משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: זכות יוצרים בתמונה

9 באוקטובר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים באתר אינטרנט

תביעה שהוגשה על ידי הולילנד קוסמטיקס בע"מ ופרמה קוסמטיקס בע"מ כנגד אבנר מסיקה ואסתר מסיקה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד. התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 29.6.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעות מייצרות מוצרים בתחום הקוסמטיקה ומשווקות אותם באתר אינטרנט הכולל תמונות וטקסטים. התובעות טוענות כי הנתבעים מכרו את מוצריהן באמצעות אתר אינטרנט אחר, תוך העתקה לא מותרת של תמונות וטקסטים פרי יצירתן וכדי הפרת זכות היוצרים שלהן. בנוסף נטען כי הנתבעים הפרו את המוסכם בין הצדדים, בכך שמכרו את מוצרי התובעות בחו"ל. בכתב התביעה העיקרי עתרו התובעות לפיצוי בסכום של 200,000 ₪. הנתבעים טוענים כי הנתבע שכנגד 3 ביזה אותם כשסירב למכור להם מוצרים וכי התובעות קשרו אתו הסדר כובל. בכתב התביעה שכנגד, עתרו הנתבעים לפיצוי בסכום של 170,000₪  וכן לצו מניעה קבוע שיאסור על התובעות שלא למכור להם ממוצריהן.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות סכום כולל של 65,000 ₪. התביעה שכנגד - נדחית.
בנוסף נפסק כי הנתבעים ישאו בהוצאות התובעות בסכום כולל של 18,000 ₪. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות הנתבע שכנגד 3 בסכום כולל של 6,500 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכות היוצרים של התובעות בתמונות ובטקסטים

דרישת המקוריות ביצירה הוכרה כדרישת סף לקיומה של זכות יוצרים באותה יצירה. דרישה זו נבחנת בעיקר על פי מבחני ההשקעה והיצירתיות והיא זכתה לעיגון בהוראת סעיף 4(א) לחוק, הקובעת באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים: 
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי.
 
אשר לתמונות, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה אמנותית" הנה:
" לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית; [...] "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום 
שהוא חלק מיצירה קולנועית". 
 
נקבע בהקשר זה, כי: 
"... המקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישות המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. "אין צילום – ויהא הפשוט ביותר, אשר אינו מושפע מאישיותו של המצלם". ... גם התמונה הפשוטה ביותר אינה חפה מהשפעתו האישית של היוצר שצילם אותה: ... ואכן, יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם – המשקיע, תכופות, בצילום מרוחו, מטעמו ומכישוריו; המשקיע בתצלום את חושיו ואת נקודת המבט הייחודית שלו על המציאות" (ר' רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף [פורסם בנבו] (28.08.2012); בנוסף ר' ת"א (מרכז) 9540-10-10 בי. אין און ליין נ' שי לב ארי [פורסם בנבו] (18.06.2013); ת"א (נצ') 26485-09-11 קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ נ' צוק מנרה בע"מ [פורסם בנבו] (30.12.2012)). 
 
נפסק כי התמונות מהוות יצירה אומנותית, המגבשת זכות יוצרים ליוצריהן. 
 
אשר לטקסטים, בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הנה: 
 "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב" "תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת".
 
הנתבעים, כזכור, סבורים כי הטקסטים מהווים תיאור טכני- רגולטורי של המוצרים ואינם מקנים לתובעות הגנת זכויות יוצרים. בית המשפט לא קיבל עמדה זו ופסק כי הטקסטים מהווים יצירה ספרותית. גם אם חלק מהטקסטים נועד לתאר את יעוד המוצרים ואת אופן השימוש בהם, אשר אין בכך לבדו כדי להקנות הגנה של זכות יוצרים, קיבוצן של עובדות מסוימות, אופן הביטוי והבחירה בנתונים עובדתיים ספציפיים, מקנים לתובעות את ההגנה המתבקשת גם ביחס לטקסטים. 
 
נפסק כי אין בטקסטים משום תיאור טכני של המוצרים. 
 
טענת הנתבעים כי תיאור המוצרים מחייב אישור משרד הבריאות, אינה גורעת מזכויות התובעות בטקסטים. 
 

בעלות בזכות היוצרים

בית המשפט פסק כי יש לקבל גם את טענת התובעות לבעלותן בזכות היוצרים שבהם.
 
הנתבעים טוענים כי זכות היוצרים בתמונות שייכת לצלם. בית המשפט לא קיבל טענה זו. נפסק כי אין חולק כי התובעות מייצרות את המוצרים ולא יכול להיות חולק של ממש כי הן אלו שהקימו את אתר התובעות. התברר כי לצורך הקמתו, הזמינו התובעות את שירותיהם של הצלם ושל המעצבת ושיתפו את מחלקת השיווק שלהן. בית המשפט שוכנע כי גם תכני הטקסטים שייכים לתובעות והן אלו שהכתיבו אותם למעצבת. 
  
הוראת סעיף 35(א) לחוק קובעת כי: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר במפורש או במשתמע". מכאן וכל עוד לא הוכח אחרת, זכות היוצרים שמורה ליוצר ובענייננו לצלם ולמעצבת, אלא אם הוסכם אחרת במפורש או במשתמע.
 
בית המשפט פסק כי נחה דעתו כי מתקיימת בעניינינו הוראת הסיפא לסעיף 35 לחוק. 
שני היוצרים – הצלם והמעצבת מאשרים בחקירתם כי העבירו את זכות היוצרים לתובעות, אף אם הדבר לא סוכם בכתב. ממועד הקמת אתר התובעות ועד בכלל, לא עלתה מאת הצלם והמעצבת כל טענה בדבר הפרת זכות יוצרים. אין חולק כי התובעות נהגו מנהג בעלים בתמונות ובטקסטים ועשו בהם ובאתר שימוש בלתי מוגבל לחלוטין, שמעולם לא הועלתה לגביו כל טענה.
 

הצורך בהסכם בכתב לצורך העברת זכות יוצרים

נפסק כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיה התובעות אינן בעלות זכויות יוצרים בהיעדר חוזה בכתב בינן לבין הצלם והמעצבת, בהתאם להוראת סעיף 37 (ג) לחוק המורה כי: "חוזה להעברת זכות יוצרים... טעון מסמך בכתב".  בית המשפט ציין כי דרישה זו אינה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ר' רע"א 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ [פורסם בנבו] (5.5.14)). הצלם אישר בחקירתו כי ידוע לו שיש צורך בעריכת חוזה לשם העברת זכות היוצרים, אך לא מצא צורך לחתום על חוזה. המעצבת אישרה בחקירתה כי הזכויות: "...נמצאות בתוך החברה".
 

הפרת זכות היוצרים בתמונות ובטקסטים

נפסק כי הנתבעים העתיקו דפים מאתר התובעות לאתר הנתבעים ולמצער בכך הפרו את זכות היוצרים שלהן בתמונות ובטקסטים.
 
הוראת סעיף 11 לחוק קובעת מהי זכות יוצרים ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות; (2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה; (3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט; (4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות; (5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות; (6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית; (7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב". 
 
הוראת סעיף 47 לחוק קובעת כי:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'". 
 
ביצוע אחת מן הפעולות המנויות בסעיף 11 לחוק, כגון העתקה, מהווה הפרה של זכות יוצרים המנוגדת לחוק. אין חולק כי התובעות לא הרשו לנתבעים להעתיק דפים מאתר התובעות, או להציגם באתר הנתבעים והנתבעים לא טוענים כי ביקשו את רשותן.
 
לכתב התביעה צורפו חמישה נספחים, הכוללים צילומי דפים מאתר התובעות, המכילים פרסום של המוצרים הן באמצעות תמונת המוצר והן באמצעות טקסט נלווה. בנוסף, צורפו צילומי דפי אתר הנתבעים שהועתקו מאתר התובעות כטענתה. 
 
אומנם, לא בכל המוצרים המוצגים באתר הנתבעים הופיעו תמונות וטקסטים, אולם התמונות שהופיעו זהות לתמונות שבאתר התובעות וכך גם ביחס לטקסטים, כאשר בחלק מהם הוסיפו הנתבעים פסקאות קצרות. בהשוואת התמונות והטקסטים המופיעים בשני האתרים, התרשמתי מזהות מוחלטת, באופן השולל אפשרות לדמיון מקרי ומלמד על העתקה. 
 
כך גם בנוגע לטקסטים, לא הוצגה ראיה מהימנה לפיה הם הועתקו מאתרים אחרים ולא מאתר התובעות. 
 
בנסיבות אלו, שוכנע בית המשפט כי הנתבעים העתיקו את התמונות והטקסטים מאתר התובעות. כהבהרת התובעות בסיכומיהן, שם מרוכזים כל החומרים התומכים בשיווק המוצרים ולא ברור מה להם לנתבעים לחפש את התמונות והטקסטים באתרים אחרים. הנתבעים גם לא טענו למסירת עבודות צילום המוצרים שבאתר הנתבעים לידי צלם.  
 

מפר תמים

בית המשפט דחה טענה נוספת של הנתבעים שעלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה לא ידעו ולא יכולים היו לדעת כי קיימות זכויות יוצרים בתמונות ובטקסטים שבהם השתמשו, זאת בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק הקובעת: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". הנתבעים פרסמו את המוצרים באתר שהקימו באמצעות תמונות וטקסטים שהועתקו, ללא כל הידרשות להשקעה ומקוריות. התובעות הוכיחו כי בכל דף באתר התובעות נרשם בתחתיתו  All Rights Reserved Pharma Cosmetics Ltd, כך שלא נמצא דבר, לבד מהיתממות, בטענת הנתבעים בהקשר זה. נפסק כי דבר לא מנע את הנתבעים מלפעול בדרך מקובלת ולפנות לתובעות לשם בירור וקבלת רשותן טרם העתקת דפים לאתר הנתבעים. 
 

שימוש אגבי

טענה נוספת אותה דחה בית המשפט, שעלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הנה כי השימוש שנעשה מטעמם בתמונות ובטקסטים הנו שימוש אגבי, מכוח הוראת סעיף 22 לחוק. 
 
בבחינת הגדרת המונח "שימוש אגבי" כבר נקבע כי: 
"... כאשר המטרה היא להציג את התמונה כמתארת אירוע שהתרחש בעבר, אין בה כדי להוות שימוש אגבי ... אין מדובר בתמונה המופיעה בכתבה באופן חלקי או ששימשה רק לכתבה גרידא, אלא התמונה עמדה במוקד הכתבה והיוותה חלק משמעותי מתוכנה" (ר' ת"א (ביש"א) 4384-12-13 אפרים שריר נ' "טלטל ערוצי תקשוב בע"מ" [פורסם בנבו] (28/09/14)). 
 
התמונות והטקסטים היו העיקר באתר הנתבעים. פרסומם הביא להזמנת המוצרים על ידי לקוחות ולא היה כל דבר אגבי בשימוש בהם. אם תמונות אלו פורסמו באתר הנתבעים בדרך אגבית, לא ברור מה היה השימוש העיקרי שעשו הנתבעים באתרם. 
 

פיצויי בגין הפרת זכות יוצרים

בכתב התביעה, עתרו התובעות לפיצוי על מלוא הנזקים שנגרמו להם בפועל, שהוערכו לצרכי אגרה בסכום של 200,000 ₪. לחילופין, עתרו לפיצוי ללא הוכחת נזק. 
 
הוראת סעיף 56 לחוק מאפשרת לבית המשפט פסיקת פיצויים סטטוטוריים בהתאם לשיקול דעתו וקובעת, כך: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב)בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
"(1) היקף ההפרה; 
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת".
 
כבר נקבע בהקשר זה, כי:
 
"... המחוקק הכיר בצורך כי פסיקת הפיצוי במקרה של הפרת זכות יוצרים תגלם גם אלמנט הרתעתי, על מנת שלא יקל המפר ראש במעשי ההפרה, ועל מנת שיהיה בפיצוי שייפסק נגדו עקב מעשי הפרה- משום הרתעה מספקת בכדי שמעשים אלו לא יישנו ... עם זאת, ברי שהפיצוי אמור לשקף גם אומדן של הנזק המשוער שנגרם לתובע ... היינו, בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה הייתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בית המשפט לפסוק פיצויים בסכום המרבי..." (ר' ת"א (י-ם) 36461-12-11  לעיל)). 
 
לעניין הנזק הממשי שנגרם לתובעות – נפסק כי למעט טענה בדבר נזקים, לא הוכיחו התובעות באלו נזקים מדובר. נטען גם להשקעת מאמצים וכספים ניכרים בהקמת אתר התובעות, ללא תימוכין בראיות. 
 
לעניין היקף הרווח שהפיקו הנתבעים, נפסק כי מי מהצדדים לא הציג ראיה אובייקטיבית בנושא ונותרו תהיות לגבי היקף המכירות החודשי של אתר הנתבעים האם 200 ₪ או מעבר לכך.
 
לעניין משך הזמן, הוכח כי המדובר בהפרה ארוכת טווח. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2013 כאשר הנתבעת רכשה לראשונה מוצרים מאת התובעות בחודש ינואר 2013. אף לאחר שדקל שוחח אישית עם הנתבע, לא נרתעו הנתבעים מלהמשיך ולהפעיל את אתרם עד לסוף שנת 2014. רק לאחר הגשת התביעה, סגרו הנתבעים את האתר. 
 
אשר להיקף ההפרה וחומרתה, נפסק כי המדובר בהפרה משמעותית. הוכח כי חלקים מרכזיים וחשובים באתר התובעות הועתקו, במספר לא מבוטל. 
 

מספר ההפרות

השאלה שנותרה, כהוראת סעיף 56 (ג) לחוק, האם יש לראות בהפרה כ-"מסכת אחת של מעשים", או שכל הפרה הנה עצמאית וייחודית. בסיכומיהן, טענו התובעות להעתקת 39 תמונות ו 26 טקסטים, בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק לתובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לפירוט זה.
 
כידוע: 
"... נקבע כי ניתן לראות סדרת הפרות כהפרה אחת, או כמספר הפרות נפרדות, לצורך מתן פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בין היתר, יישמה הפסיקה את "מבחן הזכות שנפגעה", "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" ועוד ....." (ר' ע"א 1007/10 כהן נ' מדינה [פורסם בנבו]  (17.2.13)).
 
וכן:
"ה"הפרה", אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על-ידי הנתבע, ואין זה משנה, מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים" (ר' ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992)).
 
בעניין דומה, בו הועתקו שלושה עמודים של אתר אינטרנט השייך לחברה להשכרת רכב,  נקבע כי:
"... שלוש ההעתקות מהוות חלקים מאותה יצירה ופורסמו בבת אחת במקום אחד, אתר הנתבעת. על כן יש לראות בהפרות אלו כהפרה אחת המזכה בפיצוי סטאטוטורי אחד.." (ר' תא (פ"ת) 9864-07-08 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אמפא קפיטל קאר ליס בע"מ [פורסם בנבו] (26.12.13)).
 
בהערכת זכות התובעות שנפגעה, ביקש בית המשפט להתחשב, מצד אחד, בסוג ההפרה – העתקת הנתבעים את התמונות והטקסטים מאתר התובעות לאתר הנתבעים. לעניין זה, לא ניתן לשלול את בחינת כל ההפרות כמסכת עובדתית אחת, נוכח שהמדובר באתר אחד של הנתבעים המהווה יצירה אחת, בו רוכזו כל ההעתקות ודומה כי אין הבדל ממשי אם נעשו בפעם אחת או במספר פעמים. מצד שני, ביקש בית המשפט להתחשב בהפרדה אפשרית בין היצירות השונות, כך שהעתקתן לא תחשב כהפרה אחת. 
 
בית המשפט פסק כי יפה לעניין זה הפניית התובעות בסיכומיהן, לפיה:
 "... הפרות של אותה זכות יוצרים ביצירות שונות לא תיחשבנה כהפרה אחת (גם אם כל ההפרות נעשו באירוע אחד או בפרסום אחד), אלא כהפרות אחדות שמספרן הוא כמספר היצירות שהזכויות בהן הופרו. מסקנה זו מתחייבת לטעמי מהגיון הדברים ומהתכלית ההרתעתית של הסעיף והחוק, שהיא להגן על זכויות היוצרים, לקדם את היצירה המקורית ולצמצם ככל הניתן את כמות ההפרות. כל אחד מהתצלומים הנדונים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי" (ר' תא (י-ם) 3560/09 ראובני נ' מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ [פורסם בנבו] (6.1.11)). 
 
כך גם בת"א (י-ם) 36461-12-11 הנ"ל. שם, נמצא כי המדובר במספר הפרות שונות ובזו הלשון:
"... המבחן השולט לצורך הקביעה האם עסקינן בהפרה אחת או במספר הפרות הינו מבחן הזכות שנפגעה. לפי מבחן זה, יש לראות בהפרה של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות ונפרדות ... במקרה שלפני הוכח, לטעמי, כי מספר ההפרות הינו כמספר התמונות והתכנים. היצירות לא מהוות "מסכת אחת של מעשים", שכן בכל אחת מהתמונות ובכל אחד מהתכנים הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות, ולפיכך יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של הזכויות בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי". 
 
בית המשפט לא התרשם כי הוכח שמספר ההפרות אותו יש לייחס לנתבעים הנו כמספר התמונות והטקסטים המופיע בסיכומי התובעות וכדי הצדקה לפסיקת פיצוי נפרד ועצמאי בגין כל יצירה שהועתקה. נפסק כי אכן, הוכח שבכל אחת מהיצירות הושקעו משאבים ומקוריות נפרדים, אך אין בכך די. קיים קושי להחריג את ההפרה הנטענת ביחס לכל יצירה  מהגדרתה כמרכיב בודד במסגרת כוללת של הפרה שבה מספר אירועים מפרים, שאינו  נתפס, כשלעצמו, כהפרה "נבדלת". בית המשפט התרשם כי נכון יהיה להתייחס להתנהלות הנתבעים כאל הפרה עצמאית, מלאה ונפרדת של זכות יוצרים (ר' ע"א 1007/10 הנ"ל).
 
נפסק כי הפניית התובעות בסיכומיהן להעתקת 39 תמונות ו-26 טקסטים, נועדה להמחיש את היקף ההפרה. הגשת עתירה לפסיקת פיצוי סטטוטורי, כמשל נפרד בגין כל הפרה, הייתה מוציאה את התביעה מתחום סמכותו של בית משפט זה. 
 

היבט ההרתעתי בפסיקת פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

בית המשפט ביקש גם להתחשב בהיבט ההרתעתי של פסיקת הפיצויים, על מנת שמעשים דומים לא ישנו. בית המשפט התייחס אף לטיב היחסים שבין הצדדים - ספק ומזמין של המוצרים, להעדר משלוח מכתב התראה לנתבעים וכן למאפייני פעילות הנתבעים, על ציפיית התובעות, שהתבדתה, כי הנתבעת נקשרת איתן לשם רכישת המוצרים ללקוחותיה לנוכח עיסוקה כקוסמטיקאית. 
בית המשפט לא התרשם כי התנהלות הנתבעים כלפי התובעות נגועה בזדון. נפסק כי קיים קושי לייחס משקל ראייתי רב לטענות התובעות כי הוסתרה ממנה פעילות הנתבעים, שעה שהפלטפורמה לאותה פעילות היא רשת האינטרנט.
 
לאור כל אלו, נפסק כי יש לחייב הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי התובעות בסכום כולל  של 65,000 ₪.
  

14 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום ולשון הרע

תביעה שהוגשה על ידי עומר כרמון כנגד קו מנחה שירותי מידע ותקשורת בע"מ (תפוז), צחי פלג, טל ברנע ודן רופ. הנתבעים 2, 3 הגישו כנגד התובע תביעה שכנגד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אהוד שוורץ. ביום 19.5.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
על הצדדים: התובע צילם תמונה. הנתבעת 1 עוסקת בהפעלת פורטל הפרומים "תפוז אנשים". הנתבע 2 בעל אתר אינטרנט בשם "התחזית" וכן פעיל וותיק בפורום. הנתבע 3 שותפו של הנתבע 2 להפקת האתר "התחזית" ופעיל בפורום.  הנתבע 4, חזאי מזג אויר ומגיש בטלוויזיה.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה כספית ע"ס 300,000 ₪ כנגד הנתבעים כדלקמן: 200,000 ₪ כנגד הנתבעים 1-3 בעילת לשון הרע. 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים כדלקמן:  80,000 ₪ כנגד הנתבעים 2-3 , 20,000 ₪ כנגד הנתבע 4.
 
הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד ע"ס 50,000 ₪ ובגין נזקים שנגרמו משימוש לרעה בהליכי בית משפט.
 
לטענת התובע, הנתבע 2 העלה תמונה שלו לפורום ללא רשות ונתן קרדיט לאדם אחר. התובע פנה בבקשה לנתבע 2, על מנת שיסיר את יצירתו, אך נתקל בסירוב. נטען גם כי הנתבעים 2-3 השמיצו את שם ההתובע – בין היתר על ידי פרסום סרטון משמיץ.
גם הנתבע 4 עשה שימוש בתמונה בעמוד פייסבוק. התובע פנה בבקשה לנתבע 4, על מנת שיסיר את יצירתו, אך לא זכה לתשובה.
 
נטען גם כי התובע פנה מספר פעמים לנתבעת 1, כדי שיסירו את התמונה, הנתבעת 1 חסמה את פעילותם של הנתבעים 2 ו-3 בפורום, לאחר פרסום הסרטון המכפיש והדיון לגביו בפורום, אך חסימה זו בוטלה לאחר יומיים, ולאחר שהנתבעים 2 ו-3 פרסמו התנצלות כלפי חבר פורום אחר, אשר הושמץ על ידם, כאמור לא פורסמה התנצלות כלפי התובע.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מתקבלת בחלקה. בית המשפט חייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע, פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך  10,000 ₪.
 
נפסק כי התביעה שכנגד נדחית.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבע 4 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מנגנון הודעה והסרה בתקנון אתר 

נפסק כי מעיון בתקנון – תנאי שימוש באתר (נספח 3 לכתב הגנה של הנתבעת 1) בסעיף 2, עולה כי קיים מנגנון הודעה והסרה, אשר במסגרתו גולש מוזמן לפנות אל תפוז באמצעות עמוד יצירת הקשר ולדווח לתפוז על התוכן שלטענתו פוגע בזכויותיו.
 
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת 1, כי התובע לא פעל כמתחייב בתקנון. פנייה בהתאם לתקנון לא הייתה בענייננו. נעשתה פניה כללית של התובע, התובע שאינו מפנה להודעה ספציפית מתוך 47 ההודעות שהיו בשרשור, וכאשר עולה מעדותו של נציג הנתבעת 1, כי בתפוז יש מאות פורומים, ובפורום הספציפי , בתקופה הרלוונטית היו אלפי הודעות, ולא מצופה מהנתבעת 1 להיות "משטרת מחשבות" של הגולשים, לרבות התובע.
 
התובע היה אמור לבצע פניה בהתאם לתקנון בו מצורף הקישור הרלוונטי , לציין את במפורש את העילה המשפטית , ולפרט את הסיבות בגינן מתקיימות העילה המשפטית המצוינת, מה שלא נעשה בענייננו, ואף הגיב בציניות ובנימה ביקורתית כלפי התשובה שקיבל מטעם תפוז, שלא הייתה חייבת לעשות כן בהתאם לתקנון. אולם ברור שע"מ לברר את פנייתו ביקשו את הקישור המתאים. ושוב בתגובה ביקורתית השיב, והגם שעדיין אינו מפרט את שנדרש ממנו בהתאם לתקנון. ואף מתגובת הנהלת הפורום עולה כי לא ברור להם על מה טרונייתו של התובע. 
חרף פנייתו החסרה של התובע, הנתבעת 1 הגם שלא הייתה חייבת שיתפה פעולה ודרשה פרטים נוספים , אולם התובע, בגישתו הביקורתית, מסר הפרטים טיפין טיפין, כשלשיטתו נפגע כל העת, אך בהתנהלותו תורם תרומה משמעותית לחוסר יכולת לטפל בכיאות בעניין.
 
בנוסף, סבר בית המשפט שיש גם לדחות את הטענות ללשון הרע ונוכח סעיפים 11 ,14, ו- 20 לתקנון.
בהם נקבע  כי לתפוז אין אחריות במצב דברים שבו מועלה תוכן שעלול להוות הפרה של זכויות של גולש אחר או פגיעה בפרטיותו או פגיעה כמובנה בחוק לשון הרע, ולשם כך קיים מנגנון ההודעה וההסרה. 
 
כאמור מסעיפי התקנון עולה כי תפוז אינה אחראית לתוכן המפורסם על ידי הגולשים, ואינה אחראית לתוכן, לצורה, למהימנות, לאמינות ולדיוק של תכני גולשים, ובכלל זה אינה אחראית לפגיעה או להפרה זכויות צד שלישי או הפרה של הדין בקשר עם תכני גולשים או בקשר עם שימוש כלשהו של גולש בפורטל, (ס' 14 לתקנון ) נטען כי התכנים אשר חשופים לצפיה ושימוש ע"י כל גולש אחר ברשת, הרי שתפוז אינה אחראית לאבטחתם, לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה שיגרמו לגולש או לצד שלישי כלשהו כתוצאה מכך, תפוז איננה אחראית לתגובות שיעוררו תכני גולש או לשימוש שיעשו אחרים בתכני הגולשים. 
 

אחריותו אתר אינטרנט ללשון הרע שמבוצע ע"י גולש

בית המשפט איזכר כי ביחס לאחריותו של אתר אינטרנט בגין לשון הרע שמבוצע ע"י גולש המשתתף בפורום המנוהל ע"י האתר, נקבע ע"י כב' השופטת אביגיל כהן  בפס"ד תא (ת"א) 14303/08 רבקה פלח-חנות "בייבי פלוס" נ' פלונית, פסקה 10, [פורסם בנבו]:
" הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן - עתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". ב"כ התובעת יוצא ככל הנראה מנקודת הנחה ולפיה יש להחיל על אתר אינטרנט אחריות שיש להחיל על כל אמצעי תקשורת אחר, אך לא מתמודד כלל בסיכומיו (ולא בכל מקום אחר) עם העובדה שלפיה הפסיקה קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
פסק דין מקיף בעניין זה ניתן ביום 28/10/08 בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופטת תמר אברהמי בת.א. 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, [פורסם בנבו], שם עסקה התביעה בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אשר הופעל על ידי הנתבעת. (בהתאם למחשב ביהמ"ש לא הוגש ערעור על פסה"ד). בפסק הדין נותחה הפסיקה אשר עסקה בנוגע לאחריות אתר אינטרנט מכח סעיף 11 לחוק. כך למשל היתה התייחסות לת.א. (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, [פורסם בנבו], (להלן: "פס"ד בורוכוב")  שם קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. (ראה סעיפים 37 - 43 לפסק דינו).
יודגש, כי אני מציינת דווקא את פס"ד בורוכוב כיוון שזהו פסק הדין אשר הוזכר במפורש בכתב התביעה (סעיף 26) וב"כ התובעת מבקש לבסס מכוחו את האחריות  של הכללית בגין עוולת הרשלנות, אך לא צוין, ולו ברמז בכתב התביעה או בסיכומים, כי אותו פס"ד שלל  במפורש ובהרחבה חבות של אתר אינטרנט לפרסום שנעשה ע"י גולש צד ג', מכח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. יפה לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת רות רונן ת.א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד  [פורסם בנבו], שם קבעה כב' השופטת כי אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת לצורכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן [תיקוני חקיקה]) התשס"ח – 2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום. אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים)."
 
נוכח הנקבע לעיל לעניין התקנון וכן הפסיקה, ולפיה אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות הטוקבקיסטים, כאשר ניתן לראות במובחן, כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת",  לצורך סעיף 11  לחוק איסור לשון הרע, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
 

זכות יוצרים בתמונה

נפסק כי לתובע זכות יוצרים בתמונה נשוא התובענה, כמובנה על פי סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007. כמו כן העובדה כי התמונה הועלתה לאינטרנט, באופן המאפשר גישה לכל גולש ברשת, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכויות התובע בתמונה.
 

תום לב בשימוש בתמונה 

הנתבע 2 הסביר בחקירתו כי ראה את התמונה בפייסבוק, והעלה אותה בתו"ל בתפוז, ומשם לתחזית שלו, טוען כי נתן קרדיט לצלם אחר,  אליו פנה יממה קודם, ומבלי שידע ששייכת לתובע, באשר לא היה מוטבע על התמונה סימן מזהה של התובע, ולא יכול היה לדעת של מי התמונה.
אולם נפסק כי הנתבעים נקטו בכל האמצעים כדי לברר מי בעל הזכויות התמונה. התנהלות הנתבע 2 לפני פרסום התמונה, מלמדת כי פנה לצלם אחר, בשם דניאל נגאוקר, וזה נתן לו אישור, וכך פעל הנתבע 2.  נפסק כי מבחינת הנתבעים, הבדיקה הספיקה לאותו שלב, ושעה שקיבלו אישור מאותו צלם לפרסם התמונה, ואכן ניתן  לו הקרדיט בהזדמנות הראשונה. לא ניתן היה לצפות מהנתבעים לבצע חקירה מקיפה נוספת, ומעבר לבדיקה שבוצעה. 
 
בעידן של מרחב ממוחשב, כאשר הודעות (כגון: תמונות, מסרים וכו' ) מועברים במהירות למשתמשים רבים, סבר בית המשפט כי לא ניתן לצפות שיתבצעו חקירות אינסופיות למקור מידע, ומעבר לבדיקה סבירה, כפי שנעשה בעניינו. 
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבע 2, שפעל בתום לב.  
בנוסף נפסק כי השימוש בתמונה לא היתה לצורך שימוש מסחרי, השימוש בתמונה הוא אגבי, אומנם קשורה לסוג האתר, אך אינה מהווה עיקרו שהוא מתן התחזית.
פרסום התמונה , ומתן הקרדיט לצלם אחר, נבע מטעות, שנעשתה בתום לב ומשכך סבר בית המשפט כי לא הייתה במקרה זה הפרה. 
 
נפסק כי התביעה חרגה מהפרופורציות הדרושות לצורך הגנת זכויותיו של יוצר, גם אם ניתן היה לראות במעשי הנתבעים הפרה, הרי שזו הייתה הפרה שנעשתה בתום לב,  לפרק זמן קצר, ולהיקף חשיפה מוגבל, שעה שהתובע בעצמו העלה את התמונה לאינטרנט כמה ימים קודם ולפורום רחב, ואין ספק כי הייתה לו כוונה שהתמונה תיחשף, ואין להשית על הנתבעים 2-3 תשלום פיצוי, שכן ההפרה נעשתה כאמור בתום לב.
 

לשון הרע 

נפסק כי יש לבחון האם הדברים שנכתבו בפורום ושנאמרו בסרטון נשוא התביעה, נכנסים לגדר עוולת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"). סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
 
לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."
 
בית המשפט סבר כי תוכן הדברים שנכתבו  בפורום ושהופצו בסרטון, נכנסים לגדר התיבה "לשון הרע" כמשמעותה לפי סעיפים 1(1),(2) ו (3) לחוק. הדברים המיוחסים לתובע עלולים בהחלט לבזותו כאמור בסעיף 1(2) ואף היה בהם בכדי לפגוע במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו כעיתונאי. 
 
אין חולק כי הדברים המתוארים בהקשרו של התובע הנם לא קלים. הדברים נכתבו בפורום בו משתתפים עשרות של גולשים, ובסרטון בו צופים  עשרות  אם לא מאות ואף יותר, ברשת, ועומדים הם בגדר פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. לפיכך, התוצאה הנה כי הדברים מהווים לשון הרע לפי סעיפים 1 ו 2 לחוק. 
 
לאחר שנקבע כי עסקינן בדברים שנכתבו ושנאמרו בסרטון ושתכנם ותפוצתם מתגבשים לכדי עוולת לשון הרע נכנסים אנו לגדר השלב השלישי שבמסגרתו אנו נדרשים לבחון באם הנתבע נהנה מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. 
 

הגנות בפני טענת לשון הרע

הנתבעים 2-3 נסמכים על ההגנות המנויות בסעיף  15 (1) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע. 
סעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע קובע :
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;"
 
סעיף 16 (א) קובע :
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
 
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו), מונה כב' השופט ריבלין בסעיף 32 לפסק הדין, מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר בודקים באם פרסום נעשה בתום לב. כך למשל בודקים את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום, את נושא הפרסום ומושאו, מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. באותו פסק דין ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, (סעיף 22 לפסק הדין) כי משמעות "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינה אחידה ומביאה ציטוט מספרו של שנהר, דיני לשון הרע  בעמ' 260:
"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".
 
באשר לכוונה העומדת מאחורי הפרסום, לטענת התובע  הדברים מהווים לשון הרע, והכל כדי לפגוע בו., במוניטין שלו ובשמו המקצועי הטוב. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי המונח טרול אין בכינוי זה כל השפלה  ולא ניתן למצוא בו ביזיון של התובע, נטען כי הדברים נאמרו בתום לב, ובסופו של יום לא פורסם כל טור באתר "מאקו" והפרסום אינו חורג מתחום הסבירות. 
 
בית המשפט פסק כי לא יכולות לעמוד לנתבעים 2-3 ההגנות הנטענות.
 
כאמור הדברים התחילו במסגרת הדיון באותו פורום , וכשברקע פרסום התמונה נשוא התביעה.
 
ככל שהדברים היו נעצרים במסגרת אותו דיון בפורום, ושלא נסתרת מעיני העובדה, שגם לתובע הייתה תרומה להתפתחות הדברים באותו דיון, כאשר מיד החל לאיים בהגשת תביעות משפטיות, ושגרר אחריו תגובות מצדם של גולשים אחרים נוספים, ולא רק מצד הנתבע 2, ניתן היה להחיל את ההגנות המנויות, אך שעה שהנתבע 2 יחד עם הנתבע 3 בחרו להמשיך ולהשתלח בתובע בסרטון שעלה לאתר, אין ספק כי הדברים נעשו שלא בתום לב, וחרגו מתחום הסבירות.
בנוסף הנתבעים להגנתם טענו, כי בסופו של יום לא פורסם טור באתר "מאקו", אולם לא היססו לפנות למעביד של התובע , ובוודאי שאין לראות בפניה יזומה שכזו תום לב נטען. 
 
לסיכום כל האמור לעיל , נפסק כי כי יש לחייב את הנתבעים 2-3 בפיצוי בגין לשון הרע.
 

פיצוי בגין לשון הרע

כב' הנשיא ברק  ברע"א 4740/00  אמר נ' יוסף פ"ד נ"ה(5) , 510, 525, קובע בפסקה 17:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." 
 
בנסיבות, וכאשר חילופי הדברים בין הצדדים, התפתחו על רקע פרסום התמונה, שנקבע  שהועלתה בתו"ל, תוך מתן קרדיט לצלם אחר, ובליווי מחמאה, וכאמור להתנהלות התובע, היתה תרומה להתפתחות הדברים במסגרת הדיון בפורום, ותוך שבית המשפט לא התעלם מתחושותיו הסובייקטיביות לדברים שנאמרו כלפי התובע, אולם הנתבעים לא אמרו די, והמשיכו להשתלח בתובע , בחוסר תו"ל , במסגרת הסרטון שהועלה באתר. החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים 2-3 , ביחד ולחוד , לשלם לתובע פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪.
 

הגנת מפר תמים בזכויות יוצרים

בית המשפט קיבל את טענותיו העובדתיות של הנתבע 4 לגבי דרך קבלתו את התמונה, והעלאתה בפייסבוק הציבורי שלו שאינו למטרות רווח, משכך סבר בית המשפט כי ביחס לנתבע זה אכן התובע, באופן שהעלה את התמונה בפורום רב משתתפים, וכאשר לנתבע לא היה כל יסוד להניח שנדרש אישורו לענין זכות היוצרים, וכאשר הגיעה אליו במסגרת קבוצת ווטסאפ, של מתענינים בתחום , ושמועלים בה מדי פעם תמונות מסוג זה, ולא נדרש קרדיט בגינן, שהתובע, הגם שבעל הזכות בתמונה, זנח את זכותו בענין. 
 
בית המשפט גם סבר כי הנתבע 4 חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 58 של "מפר תמים". סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים תשס"ח -2007 קובע :"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
ובמובן כפי שהובהר לעיל , ונוכח אופן העלאת התמונה מחד ע"י התובע , ומאידך השימוש שעשה בה
הנתבע , שאינו שימוש מסחרי , וכאשר בית המשפט קיבל את דברי הנתבע 4, שלו ידע בענין מלכתחילה היה מסייע לתובע לפרסם התמונה שכן מדובר בתמונה יפה.
 
לענין הפניה בענין , קיבל בית המשפט את הטענה כי הנתבע 4 לא ראה את הפניה שנשלחה אליו, וזאת כיוון שאינו קורא את עשרות ההודעות הנשלחות לעמוד הפייסבוק,  יחד עם זאת המקרה דנן מלמד שעל הנתבע 4, למצוא דרך למשלוח וקבלת הודעה בנוגע לטענת הפרה שכזו, בהן מעיין, מאידך על התובע היה לפנות בערוצים נוספים ומשפנייתו בפייסבוק לא נענתה. בנסיבות אין ההודעה שנשלחה בענין מספקת.  
 
על כן נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית.
 

24 בינואר, 2016,

0 תגובות

שימוש הוגן בתמונה

שימוש הוגן בתמונה
תביעה שהוגשה על ידי יואל רונן כנגד עמותת "תנו לחיות לחיות". התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 5.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תמונה שצילם התובע ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף, פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. בדיווח מתוארת שיטת צילום, בה צלם התמונה קושר יונים חיות לקרקע על מנת שתשמשנה כפיתיון לעופות דורסים ומצלמם בעת אכילתם את הטרף החי.
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, בעתירה לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה, לפי חוק זכות יוצרים התשס"ח - 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"). השנייה, כי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי השימוש של הנתבעת בתמונה נכנס בגדר הגנת השימוש ההוגן. התובע מחויב לשלם לנתבעת הוצאות מתונות בסכום כולל של 5,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
 

תנאים להגנת זכויות יוצרים על תמונה

נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכויות יוצרים. לא הוצגו ראיות לסתור טענה זו. 
הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים מבהירה את גדר היצירה שיש בה זכות יוצרים, כך: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי". 
הוראת סעיף 8 (א) לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה: (1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל; (2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה".
 
התמונה מושא הפרסום, עולה לכדי "יצירה אומנותית" בהתאם להגדרות המנויות בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, שבכללה מופיעה "יצירת צילום". עיון בתמונה, מעלה כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על מנת שתוגדר כ"יצירה אומנותית". 
קיימים מספר מבחנים לבחינת מושג ה"אומנותיות" של היצירה: 
 
1. ראשון, הוא מבחן הבחירה, לפיו יבחן האם ליוצר היו מספר אפשרויות לעצב את המוצר הנדרש להגנה; 
 
2. שני, הוא מבחן כוונת היוצר, לפיו נבחן האם היוצר הביא בחשבון גם שיקולים יצירתיים בעריכת המוצר; 
 
3. שלישי, הוא מבחן קבלת הדבר בציבור; 
 
4. רביעי, הוא מבחן נכונות הציבור לשלם כסף עבור המוצר; 
 
5. חמישי, הוא מבחן הרמה האסתטית המינימלית למוצר; 
 
6. שישי, הוא מבחן האמנות לשמה. 
 
נוסף למבחנים אלה נקבע כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה, או מיומנות של יוצרה המקנים לה אופי שונה ממרכיביה. ככל שהשקיע היוצר ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו, תהיה יצירתו ראויה להגנה.
לעניין מקוריות היצירה, נקבע, כי: "אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה." (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985)).
 
בהקשר זה, יפים הדברים הבאים: "יסוד המקוריות, משתקף בין השאר בגיבוש תפיסה צילומית ייחודית, בבחירת צבעי הצילום, הצורות והרקע, בתאורה, בזווית הצילום ובבחירת הטכניקה של הצילום. כללו של דבר - הקומפוזיציה של הצילום מקנה לו מעמד של יצירה אמנותית מקורית כמובנו של מושג זה בחוק זכות יוצרים" (ר' ת.א. (י-ם) 2441/89 שוקי קוק נ. פלאביו סיקאלר [פורסם בנבו] (8.8.91)).
 
מן הפרט אל הכלל, נפסק כי לצלם התמונה הייתה האפשרות לעצב את התמונה בזווית הצילום הנכונה כראות עיניו. בית המשפט התרשם כי בין שיקוליו של הצלם הובאו שיקולים יצירתיים וכי צילום התמונה עומד ברמה האסתטית הנדרשת כדי להוות צילום אומנותי ומקצועי, המהווה יצירת אמנות לשמה. לפיכך, נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים. 
 

הבעלות בתמונה 

התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור, אשר לגביהם טענה הנתבעת בסיכומיה כי הם ניתנים לשינוי בנקל, וודאי על ידי מי שמתעסק בצילום דיגיטאלי, כתובע. התובע נשאל לעניין זה בעדותו והשיב, מבלי שנסתר, כי הוא אינו בקיא בעניינים טכניים שכאלו. 
כנגד גרסה זו, על אף העדר ראיות אובייקטיביות לצידה, הנתבעת לא הראתה כי התמונה אינה מצויה בבעלותו של התובע, או שהיא מצויה בבעלותו של אחר. 
נפסק כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה, נוכח שהוא זה שצילם אותה ופרסם אותה באתרו. 
 

לא הופרה זכות היוצרים בתמונה

בית המשפט  דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכות היוצרים שלו בתמונה וזאת. 
יש לבחון האם הנתבעת העתיקה את התמונה ובכך הפרה את זכות היוצרים שלו, לפי הוראת סעיף 12(1) לחוק זכות יוצרים, הקובעת כי: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר". 
 

שימוש הוגן בתמונה

בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות סעיפים 18-30 לחוק זכות יוצרים קובעות רשימה של שימושים מותרים, המהווים שימוש הוגן. רלוונטיות לענייננו הוראות סעיפים 18 - 19, בזו הלשון: 
18. "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה...".
19. "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך; (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה: 
 
(1)מטרת השימוש ואופיו; 
 
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; 
 
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; 
 
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
 
הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. בעניין האיזון בין זכות היוצרים לזכות המשתמשים ונחלת הכלל נקבע, כי:
"לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר" (ר' בש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)). 
 
בעניינו, שוכנע בית המשפט כי מדובר בתמונה שפורסמה לשם הבעת ביקורת על שיטה נטענת של צילום התמונה, בסקירת שיטת הצילום הנוהגת בצירוף התמונה לשם המחשה ואף בדיווח הדומה לדיווח עיתונאי, לשם הבאת דבר המעשה הנטען לידיעת הציבור ולמיגור התופעה בהקדם האפשרי ובהיקף נרחב ככל הניתן. 
 
לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, התייחס בית המשפט למטרת השימוש ולאופיו, לאופי היצירה, להיקף השימוש ביצירה מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה ולהשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
 
לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק, התרשם בית המשפט כי הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
 

שימוש הוגן: מטרת השימוש ביצירה ואופיו

ראשית, אשר למטרת השימוש ביצירה ואופיו. בחן בית המשפט האם השימוש נעשה למטרת רווח אם לאו והתחשב בתרומת השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה (ר' רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 266 (1993)). 
 
בית המשפט התרשם כי המטרה העיקרית של פרסום התמונה, הייתה לשם הגנה על בעלי חיים, באמצעות הבאת מעשה ההתעללות המשוער לידיעת הציבור הרחב, מהר ככל הניתן. בזכות צירוף התמונה לפרסום, ניתן למלל נופך מציאותי ורלוונטי, המייעל את החשיפה הציבורית, מסייע בגיוס דעת הציבור, מעלה את מודעותו ועשוי להביא למיגור התופעה באופן מיידי. 
 
לנוכח האמור, דחה בית המשפט את טענת התובע בסיכומיו, לפיה היה על הנתבעת להסתפק בדיווח התלונה למחלקת חקירות שוטרים, מבלי לבצע את הפרסום. נפסק כי הפרסום נועד להביא להפסקה מיידית של התופעה הקשה ממנה חששה הנתבעת, אף שהסתבר שאין ממש בחשש זה בהקשר לתובע. 
בית המשפט התרשם כי יש להתייחס לפרסום כאל פרסום חירום, דחוף וחיוני ולכן, גם אם הסתבר שלא היה בו ממש, היה נכון ורצוי לפרסמו בהעדפת ההגנה על בעלי החיים. 
 
נפסק כי בנסיבות פעילות הנתבעת כמגנה על בעלי חיים, בית המשפט לא ראה לנכון להדגיש נורמה בעבורה לפיה יש להמתין עם פרסומים הקשורים בחשד להתעללות בבעלי חיים. כך, לא ראויה המתנה לשם עריכת בירור מעמיק הקשור בעובדות התלונה ובזכויות משפטיות או לשם השלמת חקירת מחלקת חקירות שוטרים כבעניין שמלפניי, כשאין לכחד כי בזמן ההמתנה ההתעללות הנחשדת בבעלי החיים תימשך. 
 
בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי לא ראה את הנתבעת כמי שמנסה "לשפוט אשמים בעין ציבורית" כטענת התובע בסיכומיו. אלא כמי שהציגה את הפרסום בתום לב, תוך שנוסחו נשקל במחשבה זהירה. הנתבעת תיארה את המעשה הנטען שהובא לידיעתה, ללא חשיפת שם ופרטים, פירטה את הפעולות בהן נקטה ואף הציגה לציבור את תגובת החשוד כפי שהציגה פלוני, על מנת לאפשר לקורא הסביר להסיק את מסקנותיו האישיות בנושא. 
הנתבעת עשתה שימוש בתמונה כדי להביא לתוצאה מידית של הפסקת אותה פעולה פוגענית נטענת באמצעות גיוס דעת הציבור. מדובר בדיווח חירום, שיש לפרסמו ללא דיחוי כדי להשיג את מטרתו העיקרית וכל עיכוב בפרסומו, כאמור, עלול לגרום לפגיעה נוספת בבעלי חיים בעקבות העדר מודעות ציבורית מיידית.  
 
אין בנמצא ולו ראשית ראיה, המעידה כי פרסום התמונה נעשה לשם שימוש מסחרי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, או שלמצער הניב לנתבעת רווח כספי כלשהו, גם אם עתידי, בדמות תרומות. 
 

שימוש הוגן: אופי היצירה שבה נעשה השימוש

שנית, אשר לאופי היצירה שבה נעשה השימוש בגדר הפרסום. בית המשפט קיבל את הטענה כי לשם ביצוע הצילום, השקיע התובע מאמצים ויצירתיות. המדובר בתמונה שאין מחלוקת כי פורסמה במדיה דיגיטאלית באופן נרחב והייתה יכולה להגיע לכל אדם ולכל בית, לשימוש פרטי. בנסיבות העניין הייחודיות שמלפניי ובהינתן הקביעה אשר למטרת השימוש ואופיו, קבע בית המשפט כי יש להכיר בפרסום כשימוש הוגן שנעשה בתמונה, חרף אופייה היצירתי. 
 

שימוש הוגן: היקף השימוש בתמונה

שלישית, אשר להיקף השימוש בתמונה, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה. הנתבעת מאשרת כי התמונה פורסמה  כפי שהיא, בשלמותה, מבלי שנעשה בה שינוי. הפרסום נעשה באתר של הנתבעת ולא באתרים המופנים לקהל פוטנציאלי הרוכש צילומי עופות דורסים כתחביב או לשימוש אחר. הפרסום נעשה כפרסום בודד ובמסגרת דיווח ספציפי לקהל המבקרים באתר. הפרסום הוסר סופו של יום מהאתר והשימוש שנעשה בתמונה אינו בהיקף רחב. כיום, אף לא ניתן לאתרו במרשתת כלל. לא הוגשו ראיות לעניין איכות הפרסום, אך לנוכח הפלטפורמה בה הוצגה התמונה, שלא נועדה להציג צילומים מקצועיים באיכות גבוהה, לא ניתן להגדיר כך את איכות הפרסום. 
 

שימוש הוגן:  השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה

רביעית, אשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. לא הוצגו ראיות מהימנות המלמדות כי ערכה של היצירה ירד בהכרח.  השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה, כאשר הפרסום מופנה לאותו שוק עמו מתכתבת היצירה המקורית. כאן, הפרסום נעשה בקרב שומרי זכויות בעלי חיים, באתר הרשמי של הנתבעת, שלא כל אדם מתעניין בנעשה בו ולא בקרב חובבי אומנות וצילום בעלי חיים. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הפרסום לא גרע מערכה של היצירה בקרב הקהל אליו פונה התובע. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת התובע ביחס להשפעת השיתופים הרבים שנעשו לפרסום על הוגנות השימוש ביצירתו. בית המשפט אימץ לעניין זה את הדברים כפי שנקבעו בבש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)), לאמור:
"אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת. נניח לדוגמא שימוש הנכלל במפורש במסגרת השימושים המותרים – ברור כי שימוש מותר לא יהפוך לאסור בשל כמות המשתמשים. כן הדין לגבי שימוש הוגן". 
 

שימוש אגבי בתמונה

הנתבעת בסיכומיה להוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים וטוענת כי השימוש בתמונה נעשה כשימוש אגבי. הוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי". 
 
לא ניתנה התייחסותו של התובע לטענה זו, אך בית המשפט סבר כי אין היא רלוונטית בנסיבות העניין ודחה את הטענה. השימוש בתמונה לא נעשה באופן אגבי. היא פורסמה כפי שהיא לצד המלל המתאר מעשה מסוים ממקום בו ביקשה הנתבעת להמחישו ולא נכללה כחלק מיצירה אחרת, כבדרך אגב. 
 

לא הופרה הזכות המוסרית של התובע בתמונה

בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. ההוראות בעניין הזכות המוסרית של בעל יצירה מוגנת, מצויות בסעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים, לפיהן: 
45. "(א). ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר; 
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
 
הזכות המוסרית זכתה להכרה כזכות יסוד והיא מעוגנת בהוראת סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לפיה: "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית, פרי רוחו" (ר' רע"א 2687/92 הנ"ל עמ' 251, 266). ההלכה הפסוקה הכירה בביטוי אומנותי כחלק מכבוד האדם וזכותו להגשמה עצמית, הכרה בכבוד היוצר והיצירה (ר' ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) עמ' 136; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', פד"י נ(5) עמ' 661; רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צהל, [פורסם בנבו] (3.1.2003)). 
 
אין חולק כי התמונה פורסמה באתר מבלי שניתן לתובע קרדיט כלשהו בגינה. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים. 
 
גם לנוכח אופיו של קהל הנחשפים לפרסום, התובע לא הוכיח כי אותם פעילים או מתעניינים בדבר זכויות בעלי חיים, הם הקהל אליו הוא מפנה את יצירותיו בבואו להציען לשימוש מסחרי. יתרה מכך, לא הוכח שהתמונה מוצעת או הייתה מוצעת בעבר למכירה או שיש לה ערך שוק כלשהו. 
התובע לא הוכיח כי הנתבעת נוהגת לתת קרדיט לתמונות אותן היא מפרסמת באתר, או כי יש בפרסום יוצא דופן כלשהו. מכל מקום, שוכנע בית המשפט, כטענת הנתבעת, כי כלל לא ידעה שהתמונה שייכת לתובע. 
 

לשון הרע

ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת מחלוקת שקשורה בהוצאת לשון הרע:
 
1. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
 
2. בשלב השני, שאין חולק כי מתקיים בעניין שמלפניי, יש לבחון האם מדובר בביטוי שפורסם, לפי הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע;
 
3. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
 
4. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)). 
 

תוכן הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובע

הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או  ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". 
 
הוראות סעיף זה אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע  (1997) עמ' 109; עמ' 122-123). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא. 
 
הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כבר נקבע לעניין זה, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).
 
לגופו של עניין וכידוע, הנפגע על פי הוראות חוק איסור לשון הרע הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' ספרו הנ"ל של שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)). 
 
נפסק כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו. 
 
לשון הרע כלפי התובע אף אינה משתמעת מן הפרסום כהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (ר' אף ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607)). 
 
אין ספק כי במלל מושא הפרסום מתואר מעשה קשה, חמור, מדאיג ומטריד. אין ספק אף כי התמונה המצורפת ממחישה את נסיבות המעשה הנחשד ומחזקת בעיני הקורא הסביר את התופעה הנטענת ואת אמינותה הנחזית. גם התגובות אליהן הפנה התובע הן חמורות, בהתייחסותן לחשוד השוטר. 
 
בית המשפט בחן את נוסח הפרסום, נסיבות פרסומו, מיהות הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר של האתר. המלל בו נעשה שימוש אינו מציין את שמו של התובע, אינו מקשר את האמור לתובע בדרך כלשהי ואף מזכיר מעורבות "שוטר", באופן המנתק קשרי התייחסות לתובע. בנוסף, התרשם בית המשפט כי התמונה אינה מזוהה עם התובע ככזה ראה וקדש וכי הקורא הרגיל המבקר באתר, לא יכול לשייך את מעשה ההתעללות הנטען לתובע. 
 
נפסק כי אף אם התובע מוכשר בתחום הצילום, התמונה אינה מאפיינת אותו משמע הייתה כתעודת זהות או טביעת אצבע בלתי מסויגת המשויכת אליו. לא מדובר ביצירה כה מפורסמת שהנה נחלת ידיעת הכלל, שאין צורך בפרסום שם יוצרה, הידוע מאליו. 
לנוכח הבחינה האובייקטיבית הנדרשת ביחס לפרסום המכפיש הנטען, דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה היה בפרסום כדי להוות לשון הרע כלפיו. 
 

הגנת "פרסומים מותרים" - הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע 

הנתבעת טוענת כי הפרסום הוא "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה יש לראותה כמי שפעלה במסגרת: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה, היא הוסמכה על ידי השר להגנת הסביבה לנקוט בכל אמצעי בהתאם לחוק צער בעלי חיים כנגד מי שפועל בניגוד להוראותיו ומתעלל בבעלי החיים (ר' נספחים א' ו-ב' לתצהיר ארקין). מכוח הסמכה זו בוצע הפרסום, לשם מיגור התופעה בהקדם אפשרי. 
 
הנתבעת לא הפנתה להוראת חוק המחייבת אותה לפרסם דבר על פי דין או על פי הרשאה שניתנה לה על ידי רשות. הוראות חוק צער בעלי חיים מסמיכות את הנתבעת להגיש קובלנות פליליות (ר' סעיף 15 לחוק צער בעלי חיים), או לבקש מתן צו כאשר ישנו: "יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל" (ר' סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים). קיימת אף הוראה בדבר הסברה לציבור, בסעיף 14(ב) לחוק צער בעלי חיים בעניין הקרן למען בעלי החיים, לפיה: "מטרת הקרן לרכז אמצעים כספיים שישמשו לחינוך, להסברה, להדרכה, לסיוע לארגונים למען בעלי חיים ולקידום מטרותיו של חוק זה". 
 
בהעדר הוראה מפורשת המסמיכה את הנתבעת לפרסם דבר במדיות החברתיות, דחה בית המשפט את טענתה של הנתבעת לתחולת הגנה זו, אף בהעדר התייחסות התובע לנושא. 
 

הגנת "אמת דיברתי" - הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת לאמת במלל מושא הפרסום. הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
 
יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים - שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843). 
 
לנוכח טבעם של הפרסום וחומרת הדברים הלכאורית, לא יכול להיות חולק של ממש כי עסקינן בעניין ציבורי. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את חלקה השני והעיקרי של ההגנה לעניין אמת בפרסום. 
 
לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין ביצוע המעשה מושא הפרסום ובהעדר גרסת פלוני מלפניי, העדפתי את גרסת התובע בהקשר זה, לפיה לא הוכח שבתמונה אכן נראית יונה קשורה בחבל לאדמה. 
על כן בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת דיברתי לפי הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
 

הגנת "תום הלב" – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע

הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב, המנויה בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף.  
 
בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן כי הנתבעת לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום התובע (ר' סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע); יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) וכאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה אמנותית שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי (ר' סעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע).  
 
ביחס להגנת תום הלב, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק, הבא לידי ביטוי בזדון בפרסום שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1989)).
 
כדי לבחון האם הנתבע פעל בתום לב, קרי, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונתו של הנתבע באמיתותו. 
 
בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בהתאם לחובתה המוסרית לפעול באופן מיידי, על מנת להפסיק התעללות חשודה בבעלי חיים, למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים, לחנך את הציבור בנושא, להעלות את מודעותו ולהזהיר מפני פעולות המנוגדות לחוק. 
נוכח המסקנה בדבר אופיו של הפרסום כפרסום חירום, דחוף וחיוני, גם אם הסתבר כי לא היה בו ממש, הנתבעת נקטה באמצעי זהירים סבירים כדי למנוע פגיעה מעבר לנדרש באמצעות אי פרסום שמו של החשוד. 
 
לפיכך, נפסק כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" הנתבעת נתפסת כמי שפעלה בתום הלב לפי הוראת סעיף 15 לחוק ועומדת לה גם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק בתנאי שתעמוד בשלב השני - כינון איזו מההגנות הנטענות לפי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. 
 

22 בינואר, 2015,

0 תגובות

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה

הפרת זכות מוסרית בצילום ופיצוי בגין ההפרה
תביעה שהוגשה על ידי אפרים שריר כנגד מפלגת מרץ-יחד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בעפולה, בפני השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד. ביום 30.12.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה כספית לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ שעילתה הפרת זכויות יוצרים. 
 
התובע, אפרים שריר, צלם עיתונות במקצועו, צילם את מר עמיר פרץ, בתקופת כהונתו כשר ביטחון, במהלך תרגיל צבאי כשהוא "מביט" על התרגיל הצבאי דרך "משקפת סגורה". לטענות מרץ עשתה שימוש בתמונה תוך העתקת התמונה עצמה וחלקים ממנה והדבקתם על פניהם של פוליטיקאים אחרים וזאת ללא קבלת אישורו והסכמתו, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות והמוסריות ותוך השמטת שמו של התובע, ובכך הפרה את זכות היוצרים וזכותו המוסרית של התובע בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה בגין הפגיעה בזכות היוצרים של התובע.  התביעה מתקבלת חלקית בגין הפגיעה בזכות המוסרית. 
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בגין הפגיעה בזכות המוסרית בסך של 14,000 ₪, אגרת תביעה יחסית לסכום פסק הדין ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:

18 בספטמבר, 2014,

0 תגובות

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
תביעה שהוגשה על ידי הצלם דן פורגס כנגד עמותת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה בירושלים. התיק נדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני הרשמת מאיה אב-גנים ויינשטיין. ביום 5.9.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היקף הפיצוי הראוי שיש לפסוק לטובת התובע, לנוכח הפרת זכויות יוצרים.
 
התובע, צלם במקצועו, הינו בעל זכויות היוצרים בתמונת המשורר המנוח יהודה עמיחי. לטענתו, הנתבעת פרסמה את התמונה באתר האינטרנט של בית הספר, תוך הפרת זכויותיו. התובע עתר לפיצוי בסך 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בגין הפרת זכויות היוצרים בתמונה.
עם פניית התובע, הוסרה התמונה מאתר הנתבעת, אשר אף הייתה נכונה לפצותו בסך 2,500 ₪ על מנת לייתר את הצורך בניהול הליכים משפטיים. כנטען, לו היה בית הספר רוכש את זכות השימוש בתמונה, היה הוא משלם כ-250 ש"ח בלבד.  
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 4,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים, בצירוף הוצאות התובע וכן שכ"ט עו"ד ע"ס 2,000 ש"ח. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 
 

17 ביוני, 2013,

0 תגובות

למי הבעלות בתמונה?

למי הבעלות בתמונה?
תביעה שהוגשה על ידי יוסף תבור כנגד ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה, בפני השופטת מעין צור. ביום 24.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של התובע ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה הנתבעת.
 
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא תביעה זו. 
 
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי הנתבעת, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
 
התובע טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובע אינו בעל זכות היוצרים בתמונה.
 
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪.
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

20 בפברואר, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

הפרת זכויות יוצרים בתמונות שפורסמו בעיתון

תביעה שהוגשה על ידי מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בע"מ ומר יואב איתיאל כנגד כל אלערב בע"מ, התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת רויטל באום, ביום 8.2.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.

עובדות: התובעת 1 הינה בעלת מקומון, התובע 2 הינו מבעליה של התובעת 1, מו"ל, כתב וצלם במקצועו. הנתבעת הינה בעלת מגזין ארצי, המופץ בשפה הערבית, הן באינטרנט והן בגיליון מודפס.

התובע צילם שתי תמונות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אותן העלה לעמוד הפייסבוק שלו באינטרנט. הנתבעת ביקשה לתובע וביקשה ממנו רשות להשתמש באחת התמונות שצילם, התובע אישר השימוש בתמונה, בחפץ לב וללא תמורה.

התובע גילה כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה נוספת שצילם, לגביה לא התבקש לטענתו, אף לא ניתן לטענתו, כל אישור. השימוש בתמונה המפרה נעשה הן באתר האינטרנט של הנתבעת והן בעיתון המודפס שלה.

הנתבעת הסירה את התמונה המפרה מאתר האינטרנט שלה מיידית לאחר שהתובע פנה אליה. התובעים פנו בדרישה כספית לנתבעת, אשר דחתה הדרישה, ועל כן הוגשה התביעה דנן.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע בתמונה אחת וגם לא נתנה כל קרדיט לתובע.
נפסק פיצוי לתובעים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה בעיתון

סע' 56(ב) לחוק זכות יוצרים קובע, כי בקביעת פיצוי לפי הוראות ס"ק א' –
"רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)  היקף ההפרה;
(2)  משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)  חומרת ההפרה;
(4)  הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5)  הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6)  מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7)  טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8)  תום לבו של הנתבע"

 

נפסק כי מבין שמונת השיקולים שמונה סע' 56(ב) לעיל, השיקול של תום הלב, ובמקרה דנן: חוסר תום הלב של הנתבעת, הוא החמור ביותר, בנסיבותיו של מקרה זה, ואליו מצטרף אף השיקול של מאפייני פעילות הנתבעת.

מבחינת היקף ההפרה (סעיף משנה 1) המדובר כאמור בתמונה אחת בלבד;

זמן ההפרה (סעיף משנה 2) ארך יממה אחת בלבד לתמונה באינטרנט, ולכאורה ללא הגבלת זמן בעיתון המודפס. אך בשים לב לכך שעיתון מודפס נקרא, עפ"י רוב, בעיקר באותו יום בו הוא מופץ, ובהיותו עיתון של סוף שבוע - גם ביום שלמחרת, ולא מעבר לכך, המדובר לכן, לכל היותר, בתקופת הפרה של יומיים או שלושה ימים בלבד;

חומרת ההפרה (סעיף משנה 3) הינה במידה נמוכה לגבי הפרסום באינטרנט, שבו זכו התובעים לקרדיט מלא, ובמידה בינונית לגבי הפרסום בעיתון המודפס, שבו לא זכו התובעים לכל קרדיט בדף הראשי, אך פרטי הצלם צוינו בדף הפנימי, הגם שבאופן שגוי.

הנזק הממשי שנגרם לתובעים (סעיף משנה 4) לטעמי נמוך, וזאת נוכח העובדה שהתובע אישר לנתבעת להשתמש בתמונה אחרת ללא כל תמורה.

על הרווח שצמח לנתבעת מהפרסום (סעיף משנה 5) לא הובאה כל ראיה מטעם מי מהצדדים; הנטל בעניין זה, למצער לבקש מהנתבעת למסור דין וחשבון בהתאם להוראות סע' 57 לחוק זכות יוצרים, מוטל על התובעים, והם לא הרימו אותו.

מאפייני פעילותה של הנתבעת (סעיף משנה 6) מלמדים על דרגת פגיעה גבוה בזכות היוצרים, באשר הנתבעת היא עיתון המופץ בשפה הערבית, ופונה לציבור דובר ערבית.

אשר טיב היחסים בין התובעים לנתבע (סעיף משנה 7) להבנתי, כל אחד מהם (התובעת 1 והנתבעת) פונה לציבור מסוים, ואין ממש תחרות בין השניים; הציבור היהודי, עפ"י רוב, אינו מתעניין בנכתב בעיתונות הערבית, אף הציבור הערבי אינו מתעניין בנכתב בעיתונות המקומית היהודית.

אשר לתום הלב (סעיף משנה 8): בנסיבות הכוללות של המקרה דנן, חוסר תום לבה של הנתבעת לא בא לידי ביטוי רק בעצם הפרסום, אלא גם בחוסר לקיחת אחריות על הדברים לאחר מעשה, לרבות במסגרתו של הליך זה.

הנתבעת הסירה את התמונה באינטרנט. נפסק הסרת התמונה מהאינטרנט בהחלט לא הייתה לפנים משורת הדין (כטענת הנתבעת), אלא נעשתה כצעד מחושב, שקול והגיוני בנסיבות, משהובהר שלא ניתן אישור לפרסומה, וטוב עשתה הנתבעת כשפעלה כפי שפעלה.

במכלול השיקולים והנסיבות, נפסק כי בית המשפט היה יכול לקבל את טענתה של הנתבעת כי הפרסום של התמונה המפרה נעשה בתום לב, לו הייתה הנתבעת ממשיכה לפעול באותו תום לב נטען על ידה, ולמצער – מתנצלת על ההפרה.

נפסק כי לקיחת אחריות מלאה, התנצלות כנה ואמיתית (לרבות על גבי דפי העיתון המודפס) הייתה פועלת לטובתה של הנתבעת ואולם לא כך היה בענייננו.

לאור השיקולים הקבועים בסע' 56 לחוק זכות יוצרים כמפורט לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה, בפרט ההתנהלות הנורמטיבית המצופה ממפר זכויות יוצרים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור