ב. בלא כל היסוס, בוונדליזם מוחלט, הלך הקבלן והסיר את התבליט תוך שבירת האריחים היקרים וזריקתם כפסולת בניין. 
 
בית המשפט סיכם כי ככל הנראה הייתה קיימת סכנה לילדים ולעוברי האורח, סכנה שניתן היה לנטרל אותה באופן זמני, עד לבירור מקצועי וטיפול מקצועי במטרד, שלא חייב הריסת הפסל כולו ובאופן מוחלט והרסני כפי שנעשה. 
   

הבעלות בזכות היוצרים

חוק זכות יוצרים , התשס"ח-2007 (להלן "חוק זכות יוצרים") החליף את פקודת זכות יוצרים מ-1924 (להלן "פקודת זכות יוצרים"), שהתבססה על חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן גם "החוק הישן"), הפנתה אל החוק הישן, ובאה אף לתקנו או להבהירו. מאחר שההתקשרות החוזית בין התובע לעירייה והקמת הפסל, היו בתקופת היותה בתוקף של הפקודה, יש לבחון את הזכויות שנותרו בידי התובע או שהעירייה רכשה, לפי הפקודה, החוק הישן, והפסיקה שבאה לפרשם  (וראו סעיף 78(ה) לחוק זכויות יוצרים).
 
ביצירה שחלים עליה החוקים בעניין זכות היוצרים (הן לפי הפקודה והן לפי חוק זכות היוצרים 1911 והן לפי חוק זכויות יוצרים) יש שני סוגים של בעלות: הבעלות הראשונית או הבעלות הכלכלית וכן הזכויות המוסריות. 
הבעלות הראשונית היא של היוצר, ואין מחלוקת כי זהו התובע. 
 
סעיף 5(1)(ב) לחוק הישן, קובע כי הבעלות הראשונית נשארת של היוצר, אלא אם הוא נעשה תוך כדי עבודתו, אולם הצדדים יכלו להסכים כי היצירה תישאר של העובד.  
 
החוק הישן והפקודה לא התייחסו ל"יצירה מוזמנת", על ידי מעביד מאמן עצמאי, לפיכך יחול גם עליה סעיף 5(1) לחוק הישן, לפיו היוצר הוא בעל הזכות הראשונית ביצירה ולא המזמין, אפילו דובר ביצירה ששולמה עבורה תמורה על ידי המזמין. הפסיקה בסוגיה זו אימצה את ההלכה לפיה כאשר יש הזמנה בתמורה, רוכש המזמין את הזכויות שביושר בבעלות. כמו כן צומצמה זכות המזמין לעשות ביצירה אך ורק את השימוש שהוסכם עליו, בין מפורש ובין מכללא. 
 

זכות יוצרים של מעביד ביצירה של עובד

כאמור, לפי חוק זכות יוצרים, 1911, הזכות הראשונית היא של היוצר. סעיף 5(1)(ב) לחוק מ-1911 קבע כי  המעביד הוא הבעלים הראשון של הזכות, אם היצירה "נעשתה תוך כדי עבודתו" של היוצר ולא הוסכם ביניהם אחרת.
 
אין מחלוקת שהתובע היה עובד של העיריה בתקופה הרלוונטית, כך שנטל ההוכחה מוטל עליו שהוסכם אחרת (ראו גם ת.א (י-ם) 8303/06 מחולה המרכז למחול בע"מ נ' חנן כהן, פס' 14 לפסק דינו של השופט שפירא (נבו, 14.08.08) וכן בספרו של גרינמן עמ' 492).  התובע הכחיש שהוא הקים את הפסל עבור המעביד במסגרת עבודתו; נטען כי הוא הועסק על ידי העירייה החל משנת 1964 כיועץ אמנותי לראש העיר בחצי משרה, במשכורת של מורה, ושעיקר עבודתו הייתה לאתר מבנים על מנת לשלב בהם פסלי אומנות על חזיתותיהם ובכיכרות העיר (סעיף 11 לתצהירו של התובע), ולא היה זה מתפקידו להקים פסלים. בין יתר 12 אתרים שאיתר התובע, היה גם בית הספר. הוצאו מכרזים לגבי אתרים אלו, ואף התובע, אחד מני רבים, הגיש שלוש הצעות, כפי שנדרש במכרז, וזכה להקים את התבליט. לטענתו, עד שנת 1975 הוא הגיש הצעות לעשרות מכרזים. רק בשנת 1975, משנדרש לוותר על כל יתר עבודותיו הרבות מחוץ לעירייה, הפך להיות עובד עירייה במשרה מלאה.   
 
באשר לתבליט, התובע טען, כאמור, כי הוא ביצע את הקמתו כקבלן עצמאי; הוא עשה ימים כלילות על מנת להוציא את היצירה מן המחשבה אל החומר, וזאת בלא קשר לעבודתו החלקית בעירייה. הוא היה זה שייצר את הפסל על כל שלביו, לרבות חציבת הציור בתוך האריחים שנוצרו עבים למטרה זו,  פיקוח על שריפתם בתנורי בית החרושת "נעמן" (שבינתיים הפסיק להתקיים)  וכן פיקח על הצבתם בתבליט על ידי עובדי העירייה. בכל התהליך לא היה עליו כל פיקוח של העירייה.
 
התובע המשיך וטען, כי הנתבעת לא הציגה ראיות לעניין הפיקוח על התובע, מידת השליטה שלה על אופן הכנת התבליט, זמן העבודה על התבליט והאם זה חפף את שעות העבודה בעיריה, וכיוצא באלה עובדות שמהן ניתן להסיק אם היצירה נוצרה תוך כדי העבודה (וראו ע"א 414/84 רחל ברים נ' מגדלור מרכז לתאורה מודרנית בע"מ, פ"ד לט(3) 109, 111-112 (1985); ת"א (ת"א) 1484/97 חיים אורבוך נ' משרד החינוך והתרבות, פס' 38-39 לפסק דינו של השופט קלינג (נבו, 19.02.04)). הזמן הרב שעבר מקשה על הצדדים להביא ראיות או נתונים לעניין הזה. אמנם עובדי העירייה סייעו בהצבת התבליט על חזית קיר בית הספר, אך אין זה קשור ליצירת התבליט עצמו.
 
הגרסה של הנתבעת נשענת בעיקרה על מכתבו של התובע למהנדס העיר יוסף כהן. לגרסת הנתבעת, המכתב מראה כי עבודתו של התובע בעירייה כללה שילוב עבודות בבנייה העירונית, כלומר, היה עליו לגירסתה ליצור עבודות אומנות עבורה. 
 
בית המשפט לעניין זה קיבל את גישת התובע: בשל התמחותו ביצירת פסלים מונומנטליים, שרובם מוצגים על קירות חיצוניים, היה עליו לאתר קירות הולמים למטרה זו, אולם לא סביר להניח שבמסגרת השעות המצומצמות שהועסק על ידי העיריה ובמשכורת בה הועסק, הוא נטל על עצמו לבצע גם את עבודת היצירה של פסלים כאלו. בנוסף, בדו"ח המהנדס, "דין וחשבון שנתי" לשנת 1964/65, תוארה עבודתו של התובע כיועץ לענייני אומנות. ניתן להניח כי אם תפקידו כלל ייעוץ וביצוע יצירות משלו עבור העיריה, לא היה התפקיד מוגדר כנוגע לייעוץ בלבד. בית המשפט ביסס את החלטתו גם על חוות דעתה של המומחית מטעם התובע, פרופ' (בדימוס) גילה בלס, הסבורה אף היא שאין זה סביר שהתובע, במוניטין שהיו לו, קיבל עליו לוותר על עצמאותו כאומן. 
 

בעלות ביצירה מוזמנת

החוק החדש לגבי "יצירה מוזמנת" (שכאמור איננו חל על המקרה דנן) נקבע  כי:  "35.(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
 
התובע הודה ששולמה לו תמורה על זמן העבודה ועלות החומרים,  העירייה סברה כי יש בכך הוכחה שהבעלות הכלכלית בזכויות הועברו אליה. 
 
בחוק הישן לא נקבע הוראות לעניין הזמנת יצירה. לפיכך, יחולו הוראות ס' 5(1) בחוק זה, לפיו היוצר היה הבעלים של היצירה מוזמנת אלא אם היה הסכם אחר. נראה שגישת הרוב בפסיקה היא כי ניתן להתנות על בעלות היוצר במסמך בכתב בלבד. במקרה בו אין מסמך בכתב, יש למזמין רישיון מוגבל לעשות ביצירה את השימוש עבורו הוזמן, וביישום למקרה הנדון, לעיריה הזכות להשתמש בתבליט, להציבו ולהשאירו על חזית בית הספר. 
 
מנגד, ישנו זרם בפסיקה המוכן לקרוא לתוך ההסכם בין המזמין ליוצר הסכמה משתמעת, לפיה זכות היוצרים שייכת למזמין מבלי מסמך בכתב, גישה הדומה להסדר אשר אומץ בחוק החדש.  בת.א. (ת"א) 1662/89 דפוס בארי נ' יוסף וולף בע"מ, [פורסם בנבו] פ"מ תשנ"ה 265, 307-308 (1995) (להלן – "פס"ד דפוס בארי") נקבע כי ניתן להסיק על אומד דעת הצדדים בשאלת הבעלות באמצעות הפרשנות הנוהגת של דיני החוזים, מהנסיבות והעובדות הקשורות להתקשרות בין הצדדים. 
 
בית המשפט פסק כי פסק הדין דפוס בארי אינו מתמודד באופן ישיר עם דרישת הכתב, אלא קובע כי החוק הישן אינו פוגע בחופש ההתקשרות החוזית. יש לציין כי הקביעה בהחלטה מבוססת בחלקה על הכרה בבעלות שביושר כאשר קיימת הזמנה כנגד תמורה, הלכה שנזנחה בפסיקה. 
 
עוד ציין בית המשפט כי הפסיקה ראתה, בחלקה, בדרישת הכתב כדרישה ראייתית בלבד אם כי כבדת משקל  (שם, בעמ' 549; וראו ת.א. (של'-נת') 8882/03 עמותה של תנועת הצמחונים הטבעוניים נ' ד"ר יונה ליאור, פס' 8 לפסק דינה של השופטת אברמוביץ-קולנדר (נבו, 30.10.06), לפיה הפסיקה דורשת ראיה כלשהיא בכתב, ואין ויתור מוחלט על דרישת הכתב; ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ ואח' נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ ואח', פס' 9 לפסק דינו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 4.4.12)).
 
נחזור לענייננו, הנתבעת לא צירפה מסמך בכתב לעניין ההתקשרות בין הצדדים. כך שלפי הגישה הדורשת הסכמה מפורשת, היא אינה יכולה להוכיח בעלות בזכות היוצרים הכלכלית. נפסק כי לא ניתן להסיק גם הסכמה משתמעת. כך שאין צורך לנקוט עמדה במחלוקת בפסיקה לעניין דרישת הכתב.
 
ניתוח כוונתם המשתמעת של המזמין והיוצר, דומה לניתוח כוונת הצדדים בחוזה "רגיל" (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 298 (2012)). מלבד הנוהג הענפי, ניתן לשקול את נסיבות המשא ומתן שנוהל עובר להזמנה, התנהגות הצדדים, התמורה שניתנה בעסקה וכו' (גרינמן, בעמ' 497-498).
 
נפסק כי הנתבעת לא הצליחה להראות כי הנוהג הענפי מחזק את גרסתה. התובע הודה ששולמה לו תמורה עבור היצירה. הנתבעת טענה כי יש בתשלום תמורה, כדי להראות כי הזכות הועברה לה. 
נפסק כי סכום התמורה שניתן אינו מצביע באופן חד משמעי על זהות הבעלים בזכות. אך נסיבות עריכת המכרז, והדרך בה נקבעה התמורה, מובילים למסקנה כי הזכות נשארה בידי התובע.
 

הפרת זכות היוצרים הכלכלית 

משנפסק כי זכות הבעלים ביצירה נותרה של התובע, נדרשת השאלה מה כללו זכויותיה של העירייה בפסל: נפסק כי לעירייה היתה זכות להציג את הפסל במקום בו הציבו האומן, להציגו לעין כל, זאת לתקופה בלתי מסויגת מראש, לטפל במיומנות על מנת לשמרו, אם הייתה נוצרת סיבה הולמת להסרתו או להזזתו, היה עליה ליידע את האמן על צורך זה ולבצע את השינוי בהתייעצות עמו או בדרך שהוא יבחר בה, כל עוד איננה מסכנת מי מאנשי העיר. 
 
התובע הוכיח כי הוא בעל זכות היוצרים בתבליט, ואין חולק כי העיריה פגעה בתבליט. על מנת שתוטל אחריות על העירייה, לא נדרש יסוד נפשי (ראו ת.א. (י-ם) 1192/99 שדה ראובן נ' עזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל, פס' 39 לפסק דינו של השופט דרורי (נבו, 24.07.06)). 
 
הנתבעת ניסתה להראות כי באיזון בין זכות היוצרים של התובע לבטיחות האנשים החשופים לסכנה מנפילת האריחים, ידה של זכות היוצרים על התחתונה. ואולם נפסק כי ההתנהלות של הנתבעת הייתה בלתי סבירה בכך שלא הביאה מומחה למקום ובכך שלא פעלה לנטרל את הסכנה המיידית באופן זמני עד שהדברים יתבררו לאשורם ובדרך  שבה הסירה את הפסל תוך כדי הריסתו המוחלטת.
 

הזכות המוסרית 

הצדדים מסכימים כי התובע הוא בעל הזכות המוסרית בתבליט. ההוראה הרלוונטית מופיעה בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים 1924:
"4א. (1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. 
(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. 
 
בחוק החדש בסעיף 46 נקבעה הזכות המוסרית והאיסורים לפגוע בה או בכבודו ובשמו של היוצר:
"46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
 
התובע טען כי השמדת הפסל היא פגיעה בזכותו המוסרית; לעמדתו השמדת הפסל נכללת בסעיף של סעיף 4(א)(2) לפקודת היוצרים ; אם סילוף יצירה נחשב לפגיעה, קל וחומר שהשמדת התבליט מהווה הפרה חמורה של הזכות. 
 
לטענת הנתבעת, פעולתה הייתה סבירה בנסיבות העניין, והפקודה לא קבעה הוראה לעניין השמדה מוחלטת. 
 
הסוגיה של הריסת יצירת אומנות לא נדונה רבות בפסיקה, ואין הלכה מחייבת לעניין. בת.א. (של'-ת"א) 73028/95 פרדי פביאן נ' עיריית רמת גן (נבו, 15.09.97) (להלן – "פרשת פביאן נ' עיריית רמת גן"), נידון מקרה בו הועבר פסל ממקומו בכיכר הוורדים ברמת גן, שלטענת הנתבעת היה במצב מתפורר, לפארק הלאומי. ונראה כי הפסל היה מונח שם עד שנזרק. נכתב שם בעמ' 4 לפסק דינו של השופט טל: 
"נראה לי שלשונה הרחבה של סעיף 4א' (2) לפקודת זכות יוצרים מביאה למסקנה שהוא חל גם על השמדתו של פסל (ההדגשה שלי, ש.ש.), ללא צורך בחוק נפרד. קביעה זאת תקפה גם לאור מגמתו של המחוקק להגן על זכותו המוסרית של הפסל, ולא רק על זכותו הכלכלית, מפני פגיעה ואין פגיעה חמורה מזו שנעשתה על ידי הנתבעת במקרה זה כאשר עובדיה הסירו את הפסל מכיכר העיר ונהגו כלפיו כחפץ חסר כל חשיבות וחסר כל ערך" (ההדגשה שלי, ש.ש.).
 
פסק הדין דן בזכות המוסרית לפי ס' 4א(2) לפקודת זכות יוצרים, 1924, אך אותו סעיף דומה לקבוע בחוק החדש לעניין הפעולות הפוגעות בזכות המוסרית, אם כי במקום "כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה", בחוק החדש יש סעיף סל רחב יותר הכולל "כל פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה". יש לציין כי באותו מקרה הפסל לא הושמד מיידית, אלא הוסר והועבר תחילה, כך שהייתה אפשרות לעוברים ולשבים לראותו, בעלבונו, במקום שונה ממקום הצבתו המקורי.
 
בפרשת פביאן נ' עיריית טבריה, פס' 6, נקבע כי: 
"מצבו של הפסל היום מדגים פגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע, שכן זכותו של אמן שיצירתו לא תינזק ולא תיהרס" (ההדגשה שלי, ש.ש.). 
 
בת.א. (ב"ש) 5211/08 אבנר בר חמא נ' עיריית קרית גת (נבו, 07.06.12) (להלן – פרשת בר חמא"), נידון מקרה של הזנחת פסל, אשר הוסר בטעות על ידי טרקטור והושלך לאשפה. לא נראה כי השמדת הפסל והשלכתו לאשפה פגעה בזכות המוסרית, כי השופטת דברת התמקדה בהזנחת הפסל, אך הוער שאופן הסרתו לא הייתה מוצדקת,
 
בית המשפט סקר בקצרה את המחלוקת לעניין השמדת יצירה אומנותית, בדברים הבאים: אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות משנת 1886, אשר עיגנה את הזכות המוסרית, לא הורתה באופן מפורש כי השמדה נחשבת לפעולה הפוגעת בזכות המוסרית, אם כי מקובל במרבית מדינות אירופה לראות בהשמדה כהפרת הזכות (גרינמן, בעמ' 857). נראה תמוה שהשמדה אינה נחשבת לדעת רבים כפגיעה בזכות, בשונה משינוי או סילוף היצירה. הנמקה אפשרית לכך היא שבמקרה של שינוי, נכפה על היוצר המשך קיום יצירתו, אך בצורה מסולפת. תוצאת ההשמדה היא שהיצירה חדלה להתקיים (וייסמן, בעמ' 68). לפי הגישה המכירה בהשמדה, העובדה שהיצירה חדלה מלהתקיים מהווה פגיעה כי היא מונעת מהיוצר את האפשרות להציג את הרעיון וביצועו שהגה (גרינמן, בעמ' 857) וכן מונעת ממנו להוכיח לעולם את יכולותיו המקצועיות ואת מודעותו העצמית (Adolf Dietz, Moral Rights and the Civil Law Countries, 19 COLUMBIA-VLA J.L. & ARTS 199, 224 (1995)). 
 
בענייננו פסק השופטת כי במחלוקת אם השמדה אכן כלולה באיסורים לפגוע בזכות המוסרית של היצירה, דעה היא כדעת הפוסקים בפסקי הדין הישראליים שהובאו לעיל – דהיינו שגם השמדה גורמת לפגיעה בשמו ובכבודו של היוצר. במקרה שלפנינו, כאשר היצירה נזרקה כפסולת, יש בכך כדי להצביע שהיצירה שנועדה להחזיק מעמד עשרות רבות של שנים, לא נעשתה באופן מקצועי, שכן עובדה היא שהאריחים נפלו, כביכול מבלי יכולת לחזקם ולתקן את הטיח המחבר אותם לקיר או את החיזוקים שהפסל דאג לעשות בזמנו. יש בה אף להצביע כי ערכו של הפסל הוא כה זניח, עד שאין כדאיות לתחזקו. בוודאי שהתנהלות זו פוגעת בשמו, במוניטין ובכבוד של היוצר. 
 

אין מקום לתת צו עשה לבנייה מחודשת של הפסל

נפסק כי התובע לא הוכיח כי ההסכם בינו לבין העירייה על יצירת הפסל והענקת הרשיון לעירייה להציגו ברחבי העיר, היא התחייבות לנצח מצידה של העירייה לעשות שימוש בפסל ולהקימו מחדש, אפילו בסיטואציה שהושמד עקב טעות ורשלנות. 
 
יש לקחת בחשבון כי הפסל עמד על מכונו מזה למעלה מ-50 שנים. בתקציב מוגבל של העירייה, נפסק כי אין מקום, לחזור ולבנות את הפסל הזה דווקא, מעשה שעלול להיות אנכרוניסטי, בלא חדשנות, ותוך מתן עדיפות לפסל זה על אחרים, שאולי יתאימו יותר לבית הספר ולרוח התקופה. 
 
נפסק כי יש לדחות את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה להקים את הפסל מחדש, כאשר הוא יהיה המבצע ובתמורה.
 

הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית

נפסק כי יש לפסוק לתובע פיצויים על השמדת הפסל ואופן השמדתו.  התובע זכאי לפיצויים בשל השמדת הזכות הכלכלית שלו בפסל.
 
כדי להעריך את שווי הפגיעה יש לבחון את טענות הצדדים המתבססות על חוות דעתם  המומחים.
 
התובע ביסס את טענותיו לעניין הסעדים בעיקר על חוות דעתו של המומחה פרקש. המומחה לא השתמש בשיטת ההשוואה לעבודות דומות כדי להעריך את שווי היצירה, כי שיטה זו, לעמדתו, מיועדת לעבודות סחירות לשימוש פרטי. התבליט הוא גדול מימדים ואינו ניתן להעברה ללא השקעה כספית ניכרת. שווי היצירה שווה לעלות הייצור ועלות החלק הרוחני-אומנותי, עם ערך מוסף סביבתי. היצירה המקורית בוצעה באמצעות לבנים עם גימור קרמי, אך מפעל "נעמן" לא קיים עוד, כך שלעניין עלות הייצור התחשב המומחה בשחזור העבודה על ידי תבליטי אלומיניום, כפי שהוצע על ידי התובע. נכתב בחוות הדעת כי בשחזור יהיה שימוש ב-49 תבליטים (והוא תיקן בעדותו ל-64 תבליטים).  
המומחה ביסס את עלות היצירה בהשוואה לעלות הייצור של שחזור העבודות בתבליטי גשר פז, שנעשו על ידי התובע לבקשת העירייה בתקופה קודמת לארועים שכאן, בסך של 642,000 ₪. זאת כי היקף העבודה באותו פרויקט דומה להיקף העבודה הדרוש בתבליט הנדון. המומחה ציין כי לנוכח עליית השכר והמדד, העלות כיום היא גבוהה יותר. וכן נערכה השוואה לעבודה של התובע על תבליט במוסד "תן יד" בסאן פאולו בברזיל בעלות של 2,000,000 ₪. זאת בהתבסס על מחקר שכתב מנכ"ל המוסד שעבורו בוצעה העבודה. היקף העבודה הזאת דומה לתבליט הנדון, אך עבודת הפיסול מסובכת יותר. בהפחתת עלות הייצור בהתחשב בכך  ובהוספת עלות היציקה לעניין שחזור התבליט, עלות הייצור שווה ל-699,000 ₪. לפי ההשוואה לשתי העבודות, המומחה קבע כי עלות הייצור שווה ל-650,000 ₪, וסכום זה כולל שכר עבודת הכפיים של האמן. 
לעניין המרכיב האומנותי, השכר עבור הגיית הרעיון הרוחני, ביסס המומחה את הערכתו על מכירת ציור גדול של התובע בסכום של 46,000$, כ-180,000 ₪. התוצאה הייתה שהמומחה פרקש סבר כי שווי היצירה הכולל הוא 830,000 ₪. 
 
המומחית פרופ' בלס, סברה כי התבליט שווה לפחות פי ארבעה משווי יצירה של התובע שנמכרה במכירה פומבית בסכום של 46,000$. 
 
המומחה ברייר העריך את עלות שחזור התבליט לפי עלות חומרי הגלם, העבודה של קבלני המשנה ועלות הפיקוח. אם התבליט ה"חדש" יכלול 28 תבליטים, בהתבסס על הנתונים מכתב התביעה, כאשר ערך כל תבליט כ-6,600 ₪, השחזור יעלה כ-184,400 ₪. המומחה ברייר העיד, כי אם צודק המומחה פרקש לעניין מספר התבליטים הנחוץ, ההערכה תשתנה בהתאם. כלומר, 422,400 ₪. לעניין שכר הפיקוח, המומחה קבע את השכר על סך של 120,000 ₪ בהשוואה לעבודת התובע בגשר פז. כך שעלות הכוללת לשחזור היא 304,800 ₪ (ובהנחה שהמומחה פרקש צודק לעניין מספר התבליטים, 542,400 ₪).  
המומחה העיר לעניין הרכיב האומנותי, וההשוואה ליצירת התובע שנמכרה במכירה פומבית, כי הסכום ששולם בפועל לתובע שווה ל-35,280$, ואין לכלול את העמלות ששילם הצד שרכש את היצירה, בהתאם לנוהל המכירה בבתי מכירות פומביות. בנוסף, לא ניתן להשוות את הערך האומנותי ליצירה אחת, וכשבוחנים את מכלול היצירות של התובע שהוצבו למכירה, נראה כי המומחה פרקש התעלם מהיצירות של התובע שנמכרו בסכום נמוך, וכן מהעובדה כי 38% מיצירותיו כלל לא נמכרו. 
 
בית המשפט פסק כי לעניין הערכת שווי היצירה, נראה כי יש להעריכו לפי שילוב של העבודה שהושקעה בתבליט, לרבות השכר עבור הגיית הרעיון, עלות החומרים, בחישוב לפי 64 תבליטים, וסיכוייו של הפסל למצוא קונה במחיר זה היום. המומחה פרקש לא עמד על סיכויי המכירה של הפסל. לפיכך, ואף מטעמים של הוכחת הסכומים, והתרשמות שמומחיותו של המומחה ברייר בתחום הרלוונטי, גדולה יותר מזו של פרקש, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה ברייר. 
 
ופסק כי יש לחשב את הפיצויים על שווי היצירה לפי ההפרש בין ערכה של הזכות לפני ההפרה לבין ערכה לאחריה, אך במקרים בהם יש קושי בהערכת הזכות לפני ואחרי ההפרה, לבית המשפט שיקול דעת חופשי, בלתי מוגדר מראש, לעניין פסיקת הפיצויים (ראו ע"א 528/73 עמוס אטינגר נ' דן אלמגור, פ"ד כט(2) 116, 120-121 (1975); ‏ע"א 4500/90 הרשקו ואח' נ' אורבוך ואח', פ"ד מט(1) 419, 433 (1995), להלן – "פרשת הרשקו)). בנסיבות העניין, נפסק כי הפיצויים בדרך של אומדן נפסקו לתובע בגין זכותו הכלכלית בסכום של 542,400 ₪, כפי שהעריך המומחה ברייר את שווי ההקמה, אולם בשל סחירותו הנמוכה של פסל זה והסיכויים למוכרו, בהשוואה לפסלים אחרים שנמכרו על ידי התובע, ובלוקחי בחשבון שחלק גדול של הפסלים והציורים של התובע לא נמכרו,  אני מפחיתה מערך ההקמה סכום של 20% ובסה"כ יעמוד הפיצוי על הסכום של 433,920 ₪. 
 
לתובע נגרמו נזקים נוספים, כמו פגיעה במוניטין ועוגמת נפש (ראו פרשת הרשקו בעמ' 432). המומחה פרקש ביסס את הפגיעה על מספר שחכו לאישור של גורמים ציבוריים להתקשרות עמו. התובע טען כי הפרסום על השמדת הפסל, פגע בנכונות להתקשר עמו. המומחה פרקש  העריך את הפיצויים בראש נזק זה בסך של 650,000 ₪. לדעתו של המומחה ברייר המוניטין של התובע לא נפגע.
על אף שהתובע לא הוכיח כי ההמנעות מלהתקשר עמו בפרוייקטים אותם הזכיר באה בשל השמדת הפסל, יש בפרסום כדי לעורר תהיות על איכות עבודתו. על כן נפסק כי סביר להניח את סכום הנזק עקב פגיעה במוניטין בסכום של 40,000 ₪.
 
בנוסף נפסק כי השמדת התבליט באופן כה רשלני, גרמה לתובע עגמת נפש גדולה (וראו על כך שניתן לפסוק נזקים לא ממוניים בדיני זכות יוצרים בפרשת הרשקו, בעמ' 419). בית המשפט בדרך של אומדן פסק פיצוי בראש נזק זה בסכום של  60,000 ₪.
 
בנסיבות, לא מצא בית המשפט לנכון לפסוק לתובע גם פיצויים עונשיים.
 
אשר על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת בגין ראשי נזק אלו:
שווי התבליט    433,920  ₪ 
מוניטין                  40,000   ₪
עגמת נפש  60,000   ₪.
סה"כ                         533,920 ש"ח 
 
בנוסף נפסק כי לסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. 

22 בפברואר, 2016,

0 תגובות

הוכחת הבעלות בצילום

הוכחת הבעלות בצילום
תביעה שהוגשה על ידי אלי גרסטל כנגד חדש בגליל עיתונות ופרסום בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופטת רבקה איזנברג. ביום 5.2.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים ביחס לשלוש תמונות שפורסמו בעיתון "צפת מרום" שבבעלות הנתבעת. 
 
לטענת התובע שהינו צלם שעבד בעבר עם הנתבעת, הוא צילם במצלמתו האישית תמונות מאירוע שהתרחש בצפת, כאשר אלמוני ריסס על כלי רכב צלבי קרס. לטענת התובע, התמונות פורסמו בעיתון ללא אישורו, או ידיעתו, והנתבעת אף לא נתנה לו קרדיט ולא ציינה כי המדובר בתמונות שצולמו על ידו. התובע עתר לפיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. בנוסף נפסק כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות יוצרים ביצירת צילום 

הוראת סעיף 4(א)(1)  קובעת, כי זכות יוצרים תהא, בין היתר "ביצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית...". סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר את הביטוי "יצירה אומנותית" ככולל גם "יצירת צילום". 
 
בית המשפט קבע כי בהתאם לפסיקה ודעת המלומדים, אין חולק עוד שצילום, גם מהסוג דנן, מהווה יצירה אמנותית העונה על דרישת המקוריות: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות...יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, ). וראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף [פורסם בנבו] : "בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם" וכי "יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם". וכן, ת"א (נצרת) 26485-09-11, קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ ואח' נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] שם נקבע כי צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים: "בחירת התזמון הנכון, הקומפוזיציה, בחירת מבע פני המצולמים בעת הצילום (כשהם צוהלים במהלך אקט אקסטרים), בחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכיוצ"ב, כל אלה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה, וראויים להגנת החוק".
 

הבעלות בזכות היוצרים בצילום

עפ"י הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הישן (אשר ממשיך לחול בעניין זהות המחבר של יצירת צילום לפי הוראת סעיף 78(ט) לחוק), קיימת חזקה כי במידה ושם היוצר מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה, חזקה היא שהוא יוצר היצירה, עד שלא הוכח אחרת. במקרה דנן שמו של התובע אינו מופיע על איזה מהתמונות שצורפו לתביעה לפיכך, לא קמה החזקה ועל התובע היה מוטל הנטל להוכיח בראש ובראשונה כי הוא צילם את תמונות התביעה.
 
עדות התובע כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה הינה עדות יחידה של בעל דין לגביה כבר נקבע סעיף 54 לפקודת הראיות כי ביהמ"ש לא יפסוק על פיה, אלא אם יתן טעם וינמק מדוע מצא די בעדות יחידה זו. כבר נקבע כי דרישת ההנמקה במקרה כזה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית (ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בע"מ 1435). במקרה דנן, לא מצא בית המשפט כל טעם המצדיק להסתמך על עדותו היחידה של התובע, אשר כפי שיפורט, יכול היה להמציא ראיות התומכות בטענתו זו ובחר שלא להביאן.
 
התובע צירף לכתב התביעה רק את שלוש התמונות וטען כי אלו צולמו על ידו, הא ותו לא. בסעיף 10 לתצהירו טען התובע כי התמונות צולמו על ידו ותשליל התמונות המקוריות נמצא בחזקתו. דא עקא שכבר בראשית חקירתו בבית המשפט נשאל האם צילם את התמונות במצלמה דיגיטלית והשיב בחיוב. למעשה, אישר התובע כי אין המדובר כלל בצילום בפילים עם תשליל. אף כי אין חובה שבדין לצרף את התשליל דווקא, הרי המדובר כאמור בעדות יחידה של בעל דין, ויש בסתירה זו (בין האמור בתצהיר לעדות), כשלעצמה, כדי להטיל ספק במהימנותו של התובע באופן שלא יאפשר הנמקה מדוע יש להסתמך דווקא על עדותו היחידה כאילו הוא צילם את התמונות. 
 
זאת ועוד, התובע יכול היה להגיש ראיות התומכות בגרסתו כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה והוא לא עשה כן: התובע טען בחקירתו כי הוריד את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית למחשב האישי שלו ושלח אותן בדוא"ל לאתרים חרדיים לשם פרסומם. אלא שגם את העתק הדוא"ל שנשלח לכאורה  לאתרים החרדיים, לא צירף התובע. 
 
עוד עומת התובע עם תעודת הלידה של התמונה, וה"פיקס דטה", כלומר במצלמה ניתן לראות שעת צילום, מספר תמונה, איכות התמונה (כמות הפיקסלים) וכו'. התובע אישר כי את הנתונים הללו ניתן היה לראות במצלמה וכי הם או חלקם, מצויים במחשב שלו. אולם חרף זאת ולמרות יכולתו להציג את אותה תעודת הלידה של התמונה, אשר הייתה תומכת בטענתו כי הוא זה שצילם את התמונות, בחר התובע שלא להציגה. 
 
אם לא די באמור,התובע אישר בחקירתו כי האתרים החרדיים שאליהם העביר את התמונות נוהגים לציין כי המדובר בתמונות שצילם התובע. אלא שגם כאן לא טרח התובע להציג אסמכתא לפיה מי מבין האתרים שאליהם העביר את התמונות, פרסם את התמונות עם קרדיט כלשהו.  
אי הצגת ראיות כאמור עומדת כנגד טענת התובע כי הוא זה שצילם את התמונות. החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.
 
 עוד תמוה כיצד לא טרח התובע לשתול בתמונות אלה סימן מים, בשעה שאישר כי לרוב כאשר הוא מעוניין בהפצת התמונות עם קרדיט בלבד וללא תמורה הוא נוהג לשתול חותמת מים. תמונות אחרות של התובע שבהן נחזים סימני מים- הוגשו.
 
משאין חולק כי תמונות רבות מהאירוע פורסמו והופצו באתרים שונים ולאור האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום, וכשהצילום הינו דיגיטלי, אין די בהצגת תמונות התביעה כדי להוכיח שהתובע הוא שצילם אותן והוא יכול היה להשיג קבצים דיגיטליים של התמונות, גם אם לא הוא צילם אותן במקור בעצמו. משהתובע לא הציג כל ראיה (מיחשובית, או אחרת), כי קובץ המקור הינו קובץ שבוצע במצלמה שלו,לא ניתן להתבסס על עדותו היחידה לצורך קביעת זהות יוצר תמונות התביעה. 
 
על כן נפסק כי דין התביעה להידחות כבר מהטעם שהתובע כלל לא הוכיח שהוא זה שצילם את תמונות התביעה.  
 

אין זהות בין תמונת המקור לתמונה הנטענת כמפרה

בית המשפט הוסיף כי למעלה מן הצורך כי, גם אם היה התובע  מוכיח כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה,לא שוכנע בית המשפט שהמדובר באותן תמונות שפורסמו בעיתון. 
עיון בשלוש התמונות, תוך השוואתן לאלו שפורסמו בעיתון מעלה כי לגבי השתיים האחרונות זוויות הצילום שונות והמדובר בתמונות שונות. 
 
התובע טען כי כי: "במחשב אפשר להזיז ולעשות בכל זווית אפשר לשחק איתו כמו בפוטושופ" (עמ' 10 שורות 12-10). נפסק כי בית המשפט איננו מומחה לצילום ואין די בעדות התובע כדי לתמוך במסקנה שמדובר באותן תמונות בהן נערכו שינויים, מה עוד שהתובע לא היה החלטי כשנשאל באופן ספציפי האם נעשתה עריכה וכל שהשיב היה שאינו יודע. 
 
משקיים הבדל כה רב בין התמונות, אין די בהשערה שהעלה התובע כדי לקבוע כי מדובר באותן תמונות. אדגיש כי ברי שבחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכדומה, הם יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה לפיכך, די בכך שנתונים אלו שונים בין התמונות,על מנת לשלול הגנת החוק במקרה זה.
בנוסף נפסק כי תמונה 1, אכן נראית זהה בפרסום בעיתון לתמונה 1 שצורפה לתביעה. 
 

שימוש הוגן בזכות יוצרים

למעלה מן הצורך (שכן דין התביעה להידחות), הוסיף בית המשפט כי למרות שלא מצא כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו (מה שלא עשה), הייתה עומדת לנתבעת הגנה.
 
בתמצית ציין בית המשפט כי אילו היה התובע מוכיח טענותיו, הרי בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה לא הייתה עומדת לנתבעת הגנת סעיף 19(א) לחוק. בהתאם לסעיף 19(א) לחוק, השימוש ביצירה יהא בגדר שימוש הוגן, אם הוא נעשה למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, חינוך והבאת מובאות. הפרמטרים לקביעת בחינת הוגנות השימוש ביצירה במקרים אלו הם המנויים בסעיף 19 (ב) לחוק: מטרת השימוש, היקפו, השפעתו על ערכה של היצירה ואופייה של היצירה. 
 
בע"א (ת"א)  3038/02  זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית [פורסם בנבו] כבר נקבע, כי כדי שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן קרדיט מתאים לבעל היצירה ולאזכר את שמו כבעל הזכויות ביצירה. כן ראה: ת"א 32932-05-12 רחמני ואח' נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית מדינת ישראל משרד החינוך ואח' [פורסם בנבו]; ת"א (י-ם) 3560/09; 3561/09 אבי ראובני נ' מפה מיפוי והוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו)).
 
אמנם היו מקרים בהם קבע ביה"מ כי למרות אי מתן הקרדיט לא תישלל הגנת השימוש ההוגן, אולם היה זה במקרים חריגים ולא במקרה של פרסום באמצעי תקשורת רווחי כגון עיתון.(ראה לדוגמא, במקרה שבו הפרת זכות היוצרים נעשתה למטרה חינוכית לימודית (ת"א 8211/09 דן פורגס נ' בית חינוך תיכון גליל מערבי [פורסם בנבו]).כאמור, נקבע כי כאשר עסקינן בחברת תקשורת הפועלת למטרות רווח, או במקרה שהמפר הינו מי שעיסוקו בפרסום ובהוצאה לאור והוא מודע לנושא זה, אין מקום להניח כי פרסומו של הצילום ללא מתן קרדיט לצלם, נעשה בתום לב. ראה : ת"א (מחוזי ירושלים) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ, [פורסם בנבו], ת"א(ת"א)69995/04 ערד נ. משכל הוצאה לאור,ת"א (ת"א) דורפמן נ. ידיעות תקשורת בע"מ, [פורסם בנבו].  
 

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי גם אילו היה מוכח שהתובע צילם את תמונות התביעה, הרי לאור העובדה שהתמונה היחידה שקיימים לגביה סימנים זהים בפרסום, הינה תמונה מס' 1, הרי שבכל מקרה לא היה זכאי התובע לפיצוי הנתבע. 
במקרה כזה היה התובע זכאי לפיצוי הן בגין הפרת זכות יוצרים והן בגין הפרת זכותו המוסרית (ראה בעניין סעיף 45 לחוק) וכמפורט לעיל, לא היה מקום לקבוע גם לגבי הפרת הזכות המוסרית שקיימת הגנת תום לב שכן תום לב אינו היתממות ונקבע כאמור, כי כאשר מפר מהסוג דנן נמנע מלברר מי הוא בעל זכויות היוצרים, אין הוא זכאי לחסות תחת כנפי הגנת סעיף 58 לחוק. 
 
יחד עם זאת, גובה הפיצוי נתון לשיקול דעתו של ביה"מ ללא שנקבע רף מינימום כבעבר. בסעיף 56 (א) לחוק נקבע כי ביה"מ רשאי לפסוק בשל כל הפרה סכום שלא יעלה על 100,000 ₪,אך המחוקק לא הגביל בסכום המינימום, כשסעיף 56(ג) מבהיר: "לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.'' וסעיף 56(ב) מפרט את הקרטריונים לקביעת סכום הפיצוי:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.''
 
בית המשפט ציין כי אף שלגבי 2 ההפרות(זכות יוצרים וזכות מוסרית), אין צורך בהוכחת נזק, הרי שזאת בכפוף לכך שלא יקבל הניזוק כפל פיצוי בגין נזק זהה. (ראה ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד(3), 817).
 
כאמור, סעיף 56 קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר את היקף ההפרה ומשך הזמן בו בוצעה , את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, את הרווח אשר צמח לנתבע מההפרה להערכת בית המשפט, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לתובע ואת תום ליבו של הנתבע. 
 
נפסק כי היקף ההפרה במקרה דנן אינו גדול-פרסום אחד של תמונה אחת בעיתון מקומי (תפוצה יחסית נמוכה המופנית לקהל החרדי). מאפייני ההפרה אינם מצויים ברף הגבוה. אדרבה, לנוכח המפורט לעיל, מאפייני ההפרה מצויים אף ברף הנמוך ובית המשפט לא התרשם כי צמח לנתבעת רווח ממשי מההפרה. בעניין זה ציין בית המשפט כי בהתאם לעדויות הנתבעת שוכנע כי אילו אכן היה מדובר בתמונות התובע, הייתה הנתבעת מציינת זאת כפי שנהגה בעבר עת עבד התובע עימה ואף משלמת לו את התשלום (הזעום) שנהג לקבל בעבר ,עת העביר לה תמונות מטעמו. 
על כן נפסק כי אילו היה התובע מוכיח את טענתו כי צילם את תמונות התביעה וכי תמונה 1 שפורסמה בעיתון היא אותה תמונה, היה נפסק לו פיצוי שאינו עולה על 5,000 ₪.
 

7 בפברואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנה

הפרת זכות יוצרים בתוכנה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ריווחית - תכנות עסקי 1999 בע"מ כנגד איגור איצקוב ונחום כוורס. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יעקב שפסר. ביום 27.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה למתן צו מניעה קבוע, המורה לנתבעים לחדול מביצוע כל פעולה המפרה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכנת מחשב בתחום הנהלת החשבונות, וכן לקבלת פיצויים כספיים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות ההפרה הנטענת. 
 
תוצאות ההליך: התובענה מתקבלת ביחס לנתבע 1 ונדחית ביחס לנתבע 2. 
 
צו מניעה: צו המניעה הזמני יהפוך לצו מניעה קבוע, במסגרתו על הנתבע 1 לחדול ולהימנע מכל שימוש בתוכנה. 
 
מתן חשבונות: בנוסף נפסק כי על הנתבע 1 להעביר לתובעת דין וחשבון מלא ומאושר על ידי רואה חשבון ובו פרטים בדבר עלויות הייצור, הפיתוח, השיווק, מכירות שבוצעו וכל שימוש שנעשה על ידי הנתבע 1 בתוכנת פיננסית וזאת בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.
 
הוצאות: בנוסף נפסק כי הנתבע 1 ישלם הוצאות התובעת בגין תשלום אגרת בית משפט ובגין שכ"ט המומחה ששולם על ידה, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח. בנוסף נפסק כי התובעת תשלם הוצאות הנתבע 2 בסך של 15,000 ש"ח. 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכויות יוצרים בתוכנה

חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן: "החוק") מגדיר בסעיף 4 באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים:
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
(2) תקליט;
ובלבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9.
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הינה:
"לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב."
"תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת."
 
הנה כי כן, תוכנת מחשב, יהא אופן ביטוייה אשר יהא, מהווה יצירה ספרותית המשתייכת לאחת מארבעת הקטגוריות המוגנת בזכויות יוצרים על פי סעיף 24(א)(1) לחוק. כמו כן, אף תוכנת מחשב שהינה תוכנה יישומית, כפי המקרה בענייננו (בו מהווה רווחית תוכנה המסייעת לניהול עסקים ולהנהלת חשבונות), חוסה בגדרי ההגנה הקיימת בחוק. 
 

הבעלות בזכות היוצרים בתוכנה

זאת ועוד, על פי סעיף 33 לחוק, היוצר הינו הבעלים הראשון של זכות היוצרים, כאשר אין דרישה לנקיטתה של פעולה פורמלית כלשהי (כגון רישום או עמידה בדרישה פרוצדוראלית אחרת) על מנת לכונן את זכות היוצרים, והיא מתגבשת בד בבד עם מעשה היצירה. במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים כי החברה היא זו אשר יצרה את תוכנת ריווחית. על כן, בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק ולהעדר דרישה לאקט פורמלי מצד החברה על מנת לבסס זכותה, המסקנה הינה כי הבעלות בזכות היוצרים בתוכנת ריווחית נתונה לחברה. 
 

הפרת זכות יוצרים בתוכנה

סעיף 11 לחוק קובע מהי זכות יוצרים, ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;
(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב."
 
מכאן, שעל מנת להפר את זכות היוצרים של החברה בריווחית די בכך שהנתבעים ביצעו איזו מן הפעולות האמורות בסעיף - המוכרות כהפרה של הזכות ביחס ליצירה ספרותית או לתוכנת מחשב - קרי, העתקה, ביצוע פומבי, שידור, העמדת ריווחית לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת או השכרה.
 
הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקתה, לרבות בדרך של עשיית יצירה נגזרת (דהיינו, יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת) הכוללת העתקה, ניתנת להוכחה באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות. הסיבה לכך הינה כי במקרים רבים המפר נמנע מהעתקת היצירה בשלמותה, על כל רבדיה, אלא מבצע העתקה חלקית בלבד, במסגרתה מוספים שינויים ולעיתים אף שיפורים ליצירה, באופן המסווה את ההעתקה ומקשה על גילוייה והכחתה. 
 
קיומו של דמיון מהותי בין היצירות, שאיננו מהווה דמיון מובהק, עשוי לעלות כדי ראייה נסיבתית כאמור, ואולם זאת בכפוף להוכחה כי לגורם המפר אף הייתה נגישות ליצירה המקורית. 
 

הפרת זכות יוצרים: דמיון מהותי

התרשמות לפיה בין שתי התוכנות קיים דמיון מסוים איננה מספיקה על מנת לעמוד בדרישת הדמיון המהותי. הסיבה להצבת רף גבוה למדי, של דמיון מהותי, מגלמת את ההכרה בכך שדמיון בין יצירות עשוי לנבוע מנסיבות שאינן העתקה והפרת זכות יוצרים, אלא דווקא מאופי היצירה ככזה שמתבסס על רעיון הניתן לביטוי בדרכים מוגבלות בלבד; מהסתמכותן של שתי היצירות על מקור זהה; ולעיתים אף מצירוף מקרים הנוצר כתוצאה מעיסוק בתחום זהה. במטרה למנוע ככל הניתן קביעת העתקה על סמך זיהויו של דמיון מסוים בין היצירות הנובע מנסיבות לגיטימיות, נקבע כי דמיון מהותי הדרוש להוכחת הפרת זכות יוצרים מתקיים בנסיבות בהן ההעתקה הינה הסיבה המסתברת ביותר לקיומן של נקודות דמיון מצטברות בין היצירות.
 
לשם הוכחת הדמיון בין התוכנות בענייננו, צורפו לכתבי הטענות צילומי מסך של פונקציות מקבילות בתוכנת ריווחית ובתוכנת פיננסית. בדרך זו, ניתנה בידי האפשרות להתרשם באופן ישיר מדרגת הדמיון הגבוהה הקיימת בין השתיים, בין היתר, במאפיינים הבאים: 
 
א. קיומו של דמיון גרפי "במראה ובתחושה" ("Look and Feel") של שתי התוכנות. 
 
ב. סדר וארגון – תרשימי הזרימה במסכי התפריטים של שתי התוכנות מאורגנים באופן כמעט זהה לחלוטין, וכך גם סדר הפונקציות בסרגלי הכלים. 
 
ג. בחירת השמות והקודים – דמיון ניכר (עד זהות) קיים בשמות הפעולות המוצגות על גבי סרגלי הכלים, בשמות הפונקציות, בשמות התפריטים והפעולות האפשריות במסגרתם. 
 
ד. C-REPORT – הפונקציה C-REPORT הקיימת בריווחית, מהווה לטענת החברה (אשר לא נסתרה) שם מסחרי רשום בבעלותה. פונקציה זו מופיעה גם בתוכנת פיננסית, ואולם, מלבד היותה בגדר שם מסחרי, בתוכנת פיננסית מדובר בפונקציה לא שמישה, אשר למעשה איננה מקושרת לפעולה כלשהי. 
 
נפסק כי נקודות ההשקה בין התוכנות בהיבטים אלו, אף כי מדובר בדמיון החל ביחס לשלבי פיתוח שאינם בהכרח קוד התוכנה, נכללות גם הן בגדרי ההגנה הנתונה לתוכנת מחשב במסגרת החוק. הגנה זו מתקיימת בהתאם לגישה הנרחבת אשר אומצה בפסיקתנו - המכירה בהגנה רחבת היקף ביחס לתוכנות מחשב - המשתרעת גם על צורת התוכנה (artwork), המבנה, הזנות המשתמש (user inputs), סדר התוכנה והאופן בו היא מאורגנת.
 
נוכח הסקירה האמורה לעיל, נפסק כי משקלן הכמותי והאיכותי של נקודות ההשקה הקיימות בין תוכנת ריווחית לפיננסית, ואשר חלקן בלבד פורטו לעיל, מעיד על דמיון מהותי החל בין השתיים. 
 

השוואה בין התוכנות באמצעות תצלומי מסך

בית המשפט היה ער למגבלות הנובעות מביצוע השוואה בין שתי תוכנות מחשב באמצעות צילומי מסך בלבד, כפי שהוצגו בתיק זה. 
אף כי תוכנת מחשב חוסה במסגרת החוק תחת הגדרת "יצירה ספרותית", בשונה מהשוואת ספרים או מחזות, בחינת תוכנות מחשב באופן חד מימדי, במסגרתו מושווים צילומים נקודתיים מתוך כל אחת מן התוכנות, איננה מאפשרת לעמוד על מכלול מאפייניהן ויישומיהן, אשר רבים מהם דורשים בחינה מקצועית-טכנית מורכבת. בנסיבות מעיין אלו, הכרוכות בניתוח זהות בן תוכנות מחשב, נודעת חשיבות מוגברת להסתייעות בעדות מומחים.
 
בענייננו, הועברה כאמור בחינתה של סוגיית הדמיון שבין שתי התוכנות גם לבחינתו של מומחה מטעם בית המשפט, אשר ערך השוואה מקיפה בין תוכנת ריווחית לפיננסית, במסגרתה נבחנו על ידו מאפיינים כגון: פונקציונאליות, עיצוב, גרפיקה, שפת התכנות, הודעות והתראות, פיתוח הקוד, המרה בין שפות תכנות ועוד. 
 
באשר לאופן ביצוע הבדיקה, התייחס המומחה גם לתקנות ולהנחיות רשות המיסים בדבר מערכות ניהול חשבונות ממוחשבות וציין כי קיימות בתקנות אלו דרישות מסוימות החלות על תוכנות מסוגן של ריווחית ופיננסית ולפיכך, ציין כי הקפיד להפחית משקלם של רבדים מתחייבים אלו בבדיקתו. כמו כן ציין המומחה, כי בבדיקתו פסל פרמטרים גנריים, המשותפים לכלל התוכנות. 
 
נוכח האמור גיבש המומחה מסקנותיו, אשר במסגרתן נקבע באופן חד משמעי כי לעניין העיצוב, תרשימי הזרימה ופונקציונאליות המערכת מהווה פיננסית העתקה של ריווחית. קביעה זו החיל המומחה גם ביחס למסד הנתונים של פיננסית בציינו כי: "מדובר בזהות אשר קשה עד בלתי אפשרי ליחס ליד המקרה."
 
יחד עם זאת קובע המומחה, כי לא נמצאה זהות בין הקוד של פיננסית לזה של ריווחית, כתוצאה משוני בשפות הפיתוח ומפרמטרים נוספים, ואולם בדרך של היקש, קובע כי הזהות במבנה הנתונים ובנתונים עצמם מעידה על העתקה מתוכנת ריווחית אף ברובד התכנוני. 
מסקנותיו של המומחה תומכות אפוא גם הן בקיומו של דמיון בלתי מבוטל, העולה לא אחת כדי זהות מוחלטת, בין שתי התוכנות. 
 
בהתבסס על התרשמות בית המשפט מן ההשוואה בין צילומי המסך של שתי התוכנות, וכן על מסקנות המומחה כפי שהן עולות מחוות דעתו, מעדותו ומדו"ח ההבהרה, הגיע בית המשפט לכלל דעה כי בין תוכנת ריווחית לפיננסית מתקיים דמיון מהותי. 
 

הפרת זכות יוצרים:  מקרים בהם קיימות אפשרויות ביטוי מצומצמות בלבד

לטענת איצקוב, היות שריווחית ופיננסית כפופות לתקנות ולהנחיות רשות המיסים, אופן הביטוי שלהן נגזר במדיה רבה מהנחיות אלו, ועל כן קיומו של דמיון ניכר ביניהן הינו בלתי נמנע ואינו יכול לשמש בסיס לטענת הפרת זכויות יוצרים. לחיזוק טענתו זו, מפנה איצקוב לאמור בפסק הדין אשר ניתן בעניין דנאל (פרשת דנ-אל, בפס' 6ב; אשר מפנה בעניין זה להלכת סייפקום (ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב (פורסם בנבו, 18.11.2013)), לפיו על מנת להוכיח הפרת זכויות יוצרים, במקרים בהם קיימות אפשרויות ביטוי מצומצמות בלבד - נוכח קיומן של דרישות פונקציונאליות – אין די בהוכחת דמיון מהותי ויש להוכיח דמיון כמעט מוחלט ליצירה המוגנת. 
 
ואולם בענייננו, ציין המומחה מפורשות כי במסגרת בדיקתו אודות הדמיון בין ריווחית לפיננסית הובאו בחשבון על ידו הפרמטרים בתוכנות הנובעים מהנחיות רשות המיסים וכן מאלמנטים גנריים ומשקלם הופחת בהתאם, כאשר אף על פי כן, הגיע למסקנה כי תוכנת פיננסית הועתקה מריווחית.
 

הפרת זכות יוצרים: נגישות

אלמנט הנוסף הדרוש להוכחת הפרת זכות היוצרים בתוכנה היא הנגישות של הנתבע לתוכנה המקורית.
על מנת למלא אחר דרישת הנגישות אין צורך להוכיח נגישות ממשית ודי בכך שבידי הנתבע נקרתה הזדמנות לגישה אל היצירה המקורית, לדוגמא כתוצאה מקשר עקיף עם היוצר המקורי או לאחר שהיצירה כבר הופצה בציבור, כאשר באזור גיאוגרפי מצומצם כמדינת ישראל, הפצה נרחבת תיחשב כיוצרת נגישות. 
 
בענייננו, טענת החברה, אשר לא נסתרה, הינה כי ריווחית מופצת בשוק הישראלי מזה כ-15 שנים, משרתת למעלה מ-20,000 לקוחות, והינה בין התוכנות המובילות בישראל בשוק הרלוונטי. בכך יש כדי לאפשר נגישותו הפוטנציאלית של איצקוב לתוכנת ריווחית. בנוסף, גם נגישותו בפועל של איצקוב לתוכנת ריווחית הוכחה בענייננו, שכן, כאמור, בתוצאות בדיקת המחשב שנערכו במחשבו של איצקוב נקבע כי: ספרייה בשם "Rivhit" נמחקה ממנו מספר ימים לאחר הגשת התובענה דנן, כי קיימת גם ספרייה בשם RivhitTutors"" ובה קבצים שחלק משמם "Rivhit", וכן כי בחיפוש שנערך בדואר האלקטרוני של איצקוב בשימוש במילה "ריווחית" נמצאו תוצאות. מכאן, שבמחשבו של איצקוב נמצאו עדויות לקבצים הקשורים לריווחית, המגבשים נגישותו הממשית לתוכנה זו.
 

הפרת זכות יוצרים: הגנת הטענה של יצירה עצמאית

נפסק כי אף קיומם של דמיון מהותי ונגישות לתוכנת ריווחית אינם מגבשים הפרתן של זכויות יוצרים, ככל שיעלה בידי איצקוב להוכיח בראיות מהימנות כי יצר את פיננסית באופן עצמאי ולא תוך העתקה מתוכנת ריווחית. בענייננו, לא סבר בית המשפט כי עלה בידי איצקוב לבסס כדבעי טענתו לפיה תוכנת פיננסית כוללת מסכים ייחודיים רבים, שאינם נכללים בריווחית, ועל כן מהווה יצירה מקורית ועצמאית. בכדי לתמוך בטענתו זו, צירף איצקוב לכתב הגנתו צילומי מסך של ריווחית ופיננסית אשר נועדו להדגיש את ייחודיותם של מסכי פיננסית. עם זאת, נפסק כי צילומי מסך בודדים בלבד מאלו שצורפו אכן משווים בין מסכיהן של שתי התוכנות, בעוד שמרבית הצילומים הינם מתוך תוכנת פיננסית בלבד (ואינם מאפשרים לפיכך עריכת השוואה ממשית בין התוכנות). בנוסף, אף אילו טענת איצקוב לקיומם של מסכים מקוריים בתוכנת פיננסית הייתה מוכחת, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על יצירתה של פיננסית באופן עצמאי מקום בו חלקים מהותיים מריווחית הועתקו בגדריה.
 

טענות הגנה לאי-הפרת זכויות יוצרים: העדר שימוש מסחרי

איצקוב, כאמור, טוען כי לא החל בשיווק מסחרי או בפרסום פיננסית וכי כל שנעשה על ידו בשלב זה הוא מתן התוכנה למכרים לשם שימוש ניסיוני. ואולם, בד בבד טוען איצקוב, כי פיננסית הותקנה בפועל בשני בתי עסק בעבור תשלום סמלי, מתייחס אל פיננסית כאל "עסק" וכן מציין מפורשות כי התוכנה אמורה הייתה להוות את מקור פרנסתו העיקרי. העובדה כי תוכנת פיננסית החלה כבר להימכר לציבור עולה גם מדו"ח של החוקר הפרטי אשר הוזמן על ידי החברה בחודש מרץ 2014. על פי דו"ח זה, משיחות שנעשו אל הטלפונים המופיעים באתר פיננסית, קיימת אפשרות לרכישת התוכנה בעבור סך של 490 ₪ במסגרת מבצע לעסקים קטנים, כאשר לכך מצטרף העתק פרסום, אשר צורף על ידי החברה, ואשר לפיו מפורסמת פיננסית באתר "תפוז עסקים". 
 
יוצא אפוא, כי הן לפי אחת מגרסאות איצקוב, והן לפי אינדיקציות חיצוניות כגון דו"ח החוקר הפרטי והפרסום באתר, החל איצקוב, הלכה למעשה, בשיווק מסחרי של תוכנת פיננסית. 
 
עם זאת, גם אם לא כך היו פני הדברים, ממילא אין הפרתה של זכות יוצרים מתגבשת רק בכפוף להפקת רווחים על ידי המפר, שכן אף העתקה של יצירה מקורית שאיננה לצרכים מסחריים (ככל שאינה נכללת בגדר ההיתרים הקיימים בחוק – ראו לדוגמא פרק ד' לחוק) עשוי לעלות כדי הפרה (סעיפים 11-12 לחוק). 
 

טענות הגנה לאי-הפרת זכויות יוצרים: תום לב

נפסק כי גם בטענת איצקוב, לפיה פיתוח פיננסית נעשה על ידו בתום לב ומתוך עניין מקצועי גרידא, אין כדי להוות הגנה בפני הפרה בענייננו. זכות יוצרים הינה זכות קניינית, ועל כן, ביצוע לא מורשה של פעולה אשר יוחדה לחברה, כבעלת הזכות, מהווה הפרת זכות יוצרים גם אם מדובר בפעולה שבוצעה על ידי איצקוב ללא כוונה.
 

הפרת זכות יוצרים על ידי הנתבע 2

החברה טוענת, כי כוורס הפר את זכויות היוצרים הקיימות לה בריווחית ביחד עם איצקוב, שכן מספר הטלפון של כוורס הופיע באתר פיננסית ולאור שיחתו אל מוקד התמיכה הטכנית של החברה במטרה לברר פרטים אודות ריווחית. מנגד טוען איצקוב כי כוורס אינו ולא היה שותפו לפיתוח תוכנת פיננסית ואף כוורס טוען כי לא היתה לא יד בפיתוחה. נפסק כי טענות החברה כנגד הנתבע 2 לא היו מבוססות דיין, באופן המאפשר לקבוע כי עמדה בנטל הדרוש להוכחת טענותיה כלפי כוורס. 
 

13 בינואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים במפה

הפרת זכות יוצרים במפה
תביעה שהוגשה על ידי חברת סופר - מיפוי בע"מ כנגד שירן גבאי. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק-אלט. ביום 2.12.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית במפה. 
לתובעת, בעלת הזכויות  במפת "ישראל – מפות נחלים", התגלה כי באתר האינטרנט של הקבוצה WWW.PHOTOX.XO.IL הועלה סרטון מצגת שהופיע בעמוד הראשי של האתר, הכולל העתקה של המפה.
השימוש במפה בסרטון נעשה ללא היתר מהתובעת תוך העתקה מהאתר של מט"ח (שם הוא נמצאה באישור).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע ישלם לתובעת 800 ₪. אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הבעלות בזכות היוצרים

הנתבע הודה כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים במפה (בניגוד להכחשה הראשונית).
 

הפרת זכות יוצרים

נפסק כי עיון בסרטון מעלה כי מדובר בסרטון של כדקה לערך ומתוכו מופיעה המפה כ- 10 שניות. שניות בודדות נראית המפה כולה ומייד לאחר מכן היא מופיעה באופן חלקי כשיתרתה מכוסה ברכיבים אחרים של הסרטון ושוליה הנראים לעיין מטושטשים. המפה מוצגת בהקשר של מיקום הכנס שבגינו נעשה הסרטון, בדרום הארץ, ללא התייחסות כלשהי לנחלים המופיעים במפה ובלי כל אפשרות לעשות שימוש כלשהו במפה לעניין הנחלים שהם עיקרה ומהותה.
 
ההעתקה של המפה נעשתה "אחת לאחת".
 
לפיכך נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעת בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית.
 

שימוש הוגן

נפסק כי המטרה שבה נעשה השימוש במפה על ידי הנתבע לא הייתה למטרה אישית או לימודית אלא למטרה מסחרית, הן שלו והן של לקוחותיו, היינו, התובע השתמש במפה על מנת לעשות סרטון שהוזמן ממנו בתמורה. בנסיבות אלה היה על הנתבע לפנות לתובעת בבקשה לעשות שימוש במפה, אך הוא לא עשה כן. גם אילו היה התובע פונה למט"ח הללו היו מפנים אותו אל התובעת, אך הוא לא פנה למט"ח לפני השימוש במפה.
 
הנתבע לא ביצע את ההעתקה בתום לב שכן התעלם מהרישום בדבר זכות היוצרים במפה ואף לא נתן "קרדיט" לבעל הזכות.
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית וזכות היוצרים

התובעת לא הביאה אסמכתא כלשהי לסכומים שבהם היא נוהגת להתיר את השימוש במפה. במסגרת חומר הראיות שהגישה הציגה התובעת פניות מגורמים שונים להשתמש בחומרים שלה לצרכי הוראה, ובכל אותם מקרים תשובתה הייתה שהיא מתירה את השימוש וכל שנדרש היה מתן "קרדיט" לתובעת. 
 
לפיכך לא הובאו ע"י התובעת אסמכתאות על שווי השימוש שניתן להסתייע בו לקביעת הפיצוי. 
 
לצורך קביעת שיעור הפיצוי נפסק כי יש לקחת בחשבון כי המפה הופיעה מספר שניות מועט במסגרת הסרטון; שהמטרה שבהצגת המפה לא הייתה קשורה באופן כלשהו לתוכנה המרכזי של המפה, היינו לנחלים המצוינים בה, אלא בהצבעה כללית לכיוון דרום הארץ – אילת; המפה הופיעה לשניות מעטות ואז הופיעה כשהיא מכוסה חלקית על ידי הכותרות של הסרטון וגם אותו חלק ממנה שנראה לעין היה מטושטש; כי המפה הוסרה באופן מיידי מאתר האינטרנט לאחר דרישה מאת התובעת, וגם קודם לכן הייתה באתר כ- 10 ימים בלבד. 
כן יש לקחת בחשבון כי השימוש שעשה הנתבע במפה לא גרע מערכה או מיכולתה של התובעת להשיא ממנה רווחים, וכן כי הגם שהסרטון הופיע באינטרנט, ככל הנראה מספר הצפיות בו לא היה רב (וגם אלה התרכזו בנתונים אחרים שבסרטון ולא בתוכן המפה), וכן מהעובדה שהנתבע "התעשר" באופן מצומצם ביותר מהסרטון בכלל.
 
לאור האמור לעיל, העמיד בית המשפט את הפיצוי בגין זכות היוצרים והזכות המוסרית גם יחד, על סך של 750 ₪.
לבסוף פסק בית המשפט: "לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובעת 800 ₪".
 

26 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות היוצרים בתליון של "האח הגדול"

הפרת זכות היוצרים בתליון של

ביום 20.9.2015 נתן בית המשפט השלום בתל אביב החלטה בה הורה לנתבע, עמוס דבש, לשלם לתובע, עצמון מימון, פיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית של מימון בתליונים אשר עיצב. 

התובע והנתבע, שניהם מעצבי תכשיטים. צד ג' הינה מזמינת העיצוב נשוא התובענה, אשר הפיקה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה את תכנית הריאליטי "האח הגדול" ופנתה אל התובע על מנת שיעצב וייצר עבורה תליונים למתמודדי העונה הראשונה של התכנית מתוך כוונה ליצור פתרון אסטטי עבור המיקרופונים הקטנים שהיה על מתמודדי התכנית לשאת על גופם. העיצוב הנבחר היה תליון בצורת מפתח, שבתוכו הוטמנו המיקרופונים. התובע ייצר עבור המזמינה את תליוני המפתחות בעבודת ידו בעונה הראשונה והשנייה של התכנית וכן בעונת ה-VIP.

לקראת תחילת העונה השלישית של התכנית, החליטה המזמינה לפנות לנתבע, בכדי שיתקן את התליונים שניזוקו תוך כדי שימוש. בהמשך, אף ייצר עבורה הנתבע תליונים חדשים למתמודדי העונות השלישית, הרביעית והחמישית. הנתבע דאג לפרסם את היצירה בעמוד הפייסבוק שלו ביחד עם פרסומת לסטודיו אשר בבעלותו.

לאור השתלשלות אירועים זו, הגיש התובע תביעתה כנגד הנתבע בסך של 120,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות היוצרים בתליונים: הזכות הכלכלית - העתקת התליונים, והזכות המוסרית – על הפרסום. בנוסף, התובע תבע בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין השכר שקיבל הנתבע בעבור ייצור התליונים.

הנתבע, מצידו, הגיש הודעת צד ג' כנגד המזמינה וטען כי חברת אנדמול הטעתה אותו לחשוב שזכויות היוצרים בתליונים - בידיה. עוד טען הנתבע כי העיצוב הפונקציונאלי של התליון, היינו מיקום אחיזת המיקרופון, שונה בהתאם לדרישות ההפקה.

בדיונו, בית המשפט דן בשלוש הפרות שונות של הנתבע בזכות היוצרים של התובע:

א. יצירת 19 התליונים בעונות השונות; ב. ייצורו של תליון זהב, המהווה יצירה נגזרת בתליונים ולחילופין, העתקה של חלק מהותי מהם;  ו-ג. הפרסום שביצע הנתבע, בו נטל קרדיט על התליונים תוך הפרת זכותו המוסרית של התובע.

חרף נסיונות הנתבע לטעון כי התליון אינו תכשיט שכן מהותו היא פונקציונאלית בעיקרה ועל כן אינו זכאי להגנה על פי זכויות יוצרים, בית המשפט קבע כי הזמנת העבודה של חברת אנדמול התייחסה לתליון כ"תכשיט" פונקציונאלי אשר עיצובו שילב בין שני האלמנטים. גם העובדה שהמזמינה שימרה את צורת התליונים שהתבלו במהלך עונות התכנית ואף הזמינה תליונים דומים למסיבת סיום של אחת העונות, מעידה כי ייחסה לצורת התליון ולעיצובו משמעות החורגת מתפקיד פונקציונאלי.

בית המשפט הוסיף וסתר את טענת הנתבע כי המדובר בייצור תעשייתי ובמוצר אשר יוצר בכמות העולה על 50 יחידות (ועל כן מדובר ב"מדגם" ולא ביצירה), בקובעו כי גם אם  עיצובו הכולל של התליון עולה כהגדרת "מדגם", אין מדובר בכזה המיועד לייצור תעשייתי וכי הראיות הוכיחו כי התליון המקורי לא יוצר בכמות העולה על 45 יחידות זהות.

לאור הדמיון הרב בין היצירות, נתקבלה טענת התובע כי מדובר ביצירה נגזרת ולחילופין, כי נעשה שימוש בחלק מהותי מיצירתו, חרף העובדה כי הפיתוחים והעיטורים על גבי התליונים המושווים אינם זהים אחד לאחד.

עם זאת, כיוון שהנתבע ייצר את התליונים נשוא ההפרה בהתאם להזמנת העבודה, וכיוון שבמועד בו ייצר את התליונים נשוא ההפרות כלל לא ידע כי הזכות הכלכלית שייכת לתובע וסבר, לתומו, כי זו שייכת למזמינה – יש בכך כדי להקנות לנתבע הגנה על פי סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

כב' השופטת הוסיפה כי ייתכן ולו הייתה מוגשת התביעה ישירות כנגד המזמינה, הייתה מקובלת טענת התובע כי ההסכם, אשר נוסח בידי המזמינה, אינו כולל במפורש קביעה לעניין זכויות היוצרים, ועל כן, התובע הינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה, בהתאם להוראות סעיף 35(א) לחוק זכויות יוצרים: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

בהמשך הדיון, בית המשפט דן בזכות המוסרית של התובע ביצירתו, ע"פ סעיף 45(א) לחוק זכויות יוצרים: "ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה."

בהכרעתה קבעה השופטת כי ראיות התיק העידו כי הנתבע ידע שאין מדובר בעיצוב מקורי, פרי ידיו, ולמרות זאת העלה תמונות של התליונים אשר מעליהם הופיעה פרסומת לסטודיו שבבעלותו. לא רק זאת, אלא שבעת שפנתה אליו אחת הגולשות וציינה כי התליונים הינם פרי עיצובו של ידידה, התובע, השיב לה הנתבע: "עם כל הכבוד לעצמון ויש כבוד אני ייצרתי את המפתחות של האח הגדול בשלושת העונות האחרונות".

בית המשפט קבע כי הקורא הסביר, המתרשם מן התמונה שהעלה הנתבע ולאחר מכן מהתכתבותו מול הגולשת, מתרשם כי העיצוב והייצור כאחד נעשו על ידו, ואת התרשמות זו מחזקות גם התגובות המפרגנות להן זכה ה"פוסט". לסיכומה של נקודה זו, בית המשפט קבע כי כי יש בפרסום הנ"ל בכדי להפר את זכותו המוסרית של התובע.

עם זאת, בשים לב להיקף ההפרה ולכך שהפוסט פורסם לחבריו של הנתבע בלבד, בית המשפט קבע כי על הנתבע לפצות את התובע ב- 13,000 ₪ בלבד.

בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כיוון שהפרסום נעשה על דעתו של הנתבע בלבד, וכן דחה בית המשפט את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט שכן לא הייתה התייחסות מפורשת לעילה זו בכתב התביעה. 

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה

הפרת זכויות יוצרים בתכנים ביחס למוצרי יודאיקה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ג'. דבליו . ג'י. בע"מ כנגד הנתבעים: 1.בר און שופ בע"מ; 2.מארק בר-און; 3.חמסה וכסף בע"מ; 4.אינפוטרייד ישראל 2010 בע"מ; 5.שרון גנתי. הנתבעים 1-2 הגישו הודעה כנגד צד שלישי - טל כהן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט כרמי מוסק. ביום 24.9.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ובגין קיומן של עילות תביעה נוספות. במסגרת התובענה מתבקש בית המשפט על ידי התובעת לחייב את הנתבעים 1-2 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות ב-10 תכנים ששייכים לתובעת ואת הנתבעים 3-5 בתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים ב-5 תמונות השייכות לתובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כדלקמן:
א. התובענה אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1-2 והנתבעים 4-5 מתקבלת;
ב. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ג. ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות;
ד. הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתכנים, וזאת בסך של 40,000 ₪, וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
ה. הנתבעים 4-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים שלה בתמונות, וזאת בסך של 40,000 ₪ וכן ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

6 ביולי, 2015,

0 תגובות

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט

העתקת עיצוב גרפי של אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי מיכל רוזן בן יוסף כנגד עידו פז. התביעה נדונה בבית משפט השלום בנתניה, בפני השופטת סמדר קולנדר-אברמוביץ. ביום 31.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: הנתבע בנה בעבור התובעת אתר אינטרנט. כמפורט בכתב התביעה התובעת גילתה לפני מספר חודשים שתכני האתר שלה כולל מאמרים, תמונות ותבניות עיצוב הועתקו ומופיעים באתר של עמותה בשם "מרכז שורשים" מירושלים. מבירור שערכה התובעת עולה שהנתבע הוא שבנה את האתר של מרכז שורשים. 
 
בהתאם לסעיף 4 להסכם שבין הצדדים הנתבע לא רשאי היה למכור, להשכיר או להעתיק את קוד האתר למטרות מסחריות. חודשיים לאחר מכן גילתה התובעת אתר נוסף שנבנה ע"י הנתבע ובו תכנים שהועתקו מאתר האינטרנט שלה. 
משכך הוגשה התביעה בהתאם לסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח 2007   לפיצוי על סך  200,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי יש מקום לפצות את התובעת בסך של 10,000 ₪. בנסיבות הענין נפסק כי אין צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 ביולי, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים

הפרת זכויות יוצרים בצילומי קעקועים
צילום: https://pixabay.com/p-556036/?no_redirect
 
תביעה שהוגשה על ידי חברת הרעיון הקבוע בע"מ כנגד אלכס בודקוב. וכן הודעת צד ג כנגד חברת פלאנט טאטו בע"מ. התיק נדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 30.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת מנהלת סטודיו לקעקועים בשם  "TRIBAL TATOO" והעסיקה את המקעקע אלכס בודקוב, הנתבע 1. 
 
האחרון צילם את הקעקועים שביצע בתקופת עבודתו אצלה, ואלו הועלו לאתר האינטרנט של התובעת. בנוסף, העתיק אלכס את הצילומים גם לדיסק און קי שברשותו. משעבר לעבוד אצל המתחרה, הנתבעת 2, פלאנט טאטו בע״מ, מסר לה את מתקן הדיסק און קי שברשותו. הצילומים (64 צילומי קעקועים) הועלו לאתר האינטרנט של הנתבעת  אשר ציינה את שמו של אלכס המקעקע ואת מספר הטלפון שלה, לצורך הפנית המעוניינים אליה. התובעת, שגילתה זאת באקראי, כשנתיים לאחר מכן, פנתה אל הנתבעת אשר הסירה את הצילומים מהאתר. 
 
בתביעה זו דורשת התובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירותיה. 
 
אלכס הגיש תביעה נגדית בטענה שהופרה זכותו המוסרית בכך שלא ניתן לו על ידי התובעת קרדיט בגין הצילומים.
 
 
תוצאות ההליך: תביעת הרעיון הקבוע כנגד פלאנט טאטו ואלכס מתקבלת באופן שפלאנט תשלם לתובעת סכום של 96,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא במחצית מהוצאות המשפט ובנוסף אף בשכר טרחת עו"ד בסכום של 12,000 ₪. 
תביעת הרעיון הקבוע כנגד אלכס מתקבלת באופן שאלכס ישלם לתובעת סכום של 32,000 ₪ 
 
תביעת אלכס כנגד הרעיון הקבוע (בגין הפרת הזכות המוסרית) מתקבלת באופן שהאחרונה תשלם לתובע שכנגד סכום של 28,000 ₪. 
 
בגין ההליכים שבין הרעיון הקבוע ואלכס- אין צו להוצאות
 
פלאנט תישא בשכר טרחת ב"כ הרעיון הקבוע בסכום של 8,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE

הפרת זכות יוצרים והורדת קבצי מוזיקה מאתר YOUTUBE
תביעה שהוגשה על ידי אן.אם.סי יונייטד אנטרטיינמנט בע"מ, הד ארצי בע"מ, הליקון בע"מ, לב גרופ מדיה בע"מ והתו השמיני בע"מ כנגד חברת BLOOMBERG Inc. ופרפורי אהרון (שצורף בהמשך כנתבע רגיל). 
בנוסף כנתבעות פורמאליות נתבעו ספקיות האינטרנט בישראל (בזק בינלאומי בע"מ, פרטנר תעשיות תקשורת בע"מ, 013 נטוויז'ן בע"מ, 012 סמייל טלקום בע"מ, הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ).
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 12.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים על-ידי מתווכי רשת. עמדת התובעות היא, כי ההפרה מבוצעת באמצעות הפעלה של אתר אינטרנט (www.unidown.co.il) העולה כדי עידוד, שידול או סיוע להפרת זכויות יוצרים. 
 
אתר האינטרנט UNIDOWN מעניק לגולשים את "השירותים" הבאים: (א) רובריקת "האזנה" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש ולהאזין באופן ישיר לתכני מוסיקה מאתר 'יוטיוב' וממנו בלבד; (ב) רובריקת "מידע על הזמר/ת" - האתר מאפשר למשתמשיו לחפש מידע אודות יוצרים מאתר 'ויקיפדיה'; (ג)  רובריקת "הוספה ל-Playlist" - האתר מאפשר יצירת נגן פלייליסט. (ד) רובריקת "הורדה" – נפסק כי האתר מאפשר למשתמשיו "להוריד" למחשבם האישי את תכני המוסיקה מאתר 'יוטיוב' לפורמט mp3.
 
בין יתר הסעדים הרבים שנתבקשו על-ידי התובעות: צו מניעה קבוע נגד הנתבעת 1 המורה לה לסגור את שני האתרים המפרים; להורות לנתבעת 1 לשלם פיצוי בסך 150,000 ₪ (לצורכי אגרה) שיסווג כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך חיובה של הנתבעת 1 בהוצאות משפט; צו עשה המורה לנתבעות 6-2, ספקיות שירות האינטרנט, לנקוט בכל אמצעי שבידן על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ככל שהיא מתייחסת לאתר האינטרנט UNIDOWN שאינו אלא פלטפורמה מפרה ל"הורדת" יצירות מוגנות במסווה של מנוע חיפוש.
 
בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7, הדדית וסולידרית, לסגור את אתר UNIDOWN.  ופסק כי הסעדים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך הנוכחי יהפכו לקבועים (לרבות הסעד לחסימת האתר על ידי ספקיות התקשורת).  
 
הנתבעים 1 ו-7   חויבו לשלם לתובעות (ביחד) פיצוי בסך כולל של 100,000 ₪.
 
בנוסף, בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-7 ביחד ולחוד, לשלם לתובעות (ביחד) את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.
את הנתבעת הפורמאליות 2 – ספקית תקשורת (שיוצגה בהליך), חייב בית המשפט לשלם לתובעות (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 34,000 ₪.
ביחס לנתבעות הפורמאליות 6-3 – ספקיות התקשורת (שכלל לא יוצגו בהליך) – נפסק כי אין צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

15 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים

הפרת זכויות יוצרים בגין העתקת גרפים וניתוחים
תביעה שהוגשה על ידי יניב פורת כנגד קו מנחה - בורסה גרף בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופטת ליאת הר ציון. ביום 20.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים. התובע טוען כי הנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה גרפים וניתוחים שפרסם באתרו "בטא בורסה"  www.betabursa.co.il בניגוד לדין. 
 
התובע טוען כי יש לו זכויות יוצרים כלכליות ב-13 יצירות, וזכויות יוצרים מוסריות ב- 11 יצירות. התובע רואה בכל גרף כיצירה בפני עצמה ובכל ניתוח כיצירה בפני עצמה. לטענת התובע רק בשני גרפים ניתן לו קרדיט על יצירותיו ולא ניתן לו קרדיט לשאר היצירות- 6 יצירות גרפיות נוספות ו- 5 יצירות טקסטואליות. ולכן לטענת התובע, הופרה זכותו הכלכלית ביחס ל-13 יצירות אלה. כמו כן לטענתו הופרה זכותו המוסרית ביחס ל-11 היצירות שבהן לא ניתן לו קרדיט. 
 
עוד הוסיף התובע, כי הוא יצר את הגרפים באמצעות תוכנת הנתבעת והוא זה שכתב את הניתוחים באתרו. הוא זה שבחר את המניות, את הפרמטרים העיצוביים של הגרפים, את היישומים שיופעלו על הגרפים, צבעים וכדומה, על מנת שהגרפים ייווצרו באמצעות התוכנה. בנוסף, הוא זה שבחר היכן לשים סימונים, כגון הדגשה, חצים וכיוצ"ב על הגרפים, אשר חלקם נעשו באמצעות תוכנות חיצוניות לתוכנת הנתבעת, וכי הניתוחים נשוא התביעה הם הביטויים שלו, בשפתו, למסקנות שלדעתו עולות מן הגרפים.
התובע העמיד את תביעתו על סכום של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית על סך של 35,000 ₪. בנוסף, נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

14 ביוני, 2015,

0 תגובות

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים

אין הגנה על רעיון למחזה במסגרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי אלכסנדר פובולוצקי כנגד גריגורי גרומברג ואליקה וולפסון. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 10.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
בתמונה: שלום עליכם (וויקיפדיה).
 
העובדות: תובענה נטען כי הנתבעים הפרו את זכויות יוצרים של התובע במחזה שעיבד על פי הרומן "סטמפניו" של שלום עליכם ושמו "אהבה ומוזיקה".
 
הצדדים החליטו בשנת 2008 לשתף פעולה בהעלאת הצגה מוסיקלית. בין התובע לבין הנתבע 1 הוסכם כי ישולבו בהצגה קטעי מוסיקה בנגינת כינור על פי לחן של התובע ובביצועו. שיתוף הפעולה בין התובע לנתבע 1 לא צלח ודרכיהם נפרדו. 
 
הנתבע 1 פנה לכנר אחר, מקסים שרייבר, להשלמת החלק המוסיקלי. שיתוף פעולה זה הביא בשנת 2010 להעלאת ההצגה "נגן כנר". מדובר בהצגה בת שני משתתפים, שהינה למעשה הצגת יחיד של הנתבעת 2, המגלמת את רוח'לה, בשילוב קטעי נגינה בכינור של שרייבר.
 
לטענת התובע, ההצגה מבוצעת על פי עיבוד פרי עטו של הרומן למחזה (בשם "אהבה ומוזיקה"), תוך שינוי החלק המוסיקלי, וזאת ללא הסכמתו ומבלי להזכיר את שמו כמעבד. התביעה הינה לסעדים בגין הפרת זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, עקב השימוש שנעשה לטענת התובע ביצירתו. 
מנגד, טוען הנתבע 1 כי העיבוד למחזה כפי שמבוצע בהצגה נכתב על ידיו ולא מבוסס על המחזה "אהבה ומוזיקה". 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי ההצגה אינה מבוססת על המחזה של התובע וכי הרעיון של התובע שסופר לנתבע אינו מוגן בזכות יוצרים.
 
בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעים (ביחד) את הוצאות המשפט וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 58,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

7 ביוני, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית

הפרת זכויות יוצרים בדיסקים מוסיקליים בערבית
שלש עשרה תביעות שהוגשו על ידי  חברת אמאד - אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע"מ כנגד 13 נתבעים ובהם: 1. אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי (ת"א 22698-05-11); 2. מוחמד (בן ג'אזי) אבו חג'ול (ת"א 35459-05-11) ; 3. פארס (בן אחמד) ח'טיב (ת"א 39327-05-11); 4. סעיד (בן זוהייר) כראם (ת"א 39410-05-11); 5. ראמי (בן כרים) שלח (ת"א 39410-05-11); 6. יוסף (בן אניס) עואד (ת"א 52565-05-11); 7. יוסף (בן סלים) עואד (ת"א 55254-05-11); 8. ג'יריב (בן פואז) סדראן (ת"א 57594-05-11); 9. חביב (בן עפיף) מסאד (ת"א 57609-05-11); 10. מוחמד (בן מחמוד) אבו ליל (ת"א 2310-06-11); 11. מרואן (בן ח'ליל) חסן (ת"א 2371-06-11); 12. חאתם (בן רזק) דואהרי (ת"א 11199-06-11); 13. סמיר דמאני (ת"א 33899-05-11).
הדיון בכלל התביעות אוחד והתביעות נדונו בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני השופט שאהר אטרש. ביום 6.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים סטטוטוריים בגין עוולה אזרחית של הפרת זכות יוצרים בדיסקים (תקליטים) מוסיקליים. 
 
חברות מצריות אשר מפיקות תקליטים מוסיקליים העניקו לתובעת רישיון ייחודי באופן שהופך את התובעת לבעלת הזכות הבלעדית בכל הקשור לזכויות יוצרים בתקליטים מסויימים. 
 
הנתבעים הם בעלי חנויות אשר משווקים בחנויותיהם, בין היתר, העתקים בלתי מורשים של תקליטים מוגנים של החברות המצריות ללא הרשאה מטעמן או מטעם התובעת; בנוסף, באותן חנויות קיימים מלאי העתקים מפרים של התקליטים המוגנים. 
שליחים מטעם התובעת ביקרו בחנויותיהם של הנתבעים ורכשו מספר תקליטי מוסיקה (שירים בערבית) הכוללים יצירות מוגנות של החברות המצריות באופן ששיווקם טומן בחובו שיווק ומכירה של עותקים מפרים של יצירות מוגנות ללא הרשאה כדין. 
 
התובעת טוענת, כי הפרות הנתבעים כאמור מקימות לה זכות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק וזכות לקבלת צו מניעה קבוע; משכך, התובעת עותרת למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים, שיאסור עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה של התקליטים המוגנים של החברות המצריות וכן לחייב כל נתבע לשלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 60,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הוכח כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת בכך שמכרו בחנויותיהם דיסקים של החברות המצריות ללא קבלת הרשאה כדין. 
 
ניתן בזה צו מניעה קבוע נגד כל אחד מהנתבעים האוסר עליהם העתקה או החזקה למטרה עסקית או הצעה למכירה או מכירה או הרשאה לאחרים לעשות כן בכל הקשור לדיסקים המוגנים של החברות המצריות. 
 
כמו כן, נפסק כי כל אחד מהנתבעים (בחיובים נפרדים) ישלם לתובעת פיצויים סטטוטוריים בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

31 במאי, 2015,

0 תגובות

זכות מוסרית ביצירה קולנועית – שימוש בפריים

תביעה שהוגשה על ידי נועה לביא ורפאל ברבירו כנגד הוצאת עתון הארץ בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 3.5.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בעילה של הפרת זכויות יוצרים, לטענת התובעים (יוצריו של סרטון אשר הופץ באתר ה"יו טיוב"), בעיתון "הארץ", פורסמו ששה צילומי מסך מיצירת התובעים. תחת התמונה נכתב "הסרטון הוויראלי "שיט שתל אביבים אומרים". אם רק היה פחות מביך ויותר מצחיק". 
לטענת התובעים, כיוצרי הסרטון- הינם בעלי זכות היוצרים בו. בפרסומים האמורים, הפרה התובעת את זכות היוצרים שלהם וכן את הזכות המוסרית, שכן לעמדתם, לא ניתן להם מזכה כראוי להם. לטענתם, מהווים הפרסומים האמורים העתקה של יצירתם, פוגעים בזכותם הכלכלית והמוסרית ויוצרים מצג שווא וגניבת עין. 
 
על כן, הוגשה תביעה זו בסכום של 360,000 ₪ בגין העילות המפורטות.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית.  בנסיבות העניין מצא בית המשפט שלא לחייב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

6 במאי, 2015,

1 תגובות

זכות יוצרים בסיסמה

זכות יוצרים בסיסמה
תביעה שהוגשה על ידי מיכאל בן חורין כנגד אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן בע"מ ומנהלה רמי לנר. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקצרין, בפני השופט דניאל קירס. ביום 18.4.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: בכתב התביעה נטען כי התובע הגה את הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". התובע טוען כי גרפיקאים הכינו לו 5 כרזות הנושאת את הסיסמה, בהן השתמש במהלך מערכה ציבורית שניהל.  
 
הנתבעת היא אגודה שיתופית העוסקת באספקת מים לישובי רמת הגולן, קידוחי מים ובנייה ותחזוקה של מאגרי מים (להלן: האגודה או מי גולן). הנתבע מכהן כמנהלה הכללי. 
 
לטענת התובע, מזה מספר שנים עושים הנתבעים שימוש שוטף בסיסמה שהגה, בין היתר על גבי שלטי פרסום של האגודה ברחבי רמת הגולן, ועל גבי כל המסמכים הרשמיים שלה ובמצגות שהיא מציגה באתרה במרשתת. 
 
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מדובר בסיסמה פוליטית שהפכה זה מכבר לנחלת הכלל. לחילופין טוענים הנתבעים כי הם בגדר "מפרים תמימים" לפי סעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שכן הם לא ידעו, וכי גם כיום אין הם יודעים, כי לתובע זכות יוצרים כנטען על ידו. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 18,000 ₪, כאשר 8,000 ₪ מתוכם חייב לו הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת. מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לרוב רובו של סכום הפיצוי לו הוא עתר, בית המשפט לא עשה צו להוצאות.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

13 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי

הפרת זכות מוסרית בכתבות ובצילומים ששולבו בקמפיין פוליטי
תביעה שהוגשה על ידי דוד פינצי כנגד שביט יהודה ז"ל ואברמוביץ שלמה. התביעה נדונה בבית משפט השלום בקריות, בפני השופטת פנינה לוקיץ'. ביום 16.3.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעילתה הפרת זכויות יוצרים וזכויות מוסריות אשר לטענת התובע בוצעו על ידי הנתבעים עת עשו שימוש ב- 29 כתבות ותמונות, כולם פרי יצירתו, וזאת מבלי שנתן הסכמתו לעצם השימוש ומבלי שהנתבעים נתנו לו קרדיט על דרך ציון שמו כיוצר. 
 
התובע עותר לחייב את הנתבעים לשלם לו בגין כל הפרה נטענת של זכות יוצרים וכל הפרה של זכות מוסרית סך 20,000 ₪ וכן פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בסך 100,000 ₪ ובסה"כ  1,260,000 ₪ (אם כי סכום התביעה, לצרכי אגרה, הועמד על סך של 400,000 ₪).
 
התובע עבד כעורך ומפיק של עיתון שהופק ומומן מתקציב המועצה האזורית מטה אשר ואשר נקרא בשם "זה אשר". הנתבע 1 שימש בזמנים הרלוונטיים לתובענה כראש המועצה. הנתבע 2, הוא בעליו של משרד תקשורת ושימש כיועץ למסע הבחירות של ראש המועצה, ובמסגרת זו חיבר והפיק שלושה גליונות תעמולה מטעם ראש המועצה. בגליונות התעמולה נעשה שימוש בחומרים של התובע.
 
לטענת התובע הנתבעים פרסמו 29 פרסומים שונים בהן נעשה שימשו ללא רשות ב"חומרים " שלו והכל ללא מתן קרדיט. לטענת הנתבעים התובע נתן רשותו לשימוש בחומרים והעביר אותם לידי הנתבעים לבקשתם.
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבע 2 התקבלה (בגין הפרת הזכות המוסרית ביצירות), נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובע פיצוי בסך של 36,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבע 2 יישא בהוצאות התובע בסך 3,000 ₪. 
התביעה כנגד נתבע 1 נדחתה ללא צו להוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 באפריל, 2015,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים

הפרת זכויות יוצרים בספרי ילדים מתורגמים
תביעה שהוגשה על ידי ג'יהאד גושה עיראקי  וחברת דאר אל-הודא הוצאה לאור כרים2001 בע"מ כנגד אחמד ח'טיב ומיסאן גנאים. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופטת רבקה למלשטריך- לטר. ביום 11.2.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות, שהן ספרי ילדים שערכה התובעת 1,  תרגמה לשפה הערבית ואף כתבה שתיים מהיצירות. 
 
נטען כי הנתבעים מכרו כל אחד במקומו יצירות מזויפות של היצירות הספרותיות, שכן שכפלו בעצמם או על ידי אחרים מטעמם את הספרים ומכרו אותם בכריכה רכה (מהודקת בסיכות). 
 
תוצאות ההליך: התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. נפסק כי התובעות ישאו בהוצאות הנתבע 1 בסכום של 5,000 ₪. 
 
התביעה כנגד נתבע 2 מתקבלת. נפסק כי הנתבע 2 ישלם לתובעות ,ביחד ולחוד ,סכום של 60,000 ₪. כמו כן ישלם את הוצאות התובעות, ביחד ולחוד, בסכום של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

1 בפברואר, 2015,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בסרטון
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת  מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בסך 70,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע הוא צלם טלוויזיה, העלה צילום שצילם אל אתר יוטיוב. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות. הסרטון מורכב מחמישה קטעים, מהם ארבעה לקוחים מארבעה סרטונים אשר צולמו בידי התובע, כל זאת ללא פניה אל התובע וללא קבלת הרשאה ממנו. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

25 בינואר, 2015,

0 תגובות

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני

שימוש הוגן ותום לב ביחס להפרת זכויות קניין רוחני
תביעה שהוגשה על ידי חברת Fisher Price  וחברת Mattel  כנגד חברת דוורון - יבוא ויצוא בע"מ ומנהליה, אהרון שטיין ודוד בן שושן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופט יוסף בן-חמו. ביום 8.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לייצר, לייבא, להפיץ ולמכור כיסא נדנדה לתינוק, המהווה, על פי הנטען, העתק מדויק של כיסא נדנדה לתינוק מתוצרת התובעות, על כל מרכיביו, לרבות הריפוד המצויר של כיסא זה וחוברת ההדרכה שלו, וכן תביעה כספית לאחר מתן חשבונות, שעילתה טענות להפרת זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט. התובעות העמידו את תביעתן הכספית על סך של 750,000 ₪, מטעמי אגרה.
 
לטענת התובעות, הנתבעים מייצרים, מייבאים ומפיצים כיסא נדנדה לתינוק שהוא העתק מדויק של כיסא הנדנדה מתוצרתן, ומשווקים אותו בישראל בכשני שליש ממחירו של כיסא הנדנדה מתוצרתן, תחת השם "Infanti", תוך הפרה בוטה וגסה של זכויות הקניין הרוחני שלהן.
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט לא שוכנע כי הנתבעים הפרו את זכויות הקניין הרוחני של התובעות בכיסא הנדנדה כיצירה תלת מימדית, בריפוד המצויר של כיסא זה ובחוברת ההדרכה שלו, לרבות זכויות יוצרים, גניבת עין, הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. 
בנוסף, חייב בית המשפט את התובעות לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

11 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בספר עקידת תמר

תביעה שהוגשה על ידי סודי סינטיה רוזנגרטן ושרה שפירו (תובעת פורמלית) כנגד נעמי רגן וכתר הוצאה לאור בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט עודד שחם. ביום 11.11.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה של התובעת 1 לסעד כספי ולצו מניעה. עילת התביעה היא בעיקרה הפרה של זכויות יוצרים ושל הזכות המוסרית. 
 
בכתב התביעה הוגדרה התובעת 2, הגב' שפירו כתובעת פורמלית. הסעדים בכתב התביעה התבקשו עבור התובעת 1 בלבד.
 
התובעת 1, סינטיה (סודי) רוזנגרטן, חיברה לקט סיפורים ובו סיפור בשם"A Marriage Made in Heaven" ׁ ("שידוך משמיים"). התובעת 2, שרה שפירו, היא העורכת של הלקט. בספר בו כלול הלקט אף נכתב, כי זכויות היוצרים בו שייכות לה. 
הנתבעת 1, נעמי רגן, חיברה את הספר "The Sacrifice of Tamar". הספר תורגם לעברית בשם "עקידת תמר" ויצא לאור בישראל על ידי כתר הוצאה לאור בע"מ. 
התביעה סבה על הטענה כי הגב' רגן העתיקה והשתמשה, ללא רשות, בקטעים מהסיפור "שידוך משמיים", במסגרת פרק 24 של הספר. על פי הטענה, בכך הפרה את זכויות היוצרים בסיפור, ואת הזכות המוסרית שבדיני זכויות יוצרים. 
 
תוצאות ההליך: התביעה מתקבלת בחלקה. נפסק כי הגב' רגן העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מסיפורה של התובעת 1. הצטברות נקודות הדמיון הרבות בין שתי היצירות אינן מאפשרות לקבל כמציאותית את התזה לפיה מדובר בדמיון מקרי.
נפסק כי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪. 
בנוסף נפסק כי אשר להוצאות משפט. בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, למכלול הקביעות שבפסק הדין, ולהיקף העבודה שנדרש בהליך, יישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעות בהוצאות התובעת בסך של 1,700 ₪, המבטא את האגרה היחסית הנגזרת מן הסכום שנפסק. עוד יישאו הנתבעות ב – 10% משכר הטרחה ששילמה התובעת בפועל למומחית מטעמה. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

17 ביולי, 2014,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים

הפרת זכויות יוצרים בסרטונים
תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע, צלם טלוויזיה, מתעד בקביעות בוידאו נושאים שונים בתחום החדשות. התובע טוען כי הוא נוהג דרך קבע להעלות סרטונים שהוא מצלם לחשבונו באתר היוטיוב ומאפשר לציבור כולו לצפות בהם באופן חופשי. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות שצולם על ידו ללא כל הרשאה. התובע טוען כי מדובר בשימוש המפר את זכויות היוצרים שלו ואת הזכות המוסרית שלו. משכך, עתר התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על סך של 70,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה חלקית, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

15 ביוני, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה

הפרת זכות יוצרים בתקצירי פסיקה
תביעה שהוגשה על ידי עו"ד שרון רוזנבלט כנגד עו"ד חנא סמעאן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 25.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת הגישה תביעה לפיצוי בסך 250,000 ₪, בגין הפרת זכות יוצרים. בתביעה נטען כי התובעת פרסמה באתר אינטרנט, סקירות תמציתיות של פסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין לעבודה, עדכוני חקיקה שונים, ומאמרים בתחום משפט העבודה. התובעת טוענת, כי הנתבע הצטרף לרשימת מקבלי הידיעון, ובשישה מקרים העתיק את הידיעות שנכללו בידיעון, ופרסם אותן בדף ה"פייסבוק" שלו תחת שמו, באופן שנחזה להיות, כאילו הוא עצמו כתב את התוכן המפורסם. 
נטען כי לא זו בלבד שהנתבע העתיק את הפרסומים, ופגע בזכות היוצרים (החומרית) של התובעת, אלא שאף לא טרח לציין את העובדה, כי התוכן נכתב ונערך על ידי התובעת, ובכך פגע הנתבע אף בזכויותיה המוסריות של התובעת באותם פרסומים שהועתקו.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 35,000 ₪ וכן הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 16,600 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

20 במאי, 2014,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה

תביעה שהוגשה על ידי רומן קרימן כנגד חברת תיק פרוייקטים. התיק נדון בבית בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופט אלכסנדר רון. ביום 6.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: התובע צלם במקצועו, טוען להפרת זכויות היוצרים שיש לו בשני צילומים שאותם פרסם באתר האינטרנט שלו, ושבהם עשתה שימוש הנתבעת וזאת ללא תשלום וללא קבלת אישור. 
 
תוצאות ההליך: נפסק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה ובסך כולל של 20,000 ₪. בנוסף נפסקו הוצאות משפט והחזר חלקי של אגרת בית המשפט, בסך של 10,000 ₪ נוספים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

14 במאי, 2014,

0 תגובות

הוכחת בעלות בתמונות

תביעה בגין הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי תמר שאנן-טבת כנגד אירנה שוחט. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 3.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעת גילתה כי הנתבעת עושה שימוש באתר האינטרנט, בתמונות התובעות, לצרכי פרסום מסיבה ושיעורים לריקודי בטן, מבלי שרכשה זכויות ו/או קיבלה הסכמתה לכך.  לטענת התובעת, במעשים אלו עוולה הנתבעת כלפיה בעוולה של הפרת זכות יוצרים וגניבת עין, והתעשרה על חשבונה שלא כדין.  
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בתמונות.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 באפריל, 2014,

0 תגובות

הקרנה פומבית של משחקי כדורגל

הקרנה פומבית של משחקי כדורגל
תביעה שהוגשה על ידי חברת צ'רלטון בע"מ כנגד אורי טואף ושרה טואף - הבעלים של "שווארמה ויצמן רמת השרון". התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת חנה ינון. ביום 21.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין הפרה נטענת של זכויות יוצרים של התובעת בשידור משחקי טורניר אליפות אירופה בכדורגל. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה, נפסק כי אין במעשי הנתבעים כדי הקרנה פומבית. נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך  7,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 באפריל, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית. הטלוויזיה החינוכית הישראלית הגישה הודעת צד שלישי כנגד חברת נתיב ונעם תקשורת והפקות טלוויזיה בע"מ. התיק נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת נאוה בן אור. ביום 26.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפי חוק זכות יוצרים, במסגרתה נדרשת הטלוויזיה החינוכית הישראלית לשלם לתובע, צלם עיתונות במקצועו, פיצויים בסכום המרבי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק הן בשל הפרת זכות היוצרים שיש לו, על פי הנטען, בתמונה שצילם, ואשר פורסמה במסגרת תכנית טלוויזיה, ששודרה על ידי הנתבעת, והן בשל הפרת הזכות המוסרית, ובסך הכל 200,000 ₪. עוד התבקש במסגרת התביעה סעד של צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבעת לעשות בעתיד שימוש כלשהו בצילום נשוא התביעה בכל דרך, אלא אם יינתן לתובע קרדיט נאות על ידי ציון שמו בשקופית על גבי המסך בעת הקרנת הצילומים. 
 
התביעה הוגשה, כאמור, נגד הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וזו שלחה הודעת צד ג' למפיקת התכנית, חברת נתיב נועם תקשורת והפקות טלוויזיה.
 
תוצאות ההליך: התביעה תקבלה,  נפסק כי התנהלותה הנתבעת אינה נגועה בחוסר תום לב. על כן, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים שלו, וסכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת זכותו המוסרית. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' מתקבלת, ועל החברה לשפות את הנתבעת בכל סכום שייפסק לטובת התובע.
 
הערת DWO: המדובר בפסק הדין הראשון בישראל אשר פירש את חוק זכויות היוצרים החדש המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק נפרד בגין הפרת הזכות החומרית ובגין הפרת הזכות המוסרית.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 במרץ, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות

הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונות
תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני כנגד חברת אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ וחברת אלג'זירה סאטלייט נטוורק בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט רפאל יעקובי. ביום 19.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע, צלם מקצועי, צילם שני צילומים באירוע "אוטובוס הדמים". לטענת התובע, הנתבעות עשו שימוש בתמונות אלו ללא אישורו וללא מתן קרדיט. 
 
התובע מבסס תביעתו נגד הנתבעות על פרסום כתבה בערוץ 10 הישראלי, אשר בה הופיעו שני הצילומים שבנדון כשעליהם מוטבע הלוגו של "אלג'זירה". לטענתו הצילומים ששידרו הנתבעות הם העתק של אלה שפורסמו בעיתון "מעריב", תוך ששם ניתן קרדיט מלא לתובע.
 
התובע טוען כי יש לראות בהתנהלות הנתבעות שתי הפרות של זכות היוצרים שלו ושתי הפרות של הזכות המוסרית שלו ובסה"כ ארבע הפרות. בגין אלה הוא עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 80,000 ש"ח (20,000 ש"ח לכל הפרה).
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי יש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסכום כולל של 50,000 ש"ח. 
 
בנוסף נקבע כי על הנתבעות לשלם לתובע סך 15,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד וסכום נוסף של 1,500 ש"ח למועד פסק דין זה עבור הוצאות המשפט. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

19 בפברואר, 2014,

0 תגובות

הפרתך חוזרת של זכות יוצרים בצילום

תביעה שהוגשה על ידי חברת זום 77 א.ש (2002) בע"מ ואליהו הרשקוביץ כנגד מדינת ישראל - הטלוויזיה החינוכית הישראלית. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת גילה כנפי-שטייניץ. ביום 16.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לצו מניעה קבוע ולפיצויים בגין הפרת זכויות היוצרים של התובעת 1 בצילום הידוע המתעד את כף ידו של מרדכי ואנונו כשעליה רשום כי נחטף. 
נטען כי תמונת התובעים שודרה בטלוויזיה החינוכית ללא נטילת רשות התובעת וללא ציון שמה כבעלת זכויות היוצרים, תכנית זו שודרה בשנית ובשלישית בערוץ 23 וכן הועלתה לאתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית.  
בנוסף יובהר כי אין זו הפעם הראשונה בה הפרה הנתבעת את זכויות היוצרים של התובעת בכל המתייחס לצילום נשוא הדיון. התובעת הגישה בעבר תביעה נגד הנתבעת בגין הפרת זכויות יוצרים ונפסק כי היה על הנתבעת, לכל הפחות, לציין את שמה של התובעת כבעלת זכויות היוצרים. בית המשפט פסק לתובעת בגין ההפרה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 18,000 ₪ (ע"א (ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית, [פורסם בנבו]).
 
תוצאות ההליך: ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בצילום, אלא אם יינתן לתובעת קרדיט נאות ע"י ציון שמה בעת הקרנת הצילום. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 27,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

3 בפברואר, 2014,

0 תגובות

זכויות יוצרים בספר לימוד

זכויות יוצרים בספר לימוד
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2048/03 ובת"א 1079/04 שניתן ביום 28.10.2008 על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל.
 
המערערות בע"א 10242/08 והמשיבות שכנגד: רבקה מוצפי, מיכל שחר ורכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ כנגד המשיבה ברע"א 10242/08 והמערערת שכנגד: רחל קבלי. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופטת אסתר חיות, השופט עוזי פוגלמן והשופט יצחק עמית. ביום 10.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: רחל קבלי הוציאה תחת ידיה שורה של ספרי לימוד. רבקה מוצפי ומיכל שחר, אף הן הוציאו לאור ספרי לימוד. רכס הוצאה לאור פרוייקטים חינוכיים בע"מ, היא שותפה במחצית זכויותיה של קבלי בספר "להבין, לתרגל ולדעת", וכן המוציאה לאור של שני ספריהן של מוצפי ושחר לגביהם נטען כי הם מפרים את זכויות היוצרים של קבלי.
 
קבלי הגישה שתי תביעות, האחת לבית משפט השלום בהרצליה והשניה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהן טענה כי בשני ספריהן של מוצפי ושחר ישנן 18 הפרות של זכויות יוצרים שלה מתוך שבעת ספריה. 
 
פסק דינו של בית משפט המחוזי: בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, קיבל בחלקן שתי תביעות של קבלי בגין הפרת זכויות יוצרים, ונפסק לטובתה פיצוי כולל בסך 520,000 ₪ + הוצאות בסך 50,000 ₪, וכן ניתן צו מניעה קבוע וצווי איסוף ומסירה של היצירות המפרות.
 
תוצאות ההליך:  הערעור התקבל. נפסק כי אין המדובר בהפרה של זכות יוצרים. בנוסף נפסק כי המשיבה תחזיר למערערות הסכומים ששולמו על ידן על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכן תישא בשכר טרחת עורך דין המערערות בסך 100,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר בשגגה והפרת זכויות יוצרים בתמונות

שתי תובענות אשר נדונו במאוחד: התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ כנגד שווק ישיר – קראוס בע"מ. התביעה השנייה הוגשה על ידי שיווק ישיר - קראוס בע"מ נגד אפולו אדקס בע"מ, פרומו פולו בע"מ ופולו אוניברסל בע"מ. התביעות נדונו בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת עירית וינברג-נוטוביץ. ביום 30.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידי אפולו נגד שיווק ישיר, נטען לזכויות קניין רוחני בתיק גב שיוצר עבור אגד. לטענת אפולו, שיווק ישיר הפרה סימן מסחר עת ייצרה ושיווקה תיק גב דומה עבור אגד תוך שימוש בסימן המסחר הרשום של אפולו - POLO STAR.
 
במסגרת התביעה השנייה שהוגשה על ידי שיווק ישיר נגד אפולו נטען כי אפולו הפרה זכויות יוצרים בכך שהעתיקה ללא רשות תמונות וקטעים עיצוביים מקטלוג של שיווק ישיר לקטלוג שהוציאה, ובכך שעשתה שימוש בתמונות בקטלוג ובאתר האינטרנט שלה.
 
תוצאות ההליך: תביעת אפולו בגין הפרת סימן מסחר ועילות נוספות נדחתה. נפסק כי אפולו תישא בהוצאות שיווק ישיר, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪.
 
תביעת שיווק ישיר בגין הפרת זכות יוצרים התקבלה, בית המשפט הורה לאפולו לשלם לשיווק ישיר פיצוי בסך של 24,000 ₪. 
בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה קבוע, האוסר על אפולו לעשות שימוש בתמונות ובלקטים המופיעים בקטלוג 2009 של שיווק ישיר.
ובנוסף חייב בית המשפט את אפולו בהוצאות שיווק ישיר (כולל שכר-טרחת עורך-דין) בסכום כולל של 10,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד

הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד
תביעה שהוגשה על ידי אסף-יצחק גולני כנגד סלמאן אלאמיר עאמר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופט אהרן פרקש. ביום 1.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצוי מהנתבע בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד שחיבר התובע בשפה הערבית בשם "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים", ואשר הוצאה על ידי חברה שבבעלותו של התובע, וכן בגין עילות תביעה נוספות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפרת זכויותיו בחוברת "ערבית מדוברת פלסטינית למתחילים" (שתי הפרות - זכות מוסרית וזכות חומרית - 20,000 ש"ח בגין כל הפרה - לפי החוק הישן).
 
בנוסף ניתן צו האוסר על הנתבע לעשות שימוש בחוברת המפרה, בין באופן אישי ובין על ידי אחרים, ולהימנע מלשווק, להפיץ, לפרסם, להציג או למכור את החוברת המפרה או כל חומר לימודי אחר הדומה עד כדי הטעייה לפרי עטו של התובע.
 
בנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאותיו של התובע ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.
 
הערת DWO: ברכות לחברי עו"ד אורי שורר על פסק הדין.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

20 בינואר, 2014,

0 תגובות

זכות יוצרים בסלוגן והגנה על רעיון שבמצגת

תביעה שהוגשה על ידי חברת קו האופק מערכות פרסום ותדמית בע"מ כנגד חברת עלי שלכת בע"מ ואלון נתיב. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה בפני השופטת שלהבת קמיר-וייס. ביום 22.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצוי התובעת בגין קמפיין שיווקי חלקי, אותו הכינה התובעת עבור הנתבעים. ההתקשרות בסופו של יום לא יצאה לפועל, ונטען כעילה לפיצוי כי הנתבעים עשו שימוש בקמפיין השיווקי שבוצע על ידי התובעת במסגרת פרסומים אותם רכשו ממתחרים עסקיים של התובעת.
נטען כי הפרת זכות היוצרים ועשיית עושר על ידי הנתבעים נעשתה על ידי העתקת עקרונותיו של הקמפיין השיווקי לתוך תשדירי הרדיו שהופקו עבור הנתבעים וכן העתקת ה"סלוגן" פרי יצירתה של התובעת "עלי שלכת – להיפרד בדרך שלך". 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים יפצו את התובעת בגין הפרת זכות יוצרים במצגת בסך של 35,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישיבו לתובעת את התעשרותם מהשימוש ברעיון שבמצגת (שאינו מוגן בזכויות יוצרים) בסך של 40,000 ₪ - סכום זה נקבע בדרך של אומדן. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 + מע"מ ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

16 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט

הפרת זכות יוצרים בהעתקת אתר אינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי חברת דורנט (1991) ישראל בע"מ כנגד חברת אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה, בפני השופט נחום שטרנליכט. ביום 26.12.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
עובדות: בבעלות התובעת אתר אינטרנט. לתובעת נודע כי לנתבעת אתר אינטרנט בבעלותה. לטענת התובעת עיון באתר הנתבעת מלמד, כי המצוי בו מהווה העתקה של אתר התובעת. המדובר הן בהעתקה של המלל שבאתר התובעת והן בהעתקה של מאפייניו היחודיים, לרבות העתקה של טעויות ושגיאות, שנפלו באתר התובעת.
התובעת טוענת כי במעשיה, הנזכרים לעיל, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים. התובעת טוענת, שהנתבעת ביצעה העתקה של לפחות 15 דפים או חלקי דפים מתוך אתר התובעת. על כן עותרת התובעת לקבלת פיצוי מהנתבעת, ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין כל העתקה ובסה"כ 1,500,000 ₪. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה הקטן, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 50,000 ₪.
 
משנדחתה התביעה ברובה והתקבלה בחלקה, לא הטיל בית המשפט חיוב בהוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

12 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה? (ערעור)

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור), בתיק א' 11 - 05 - 45422, מתאריך 24.5.13. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט יצחק כהן. ביום 20.11.2013 ניתן פסק הדין.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של המערער ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה המשיבה.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא ערעור זה. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי המשיבה, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
המערער טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
פסק הדין של בית המשפט השלום: התביעה נדחתה, משום שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שזכות היוצרים בתמונה הועברה על ידי מר טאובר לגב' ירקוני עוד בחייו של מר טאובר. נוכח מסקנה זאת, מצא בית משפט קמא שאין עוד צורך לדון בטענות המשיבה, בנוגע להגנות מפני הפרת זכות היוצרים, הקבועות בחוק זכות יוצרים, תשס"ח - 2007.
 
 
תוצאות ההליך: הערעור נדחה. המערער חוייב לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור בסך 8,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדוו בערעור:

27 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

זכות יוצרים ברעיון לבנק DNA לכלבים

זכות יוצרים ברעיון לבנק DNA  לכלבים
תביעה שהוגשה על ידי הרי זיסו כנגד עירית ירושלים וגליל ג'נטיק אנליסיס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפני השופט בן-ציון גרינברגר. ביום 10.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: הרי זיסו - המבקש הינו יזם אשר לטענתו הגה את הרעיון לאיתור כלבים שבעליהם משאירים ברשות הרבים את הפסולת הביולוגית שכלביהם מפרישים, באמצעות בדיקת DNA.
 
העירייה החלה ביישום הרעיון, באמצעות שיתוף פעולה עם המשיבה 2, חברה מסחרית העוסקת בביצוע ופיתוח בדיקות גנטיות רפואיות ואחרות בבני אדם, בעלי חיים וצמחים, כאשר בשנתיים האחרונות השקיעה המשיבה 2 בפיתוח שיטות וכלים חדשניים לזיהוי אישי ושיוך משפחתי של בעלי חיים, לרבות כלבים, באמצעות הפקת DNA מרקמות שונות, לרבות צואה.
 
המבקש הגיש שתי בקשות, האחת- למתן צו מניעה זמני נגד עיריית ירושלים וחברת גליל ג'נטיק אנלסיס להפסקת השימוש ברעיון שלו  והשנייה- למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות ברעיון. לטענת המבקש המשיבות מפירות את זכות היוצרים שלו.
 
הליכים קודמים: בעבר המבקש פתח המבקש בהליכים משפטיים נגד עיריית פתח תקווה, במסגרת ה"פ 1052-1008 בבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 20.2.11, ניתן פסק דין בו נקבע כי למבקש זכות יוצרים בביטוי הרעיון, כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן מקובע במצגת, בהצעת מחקר ובמכתבים, שהציג המבקש בפני העירייה, והאחרונה העתיקה את דרך ביטוי הרעיון.
 
בית המשפט העליון קיבל ערעור על פסק דין זה וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, משום שלסברתו עיריית פתח תקווה יישמה את הרעיון שהגה המשיב, אך לא העתיקה את דרך ביטויו של הרעיון.
 
תוצאות ההליך: הבקשות נדחו. נפסק כי המבקש הינו הוגה הרעיון, כאמור בפסק הדין של בית המשפט העליון, והרעיון אותו הגה אינו מוגן בזכויות יוצרים.
 
המבקש לא הצביע על אופן הביטוי של הרעיון אשר הועתק לדידו על ידי העירייה. כך, התמקד המבקש בהוכחה כי המשיבות נחשפו לרעיון, ברם לא הוכיח כי נחשפו ליצירה עצמה, קרי לאופן הביטוי של הרעיון, וכי העתיקוה. ללא הוכחת העתקה של אופן הביטוי של הרעיון על ידי המבקש, אין כל הפרה של זכות כלשהי של המבקש.
 
בנוסף נפסק כי המבקש יישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות משפטיות של המשיבות, בסכום של 25,000₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

27 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג

תביעה שהוגשה על ידי חברת רד רוב כנגד מאיר בוחבוט (הנתבע 1 - בעלים של חנות אופנה בטבריה בשם "סיגמה"), חברת פרסום ראש סקופ בע"מ (הנתבעת 2 - מקומון בשם "סקופ"), חדשות כוכב הצפון בע"מ (הנתבעת 5 - מקומון בשם "כוכב הצפון"). 
התביעה נדונה בבית המשפט השלום בטבריה בפני השופטת תמר נסים שי. ביום 11.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לתשלום פיצויים בסך של 220,000 ₪, שעילתה הפרת זכויות יוצרים של התובעת בקטלוג דגמי החורף שלה ובתמונות הכלולות בו. תמונות התובעת פורסמו בשני מקומונים במסגרת פרסומת של מר מאיר בוחבוט (מתחרה בתובעת).
בנוסף הנתבעת 5 הגישה הודעת צד ג' כנגד התובע 1 – בטענה כי זה הטעה אותה לחשוב כי יש לו היתר לשימוש בתמונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה, בית המשפט חייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעות 2 ו – 5 לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ כל אחת. 
ובנוסף הנתבעים 1 2 ו – 5  חויבו בהוצאות המשפט של התובעת בסך של 7,000 ₪ כל אחד. 
בנוסף נפסק כי הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 5 מתקבלת כך שצד ג' (הנתבע 1) ישפה אותה בכל סכום שתשלם לתובעת לרבות ההוצאות בהן חויבה לעיל וכן יישא בהוצאותיה ובהוצאות שכ"ט ב"כ בסך של 5,000 ש"ח. 
התביעות כנגד הנתבעים 3, 4, 6, 7 נדחו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן
תביעה שהוגשה על ידי דפנה שפר, מרים אבן שושן ויובל אבן שושן כנגד תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ ורחל גלילי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 28.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים, יורשיו של הבלשן אברהם אבן-שושן ז"ל ובעלי זכויות היוצרים במילון "אבן שושן", הגישו תביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלהם במילון על ידי הנתבעים, שעיסוקם במכירת ספרים, ובעיקר מילונים ואנציקלופדיות (הנתבעים 2-3 הם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1). 
 
טענת התובעים היתה כי הנתבעים משווקים מילונים אותם רכשו ממי ששימש עד לשנת 1993 כמוציא לאור ומפיץ של המילונים, אף שההסכם עמו בוטל בשנת 1993 בשל הפרתו ועל כן הם מפרים זכות יוצרים. 
 
ביום 6.4.06 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי כל המילונים שהוצאו לאור ושווקו על ידי המוציא לאור לאחר מועד ביטול ההסכם עמו בשנת 1993 היו "יצירות מפירות" המהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעים. נוכח החלטתו זו, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בהליכי מתן החשבונות ולשמוע את הראיות בסוגיית היקף הפיצוי המגיע לתובעים, בכל הנוגע למכירת העותקים המפרים לאחר יום 3.5.99. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את הרווחים שהפיקו ממכירת המילונים המפרים לאחר יום 3.5.99 (בו קיבלו התראה על ההפרה), בהתאם לסכום המרבי שבכתב התביעה, ולפיכך ישלמו לתובעים סך של 300,000 ₪.
כמו כן נפסק כי הנתבבעים ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בהצגת תיאטרון

הפרת זכות יוצרים בהצגת תיאטרון
תביעה שהוגשה על ידי עלפי רינת ונאוה אזולאי כנגד ליאור חן. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט כרמי מוסק. ביום 29.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לקבלת פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים בשלוש הצגות תיאטרון בובות שהפיקה התובעת והתקליטורים עליהם הוטבעו קולות ובגין עילות תביעה נוספות. 
 
לטענת התובעת 1, הנתבע פנה אליה וביקש ממנה לסייע לו בהקמת עסק בתחום ההפקות. התובעת נפגשה עם הנתבע בביתה, הציעה ללוות את הנתבע בתמורה לתשלום וההתקשרות בין הצדדים החלה. 
 
לטענת התובעת, בד בבד עם מתן שירותי הייעוץ התגלה לה כי כי הנתבע לקח שלא כדין וללא רשות שלוש הצגות, שכפל, העתיק והשתמש לצרכים מסחריים. 
לטענת הנתבע הוא לא עשה שימוש בהצגות אלו באופן פרטי או אחר זולת בפעמים בהם ביקשה התובעת ממנו סיוע שיופיע באירועים במקומה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה העיקרית התקבלה לעניין הפרת זכות יוצרים בתקליטור "הדייג ודג הזהב". נפסק כי סכום הפיצוי המגיע לתובעות הוא 30,000 ₪. 
התביעה שכנגד התקבלה מתקבלת באופן חלקי וסכום הפיצוי המגיע לתובע שכנגד הוא 30,000 ₪, ולפיכך אין מקום לחייב איש בגין סכום כלשהו. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך שנושא הפרת זכות היוצרים:

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט

הפרת זכות מוסרית במאמר באינטרנט
תביעה שהוגשה על ידי יעל אשד כנגד יותר מחברים בע"מ ובעליה: עדי גילמן ונעם שניר. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב , בפני השופט גדעון גינת. ביום 3.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: עיקרה של התובענה טענה להפרת זכות יוצרים חומרית ומוסרית בגין נטילת מאמר שכתבה התובעת, פרסומו באתר האינטרנט של הנתבעת 1 והפצתו בדואר אלקטרוני ללקוחות המנויים לאתר.
התובעת דרשה פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית וכן, בגין עילות נזיקיות ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק פיצוי בגין הפרת זכויות התובעת מכוח חוק זכות יוצרים בסך של 20,000 (עשרים אלף)₪. 
בנוסף,  הנתבעים חויבו לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.  
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

31 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית

הפרת זכות יוצרים מוסרית ביצירה אדריכלית
תביעה בעילת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי רינה דוקטור כנגד כרם אמפורה בע"מ, ד"ר מוטי ביאר וגיל שצברג. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה. בפני השופטת קרן אניספלד. ביום 17.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות:  התובעת, בעלת משרד תכנון ועיצוב אדריכלי, טענה כי היא תכננה ועיצבה את מבנה היקב בעבור הנתבעים והנתבעים פרסמו את מבנה היקב בפרסומים שונים כיקב שתוכנן בידי אדריכל איטלקי מפיאמונטה תוך השמטת חלקה של התובעת בתכנון ומבלי ששמה נזכר באותם פרסומים.
בכתב-תביעה נדרשו הנתבעים לשלם לתובעת 300,000 ₪ (כתב התביעה תוקן בהמשך ל 803,000 ₪) בעילות של הפרת זכות יוצרים, הפרת הזכות המוסרית ועילות נוספות. 
 
תוצאות ההליך: ביחס לסעד הכספי נפסק כי התביעה נדחית. 
בנוסף נפסק כי, התובעת זכאית לסעד הצהרתי, בדבר תרומתה למבנה היקב. 
מאחר וחלקה הגדול של התביעה נדחה ובנסיבות ההליך, נפסק כי התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך של 20,000 ₪ וכן בנוסף את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

16 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג

הפרת זכות יוצרים בצילומי קטלוג
תביעה שהוגשה על ידי מזל יפה תשובה כנגד אורן אוסי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז בפני השופט יחזקאל קינר. ביום 6.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה להפרת זכות יוצרים ב 200 בצילומים ששולבו במצגת אחת, של קישוטי מכוניות חתן וכלה, סידורי פרחים וזרי כלה שצולמו על ידי הנתבע בהיותו עובד של התובעת, בחנות הפרחים שלה. לאחר סיום עבודתו של הנתבע אצל התובעת, הוצגו צילומים אלה על ידו לקונים פוטנציאליים בחנות הפרחים שפתח. 
 
סכום התביעה היה 700,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בצילומים. 
ניתן צו מניעה מלעשות כל שימוש בצילומים שהיו מצויים בקטלוג התובעת. 
בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

9 באוקטובר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בקטלוג ריהוט

תביעה שהוגשה על ידי חברת דניאל הררי עיצובים בע"מ כנגד חברת היי סיין - ריהוטים בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בצפת, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 25.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה חוזית בגין אי תשלום תמורה מוסכמת עבור עיצוב קטלוג למכירת מוצרי ריהוט אותו הזמינה הנתבעת אצל התובעת, ותביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק עקב שימושים שונים בקטלוג אשר, לטענת התובעת, נעשו על-ידי הנתבעת ללא הסכמתה ותוך הפרת זכות יוצרים.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט הורה על חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 15,600 ₪; וכן - 25,000 ₪; וכן – שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

15 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים

עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגי אינו מהווה הפרת זכות יוצרים
ערעור (וערעור שכנגד) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1094/07 [פורסם בנבו] שניתן ביום 19.05.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל, סגנית נשיאה
 
הערעור הוגש על ידי חברת טלראן תקשורת כנגד חברת צ'רלטון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט א' רובינשטיין, השופט י' עמית והשופט צ' זילברטל. ביום 2.9.2013 ניתן פסק הדין בערעור (פסק דין שנומק על ידי השופט זילברטל).
 
העובדות: טלראן מכרה ללקוחותיה כרטיס המאפשר פענוח שידורי לווין מקודדים המשודרים על-ידי רשתות זרות. הרשתות הזרות שידרו שידורי טלוויזיה מקודדים שבהם יש לחברה אחרת זכויות יוצרים בלעדיות בישראל. 
צ'רלטון טענה כי מכירת כרטיסי הפיצוח הפרה את זכויות היוצרים שלה. 
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי:  נפסק כי טלראן הפרה את זכויות היוצרים של המשיבה והמערערת שכנגד. נפסק, כי שידורי משחקי המונדיאל הם אכן יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. נקבע, כי לצ'רלטון זכויות יוצרים בשידורם בישראל של משחקי המונדיאל. 
 
נקבע כי ההפרה מתבטאת גם בהפצת שידורים לצרכי מסחר, טלראן מכרה, למטרה עסקית, כרטיסים שאפשרו את פענוח שידוריהן המקודדים של הרשתות הזרות, וכי רק בדרך זו היה ניתן לקלוט את אותות השידור של אותן רשתות. טלראן, נפסק, ידעה שמשחקי המונדיאל משודרים ברשתות הזרות; ידעה שהכרטיסים שהיא מוכרת מאפשרים צפייה במשחקים אלה ואף ביצעה "קידום מכירות" כשיצאה במבצע מיוחד לתקופת המונדיאל; היא אף ידעה שהזכויות לשידור משחקי המונדיאל מוחזקות בידי צ'רלטון. מן האמור הסיק בית משפט קמא שטלראן הפרה באופן אקטיבי את זכויותיה של צ'רלטון.
לעניין הנזק – פסק בית המשפט המחוזי על דרך האומדנא חייב את טלראן בתשלום 1,250,000 ש"ח לצ'רלטון. כן נפסקו 70,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
תוצאות ההליך: הערעור התקבל, נפסק כי טלראן מכרה והפיצה כרטיסים המאפשרים לקלוט את שידורי הרשתות הזרות בישראל. כרטיסים אלה הם אמצעי "עקיפה" טכנולוגי. על פי חוק זכות יוצרים מכירת הכרטיס והפצתו אינם "הפרה" של זכות היוצרים של צ'רלטון. טלראן לא ביצעה אחת מן הפעולות שנתייחדו לצ'רלטון בחוק. טלראן לא תרמה להפרה ולא הפרה באופן עקיף את זכות היוצרים של צ'רלטון. עם זאת, יתכן שבמעשיה אלו עשתה טלראן עושר על חשבונה של צ'רלטון. עניין זה לא נדון בבית המשפט המחוזי ולא בהליך זה. 
 
על כן הורה בית המשפט על ביטול פסק הדין, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעילת עשיית עושר ולא במשפט, לרבות בסוגיית הפיצויים שבגדר עילה זו, ככל שטלראן תימצא על-ידו חייבת בתשלום פיצוי. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט

הפרת זכות יוצרים בתמונה באינטרנט
תביעה שהגיש הצלם אוריה גנור כנגד חברת וואלה! תקשורת בע"מ אשר הגישה הודעת צד שלישי כנגד שון בלאיש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני השופט גדעון גינת. ביום 4.7.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעיקרה הפרת זכות יוצרים והפרת זכות מוסרית בשתי תמונות שפורסמו באתר וואלה. במסגרת הסכם בין הצדדים הוחלט, כי בית המשפט יפסוק פיצוי בגבולות של בין 0 ל-15,000 ש"ח. 
 
התובע עוסק כצלם והוא צילם הדוגמן צד ג' לבקשתו וללא תמורה. הדוגמן צד ג' ביקש מאתר וואלה! לפרסם את תמונתיו. בשנת 2009 פורסמו מספר תמונות שלו ברחבי האתר ובפרט שני הצילומים נשוא התביעה, שצולמו על ידי התובע. לצד פרסום הצילומים כאמור, לא צוין שמו של התובע כבעל זכויות היוצרים על הצילומים.
 
התובע הגיש תביעה לבית משפט בעילות של הפרה של זכות יוצרים; הפרה של הזכות המוסרית ועשיית עושר ולא במשפט. בתביעתו ביקש התובע סעדים של צו מניעה וכן פיצוי על סך של 100,000 ₪.
 
תוצאות ההליך: מכוח ההסדר הדיוני המוסכם, קבע בית המשפט פיצוי לתובע בגובה של 5,000 ₪, על פי החלוקה הבאה: הנתבעת תשלם סכום של 3,000 ₪ וצד ג' ישלם סכום של 2,000 ₪.  
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעת ואת צד ג', ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך 3000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

27 ביוני, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה

הפרת זכויות יוצרים באינטרנט ונוהל הודעה והסרה
תביעת הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי חברת בי.אין און ליין כנגד שי לב ארי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 18.6.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים באינטרנט בצילומים, התובעת טענה כי תצלומיה הועלו לאתר היכרויות באינטרנט בשם Myclick, שהנתבע הוא בעליו. התובעת טוענת כי הנתבע העלה או איפשר לאחרים להעלות לאתר שלו תמונות ששייכות לה, ללא הרשאתה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובעת התירה למשתמשים לעשות שימוש בתמונות ובנוסף נפסק כי הנתבעת פעלה לפי נוהל "הודעה והסרה" ועל כן אין לה חבות בנסיבות העניין.
נפסק כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת בא כוחו בסכום של 15,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתובענה:

5 ביוני, 2013,

0 תגובות

נינטנדו טוענת לזכויות יוצרים בסרטוני משחק שמועלים ל- YouTube

נינטנדו טוענת לזכויות יוצרים בסרטוני משחק שמועלים ל- YouTube
בצעד מעניין ולא שגרתי, פנתה נינטנדו ל- YouTube בטענת "Content ID Match" (סוג של טענה להפרת זכות יוצרים) בנוגע לסרטונים שמעלים גולשים ובהם מופיעים משחקיה של נינטנדו ומוצגים פתרונות אינטראקטיבים למשחקיה (Let's Play Walkthrough ובקצרה: LPW).
 
Content ID היא טכנולוגיה של YouTube המאפשרת לבעלי זכויות יוצרים בתכנים לאתר את התכנים שלהם שגולשים העלו ולבחור מה ייעשה עם התכנים שאותרו, לרבות הסרת הסרטים, לקבל מהם נתונים סטטיסטיים, לחסום אותם או להפיק מהם רווחים.
 
אם טענת נינטנדו תתקבל, המשמעות היא שנינטנדו תוכל להפיק למקם מודעות בגוף הסרטונים שהיא מעולם לא צילמה, הקליטה או העלתה לרשת ולקבל את כל ההכנסות שהמודעות יגרפו.
 
בקצרה, אם אתם מקליטים LPW של משחק נינטנדו, נינטנדו תוכל למקם בסרטון מודעות, וכל הכנסה שתיווצר בעקבות צפיה בסרטון שהקלטתם, עוברת לנינטנדו - לא לכם.
 
לאור הגבות הרבות שהורמו בשל טענת נינטנדו, הוציאה האחרונה את ההודעה הבאה:
 
"כחלק מהדחיפה המתמשכת שלנו להבטיח שתוכן של נינטנדו משותף בין ערוצי מדיה חברתיים בצורה מתאימה ובטוחה, אנחנו הפכו לשותף של YouTube וככזה בפברואר 2013 רשמנו את התוכן המוגן שלנו בזכויות היוצרים במסד הנתונים של YouTube. לרוב קטעי הוידאו שצולמו על ידי אוהדים לא יגרם כל שינוי, עם זאת, עבור קטעי וידאו המכילים תוכן בבעלות נינטנדו, כגון תמונות או קול באורך מסוים, יופיעו פרסומות בתחילת התוכן, במהלכו או בסופו. אנחנו תמיד רוצים שאוהדים שלנו יהנו משיתוף תוכן של נינטנדו ב- YouTube, ולכן, בניגוד לחברות בידור אחרות, בחרנו שלא לחסום אנשים המשתמשים בקניין הרוחני שלנו ".
 
כתגובה, זאק סקוט, יוצר סרטוני LPW פופולרי הביע את אכזבתו מהחלטת ​​נינטנדו בפומבי בעמוד ה- Facebook שלו וכתב, כי "אני חושב שהגשת טענות נגד יוצרי סרטוני LPW היא הליכה לאחור".
 
סקוט המשיך והסביר במכתבו, כי משחקי וידאו הם לא כמו בסרטים או בטלוויזיה. כל LPW הוא חוויה אורקולית ייחודית שמי שיוצר אותה הוא השחקן ולא נינטנדו. בנוסף הודיע סקוט, כי לא יקליט עוד סרטוני LPW של נינטנדו, עד שהמצב לא ייפתר.
 
מבחינה משפטית, מעלה פעולת נינטנדו שאלות רבות בתחום הקניין הרוחני בכלל וזכויות היוצרים בלבד. בין השאר, האם תחול בעניין זה "דוקטרינת המכירה הראשונית" הקובעת כי מקום בו נמכרת יצירה כמשחק וידאו, לא ניתן להגביל את פעולותיו של הרוכש לבצע מכירה נוספת של העותק שנרכש?
 
האם למרות שאדם רכש בכסף טבין ותקילין משחק וידאו, כל פעולה מצולמת של עצם המשחק שייכת ליוצר המשחק? ומה קורה כשיש דמויות הנבנות אישית על ידי השחקן עצמו והוא בונה את תכונותיהן ואופיין?
 
שאלות אלה ואחרות הן לב ליבו של עולם זכויות היוצרים באינטרנט והן מתעצבות בחיי היום-יום. אנו מאמינים שבקרוב תתקבלנה תשובות גם לשאלות אלה.

15 בינואר, 2013,

0 תגובות

יצירת ושיתוף סרטים בעידן המידע

יצירת ושיתוף סרטים בעידן המידע

כיום, בעידן המידע והטכנולוגיה, כל העולם פתוח בפנינו. יצירת סרטים ושיתופם מעולם לא הייתה קלה יותר. אם אתם יוצרים או מפיקים סרטונים, עליכם להיות מודעים לחוקי זכויות היוצרים.

חוק זכות יוצרים מגן על הוידאו שלך באופן אוטומטי ומיידי מהרגע שהוידאו קובע במדיום מוחשי. רעיון לסרט אינו מוגן בזכויות יוצרים. מרגע שיצרת את הסרט, רק את, בעלת זכות היוצרים, יכולה לתת רישיון שימוש לאחרים להעתיק להפיץ עותקים שלו על דרך של מכירה, השכרה או העברת בעלות, או להכין יצירות נגזרות המבוססות על הסרט או התכנים שבו, או להקרין את הסרט בפומבי.

הפרת זכות יוצרים. הפרה מתרחשת כאשר מישהו עושה שימוש ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים מבלי אישור הבעלים. חוק זכות יוצרים קובע, כי על כל הפרה, בית המשפט רשאי לפסוק עד 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק. מכאן שאין לעשות שימוש ביצירה מבלי לקבל את האישור של בעליה. חשוב לציין שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות בע"א 3130/05 בוצ'צ'ו נ' רוטר, כי "אי ידיעת זהות הצלם, איננה מהווה הגנה לשימוש בצילום ללא הרשאה. יתכבד המשתמש ויתור אחר הצלם על מנת לקבל את רשותו. לא יאתרנו – לא יעשה דין לעצמו ולא ישתמש". העובדה ש"יותר קל" להעתיק יצירות דרך שימוש במחשב ורשת האינטרנט, אינה הופכת את השימוש לחוקי.

שחרור מאחריות ("ריליס"). אם ישנם אנשים המופיעים בסרט, תמיד יש להחתימם על טופס "ריליס" בטרם הצילומים. הריליס יגן עלייך מפני השלכות משפטיות בעתיד ונותן לך רשות לעשות שימוש בצילומי האדם המצולם למטרות מסחריות ו/או שאינן מסחריות. אם האדם המצולם הוא חלק מקהל המצולם במתחם ציבורי ואינו במוקד הצילום, ייתכן שאין צורך בריליס.

מיקום הצילומים. כעיקרון, יש לך את הרשות לצלם במקומות ציבוריים כמו רחובות, פארקים ואירועים ציבוריים. עם זאת, ייתכן שלמצולמים יש זכות לפרטיות ולצנעת הפרט. אסור לצלם ולהקליט במקומות פרטיים כמו ביתו של אדם או עסקו, ללא ריליס חתום.

סאונד. הסאונד הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מסרט ובעידן המידע זה מאוד מפתה לאתר ולהשתמש במוסיקה, צלילים והקלטות שאת מוצאת ברחבי רשת האינטרנט. עם זאת, זו גם הדרך הקלה והמהירה ביותר להפר זכויות של יוצרים אחרים. אם אינך יכולה ליצור בעצמך את הסאונד לסרט, כמו מוסיקה או אפקטים למיניהם, את יכול לשכור מישהו שיעשה זאת בשבילך או לשלם עבור רישיון שימוש מבנקים של הקלטות שונות.

תמונות סטילס. אם את מעוניינת להשתמש בתמונות סטילס בסרט, צלמי אותן בעצמך או שלמי למישהו שיצלם עבורך. אם את עושה שימוש בצילומים שנוצרו על ידי אחר או שמופיעים בהם אנשים, את צריכה לקבל מהם רישיון שימוש לעשות שימוש בתמונות.

שימוש הוגן. ישנן יצירות החוסות תחת ההגנה של "שימוש הוגן" הקבועה בחוק. בין השאר, שימוש ביצירות למטרות כמו "לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". עם זאת, שימוש מעין זה ביצירות אינו מהווה חסינות מתביעה אם בעל זכות היוצרים ביצירה אינו מעוניין בשימוש שלך ביצירתו.

הודעת זכות יוצרים. הגם שאין החוק מחייב לעשות זאת, מומלץ לשים הודעת זכות יוצרים בתחילת הסרט או בסופו: © שם היוצר, שנת היצירה (לדוגמא: © דנה כהן, 2013). אם הסרט יוצא בפורמט פיזי כגון DVD, מומלץ להטביע את ההודעה גם על האריזה.

רישום זכות יוצרים. הגם שהחוק אינו מחייב זאת, מומלץ להפקיד את היצירה במשרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני ובזכויות יוצרים, ולו בשל לקבע בזמן ראיה ל"יום שחור" שתתעורר בו מחלוקת לגבי היצירה, יוצרה ומועד יצירתה. מדובר בתהליך קצר ולא יקר שיכולה להיות לו השפעה על הליכים משפטיים עתידיים.

הדבר האחרון שאת צריכה הוא להתמודד עם טענות וחס וחלילה תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים, בתהליך היצירה של הסרט. הימנעי מהליכים משפטיים באמצעות הכנת טפסי שחרור מאחריות, קבלת רישיונות שימוש (לתמונות, סאונד, קליפים וכיוב') מבעוד מועד. כשהסרט מוכן ואולי אף בשלב התסריט, הפקידי אותו במשרד עורכי דין המתמחה בזכויות יוצרים כדי לקבע ראיה על ציר הזמן למקרים בהם תצטרכי להוכיח בעלות ביצירה.

5 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

פיצוי של מיליוני דולרים למייקרוסופט בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

פיצוי של מיליוני דולרים למייקרוסופט בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנה
בית משפט בסין קבע, כי חברת רויצ'אנג (Ruichuang) העתיקה מאות תוכנות מקוריות של מייקרוסופט וסחרה בהן ללא רשות.
 
המאמצים נגד הפירטיות של מיקרוסופט בסין נחלו בשבוע שעבר ניצחון גדול, כאשר חברת רויצ'אנג, קמעונאית טכנולוגיות רשת הסכימה לשלם 36 מיליון יואן (5.6 מיליון דולר) לענקית התוכנה כפיצוי על הפרת זכויות יוצרים בתוכנות שונות.
 
רויצ'אנג פרסמה הצהרה בפורטל הפופולרי שלה 2345.com והביעה "התנצלות עמוקה" כלפי מייקרוסופט בגין הפרת זכויות היוצרים בתוכנות שלה. רויצ'אנג התחייבה בפומבי לכבד את זכויות הקניין הרוחני של מייקרוסופט בעתיד.
 
מייקרוסופט תבעה את רויצ'אנג ואת המנכ"ל והסמנכ"ל שלה מוקדם יותר שנה, בטענה שהם מכרו שלא כדין עותקים של תוכנות מייקרוסופט ללא אישור.
 
מייקרוסופט טענה בתביעה, כי הקישור להורדת התוכנות הלא חוקיות קיבל מעל ל- 32 מיליון כניסות ושיותר מ- 11 מיליון אנשים הורידו אותן. רויצ'אנג הואשמה גם במסחר לא חוקי של קרוב ל- 1.3 מיליון עותקים פיסיים של תוכנות פירטיות של מייקרוסופט.
 
סכום התביעה המקורי עמד על סך של 16 מיליון דולר, אבל כנראה קיבלה את ההצעה הנמוכה יותר לאחר שבית המשפט גישר בין הצדדים.

5 בדצמבר, 2012,

0 תגובות

אפל הפרה זכויות יוצרים בחנות היישומים שלה (App Store)

אפל הפרה זכויות יוצרים בחנות היישומים שלה (App Store)
בית משפט בסין קבע, כי אפל הפרה זכויות יוצרים של הוצאה לאור של אנציקלופדיה ופסק לטובת החברה פיצויים של עשרות אלפי דולרים.
 
בית המשפט המחוזי בבייג'ינג קבע כי Apple הפרה את זכויות היוצרים של חברת "האנציקלופדיה של סין" ופסק לטובתה פיצויים בסך 80,250$. החברה מוציאה לאור את האנציקלופדיה הרשמית של סין, כמו גם את הגרסה הסינית לאנציקלופדיה בריטניקה.
 
באוקטובר 2010 הגישה החברה תביעה כנגד חברת Apple בגין הפרת זכויות יוצרים, לאחר שהחברה גילתה שתוכנת iTunes, שאותה ניתן להוריד מאתר האינטרנט Apple, מאפשרת למשתמשים לרכוש ולהוריד חלק גדול מ"אנציקלופדיית סין" למכשירי iPhone ו-iPad.
 
החברה טענה, כי התנהגות Apple וחנות היישומים שלה (App Store), גרמה לה להפסדים כלכליים גדולים וביקשה מבית המשפט להורות ל- Apple להפסיק את ההפרה ולשלם פיצויים.
 
מנגד טענה Apple, כי החברה כלל לא הייתה בעלת זכויות היוצרים של התוכן ב"אנציקלופדית סין", בין השאר משום שמדובר בתיעוד אירועים היסטוריים שלא ניתן לתאר באופן שונה מהאופן שבו הוצגו. עוד טענה Apple, כי היא רק המפתחת של תוכנת ה- iTunes והיא אינה מעורבת בתיפעול של התוכנה ושל חנות היישומים.
 
בית המשפט קבע, כי החברה היא בעלת זכויות היוצרים הבלעדית והלגיטימית של המהדורה הראשונה של "אנציקלופדית סין" וכי דיני זכויות היוצרים הסינים קובעים, כי אף ארגון או פרט לא יפיץ את התוכן ברשת האינטרנט ללא אישורו המפורש של בעל זכות היוצרים.
 
על פי פסק דינו של בית המשפט, Apple צריכה לשאת באחריות להפרת זכויות יוצרים באמצעות חנות היישומים.
 
מעבר למקרה הנדון, תלויים ועומדים כרגע מספר תביעות נגד Apple בפני בית המשפט הסיני, של חברות ויוצרים שונים בגין הפרת זכויות יוצרים.

24 באוקטובר, 2012,

0 תגובות

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

סיקור עיתונאי והפרת זכויות יוצרים

רקע: הליך שאיחד 7 תביעות נפרדות שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב. כל אחת מהתביעות הוגשה על ידי עיתון מעריב בצוותא עם כתב העיתון שיצר את הכתבות נושא התביעה. בהמשך אוחדו כל התביעות והועברו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. עם הקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התובענה המאוחדת לבית משפט זה ונדונה בפני השופט בנימין ארנון, ביום 17.10.2012 ניתן פסק הדין בתיק.

התובעת 1, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, יתר התובעים הם הכתבים ובהם: ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוניוגד וגד פרץ. כתב נוסף, מר שי אליאש, מחק את תביעתו.

הנתבעת 1, ביזנסנט מידע מכוון בע"מ, אשר הפעילה את אתר האינטרנט הכלכלי "דה-מרקר", הנמנה על קבוצת "הארץ". יתר הנתבעים שימשו בתפקידים שונים בדה-מרקר ו/או בקבוצת "הארץ" בתקופה הרלבנטית לתביעה: עמוס שוקן (דירקטור), גיא רולניק (מייסד ועורך ראשי), חיים אינזלברג (דירקטור),  איתן אבריאל (מייסד ועורך), נתן ליפסון (עורך החדשות),  יוני ספיר (מנכ"ל).

 

עובדות: אתר האינטרנט דה-מרקר ביצע לאורך שנים סקירות עיתונים יומיות, ובהן סקר, בין היתר, כתבות שהתפרסמו בעיתון מעריב. במסגרת סקירות אלו, הועתק חלק ניכר מהמלל המקורי של הכתבות ומבלי שניתן קרדיט אישי לכתבים, להבדיל מהקרדיט שאכן ניתן לעיתון עצמו.

מעריב טענה כי המדובר בשימוש המהווה הפרה של זכויות היוצרים החומרית והמוסרית ב 453 כתבות אלה המזכה אותה ואת הכתבים בפיצוי בסך 15,736,666 ₪ (לפי החוק הישן).

 

תוצאות ההליך: התביעה כנגד הנתבעים 1, 3 ו- 6 התקבלה. התובענה כנגד הנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 – נדחה. נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6 ישלמו, ביחד ולחוד פיצויים סטטוטוריים כמפורט להלן:

לשלם לעיתון מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פיצויים בסך של 2,121,666.5 ₪;

לשלם לכתב ליאור ברון, פיצויים בסך של60,000 ₪;

לשלם לכתב דרור גלוברמן, פיצויים בסך של50,000 ₪;

לשלם לכתבת רונית מורגנשטרן, פיצויים בסך של 101,666.6 ₪;

לשלם לכתבת יעל גרוס, פיצויים בסך של 93,333.3 ₪;

לשלם לכתבת יהודה שרוני, פיצויים בסך של 585,000 ₪;

לשלם לכתב גד פרץ, פיצויים בסך של 318,333.3 ₪.

בנוסף נפסק כי התובעים (מעריב והכתבים) ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2, 4, 7 ו- 9 סך של 30,000 ₪ - בגין הוצאות משפטיות.

ובנוסף, נפסק כי הנתבעים 1, 3 ו- 6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו- 6 לכל אחד ואחד מבין ששת הכתבים-התובעים, סך של 20,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור