משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: משפט ואינטרנט

28 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

תוכנה המאפשרת הורדת סרטים והפרה של זכויות יוצרים – לא תחסם

תוכנה המאפשרת הורדת סרטים והפרה של זכויות יוצרים – לא תחסם
בקשה לסעד זמני מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בה עתרו שבעה גופי הפקה ותקשורת ("המבקשות") לצווי עשה וצווי מניעה זמניים נגד המשיב 1 ("פלוני אלמוני") ונגד גופי אינטרנט שונים ("המשיב" ו"המשיבות" בהתאמה), מתוך מטרה להפסיק את השימוש בתוכנה או אפליקציה (להלן: "פופקורן") אותה "מוריד" הגולש למחשבו לרבות לטאבלט, אשר באמצעותה ניתן לבחור ולצפות, בין בזרימה ישירה ובין בהורדתם למחשב, בסרטים וביצירות שהמבקשות טוענות לזכויות יוצרים בהם. 
 
המשיב 1 הוא הבעלים והמפעיל של אתרי פופקורן. בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007, למבקשות זכות יוצרים בהפקות ו/או יצירות המפורטות בבקשה, אשר הופקו או יוצרו על ידי המבקשות 2 – 7 (להלן: "היצירות"), ואף אחת מהן לא העניקה למשיב 1 או למשיבה רשות לעשות שימוש ביצירות באמצעות אתרי או תכנת פופקורן. בכך מפר משיב 1 את זכות היוצרים של מבקשות 2 – 7, כמשמעות המונח "הפרה" בחוק זכות יוצרים, ואף עושה עושר ולא במשפט על חשבון המבקשות כמשמעותו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979.
 
חרף בקשותיהן של המבקשות מהמשיבות לחסום את הגישה לאתרי פופקורן במסגרת שירותי האינטרנט אותם הן מספקות, פניות אלו לא נענו. על כן החליטו המבקשות לתבוע על הפרת זכויותיהן בבית המשפט ולבקש מבית המשפט סעד זמני לחסום את אתרי פופקורן וכן צו המורה לחשוף את זהותו של המעוול לכאורה, המשיב 1.
 
בדיונו, בית המשפט התייחס למספר אספקטים בהחלטתו כנגד מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. תחילה, דן בית המשפט בסוגיה האם בית המשפט מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפתו של גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה. בית המשפט התבסס על פסיקתו של בית המשפט העליון בברע"א  4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם באתר בית המשפט העליון [פורסם בנבו] וקבע:
 
"בהליך שלפנינו מעורבים שלושה "צדדים". ראשון, המבקש הטוען לפגיעה בשמו הטוב. שני, המעוול  האנונימי. שלישי, המשיבה המחזיקה לכאורה במידע לגבי זהותו של המעוול האנונימי. כאמור, סיטואציה זו אינה ייחודית לתביעות בגין לשון הרע באינטרנט. גם בתביעות שונות לחלוטין עשוי להיווצר מצב שבו אדם סבור כי נגרם לו נזק בעוולה ואין הוא יודע את זהותו של המעוול, אף כי הוא חושד שצד שלישי ידוע מסוגל להצביע על המעוול הבלתי-ידוע ולחשוף את שמו. השאלה הדיונית שלפנינו רחבה אפוא יותר מן ההקשר הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה."
 
בית המשפט קבע כי בהסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין מור, כמו גם על ההלכות אשר נקבעו באנגליה ובארה"ב, ללא מסגרת נורמטיבית מובהקת בדין, אין הוא מוסמך ליתן סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפת גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה.
 
עוד קבע בית המשפט כי המבקשות השתהו בהגשת הבקשה, ובכך יש ללמד על היעדר דחיפות הסעד הזמני המבוקש ועל כן, נחלשת ההצדקה לנתינתו. 
 
גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות. בהעדר אמות מידה ברורות בידי המחוקק, מאזן הנוחות אינו מאפשר להעניק את הסעד המבוקש, שכן חסימת אתרי פופקורן לא תמנע את האפשרות להוריד את תכנת פופקורן ולעשות שימוש בה ע"י גולשים שכבר הורידו אותה:
 
" כל עוד לא איתרו המבקשות את משיב 1 לא ניתן למנוע ממנו פתיחת אתרים חדשים מהם ניתן יהיה להוריד את תכנת פופקורן, ועל כן, חסימה או סגירה של אתרי פופקורן לא תבטיח מניעה מוחלטת של האפשרות להוריד את תכנת פופקורן. לכך, יש להוסיף, כי מהבקשה עולה שהגולשים "מורידים" את תכנת פופקורן אל מחשבם האישי  ובשלב זה אינם זקוקים עוד לאתר ממנו הורידו את התכנה, כדי לצפות בסרטים או יצירות של המבקשות, דהיינו גולשים שכבר הורידו את תכנת פופקורן למחשבם יוכלו להמשיך לצפות ביצירות של המבקשות גם לאחר מתן הסעד הזמני. במצב דברים זה, נראה כי התועלת של הסעד הזמני המבוקש הינה מועטה אם בכלל." 
 
לבסוף, קבע בית המשפט כי במתן הסעד המבוקש קיים החשש לפגיעה בחופש זרימת המידע, בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי, בהענקת סמכות לספקיות האינטרנט לקבוע מה מותר ומה אין לאפשר להזרים "בצנרת" האינטרנט.
 
לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קבע כי אין מקום למתן הסעדים, אין מקום ליתן תוקף של פס"ד להסדר הפשרה אשר נרקם בין המבקשות למשיבות 3-7 וכי המבקשות יישאו בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו למשיבה 2.

18 ביוני, 2014,

0 תגובות

סמכות שיפוט בינלאומית ברשת האינטרנט

סמכות שיפוט בינלאומית ברשת האינטרנט
בהחלטה תקדימית קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי בעידן האינטרנט בו הפרת זכות יוצרים או פרסום לשון הרע על גבי ובאמצעות רשת האינטרנט מתרחשים בכל מקום ובכל זמן, לתובע יש זכות ויכולת לתבוע את המפר בכל מקום, גם אם הוא תושב זר.
 
ההחלטה מבהירה את יסודות המשפט הבינלאומי הפרטי ביחס לפעולות שבוצעו באינטרנט הן בנוגע ל"מקום ביצוע העוולה" והן בנוגע לפורום הנאות לדון בסכסוך בו התובע והנתבע הם תושבי מדינות שונות.
 
השופטת שלומית יעקובוביץ (בתפקידה כרשמת) קבעה, כי לאור הפסיקה הקיימת במישור המקומי בישראל לפיה פרסומים ברשת האינטרנט חשופים לעיני כל ולכן מעשה הפרסום מתבצע בכל מקום, "על דרך ההיקש וההקבלה מתחייבת החלתה אף ביחס לחלופות הרלוונטיות שבתקנה 500 לתקנות" העוסקת בהמצאת כתב תביעה אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל.
 
יסודה של התביעה נעוץ בטענות המאייר הנודע שאול דדון, הידוע בעולם בשם הבמה "דייויד קאוונה" כנגד מי שייצג את האינטרסים שלו בצרפת, אוליבייה סיאפה. בתביעה ובבקשה להמצאה אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל, טען דדון, כי סיאפה הפר את זכויות היוצרים שלו, את זכותו המוסרית ופרסם אודותיו לשון הרע באתרי אינטרנט שונים ובראיונות לכלי תקשורת מקוונים. לפיכך טען קאוונה באמצעות משרד דרורי-וירז'נסקי-אורלנד, כי משום שלהפרות ולפרסומים יש גישה גם במדינת ישראל לאור הפרסום באינטרנט ופרסום זה אף גרר אחריו פרסומים בישראל במהדורות המודפסות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", הוא יכול לנהל את התביעה גם מישראל.
 
סיאפה כמובן התנגד לניהול התביעה בישראל ובהחלטת בית המשפט התקדימית, דחה בית המשפט את טענותיו תוך מתן נימוקים ה"מנערים" מספר עקרונות מפתח בסדרי הדין האזרחיים, הן במישור הפרשנות של המונח "בתחום המדינה" הקבוע בתקנות המשנה של תקנה 500, הן בתחום קביעת "הפורום הנאות" לדון בסכסוך שמקורו בהפרה שנעשתה על גבי רשת האינטרנט והן במישור של העיקרון לפיו "הולך התובע אחר הנתבע".
 
בית המשפט קבע, כי משום שרשת האינטרנט פורצת מטבעה גבולות טריטוריאליים והפרסומים בה חשופים לעיני כל משתמש ברחבי העולם ובכל זמן, אין מקום לצמצם את מקום ניהול ההליך המשפטי רק למקום מושבו של המפר. ואם פרסום באינטרנט מפורסם בכל מקום, הרי שהוא מפורסם גם בישראל ומשכך תביעה המבוססת על פרסום מפר זכויות באינטרנט פורסם גם "בתחום המדינה" כהגדרת תקנות משנה 6 ו- 7 לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
 
בית המשפט המשיך וקבע, כי "בעידן הגלובלי, אשר רשת האינטרנט הינה אחד מביטויו הבולטים, סבורה אני כי אין עוד מקום לגישה לפיה 'הולך התובע אחר הנתבע'...וכי "בעולם של 'כפר אחד גדול' ציפייתו הסבירה של צד המצוי בקשר עסקי או אחר עם אדם המתגורר בארץ זרה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות שייתבע לדין על ידי אותו אחר במקום מושבו של האחר, קל וחומר בכל הנוגע לשימוש ברשת האינטרנט."
 
קביעה זו מהווה למעשה את לב ליבו של התקדים, אשר מציב בפני צדדים להתקשרות עסקית הנטועה בתקשורת מקוונת בלבד אפשרות של התדיינות משפטית במדינת המקור של הטוען להפרת זכויותיו וזאת בניגוד לעיקרון הנהוג לפיו "הולך התובע אחר הנתבע".
 
ואם לא די בכך, קבע בית המשפט, כי "מדיניות משפטית וחברתית ראויה מחייבת, לדידי קביעה כי כל משתמש ברשת האינטרנט צריך לצפות, בגדר אותה 'ציפייה סבירה', כי יתבע לדין בכל אחת מארצות העולם בהן קיימת נגישות לרשת בגין שימוש הנעשה בה העולה כדי מעשה עוולה, לרבות ובמיוחד במקום מושבו של הנפגע, כאשר זהותו ברורה וידועה לו."
 
חשוב לציין, כי פסיקת בית המשפט, אינה הסנונית הראשונה הקובעת כי כשמדובר בעוולות "Cross Border"  המתבצעות באמצעות רשת האינטרנט, לנפגע קמה הזכות להגיש את התביעה דווקא במדינתו ולא "ללכת אחר הנתבע".
 
כך, בארצות הברית נקבע בעניין בעניין Yahoo! v. LICRA, כי לבית המשפט במדינת קליפורניה יש סמכות לדון בתביעה כנגד נתבעים שמקום מושבם הוא בצרפת, משום שמדובר בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, שלה אין גבולות.
 
באותו אופן, נקבע בעניין Penguin Group (USA) Inc. v. American Buddha, העלתה הנתבעת הממוקמת במדינת אורגון לאתר האינטרנט שלה עותקים מלאים של ספרים ויצירות נוספות שבבעלות התובעת ונתנה גישה חופשית ליצירות אלה לגולשי האתר שלה ללא כל תמורה ומסתמא גם ללא כל אישור מאת התובעת.
 
התובעת, הממוקמת במדינת ניו-יורק, הגישה תביעה בבית המשפט במדינת ניו-יורק, שבה התפתח דיון ער בעניין סמכותו של בית משפט במדינת ניו-יורק לגבי נתבע שאינו תושב המדינה והוא תושב מדינה אחרת. עניין זה התברר במספר ערכאות ולבסוף הכריע בית המשפט לערעורים, כי במקרי הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, אמת המידה לבחינת סמכות השיפוט היא המקום הפיזי שממנו מנהל בעל זכויות היוצרים את עיקר ענייניו ועיסוקיו.
 
בית המשפט העליון בשבדיה קבע בשנת  בעניין Kicki danielsson, כי מי שטוען שזכויות היוצרים שלו הופרו, יכול להגיש תביעה בבית המשפט של מדינה חברה באיחוד האירופי שבה המפר ממוקם או בבית המשפט במדינה שבה מרכז חייו ועיסוקיו.
 
ביום 3.10.2013, קבע בית המשפט האירופי לצדק בעניין Pinckney v. Mediatech, , כי לבית משפט בצרפת יש סמכות שיפוט בנוגע להפרת זכויות יוצרים שנגרמה על ידי נתבעים באוסטריה ובבריטניה שהעלו את יצירות התובע לרשת האינטרנט, זאת אם ההפרה עשויה להתרחש (may occur) גם במדינה שבה הוגשה התביעה, היינו מקום מושבו של התובע.

 

5 בדצמבר, 2013,

0 תגובות

האם האכיפה של האולפנים בכל הנוגע להזרמת מדיה עולה מדרגה?

האם האכיפה של האולפנים בכל הנוגע להזרמת מדיה עולה מדרגה?
לאחרונה התבקשה ענקית החיפוש גוגל כי תעלים ממנוע החיפוש שלה אתרים אשר מאפשרים להעלות סרטים ותוכניות טלויזיה אשר מפרות, לכאורה, זכויות יוצרים. הבקשה מגיעה לאחר שגוגל הכריזה כי תכלול בתחתית עמוד חיפוש לתכנים מפרים אזהרה לאי חוקיותו לכאורה של התוכן המוצג באתר. אך האולפנים הגדילו לעשות ודורשים כעת מגוגל כי לא רק שתכלול אזהרה בעמודים הללו, אלא שיחסמו את הגישה אליהם כליל. 
 
על אף שאין זה מפתיע שהאולפנים החלו בנקיטת אמצעים שכאלו, העיתוי של המהלכים הללו, בה בעת שאולפנים רבים כ"כ עוברים ממגננה למתקפה, מתמיהה רבים.
 
אתר הטורנטים הפופולרי TorrentFreak מדווח שהאולפנים Lionsgate, 20th Century Fox, BBC Films, Walt Disney, Summit Entertainment and Sony Pictures ביקשו כולם מגוגל בקשות לחסימת אתרי הזרמת המדיה WatchOnlineFreeTV.com, TV-Links.eu ועוד רבים אחרים כדוגמתם.
 
בנוסף להפיכת הפרת זכויות יוצרים לעבירה פלילית, הDCMA, חוק פדרלי חדש בארה"ב הנועד להגן על זכויות יוצרים במדיום הדיגיטלי, חוקק בין השאר על מנת למנוע הסתתרות של אתרים מאחורי טענה שאינם מעלים את החומרים המפרים בפועל. המקובל באתרים כגון אלו שנמנו לעיל הוא שאין הם מעלים בעצמם תוכן מפר, אלא שהם מעלים קישוריות, לינקים, לאתרים חינמיים אחרים אשר בהם ניתן לצפות בתוכן ללא תשלום, ומוכרים פרסומות ע"מ לממן עשיה זו. כך, קשה הרבה יותר להגיע לאתרים מן הסוג הזה כיוון שהתכנים הפרים אינם נמצאים פיזית בשרתיהם.
 
יש לציין בהקשר הזה כי חוקי זכויות היוצרים בארה"ב שונים במובנים רבים מן החוקים בישראל, ההבדל המשמעותי לעניין זה הוא כי בארה"ב "פשוט" הרבה יותר לשלטונות לרדוף אחרי מפרים שהם משתמשי הקצה, הצופים, בנוסף למעמידים את התוכן לציבור. בישראל, לעומת זאת, "קשה יותר" לשלטונות להגיע, מבחינת החוק, למשתמש הקצה והם יכולים בעיקר לרדוף את המעמידים את התוכן לציבור. לכן, בארה"ב קיימים חששות לא רק של מעלי התוכן עצמו אלא אף של המשתמשים.
 
ברדיפה האחרונה של האולפנים אחר מעלי תוכן מפר, התמקדו האולפנים בהסרה מחיפושי גוגל את משתפי הסרטים  “The Other Guys,” “Cinderella,” “50/50,” “Prometheus,” “Cabin in the Woods,” ותוכניות הטלויזיה “Family Guy” ו- “How I Met Your Motherבין סרטים וסדרות אחרים, מדווח TorrentFreak. בטעות אף דרשו האולפנים את הסרת תוצאת החיפוש עבור ערך הויקיפדיה ועמוד הפייסבוק של כל אחד מן הסרטים. עד עתה לא ברור כיצד בדיוק זה קרה.
 
הרדיפה האחרונה באה בעקבות דחייתה של תכנית מיוחדת מאסיבית חדשה של רדיפת מפרי זכויות יוצרים באינטרנט, אשר הוצעה ע"י ארגוני זכויות היוצרים בארה"ב, לינואר 2013 ככל הנראה. תכנית מקיפה זו אמורה לעבוד בשיתוף עם ספקי האינטרנט בארה"ב ע"מ לעקוב אחר משתמשים שונים הנחשדים בהפרות כאלו ואחרות.
 
בערב הגדול של שנה שעברה, ערב משחק הגמר של ליגת הפוטבול בארה"ב, בו אחוזי הצפיה הגדולים ביותר של השנה, סגרו השלטונות כ16 אתרי הזרמת מדיה בלתי חוקית לאחר שהודה השחקן המרכזי של אחת הקבוצות, טום בריידי, כי ראה את המשחק של השנה הקודמת באתר הזרמה בלתי חוקי. יתכן כי הודאה זו הביאה את אוכפי הפרות זכויות היוצרים, אשר מפגרים אחר השינויים הטכנולוגיים התכופים של הטכנולוגיה, להבין עד כמה בעיה זו נפוצה בקרב ציבור הצופים.

12 בספטמבר, 2013,

0 תגובות

העתקת תמונות ומאמרים באינטרנט

העתקת תמונות ומאמרים באינטרנט
תביעת זכות יוצרים שהוגשה על ידי התובעים: ליאור כסלו, אמיר בן-דב, יואב פרלמן, יורם משה שפירר, רון לבנה, כנגד הנתבע צבי דגן. התביעה נדונה בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופטת  הלית סילש. ביום 27.8.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותם בגין נזקיהם מכוח העתקה ושימוש בתמונות ומאמרים של התובעים, באתר האינטרנט של הנתבע http://tukipedia.com. 
 
לטענת התובעים הנתבע העתיק מאתרו של התובע 1 וכן מאתרים אחרים כשבע מאות צילומים  שצולמו על ידם, וזאת לאתר שבבעלותו. עוד נטען כי הנתבע העתיק, בנוסף, מאות טקסטים שנוסחו ונערכו ביחס לאותן תמונות, ושני מאמרים שנכתבו על ידי מי מהם. 
 
בעניינו של התובע 1- עסקינן ב- 570 תמונות וב- 681 טקסטים מועתקים. 
בעניינו של תובע 2 – עסקינן ב- 15 תמונות. 
בעניינו של התובע 4- עסקינן ב-8 תמונות ובטקסט , הגם בסדר גודל שונה מאלו של התובע 1. 
בעניינו של התובע 6 – עסקינן ב-106 תמונות ובמאמר מחקרי אחד. 
בעניינו של התובע 7- עסקינן ב-20 תמונות. 
 
הנתבע עשה כל אלו, תוך הסרת סימן זכות היוצרים מן התמונות והמאמרים ("C"), הסרת שמות התובעים מהתמונות , העדר ייחוס הקרדיט לכיתוב ואף ייחוס המאמרים לנתבע עצמו. 
הנתבע הכחיש כי נגרמו לתובעים או מי מהם נזקים כלשהם, וטען כי פעל בתום לב ובתמימות, וממילא הוא נכון בכל עת להסיר את התמונות מן האתר. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבע הפר את זכויות היוצרים של התובעים.
 
נפסק כי על הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 
א. הנתבע ישלם לתובע 1, סכום כולל של 60,000 ₪. נפסק כי מספרן הרב של התמונות יחשב כהפרה אחת ובהיקף של 30,000 ₪, ומספרם הרב של הטקסים כהפרה שנייה, ובהיקף של 30,000 ₪. 
ב. הנתבע ישלם לתובעים 2, 4 ו-7 (לכל אחד מהם), סך של 10,000 ₪. 
ג. הנתבע ישלם לתובע 6, סך של 60,000 ₪. נפסק סך של 20,000 ₪ בגין ההפרה של העתקת התמונות, וסך נוסף של 40,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים בעבודת המחקר.  
 
בנוסף, נפסק כי הנתבע ישלם לכל אחד מן התובעים סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות ההליך. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור