משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: חשיבות תקנון אתר

6 ביולי, 2016,

0 תגובות

תניית שיפוט זר בהסכם באינטרנט - Facebook

תניית שיפוט זר בהסכם באינטרנט - Facebook
תביעה ייצוגית שהגיש אוהד יחיאל בן חמו כנגד Facebook Inc, Facebook Ireland Ltd. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בפני השופטת אסתר שטמר. ביום 10.6.2016 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשה לסילוק על הסף או לעיכוב הליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש, בהתאם לתניית שיפוט בהסכם שימוש באתר (תקנון אתר) שבין הצדדים. 
פייסבוק טענה שלש טענות:
האחת, כי בהתאם להסכם בין הצדדים יש תניית שיפוט זר לבתי משפט בארה"ב בלבד ולהלן נוסחה: "1. עליך לפתור כל טענה, סיבה לתביעה או מחלוקת (להלן "טענה") שיש לך מולנו הנובעת מתוך או קשורה להצהרה או לפייסבוק אך ורק בבית המשפט המחוזי של ארה"ב במחוז הצפוני של קליפורניה או בבית משפט של המדינה הנמצא במחוז סן מטיאו, ואתה מסכים לקבל את סמכות השיפוט האישית של בתי משפט אלה למטרות פסיקה בכל הטענות הללו. הצהרה זו, וכן כל טענה שעלולה לעלות בינך לבינינו, כפופות לחוקי מדינת קליפורניה, ללא קשר להתנגשות בין סעיפי חוק".
 
השנייה, פייסבוק גם טענה כי בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה. בחינת מירב הזיקות והציפיות הסבירות של הצדדים מובילה למסקנה כי הפורום הנאות לדון בבקשה הוא בית המשפט המוסמך בקליפורניה. 
 
והטעם השלישי הוא קיומה של תניית ברירת דין הקובעת כי הדין החל על כל תביעה שבין פייסבוק לבין משתמשיה הוא דין מדינת קליפורניה. משום כך, בקשת האישור המבוססת על הדין הישראלי, ואינה טוענת מהו דין קליפורניה – אינה מראה עילת תביעה. 
 
תוצאות ההליך: הבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף או לעכוב הליכים בה נדחתה. פייסבוק תישא בהוצאות המבקש בסכום של 10,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

סילוק על הסף בהליך של תביעה ייצוגית

נפסק כי אמנם ככלל אין לדון בטענות סף נגד אישור התובענה הייצוגית במסגרת הליך של בקשה לסילוק על הסף, אלא בגדר בקשת האישור עצמה, אולם ענייננו נמנה עם המקרים החריגים שבהם יש לדון בנפרד בבקשת הסילוק. 
כאשר בקשת סילוק מבוססת על טעמים שיש בהם כדי "להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה", ניתן לדון בבקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור.
נפסק כי הואיל וטענות בדבר תניית שיפוט זר וברירת דין הן טענות משפטיות הנוגעות לכל חברי הקבוצה המיוצגת, ראוי לדון בהן תחילה, במסגרת דיון נפרד. 
 

תניית שיפוט זר 

נפסק כי מדובר בחוזה אחיד, שמשמש ציבור גדול בישראל, כאשר ברור שפייסבוק התאימה את האתר לשימוש המשתמשים בישראל בעברית. בין שמדובר בתביעה אישית, ששויה אינו גבוה, ואז ראוי לאפשר את שמיעתה בישראל, שאם לא כן לא תבוא בפני ערכאות כלל, ובין שמדובר בתביעה קבוצתית, בעניינים צרכניים.
 
נפסק כי יתכן שזכותו של בעל קניין, שהפיץ אותו ברחבי העולם, להתדיין במקום מושבו ולא להיגרר למקום מושבם של כל צרכניו, מאבדת ממשקלה כאשר בעל הקנין אינו מפיץ את מרכולתו זעיר פה זעיר שם, אלא בין רוב תושבי המדינה. לא ברור שמשקל זכותה של פייסבוק להתדיין במקום אחד בעולם, כפי שקבעה בחוזים האחידים שהחתימה עליהם את המשתמשים, גבוה ממשקל זכותם של כל המשתמשים לזכות לסעד זמין בארצותיהם. נדמה שמי שמפיץ את מרכולתו כאמור צריך להיות נכון להיתבע בכל מדינה שבה הוא עושה עסקים בהיקף משמעותי. בעיקר כך, כאשר קיים פער כה גדול בין גודלה של פייסבוק בישראל, וכנראה גם שווי עסקיה, לבין כל אחד מן המשתמשים, ואפילו כולם יחדו. הנטל שיוטל על כל אחד מהם להתדיין בחו"ל או לפי הדין בקליפורניה הוא נטל משמעותי, שעלול למנוע את ההתדיינות במקרים רבים. 
 
אפשר להניח שזו גם הסיבה למיעוט הדיון בפסיקה בתניית שיפוט ייחודית בחוזה אחיד, ואם תידון לפי חוקי מדינת ישראל או לפי מקום השיפוט והדין שנקבעו באותה תניית שיפוט. סביר להניח שלא היה עד כה תמריץ אישי לאיש להגיש תביעה מעין זו ולהתדיין בשאלת סמכות השיפוט, שלא במסגרת תביעה ייצוגית. 
לא למותר להוסיף, כי מדובר בעניינים צרכניים לעילא, שמראש בקש חוק החוזים האחידים להגן עליהם. האמנם דוקא כאשר הפגיעה האפשרית מגיעה מחוץ לישראל, אך פוגעת במשתמשים בישראל – יסוג החוק מהגנה על הצרכנים כאן?
 
טענת פייסבוק כי אי אכיפת תניית השיפוט הייחודית תגרום להכבדה עליה נכונה, כנראה. לא הרי התדיינות בנקודה אחת, מקום מושבה של החברה, לפי דיני אותו מקום, כסיכון להתדיינות בכל העולם כולו, בכל פעם לפי דין אחר. אכן, אך ככל שמרכז הכובד עובר מנוחותו של הספק או היצרן לאינטרס המקביל של הצרכן, ואולי אף נוטה לטובתו – חוסר הנוחות האינהרנטי של הספק יילקח בגדר שיקוליו מראש. הואיל והוא נובע מאופי עסקיו, נדמה שעליו להביאו בחשבון במערך הכולל של העסקאות. 
 
מכל הנימוקים שלעיל סבר בית המשפט כי יש לבחון את התניה על פי הדין הישראלי. 
 

חוק החוזים האחידים

סעיף 5 (א) בחוק החוזים האחידים קובע: 
"תנאי בחוזה אחיד השולל או המגביל את זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות – בטל.
סעיפים 4(8) ו-4(9) בחוק החוזים האחידים קובעים: 
"4. חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים:
...
(8) תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסויימות בערכאות משפטיות, או הקובע כי כל סכסוך בין הספק והלקוח יידון בבוררות;
(9) תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך";
 
נפסק כי במקרה זה מדובר בתאגיד בינלאומי, שמפעיל אתר חברתי עולמי ונותן את שירותיו למיליוני צרכנים בישראל. לצורך כך פייסבוק מפעילה ממשק בשפה העברית והסכמי המשתמש מתורגמים לעברית.  
טענת פייסבוק כי התעלמות מתנית השיפוט תקנה יתרון בלתי מוצדק לתובע שכבר צמחה לו טובת הנאה משמעותית מהשירות של פייסבוק שניתן לו בחינם, אינה יכולה לעמוד: פייסבוק בוודאי מרוויחה רווח כספי מן השימוש באתר, בין היתר מפרסום. ממילא אין בעובדה כי השירות ניתן בחינם כדי להקנות לה חסינות מהתדיינות בישראל, על פי הדין הישראלי. 
אף אם לפייסבוק אינטרס בריכוז התביעות נגדה במקום מושבה של חברת האם, יש להציב אינטרס זה אל מול האינטרס של קבוצת צרכנים גדולה בישראל. משקלו פוחת בשל פער הכוחות המובנה בין הצדדים והיותו של ההסכם חוזה אחיד. 
 
תכליתה האמיתית של תנית השיפוט והדין הזר היא להרתיע את הלקוח הישראלי מפני מימוש זכויותיו המשפטיות (השווה: רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז (4) 473, 480 (2003)). 
על כן סבר בית המשפט כי לכל הפחות מדובר בתניה שחזקה שהיא מקפחת (סעיפים 4(8), 4(9) בחוק). 
בנוסף נפסק כי אין בסכום התביעה (400 מליון דולר) פיחות מעצמת תניית השיפוט וברירת הדין שבתנאי המקפח לכאורה: סכום התביעה נוצר מחיבור כל תביעות הקבוצה יחדו, ולאחר שכל המשתמשים חתמו על ההסכם שבו תנאי מקפח. 
 
במידה רבה מוציא חוק החוזים האחידים את החוזה האחיד בעל התניה המקפחת מגדר משפחת החוזים, שכן מסקנת החוק היא שאין לכבד תניה מסוג זה. אכן, תניית שיפוט בחוזה אחיד אינה "תניה מוסכמת", ומשום כך יש לבחון אותה באופן אחר מתנית שיפוט בחוזה "רגיל", ששני הצדדים הסכימו אודותיה באופן אמיתי (חוזים אחידים, 411).  
 
משום כך אין להתחשב בתניה המקפחת כלל, גם לא כעילה לסילוק בקשת האישור על הסף. לענין זה דין דומה לתנאי בענין סמכות השיפוט, שחלה עליו חזקת קיפוח מכח סעיף 4(9) ולתנאי ברירת הדין, שחלה עליו חזקת קיפוח מכח סעיף 4(8) או מכח סעיף 3 בחוק החוזים האחידים, שלפיו יבוטל תנאי מקפח שמעניק יתרון בלתי סביר לספק, בשים לב לכלל תנאי החוזה ולנסיבות אחרות. 
 
נפסק כי חזקת הקיפוח שבעצם תניית השיפוט וברירת הדין לא נסתרה. בשים לב לכל תנאי החוזה, התניה גם מעניקה יתרון בלתי סביר לספק. על כן אני קובעת כי מדובר בתנייה מקפחת שדינה להתבטל. 
 

פורום לא נאות 

דוקטרינת הפורום הבלתי נאות מאפשרת לבית המשפט לבחור שלא להפעיל את הסמכות המוקנית לו, אם השתכנע כי קיים פורום אחר, זר ו"טבעי" יותר להכרעה בסכסוך. לצורך החלת הדוקטרינה, יש להידרש לשלושה מבחנים: מבחן "מירב הזיקות"; מבחן הציפיות הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות; ומבחן השיקולים הציבוריים.  
 
בית המשפט סבר כי הפורום הנאות לדון בתובענה הוא בישראל. 
 
אכן, קיימות זיקות גם לפורום הזר. כך למשל, המשיבות הן חברות זרות שמאוגדות בארה"ב ובאירלנד; מקום מושבה של פייסבוק ארה"ב הוא במדינת קליפורניה; מסמכי האתר כתובים בשפה האנגלית; והפעולות הנטענות המיוחסות למשיבות, נעשו לכאורה על גבי שרתים שמצויים מחוץ לישראל. 
ואולם נפסק כי קיימות זיקות משמעותיות אחרות לפורום הישראלי: פייסבוק מפעילה ממשק בשפה העברית הפונה לקהל הישראלי; לפייסבוק מיליוני משתמשים ישראליים; מסמכי האתר שאותם נדרשים המשתמשים לאשר מתורגמים גם לשפה העברית; פייסבוק מאפשרת פרסום בעברית; עילות התביעה מתייחסות למשתמשים הישראלים של פייסבוק; ההודעות הפרטיות נשלחו על ידי משתמשים מישראל; וכפי שנאמר ועוד יובהר, הדין שיחול על התובענה הוא הדין הישראלי.  
עדי פייסבוק מצויים מחוץ ישראל ואילו עדי המבקש מצויים בישראל, כך שהקושי בהבאתם לדיון זהה ביחס לשני הפורומים. 
במדינת קליפורניה מתנהלת תביעת Matthew Campbell v. Facebook, Inc., שדומה מאוד לענייננו (כנראה למעט העילה של אי הקמת מאגר מידע כנדרש בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981). עם זאת, הואיל והגדרת הקבוצה בבקשת האישור שם מתייחסת לתושבי ארה"ב בלבד, פסיקה שם לא תועיל כאן. 
נפסק כי  גם בחינת הציפיות הסבירות של הצדדים מוליכה למסקנה דומה. ברע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG [פורסם בנבו] פסקה 19 (29.1.2009) נקבע לענין זה כך:
" ...ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם ובינם לבין פרטים במדינות שונות גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא כי הם עלולים להיתבע באחת מן המדינות בהן הם פועלים. גוף מסחרי אשר פועל מול גורמים שונים בעולם לוקח במסגרת שיקולי הכדאיות הכלכליים לפעילותו במדינה פלונית את הסיכון כי ייתבע בה לדין. הדברים נכונים הן באשר לחברות בינלאומיות הפועלות בישראל והן באשר לחברות ישראליות הפועלות בחו"ל [ראו: עניין הגבס הנ"ל, בעמ' 115; ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ, פ"ד כא(2) 243, 251 (1967); ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.9.2007) (להלן - עניין אשבורן), פסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט א' גרוניס]. במקרה שלפניי המשיבה 1 הינה קונצרן תיירות בינלאומי אשר משווק שירותי תיירות למקומות שונים בעולם ומשכך, סבורני כי לנוכח נפח הפעילות הבינלאומי הגדול שאותו מנהלת המשיבה 1 הסיכון כי תתבע לדין באחת מן המדינות בהם היא פועלת הינו צפוי". (שם, בפסקה 19; ההדגשה שלי– א"ש).
 
נפסק כי הדברים יפים גם לענייננו.  
 
אמנם תנאי השימוש שהמשתמשים נדרשו לאשר כללו גם את תניית השיפוט, אולם לאחר שנפסלה, אין ללמוד ממנה דבר, בפרט לא אודות ציפיית הצדדים. בתנאי השימוש האחרים אין די ללמד כי הציפייה הסבירה היתה לניהול ההליך בקליפורניה. אדרבא, עילת התביעה המשותפת לכל הישראלים המשתמשים בפייסבוק מובילה לציפיה סבירה בדבר התדיינות בישראל דווקא.  
הטענה בדבר "יירוט" ההודעות האלקטרוניות של תושבי ישראל מחוץ לישראל אינה יכולה להכריע. מדובר במקום שבחרה בו פייסבוק מסיבות כלכליות ועסקיות שונות, וככל שאינו מצוי בקליפורניה או בישראל – כנראה מסיבות שאינן קשורות כלל לנושא התביעה שלפני. 
ובאשר לשיקולים ציבוריים: סבר בית המשפט כי הפורום הישראלי הוא "הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה" (עניין ארבל, בפסקה 17). לפורום זה יש אינטרס לשמוע טענתם של ישראלים שנפגעו לכאורה מפעילות של תאגיד בינלאומי הפועל בשוק הישראלי באמצעות האינטרנט, ולאפשר להם להתדיין בישראל. מסקנה אחרת תפגע קשות בצרכן הישראלי (עניין PayPal, בפסקה 20). 
 
 

ברירת הדין 

פייסבוק טענה גם למחיקה על הסף מחמת שהמבקש לא טען את דין החוזה, שהוא הדין בקליפורניה. על כן אבחן להלן מהו הדין שיחול על בקשת האישור, המושתתת הן על עילות חוזיות הן על עילות נזיקיות, וכללי ברירת הדין שונים. 
 

ברירת הדין בחוזים 

בבג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד סב(3) 264, פסקה 18 (2007)) קבע המשנה לנשיאה, השופט ריבלין: 
"כללו של דבר, המבחן המקובל לברירת הדין בדיני חוזים הוא מבחן הסכמת הצדדים, ובהיעדרה – מבחן "מירב הזיקות", כאשר תוצאת המבחן עשויה להיות מושפעת משיקולי מדיניות רחבים יותר המשרתים אינטרסים נורמטיביים כלליים. בהפעלתו של המבחן, עשויים להשתנות, כמובן, טיבן ומשקלן של הזיקות אשר תיבחנה, וזאת בהתאם לדינים הספציפיים שתחולתם נבחנת ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות של חוזה נתון. ככלל, ואין אנו באים לגבש רשימה ממצה, נראה כי יש לבחון את זיקתו של החוזה לדין מסוים בשים לב למקום כריתת החוזה, למקום עריכת המשא ומתן קודם לכריתתו של החוזה, למקום ביצועו (היחיד, העיקרי או השגרתי) של החוזה, לזהות הצדדים לחוזה (ובתוך כך מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית), לשפת החוזה, למטבע התשלום, למקום תשלום המיסים ולכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם. באיתורן של זיקות אלו ובקביעת משקלן, אין מניעה כי בית-המשפט יתחשב בשיקולי מדיניות כלליים של השיטה המשפטית ובעקרונות היסוד של התחום החוזי שלגביו מתבקשת ברירת הדין. בהיעדרן של זיקות קונקרטיות, יכול בית-המשפט להיזקק לזיקות אובייקטיביות של החוזה, קרי הדין המוחל על חוזים דומים, בין צדדים דומים, ובנסיבות דומות".
 
נפסק כי כאמור לעיל בפרק הפורום, בעניינו בחינת כלל הזיקות של החוזה מובילה למסקנה כי יש להחיל על התובענה את הדין הישראלי. 
 

ברירת הדין בנזיקין  

בדיני נזיקין, הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל זה נקבע חריג המאפשר הימנעות מהחלת הכלל כאשר הדבר נדרש משיקולים של צדק. החריג יופעל רק במקרים נדירים, שבהם קיימת מדינה אחרת בעלת קשר הדוק יותר באופן משמעותי לעוולה (ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 373 – 374 (2004)).
 
בית המשפט סבר כי העוולות הנטענות בוצעו  גם בישראל, וגם משום כך הדין החל עליהן הוא הדין הישראלי.  
הטענה העיקרית בבקשת האישור היא כי פייסבוק מיירטת את ההודעות הפרטיות הנשלחות על ידי המשתמשים הישראליים ועושה שימוש פסול בתוכנן. פעולת היירוט מתבצעת אמנם בשרתים המצויים מחוץ לישראל, אולם תחילת העוולה בכך שמשתמש מישראל שולח הודעה פרטית בישראל למשתמש אחר. פעולת שליחת ההודעה נעשית תמיד ממקום מושבו של המשתמש ולא ממקום הימצאות השרתים. פייסבוק היא שבחרה במיקום השרתים, כעניין טכני מסחרי שנתון לשיקול דעתה, כמובן. 
על כן, תחילת העוולה בוצעה בארץ, ובהתאם להלכת יינון – יש להחיל עליה את הדין הישראלי.   
מכל מקום ברי כי העוולה של אי רישום מאגר מידע, ככל שתוכח – היא עוולה בדיני ישראל, משום אי הרישום בישראל, ולכן, ככל שבוצעה, בוצעה בישראל. בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשת פייסבוק ולראות בהוספתה לכתב התביעה תכסיסנות על מנת להבדיל תביעה זו מתביעת Campbell. 
 

פיצול הדיון בין מדינות שונות

הצדדים טענו גם לאפשרות שיחול דין שונה על התביעה כלפי פייסבוק אירלנד מאשר על התביעה כלפי פייסבוק אינק, וגם לכך שיחול דין שונה לעילות התביעה שבנזיקין מאשר לעילות התביעה שבחוזים. האפשרות שהדיון יפוצל היא רק אחת משלל הנסיבות שנבחנות במקום שכתוצאה מריבוי תובעים או נתבעים עלול להיגרם פיצול בסמכות השיפוט (רע"א 8135/12 Nantucket Ltd נ' עמיקם דורון [פורסם בנבו] פסקאות 17,20  (28.10.13)).
לאור המסקנות שלעיל שוב אין צורך לדון באפשרות זו. אומר רק, כי התנאי המקפח יחול רק ביחסים עם פייסבוק אירלנד, שרק עמה חתם המבקש על הסכם הצטרפות. בית המשפט לא קיבל את טענות פייסבוק כי יש להתייחס לשתי המשיבות יחדו, שכן פייסבוק עצמה היא שהחליטה על אופן ההתקשרות; היא שהחליטה על חלוקת העולם למשתמשים מקנדה וארה"ב מחד גיסא, שעליהם יחול דין אחד בהסכם ההצטרפות, ולמשתמשים משאר חלקי העולם מאידך גיסא, שעליהם יחול דין אחר בהסכם ההצטרפות. יש להניח שמסיבות כבדות משקל החליטה פייסבוק להבחין בין המשתמשים ואולי גם בין ההכנסות ברחבי העולם. לא ראיתי מדוע תוכל להשתמש בחלוקה כרצונה, לצרכים מסוימים, ולהתנגד להחלתה לצרכים אחרים, שההבדל ביניהם לא הוסבר.
 
לא ברור אם האבחנה בין עילות התביעה הנזיקיות שבבקשת האישור לבין עילות התביעה החוזיות משמיעה פיצול דיון דוקא: ראשית, משום האמור לעיל, שלפיו הפורום הנאות והדין הנאות הוא בישראל הן בתביעה החוזית, הן בתביעה הנזיקית. שנית, "...כאשר צדדים נקשרו בחוזה, אזי גם אם קיימות עילות תביעה "לבר-חוזיות", הרי שאם הן קשורות עם החוזה ונשענות באופן ישיר על היחסים העסקיים-חוזיים בין הצדדים, אזי ברגיל יש לראותן כחלק מהתביעה החוזית (ראו עניין  סנקרי בעמ' 77-78; עניין אדרת שומרון, בעמ' 611) (ענין סאמיט פאנד בפסקה 21). 
 
על כן, נפסק כי הסיכון בדבר פיצול הדין אינו משמעותי, ואין לו השפעה על ההחלטה. 
 

14 ביוני, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בצילום ולשון הרע

תביעה שהוגשה על ידי עומר כרמון כנגד קו מנחה שירותי מידע ותקשורת בע"מ (תפוז), צחי פלג, טל ברנע ודן רופ. הנתבעים 2, 3 הגישו כנגד התובע תביעה שכנגד. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אהוד שוורץ. ביום 19.5.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
על הצדדים: התובע צילם תמונה. הנתבעת 1 עוסקת בהפעלת פורטל הפרומים "תפוז אנשים". הנתבע 2 בעל אתר אינטרנט בשם "התחזית" וכן פעיל וותיק בפורום. הנתבע 3 שותפו של הנתבע 2 להפקת האתר "התחזית" ופעיל בפורום.  הנתבע 4, חזאי מזג אויר ומגיש בטלוויזיה.
 
העובדות: התובע הגיש תביעה כספית ע"ס 300,000 ₪ כנגד הנתבעים כדלקמן: 200,000 ₪ כנגד הנתבעים 1-3 בעילת לשון הרע. 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים כדלקמן:  80,000 ₪ כנגד הנתבעים 2-3 , 20,000 ₪ כנגד הנתבע 4.
 
הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד ע"ס 50,000 ₪ ובגין נזקים שנגרמו משימוש לרעה בהליכי בית משפט.
 
לטענת התובע, הנתבע 2 העלה תמונה שלו לפורום ללא רשות ונתן קרדיט לאדם אחר. התובע פנה בבקשה לנתבע 2, על מנת שיסיר את יצירתו, אך נתקל בסירוב. נטען גם כי הנתבעים 2-3 השמיצו את שם ההתובע – בין היתר על ידי פרסום סרטון משמיץ.
גם הנתבע 4 עשה שימוש בתמונה בעמוד פייסבוק. התובע פנה בבקשה לנתבע 4, על מנת שיסיר את יצירתו, אך לא זכה לתשובה.
 
נטען גם כי התובע פנה מספר פעמים לנתבעת 1, כדי שיסירו את התמונה, הנתבעת 1 חסמה את פעילותם של הנתבעים 2 ו-3 בפורום, לאחר פרסום הסרטון המכפיש והדיון לגביו בפורום, אך חסימה זו בוטלה לאחר יומיים, ולאחר שהנתבעים 2 ו-3 פרסמו התנצלות כלפי חבר פורום אחר, אשר הושמץ על ידם, כאמור לא פורסמה התנצלות כלפי התובע.
 
תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבעים 2-3 מתקבלת בחלקה. בית המשפט חייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע, פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪. בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך  10,000 ₪.
 
נפסק כי התביעה שכנגד נדחית.
 
נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית. בית המשפט חייב את התובע לשלם לנתבע 4 הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

מנגנון הודעה והסרה בתקנון אתר 

נפסק כי מעיון בתקנון – תנאי שימוש באתר (נספח 3 לכתב הגנה של הנתבעת 1) בסעיף 2, עולה כי קיים מנגנון הודעה והסרה, אשר במסגרתו גולש מוזמן לפנות אל תפוז באמצעות עמוד יצירת הקשר ולדווח לתפוז על התוכן שלטענתו פוגע בזכויותיו.
 
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת 1, כי התובע לא פעל כמתחייב בתקנון. פנייה בהתאם לתקנון לא הייתה בענייננו. נעשתה פניה כללית של התובע, התובע שאינו מפנה להודעה ספציפית מתוך 47 ההודעות שהיו בשרשור, וכאשר עולה מעדותו של נציג הנתבעת 1, כי בתפוז יש מאות פורומים, ובפורום הספציפי , בתקופה הרלוונטית היו אלפי הודעות, ולא מצופה מהנתבעת 1 להיות "משטרת מחשבות" של הגולשים, לרבות התובע.
 
התובע היה אמור לבצע פניה בהתאם לתקנון בו מצורף הקישור הרלוונטי , לציין את במפורש את העילה המשפטית , ולפרט את הסיבות בגינן מתקיימות העילה המשפטית המצוינת, מה שלא נעשה בענייננו, ואף הגיב בציניות ובנימה ביקורתית כלפי התשובה שקיבל מטעם תפוז, שלא הייתה חייבת לעשות כן בהתאם לתקנון. אולם ברור שע"מ לברר את פנייתו ביקשו את הקישור המתאים. ושוב בתגובה ביקורתית השיב, והגם שעדיין אינו מפרט את שנדרש ממנו בהתאם לתקנון. ואף מתגובת הנהלת הפורום עולה כי לא ברור להם על מה טרונייתו של התובע. 
חרף פנייתו החסרה של התובע, הנתבעת 1 הגם שלא הייתה חייבת שיתפה פעולה ודרשה פרטים נוספים , אולם התובע, בגישתו הביקורתית, מסר הפרטים טיפין טיפין, כשלשיטתו נפגע כל העת, אך בהתנהלותו תורם תרומה משמעותית לחוסר יכולת לטפל בכיאות בעניין.
 
בנוסף, סבר בית המשפט שיש גם לדחות את הטענות ללשון הרע ונוכח סעיפים 11 ,14, ו- 20 לתקנון.
בהם נקבע  כי לתפוז אין אחריות במצב דברים שבו מועלה תוכן שעלול להוות הפרה של זכויות של גולש אחר או פגיעה בפרטיותו או פגיעה כמובנה בחוק לשון הרע, ולשם כך קיים מנגנון ההודעה וההסרה. 
 
כאמור מסעיפי התקנון עולה כי תפוז אינה אחראית לתוכן המפורסם על ידי הגולשים, ואינה אחראית לתוכן, לצורה, למהימנות, לאמינות ולדיוק של תכני גולשים, ובכלל זה אינה אחראית לפגיעה או להפרה זכויות צד שלישי או הפרה של הדין בקשר עם תכני גולשים או בקשר עם שימוש כלשהו של גולש בפורטל, (ס' 14 לתקנון ) נטען כי התכנים אשר חשופים לצפיה ושימוש ע"י כל גולש אחר ברשת, הרי שתפוז אינה אחראית לאבטחתם, לכל נזק, אובדן, הפסד או הוצאה שיגרמו לגולש או לצד שלישי כלשהו כתוצאה מכך, תפוז איננה אחראית לתגובות שיעוררו תכני גולש או לשימוש שיעשו אחרים בתכני הגולשים. 
 

אחריותו אתר אינטרנט ללשון הרע שמבוצע ע"י גולש

בית המשפט איזכר כי ביחס לאחריותו של אתר אינטרנט בגין לשון הרע שמבוצע ע"י גולש המשתתף בפורום המנוהל ע"י האתר, נקבע ע"י כב' השופטת אביגיל כהן  בפס"ד תא (ת"א) 14303/08 רבקה פלח-חנות "בייבי פלוס" נ' פלונית, פסקה 10, [פורסם בנבו]:
" הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע, אשר יכול להקנות אחריות שכזו, הוא סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו: "אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת". המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן - עתון) וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור". ב"כ התובעת יוצא ככל הנראה מנקודת הנחה ולפיה יש להחיל על אתר אינטרנט אחריות שיש להחיל על כל אמצעי תקשורת אחר, אך לא מתמודד כלל בסיכומיו (ולא בכל מקום אחר) עם העובדה שלפיה הפסיקה קובעת, כי אין להחיל על אתר אינטרנט אחריות לפרסום בהתאם לסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
פסק דין מקיף בעניין זה ניתן ביום 28/10/08 בבית משפט השלום בתל אביב על ידי כב' השופטת תמר אברהמי בת.א. 51859/06 עו"ד שמעון דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, [פורסם בנבו], שם עסקה התביעה בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אשר הופעל על ידי הנתבעת. (בהתאם למחשב ביהמ"ש לא הוגש ערעור על פסה"ד). בפסק הדין נותחה הפסיקה אשר עסקה בנוגע לאחריות אתר אינטרנט מכח סעיף 11 לחוק. כך למשל היתה התייחסות לת.א. (כ"ס) 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, [פורסם בנבו], (להלן: "פס"ד בורוכוב")  שם קבע כב' השופט רמי אמיר כי אתר אינטרנט אינו "אמצעי תקשורת" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. (ראה סעיפים 37 - 43 לפסק דינו).
יודגש, כי אני מציינת דווקא את פס"ד בורוכוב כיוון שזהו פסק הדין אשר הוזכר במפורש בכתב התביעה (סעיף 26) וב"כ התובעת מבקש לבסס מכוחו את האחריות  של הכללית בגין עוולת הרשלנות, אך לא צוין, ולו ברמז בכתב התביעה או בסיכומים, כי אותו פס"ד שלל  במפורש ובהרחבה חבות של אתר אינטרנט לפרסום שנעשה ע"י גולש צד ג', מכח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע. יפה לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת רות רונן ת.א (שלום ת"א) 37692/03 סודרי נ' שטלריד  [פורסם בנבו], שם קבעה כב' השופטת כי אתר אינטרנט אינו אמצעי תקשורת לצורכי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר מכונה: "חוק הטוקבקים" (הצעת חוק אחריותן המשפטית של הנהלות אתרי האינטרנט על דברי הגולשים המגיבים באתריהן [תיקוני חקיקה]) התשס"ח – 2007, במסגרתה הוצע לתקן את סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע ולכלול בהגדרת "אמצעי תקשורת", גם אתר אינטרנט שמספר הכניסות החודשי אליו הוא לפחות 50,000 כניסות בממוצע ליום. אך כאמור, החוק עדיין לא תוקן וסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע לא כולל אתרי אינטרנט ולא מטיל חבות על אתר אינטרנט בנוגע לדברים שנכתבים על ידי גולשים בפורומים או בתגוביות (טוקבקים)."
 
נוכח הנקבע לעיל לעניין התקנון וכן הפסיקה, ולפיה אין לראות במי שמעמיד את הבמה לרשות הטוקבקיסטים, כאשר ניתן לראות במובחן, כי מדובר בטוקבקים ולא בחלק מגופן של כתבות, משום "אמצעי תקשורת",  לצורך סעיף 11  לחוק איסור לשון הרע, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.
 

זכות יוצרים בתמונה

נפסק כי לתובע זכות יוצרים בתמונה נשוא התובענה, כמובנה על פי סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים התשס"ח-2007. כמו כן העובדה כי התמונה הועלתה לאינטרנט, באופן המאפשר גישה לכל גולש ברשת, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכויות התובע בתמונה.
 

תום לב בשימוש בתמונה 

הנתבע 2 הסביר בחקירתו כי ראה את התמונה בפייסבוק, והעלה אותה בתו"ל בתפוז, ומשם לתחזית שלו, טוען כי נתן קרדיט לצלם אחר,  אליו פנה יממה קודם, ומבלי שידע ששייכת לתובע, באשר לא היה מוטבע על התמונה סימן מזהה של התובע, ולא יכול היה לדעת של מי התמונה.
אולם נפסק כי הנתבעים נקטו בכל האמצעים כדי לברר מי בעל הזכויות התמונה. התנהלות הנתבע 2 לפני פרסום התמונה, מלמדת כי פנה לצלם אחר, בשם דניאל נגאוקר, וזה נתן לו אישור, וכך פעל הנתבע 2.  נפסק כי מבחינת הנתבעים, הבדיקה הספיקה לאותו שלב, ושעה שקיבלו אישור מאותו צלם לפרסם התמונה, ואכן ניתן  לו הקרדיט בהזדמנות הראשונה. לא ניתן היה לצפות מהנתבעים לבצע חקירה מקיפה נוספת, ומעבר לבדיקה שבוצעה. 
 
בעידן של מרחב ממוחשב, כאשר הודעות (כגון: תמונות, מסרים וכו' ) מועברים במהירות למשתמשים רבים, סבר בית המשפט כי לא ניתן לצפות שיתבצעו חקירות אינסופיות למקור מידע, ומעבר לבדיקה סבירה, כפי שנעשה בעניינו. 
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבע 2, שפעל בתום לב.  
בנוסף נפסק כי השימוש בתמונה לא היתה לצורך שימוש מסחרי, השימוש בתמונה הוא אגבי, אומנם קשורה לסוג האתר, אך אינה מהווה עיקרו שהוא מתן התחזית.
פרסום התמונה , ומתן הקרדיט לצלם אחר, נבע מטעות, שנעשתה בתום לב ומשכך סבר בית המשפט כי לא הייתה במקרה זה הפרה. 
 
נפסק כי התביעה חרגה מהפרופורציות הדרושות לצורך הגנת זכויותיו של יוצר, גם אם ניתן היה לראות במעשי הנתבעים הפרה, הרי שזו הייתה הפרה שנעשתה בתום לב,  לפרק זמן קצר, ולהיקף חשיפה מוגבל, שעה שהתובע בעצמו העלה את התמונה לאינטרנט כמה ימים קודם ולפורום רחב, ואין ספק כי הייתה לו כוונה שהתמונה תיחשף, ואין להשית על הנתבעים 2-3 תשלום פיצוי, שכן ההפרה נעשתה כאמור בתום לב.
 

לשון הרע 

נפסק כי יש לבחון האם הדברים שנכתבו בפורום ושנאמרו בסרטון נשוא התביעה, נכנסים לגדר עוולת לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן "החוק"). סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע היא "דבר שפרסומו עלול" להביא לאחת מארבע החלופות הבאות: האחת, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", השנייה, "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו", השלישית, "לפגוע באדם שמשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו", הרביעית, "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
 
לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:
"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."
בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."
 
בית המשפט סבר כי תוכן הדברים שנכתבו  בפורום ושהופצו בסרטון, נכנסים לגדר התיבה "לשון הרע" כמשמעותה לפי סעיפים 1(1),(2) ו (3) לחוק. הדברים המיוחסים לתובע עלולים בהחלט לבזותו כאמור בסעיף 1(2) ואף היה בהם בכדי לפגוע במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו כעיתונאי. 
 
אין חולק כי הדברים המתוארים בהקשרו של התובע הנם לא קלים. הדברים נכתבו בפורום בו משתתפים עשרות של גולשים, ובסרטון בו צופים  עשרות  אם לא מאות ואף יותר, ברשת, ועומדים הם בגדר פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. לפיכך, התוצאה הנה כי הדברים מהווים לשון הרע לפי סעיפים 1 ו 2 לחוק. 
 
לאחר שנקבע כי עסקינן בדברים שנכתבו ושנאמרו בסרטון ושתכנם ותפוצתם מתגבשים לכדי עוולת לשון הרע נכנסים אנו לגדר השלב השלישי שבמסגרתו אנו נדרשים לבחון באם הנתבע נהנה מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. 
 

הגנות בפני טענת לשון הרע

הנתבעים 2-3 נסמכים על ההגנות המנויות בסעיף  15 (1) ו- 16 לחוק איסור לשון הרע. 
סעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע קובע :
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;"
 
סעיף 16 (א) קובע :
"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
 
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (פורסם בנבו), מונה כב' השופט ריבלין בסעיף 32 לפסק הדין, מספר שיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר בודקים באם פרסום נעשה בתום לב. כך למשל בודקים את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום, את נושא הפרסום ומושאו, מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת. באותו פסק דין ציינה כב' השופטת פרוקצ'יה, (סעיף 22 לפסק הדין) כי משמעות "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינה אחידה ומביאה ציטוט מספרו של שנהר, דיני לשון הרע  בעמ' 260:
"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".
 
באשר לכוונה העומדת מאחורי הפרסום, לטענת התובע  הדברים מהווים לשון הרע, והכל כדי לפגוע בו., במוניטין שלו ובשמו המקצועי הטוב. הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי המונח טרול אין בכינוי זה כל השפלה  ולא ניתן למצוא בו ביזיון של התובע, נטען כי הדברים נאמרו בתום לב, ובסופו של יום לא פורסם כל טור באתר "מאקו" והפרסום אינו חורג מתחום הסבירות. 
 
בית המשפט פסק כי לא יכולות לעמוד לנתבעים 2-3 ההגנות הנטענות.
 
כאמור הדברים התחילו במסגרת הדיון באותו פורום , וכשברקע פרסום התמונה נשוא התביעה.
 
ככל שהדברים היו נעצרים במסגרת אותו דיון בפורום, ושלא נסתרת מעיני העובדה, שגם לתובע הייתה תרומה להתפתחות הדברים באותו דיון, כאשר מיד החל לאיים בהגשת תביעות משפטיות, ושגרר אחריו תגובות מצדם של גולשים אחרים נוספים, ולא רק מצד הנתבע 2, ניתן היה להחיל את ההגנות המנויות, אך שעה שהנתבע 2 יחד עם הנתבע 3 בחרו להמשיך ולהשתלח בתובע בסרטון שעלה לאתר, אין ספק כי הדברים נעשו שלא בתום לב, וחרגו מתחום הסבירות.
בנוסף הנתבעים להגנתם טענו, כי בסופו של יום לא פורסם טור באתר "מאקו", אולם לא היססו לפנות למעביד של התובע , ובוודאי שאין לראות בפניה יזומה שכזו תום לב נטען. 
 
לסיכום כל האמור לעיל , נפסק כי כי יש לחייב את הנתבעים 2-3 בפיצוי בגין לשון הרע.
 

פיצוי בגין לשון הרע

כב' הנשיא ברק  ברע"א 4740/00  אמר נ' יוסף פ"ד נ"ה(5) , 510, 525, קובע בפסקה 17:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." 
 
בנסיבות, וכאשר חילופי הדברים בין הצדדים, התפתחו על רקע פרסום התמונה, שנקבע  שהועלתה בתו"ל, תוך מתן קרדיט לצלם אחר, ובליווי מחמאה, וכאמור להתנהלות התובע, היתה תרומה להתפתחות הדברים במסגרת הדיון בפורום, ותוך שבית המשפט לא התעלם מתחושותיו הסובייקטיביות לדברים שנאמרו כלפי התובע, אולם הנתבעים לא אמרו די, והמשיכו להשתלח בתובע , בחוסר תו"ל , במסגרת הסרטון שהועלה באתר. החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים 2-3 , ביחד ולחוד , לשלם לתובע פיצוי בגין לשון הרע בסך 30,000 ₪.
 

הגנת מפר תמים בזכויות יוצרים

בית המשפט קיבל את טענותיו העובדתיות של הנתבע 4 לגבי דרך קבלתו את התמונה, והעלאתה בפייסבוק הציבורי שלו שאינו למטרות רווח, משכך סבר בית המשפט כי ביחס לנתבע זה אכן התובע, באופן שהעלה את התמונה בפורום רב משתתפים, וכאשר לנתבע לא היה כל יסוד להניח שנדרש אישורו לענין זכות היוצרים, וכאשר הגיעה אליו במסגרת קבוצת ווטסאפ, של מתענינים בתחום , ושמועלים בה מדי פעם תמונות מסוג זה, ולא נדרש קרדיט בגינן, שהתובע, הגם שבעל הזכות בתמונה, זנח את זכותו בענין. 
 
בית המשפט גם סבר כי הנתבע 4 חוסה תחת ההגנה המנויה בסעיף 58 של "מפר תמים". סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים תשס"ח -2007 קובע :"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה"
 
ובמובן כפי שהובהר לעיל , ונוכח אופן העלאת התמונה מחד ע"י התובע , ומאידך השימוש שעשה בה
הנתבע , שאינו שימוש מסחרי , וכאשר בית המשפט קיבל את דברי הנתבע 4, שלו ידע בענין מלכתחילה היה מסייע לתובע לפרסם התמונה שכן מדובר בתמונה יפה.
 
לענין הפניה בענין , קיבל בית המשפט את הטענה כי הנתבע 4 לא ראה את הפניה שנשלחה אליו, וזאת כיוון שאינו קורא את עשרות ההודעות הנשלחות לעמוד הפייסבוק,  יחד עם זאת המקרה דנן מלמד שעל הנתבע 4, למצוא דרך למשלוח וקבלת הודעה בנוגע לטענת הפרה שכזו, בהן מעיין, מאידך על התובע היה לפנות בערוצים נוספים ומשפנייתו בפייסבוק לא נענתה. בנסיבות אין ההודעה שנשלחה בענין מספקת.  
 
על כן נפסק כי התביעה כנגד הנתבע 4 נדחית.
 

26 באפריל, 2016,

0 תגובות

היתר המצאה לחו"ל בגין הפרה שהתבצעה באינטרנט - ערעור

היתר המצאה לחו
ערעור שהגישה חברת פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ כנגד חברת Amazon .com.inc, מעבדות קסמי מלכת שבא - מוצרי קוסמטיקה מים המלח בע"מ, AAA Invest net.Ltd, ישראל נטגייד בע"מ וחסיה סטבינצקי. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת עפרה צ'רניאק. ביום 25.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: ביום 17.10.2013 הגישה פרימייר תביעה כנגד המבקשת (להלן: אמזון)  וארבע נתבעות נוספות, הן המשיבות 5-2 בהליך דנן, אשר עניינה שיווק מוצריה של פרימייר בפלטפורמות מסחר שונות באינטרנט, אשר המשיבות מנהלות. כחודשיים וחצי לאחר הגשת התביעה, הגישה פרימייר בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת שתוכל להמציא את כתב התביעה לאמזון במקום מושבה בארצות הברית. ביום 1.1.2014 ניתן לפרימייר היתר ההמצאה במעמד צד אחד, ובהמשך לכך, ביום 3.6.2014 הגישה אמזון בקשה לביטול היתר ההמצאה. 
 
ההחלטה הראשונה – ביום 19.3.2015 החליטה הרשמת בבית המשפט המחוזי בשתי הבקשות – זו של אמזון וזו של פרימייר יחד. ראשית, היא דנה בבקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט וקבעה כי יש לקבלה, מן הטעמים הבאים: מאחר שאין בידי פרימייר עילת תביעה טובה כנגד אמזון; משום שלא מתקיימת אף אחת מן החלופות המנויות בתקנה 500 לתקנות; וכן מאחר שישראל אינה הפורום הנאות לבירור התביעה. בהמשך, דחתה הרשמת את הבקשה להכרה בתקפות ההמצאה בכנס, נוכח קביעתה כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה וכן משום שמדובר בניסיון ל"שיפור עמדות" המהווה, כך נקבע, שימוש לרעה בהליכי משפט.
 
להחלטה הראשונה ראו - תא (מחוזי ת"א) 30008-10-13.
 
ביום 19.4.2015 הגישה פרימייר ערעור על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי (ע"ר 28760-04-15, [פורסם בנבו] השופטת ע' צ'רניאק). ביום 21.5.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה הראשונה תבוטל בכל הנוגע להכרעה בשאלת תוקפו של היתר ההמצאה שניתן בכנס, והורתה לדון בסוגיה זו בשנית, בשל כך שלפרימייר לא ניתנה הזדמנות מלאה לטעון בעניין. זכות הערעור של פרימייר על ההחלטה בעניין ביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום נשמרה. 
 
ההחלטה השנייה – ביום 19.7.2015, לאחר שהתקיים דיון מחודש לעניין ההמצאה שבוצעה בכנס, קבעה הרשמת כי אין מקום לשנות מן ההחלטה הראשונה. הרשמת קבעה כי תיקון מס' 2 לתקנות משנת 2013 (להלן: תיקון מס' 2) החמיר את המבחנים לביצוע המצאה למורשה, כך שנדרש כי היא תבוצע למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנתבע בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט. בהמשך לכך, נקבע כי פרימייר לא הוכיחה כי הקשר בין AWS לבין אמזון מקיים את הדרישה לעניין "אותו העסק או אותה העבודה" לפי תקנה 482 לתקנות.
 
תוצאות ההליך: פרימייר הגישה ערעור גם על ההחלטה השנייה, ובו חזרה על טיעוניה בהליכים הקודמים והוסיפה כי הצליחה להוכיח כי ביצעה המצאה כדין הן לחברת AWS והן לסגן הנשיא של אמזון, ועל כן יש להכיר בתקפות ההמצאה באמצעות מורשה.
 
ביום 25.1.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של פרימייר, וקבע כי יסודותיה העובדתיים של תקנה 482 התקיימו, לרבות קיומם של זיקה הדוקה בין AWS לאמזון וקשר אינטנסיבי בין המורשה לבין בעל הדין. לפיכך, כך נקבע, ההמצאה בכנס כמוה כהמצאה כדין לאמזון. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי ההמצאה בכנס אינה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן כי אמזון לא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי הפורום האמריקאי הוא המועדף לדיון בתביעה. בעקבות הכרעה זו, בית המשפט המחוזי קבע כי התייתר הדיון בנוגע להיתר ההמצאה שניתן מחוץ לתחום השיפוט. לבסוף, בית המשפט המחוזי פסק לחובתה של אמזון הוצאות משפט על סך 50,000 שקלים. 
 
בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון: על פסק דין זה הגישה אמזון בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וראו לעניין זה - רעא 1607/16.
 

14 באפריל, 2015,

0 תגובות

היתר המצאה לחו"ל בגין הפרה שהתבצעה באינטרנט

היתר המצאה לחו
תביעה שהגישה חברת פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ כנגד חברת Amazon .com.inc, מעבדות קסמי מלכת שבא - מוצרי קוסמטיקה מים המלח בע"מ, AAA Invest net.Ltd, ישראל נטגייד בע"מ וחסיה סטבינצקי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת חנה פלינר. ביום 19.3.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט שניתן במעמד צד אחד על-ידי כב' הרשמת נחליאלי-חיאט. 
 
בכתב התביעה כאמור טוענת פרימייר ים המלח כנגד כל המשיבות כולן כי הן מפרות את סימן המסחר הרשום שלה, כאשר הן מוכרות את מוצריה ומציגות עצמן כמשווקות מורשות של פרמייר, כי הן מפרות את זכויות היוצרים והזכויות המוסריות, בין היתר, על-ידי שימוש בשמה של פרימייר והצגת תמונותיה ללא רשות, כי התנהלות המשיבות עולה כדי גניבת עין. 
 
התובעת טוענת שאתר האינטרנט של אמזון מאפשר למשווקים שונים לשווק מוצרים ללא כל פיקוח תוך פגיעה בזכויותיה ומונעת ממי שנפגעו זכויותיו למצות את הדין עם הגורם המפר על ידי כך שהיא מסתירה את פרטי הגורמים המפרים. 
פרימייר פנתה לאמזון במכתב דרישה בו טענה כי גורמים שאינם מורשים משווקים את סחורתה, אגב הפרת זכויותיה. פרימייר ים המלח טוענת כי גם לאחר שפנתה לאמזון במכתב הדרישה אמזון לא פעלה על מנת להסיר את המחדל. 
 
בכל הנוגע לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי מפנה פרימייר לחלופות 500(6), 500(7), 500(10). בכל הנוגע להיות בית המשפט בישראל הפורום הנאות, מפנה פרימייר ים המלח למבחנים שגובשו בפסיקה וטוענת כי במקרה הנדון מירב הזיקות מצביעות על כך כי הפורום הנאות הוא בישראל, הן מאחר והנזק נגרם בישראל והן מאחר ומקום מושבם של כל יתר בעלי הדין מלבד אמזון הוא בישראל. פרימייר ים המלח טוענת שלאמזון צריכה להיות ציפייה סבירה כי יהיה עליה לנהל הליכים משפטיים מחוץ לארה"ב, ובישראל בפרט, שכן רבים עושים את השימוש בשירותיה. 
 
אמזון הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה ומכאן ההליך שלהלן.
 
תוצאות ההליך: הבקשה לביטול היתר המצאה התקבלה, היתר ההמצאה מחוץ לתחום מבוטל. בית המשפט לא הכיר בתקפות ההמצאה שבוצעה. בית המשפט סבר כי אין בידי פרמייר עילת תביעה טובה כנגד אמזון, אם בכלל קיימת עילה שכזו; לא מתקיימת חלופה מחלופות תקנה 500 לתקסד"א; בנוסף ולחלופין ישראל אינה הפורום הנאות בנסיבות העניין. לא זו אף זו, יש ממש בטענות אמזון בדבר אי הדיוק שבהצגת העובדות שבבקשה, דבר המעיב על קבלת הסעד המבוקש.
 
בנוסף נפסק כי פרמייר תשלם לאמזון הוצאות משפט בשתי הבקשות שהוגשו בסכום של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.
 
הערעור: ביום 19.4.2015 הגישה פרימייר ערעור על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי (ע"ר 28760-04-15, [פורסם בנבו] השופטת ע' צ'רניאק). ביום 21.5.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה הראשונה תבוטל בכל הנוגע להכרעה בשאלת תוקפו של היתר ההמצאה שניתן בכנס, והורתה לדון בסוגיה זו בשנית, בשל כך שלפרימייר לא ניתנה הזדמנות מלאה לטעון בעניין. זכות הערעור של פרימייר על ההחלטה בעניין ביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום נשמרה. 
 
ההחלטה השנייה: ביום 19.7.2015, לאחר שהתקיים דיון מחודש לעניין ההמצאה שבוצעה בכנס, קבעה הרשמת כי אין מקום לשנות מן ההחלטה הראשונה. הרשמת קבעה כי תיקון מס' 2 לתקנות משנת 2013 (להלן: תיקון מס' 2) החמיר את המבחנים לביצוע המצאה למורשה, כך שנדרש כי היא תבוצע למורשה העוסק אותה שעה בעצמו מטעם הנתבע בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט. בהמשך לכך, נקבע כי פרימייר לא הוכיחה כי הקשר בין AWS לבין אמזון מקיים את הדרישה לעניין "אותו העסק או אותה העבודה" לפי תקנה 482 לתקנות.
 
הערעור השני: גם על ההחלטה השנייה הוגש ערעור שהתקבל וראו לעניין זה ע"ר 34510-09-15.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור