משרד בוטיק העוסק בתחומי קניין רוחני, פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר, מדגמים ואינטרנט

תג: מתן חשבונות

7 בפברואר, 2016,

0 תגובות

הפרת זכות יוצרים בתוכנה

הפרת זכות יוצרים בתוכנה
תביעה שהוגשה על ידי חברת ריווחית - תכנות עסקי 1999 בע"מ כנגד איגור איצקוב ונחום כוורס. ההליך נדון בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט יעקב שפסר. ביום 27.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה למתן צו מניעה קבוע, המורה לנתבעים לחדול מביצוע כל פעולה המפרה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכנת מחשב בתחום הנהלת החשבונות, וכן לקבלת פיצויים כספיים בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות ההפרה הנטענת. 
 
תוצאות ההליך: התובענה מתקבלת ביחס לנתבע 1 ונדחית ביחס לנתבע 2. 
 
צו מניעה: צו המניעה הזמני יהפוך לצו מניעה קבוע, במסגרתו על הנתבע 1 לחדול ולהימנע מכל שימוש בתוכנה. 
 
מתן חשבונות: בנוסף נפסק כי על הנתבע 1 להעביר לתובעת דין וחשבון מלא ומאושר על ידי רואה חשבון ובו פרטים בדבר עלויות הייצור, הפיתוח, השיווק, מכירות שבוצעו וכל שימוש שנעשה על ידי הנתבע 1 בתוכנת פיננסית וזאת בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.
 
הוצאות: בנוסף נפסק כי הנתבע 1 ישלם הוצאות התובעת בגין תשלום אגרת בית משפט ובגין שכ"ט המומחה ששולם על ידה, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ש"ח. בנוסף נפסק כי התובעת תשלם הוצאות הנתבע 2 בסך של 15,000 ש"ח. 
 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

זכויות יוצרים בתוכנה

חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן: "החוק") מגדיר בסעיף 4 באילו יצירות עשויה להתגבש זכות יוצרים:
"4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;
(2) תקליט;
ובלבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9.
(ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
 
כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע כי "יצירה ספרותית" הינה:
"לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב."
"תוכנת מחשב" – תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת."
 
הנה כי כן, תוכנת מחשב, יהא אופן ביטוייה אשר יהא, מהווה יצירה ספרותית המשתייכת לאחת מארבעת הקטגוריות המוגנת בזכויות יוצרים על פי סעיף 24(א)(1) לחוק. כמו כן, אף תוכנת מחשב שהינה תוכנה יישומית, כפי המקרה בענייננו (בו מהווה רווחית תוכנה המסייעת לניהול עסקים ולהנהלת חשבונות), חוסה בגדרי ההגנה הקיימת בחוק. 
 

הבעלות בזכות היוצרים בתוכנה

זאת ועוד, על פי סעיף 33 לחוק, היוצר הינו הבעלים הראשון של זכות היוצרים, כאשר אין דרישה לנקיטתה של פעולה פורמלית כלשהי (כגון רישום או עמידה בדרישה פרוצדוראלית אחרת) על מנת לכונן את זכות היוצרים, והיא מתגבשת בד בבד עם מעשה היצירה. במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים כי החברה היא זו אשר יצרה את תוכנת ריווחית. על כן, בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק ולהעדר דרישה לאקט פורמלי מצד החברה על מנת לבסס זכותה, המסקנה הינה כי הבעלות בזכות היוצרים בתוכנת ריווחית נתונה לחברה. 
 

הפרת זכות יוצרים בתוכנה

סעיף 11 לחוק קובע מהי זכות יוצרים, ואילו פעולות בלעדיות ביצירה נתונות למחזיק בה:
"11. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;
(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב."
 
מכאן, שעל מנת להפר את זכות היוצרים של החברה בריווחית די בכך שהנתבעים ביצעו איזו מן הפעולות האמורות בסעיף - המוכרות כהפרה של הזכות ביחס ליצירה ספרותית או לתוכנת מחשב - קרי, העתקה, ביצוע פומבי, שידור, העמדת ריווחית לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת או השכרה.
 
הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקתה, לרבות בדרך של עשיית יצירה נגזרת (דהיינו, יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת) הכוללת העתקה, ניתנת להוכחה באמצעות הבאת ראיות נסיבתיות. הסיבה לכך הינה כי במקרים רבים המפר נמנע מהעתקת היצירה בשלמותה, על כל רבדיה, אלא מבצע העתקה חלקית בלבד, במסגרתה מוספים שינויים ולעיתים אף שיפורים ליצירה, באופן המסווה את ההעתקה ומקשה על גילוייה והכחתה. 
 
קיומו של דמיון מהותי בין היצירות, שאיננו מהווה דמיון מובהק, עשוי לעלות כדי ראייה נסיבתית כאמור, ואולם זאת בכפוף להוכחה כי לגורם המפר אף הייתה נגישות ליצירה המקורית. 
 

הפרת זכות יוצרים: דמיון מהותי

התרשמות לפיה בין שתי התוכנות קיים דמיון מסוים איננה מספיקה על מנת לעמוד בדרישת הדמיון המהותי. הסיבה להצבת רף גבוה למדי, של דמיון מהותי, מגלמת את ההכרה בכך שדמיון בין יצירות עשוי לנבוע מנסיבות שאינן העתקה והפרת זכות יוצרים, אלא דווקא מאופי היצירה ככזה שמתבסס על רעיון הניתן לביטוי בדרכים מוגבלות בלבד; מהסתמכותן של שתי היצירות על מקור זהה; ולעיתים אף מצירוף מקרים הנוצר כתוצאה מעיסוק בתחום זהה. במטרה למנוע ככל הניתן קביעת העתקה על סמך זיהויו של דמיון מסוים בין היצירות הנובע מנסיבות לגיטימיות, נקבע כי דמיון מהותי הדרוש להוכחת הפרת זכות יוצרים מתקיים בנסיבות בהן ההעתקה הינה הסיבה המסתברת ביותר לקיומן של נקודות דמיון מצטברות בין היצירות.
 
לשם הוכחת הדמיון בין התוכנות בענייננו, צורפו לכתבי הטענות צילומי מסך של פונקציות מקבילות בתוכנת ריווחית ובתוכנת פיננסית. בדרך זו, ניתנה בידי האפשרות להתרשם באופן ישיר מדרגת הדמיון הגבוהה הקיימת בין השתיים, בין היתר, במאפיינים הבאים: 
 
א. קיומו של דמיון גרפי "במראה ובתחושה" ("Look and Feel") של שתי התוכנות. 
 
ב. סדר וארגון – תרשימי הזרימה במסכי התפריטים של שתי התוכנות מאורגנים באופן כמעט זהה לחלוטין, וכך גם סדר הפונקציות בסרגלי הכלים. 
 
ג. בחירת השמות והקודים – דמיון ניכר (עד זהות) קיים בשמות הפעולות המוצגות על גבי סרגלי הכלים, בשמות הפונקציות, בשמות התפריטים והפעולות האפשריות במסגרתם. 
 
ד. C-REPORT – הפונקציה C-REPORT הקיימת בריווחית, מהווה לטענת החברה (אשר לא נסתרה) שם מסחרי רשום בבעלותה. פונקציה זו מופיעה גם בתוכנת פיננסית, ואולם, מלבד היותה בגדר שם מסחרי, בתוכנת פיננסית מדובר בפונקציה לא שמישה, אשר למעשה איננה מקושרת לפעולה כלשהי. 
 
נפסק כי נקודות ההשקה בין התוכנות בהיבטים אלו, אף כי מדובר בדמיון החל ביחס לשלבי פיתוח שאינם בהכרח קוד התוכנה, נכללות גם הן בגדרי ההגנה הנתונה לתוכנת מחשב במסגרת החוק. הגנה זו מתקיימת בהתאם לגישה הנרחבת אשר אומצה בפסיקתנו - המכירה בהגנה רחבת היקף ביחס לתוכנות מחשב - המשתרעת גם על צורת התוכנה (artwork), המבנה, הזנות המשתמש (user inputs), סדר התוכנה והאופן בו היא מאורגנת.
 
נוכח הסקירה האמורה לעיל, נפסק כי משקלן הכמותי והאיכותי של נקודות ההשקה הקיימות בין תוכנת ריווחית לפיננסית, ואשר חלקן בלבד פורטו לעיל, מעיד על דמיון מהותי החל בין השתיים. 
 

השוואה בין התוכנות באמצעות תצלומי מסך

בית המשפט היה ער למגבלות הנובעות מביצוע השוואה בין שתי תוכנות מחשב באמצעות צילומי מסך בלבד, כפי שהוצגו בתיק זה. 
אף כי תוכנת מחשב חוסה במסגרת החוק תחת הגדרת "יצירה ספרותית", בשונה מהשוואת ספרים או מחזות, בחינת תוכנות מחשב באופן חד מימדי, במסגרתו מושווים צילומים נקודתיים מתוך כל אחת מן התוכנות, איננה מאפשרת לעמוד על מכלול מאפייניהן ויישומיהן, אשר רבים מהם דורשים בחינה מקצועית-טכנית מורכבת. בנסיבות מעיין אלו, הכרוכות בניתוח זהות בן תוכנות מחשב, נודעת חשיבות מוגברת להסתייעות בעדות מומחים.
 
בענייננו, הועברה כאמור בחינתה של סוגיית הדמיון שבין שתי התוכנות גם לבחינתו של מומחה מטעם בית המשפט, אשר ערך השוואה מקיפה בין תוכנת ריווחית לפיננסית, במסגרתה נבחנו על ידו מאפיינים כגון: פונקציונאליות, עיצוב, גרפיקה, שפת התכנות, הודעות והתראות, פיתוח הקוד, המרה בין שפות תכנות ועוד. 
 
באשר לאופן ביצוע הבדיקה, התייחס המומחה גם לתקנות ולהנחיות רשות המיסים בדבר מערכות ניהול חשבונות ממוחשבות וציין כי קיימות בתקנות אלו דרישות מסוימות החלות על תוכנות מסוגן של ריווחית ופיננסית ולפיכך, ציין כי הקפיד להפחית משקלם של רבדים מתחייבים אלו בבדיקתו. כמו כן ציין המומחה, כי בבדיקתו פסל פרמטרים גנריים, המשותפים לכלל התוכנות. 
 
נוכח האמור גיבש המומחה מסקנותיו, אשר במסגרתן נקבע באופן חד משמעי כי לעניין העיצוב, תרשימי הזרימה ופונקציונאליות המערכת מהווה פיננסית העתקה של ריווחית. קביעה זו החיל המומחה גם ביחס למסד הנתונים של פיננסית בציינו כי: "מדובר בזהות אשר קשה עד בלתי אפשרי ליחס ליד המקרה."
 
יחד עם זאת קובע המומחה, כי לא נמצאה זהות בין הקוד של פיננסית לזה של ריווחית, כתוצאה משוני בשפות הפיתוח ומפרמטרים נוספים, ואולם בדרך של היקש, קובע כי הזהות במבנה הנתונים ובנתונים עצמם מעידה על העתקה מתוכנת ריווחית אף ברובד התכנוני. 
מסקנותיו של המומחה תומכות אפוא גם הן בקיומו של דמיון בלתי מבוטל, העולה לא אחת כדי זהות מוחלטת, בין שתי התוכנות. 
 
בהתבסס על התרשמות בית המשפט מן ההשוואה בין צילומי המסך של שתי התוכנות, וכן על מסקנות המומחה כפי שהן עולות מחוות דעתו, מעדותו ומדו"ח ההבהרה, הגיע בית המשפט לכלל דעה כי בין תוכנת ריווחית לפיננסית מתקיים דמיון מהותי. 
 

הפרת זכות יוצרים:  מקרים בהם קיימות אפשרויות ביטוי מצומצמות בלבד

לטענת איצקוב, היות שריווחית ופיננסית כפופות לתקנות ולהנחיות רשות המיסים, אופן הביטוי שלהן נגזר במדיה רבה מהנחיות אלו, ועל כן קיומו של דמיון ניכר ביניהן הינו בלתי נמנע ואינו יכול לשמש בסיס לטענת הפרת זכויות יוצרים. לחיזוק טענתו זו, מפנה איצקוב לאמור בפסק הדין אשר ניתן בעניין דנאל (פרשת דנ-אל, בפס' 6ב; אשר מפנה בעניין זה להלכת סייפקום (ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב (פורסם בנבו, 18.11.2013)), לפיו על מנת להוכיח הפרת זכויות יוצרים, במקרים בהם קיימות אפשרויות ביטוי מצומצמות בלבד - נוכח קיומן של דרישות פונקציונאליות – אין די בהוכחת דמיון מהותי ויש להוכיח דמיון כמעט מוחלט ליצירה המוגנת. 
 
ואולם בענייננו, ציין המומחה מפורשות כי במסגרת בדיקתו אודות הדמיון בין ריווחית לפיננסית הובאו בחשבון על ידו הפרמטרים בתוכנות הנובעים מהנחיות רשות המיסים וכן מאלמנטים גנריים ומשקלם הופחת בהתאם, כאשר אף על פי כן, הגיע למסקנה כי תוכנת פיננסית הועתקה מריווחית.
 

הפרת זכות יוצרים: נגישות

אלמנט הנוסף הדרוש להוכחת הפרת זכות היוצרים בתוכנה היא הנגישות של הנתבע לתוכנה המקורית.
על מנת למלא אחר דרישת הנגישות אין צורך להוכיח נגישות ממשית ודי בכך שבידי הנתבע נקרתה הזדמנות לגישה אל היצירה המקורית, לדוגמא כתוצאה מקשר עקיף עם היוצר המקורי או לאחר שהיצירה כבר הופצה בציבור, כאשר באזור גיאוגרפי מצומצם כמדינת ישראל, הפצה נרחבת תיחשב כיוצרת נגישות. 
 
בענייננו, טענת החברה, אשר לא נסתרה, הינה כי ריווחית מופצת בשוק הישראלי מזה כ-15 שנים, משרתת למעלה מ-20,000 לקוחות, והינה בין התוכנות המובילות בישראל בשוק הרלוונטי. בכך יש כדי לאפשר נגישותו הפוטנציאלית של איצקוב לתוכנת ריווחית. בנוסף, גם נגישותו בפועל של איצקוב לתוכנת ריווחית הוכחה בענייננו, שכן, כאמור, בתוצאות בדיקת המחשב שנערכו במחשבו של איצקוב נקבע כי: ספרייה בשם "Rivhit" נמחקה ממנו מספר ימים לאחר הגשת התובענה דנן, כי קיימת גם ספרייה בשם RivhitTutors"" ובה קבצים שחלק משמם "Rivhit", וכן כי בחיפוש שנערך בדואר האלקטרוני של איצקוב בשימוש במילה "ריווחית" נמצאו תוצאות. מכאן, שבמחשבו של איצקוב נמצאו עדויות לקבצים הקשורים לריווחית, המגבשים נגישותו הממשית לתוכנה זו.
 

הפרת זכות יוצרים: הגנת הטענה של יצירה עצמאית

נפסק כי אף קיומם של דמיון מהותי ונגישות לתוכנת ריווחית אינם מגבשים הפרתן של זכויות יוצרים, ככל שיעלה בידי איצקוב להוכיח בראיות מהימנות כי יצר את פיננסית באופן עצמאי ולא תוך העתקה מתוכנת ריווחית. בענייננו, לא סבר בית המשפט כי עלה בידי איצקוב לבסס כדבעי טענתו לפיה תוכנת פיננסית כוללת מסכים ייחודיים רבים, שאינם נכללים בריווחית, ועל כן מהווה יצירה מקורית ועצמאית. בכדי לתמוך בטענתו זו, צירף איצקוב לכתב הגנתו צילומי מסך של ריווחית ופיננסית אשר נועדו להדגיש את ייחודיותם של מסכי פיננסית. עם זאת, נפסק כי צילומי מסך בודדים בלבד מאלו שצורפו אכן משווים בין מסכיהן של שתי התוכנות, בעוד שמרבית הצילומים הינם מתוך תוכנת פיננסית בלבד (ואינם מאפשרים לפיכך עריכת השוואה ממשית בין התוכנות). בנוסף, אף אילו טענת איצקוב לקיומם של מסכים מקוריים בתוכנת פיננסית הייתה מוכחת, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על יצירתה של פיננסית באופן עצמאי מקום בו חלקים מהותיים מריווחית הועתקו בגדריה.
 

טענות הגנה לאי-הפרת זכויות יוצרים: העדר שימוש מסחרי

איצקוב, כאמור, טוען כי לא החל בשיווק מסחרי או בפרסום פיננסית וכי כל שנעשה על ידו בשלב זה הוא מתן התוכנה למכרים לשם שימוש ניסיוני. ואולם, בד בבד טוען איצקוב, כי פיננסית הותקנה בפועל בשני בתי עסק בעבור תשלום סמלי, מתייחס אל פיננסית כאל "עסק" וכן מציין מפורשות כי התוכנה אמורה הייתה להוות את מקור פרנסתו העיקרי. העובדה כי תוכנת פיננסית החלה כבר להימכר לציבור עולה גם מדו"ח של החוקר הפרטי אשר הוזמן על ידי החברה בחודש מרץ 2014. על פי דו"ח זה, משיחות שנעשו אל הטלפונים המופיעים באתר פיננסית, קיימת אפשרות לרכישת התוכנה בעבור סך של 490 ₪ במסגרת מבצע לעסקים קטנים, כאשר לכך מצטרף העתק פרסום, אשר צורף על ידי החברה, ואשר לפיו מפורסמת פיננסית באתר "תפוז עסקים". 
 
יוצא אפוא, כי הן לפי אחת מגרסאות איצקוב, והן לפי אינדיקציות חיצוניות כגון דו"ח החוקר הפרטי והפרסום באתר, החל איצקוב, הלכה למעשה, בשיווק מסחרי של תוכנת פיננסית. 
 
עם זאת, גם אם לא כך היו פני הדברים, ממילא אין הפרתה של זכות יוצרים מתגבשת רק בכפוף להפקת רווחים על ידי המפר, שכן אף העתקה של יצירה מקורית שאיננה לצרכים מסחריים (ככל שאינה נכללת בגדר ההיתרים הקיימים בחוק – ראו לדוגמא פרק ד' לחוק) עשוי לעלות כדי הפרה (סעיפים 11-12 לחוק). 
 

טענות הגנה לאי-הפרת זכויות יוצרים: תום לב

נפסק כי גם בטענת איצקוב, לפיה פיתוח פיננסית נעשה על ידו בתום לב ומתוך עניין מקצועי גרידא, אין כדי להוות הגנה בפני הפרה בענייננו. זכות יוצרים הינה זכות קניינית, ועל כן, ביצוע לא מורשה של פעולה אשר יוחדה לחברה, כבעלת הזכות, מהווה הפרת זכות יוצרים גם אם מדובר בפעולה שבוצעה על ידי איצקוב ללא כוונה.
 

הפרת זכות יוצרים על ידי הנתבע 2

החברה טוענת, כי כוורס הפר את זכויות היוצרים הקיימות לה בריווחית ביחד עם איצקוב, שכן מספר הטלפון של כוורס הופיע באתר פיננסית ולאור שיחתו אל מוקד התמיכה הטכנית של החברה במטרה לברר פרטים אודות ריווחית. מנגד טוען איצקוב כי כוורס אינו ולא היה שותפו לפיתוח תוכנת פיננסית ואף כוורס טוען כי לא היתה לא יד בפיתוחה. נפסק כי טענות החברה כנגד הנתבע 2 לא היו מבוססות דיין, באופן המאפשר לקבוע כי עמדה בנטל הדרוש להוכחת טענותיה כלפי כוורס. 
 

10 בינואר, 2016,

0 תגובות

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר

זכויות יוצרים בהרצאות והפרתן במסגרת ספר
תביעה שהוגשה על ידי שרון רון (שטיבלמן) כנגד אלה שונייה, חברת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ וחברת משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (במסגרת ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד והודעת צד ג'). התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 27.10.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תובענה שעניינה בטענת התובע, כי הינו הבעלים של זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירה מקורית שחיבר – המורכבת מדפי מידע, דפי תרגול והרצאות בתחום הנומרולוגיה שאותן העביר במסגרת קורסים שהנחה ואשר תועדו וקובעו במחברות תלמידיו; וכן בטענתו כי הנתבעות הפרו את זכויות התובע ביצירתו האמורה בכך שהוציאו לאור ספרים מאת הנתבעת 1, אלה שונייה – גם היא מומחית בנומרולוגיה ושהתובע טוען שהייתה תלמידתו – שבהם נעשה שימוש בקטעים משמעותיים מיצירת התובע, בלא רשותו ומבלי לייחס לו את היצירה. כמו כן מייחס התובע לנתבעת שימוש מפר ביצירתו בקורסים שהיא מלמדת.
 
כשנה לאחר הגשת כתב התביעה הראשון וכחודש לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, לפיה התהפכו היוצרות, משנטען על ידה שהתובע הוא שהעתיק קטעים מספריה של הנתבעת; וכי התובע הגיש את התביעה נגדה כדי להקדים ולתבוע בגין הפרת זכויותיו, כביכול, בטרם ייתבע בעצמו על הפרת זכויות הנתבעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 מתקבלת, במובן זה שבית המשפט חייב אותן בתשלום פיצויים לתובע בסך של 60,000 ש"ח. 
עוד אני חייב בית המשפט את הנתבעות 1 ו-2 בתשלום הוצאות לתובע בסך של 25,000 ש"ח. 
כן מתקבלת ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעת 1, ולפיכך הנתבעת 1 תשפה את הנתבעת 2 בגין כל סכום שבו תישא הנתבעת 2 מכוח פסק דין זה. בנוסף, תישא הנתבעת 1 בתשלום הוצאות לנתבעת 2 בסך של 15,000 ש"ח.
כאמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחתה בהסכמה שבינה לבין התובע. 
כן נדחית התביעה שכנגד, כאשר צוין כי דחייתה של התביעה שכנגד נלקחה בחשבון בפסיקת ההוצאות.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

הרצאה כיצירה מוגנת

החוק החדש קובע, בסעיף 4(א)(1), מהן היצירות שהן נושא לזכות יוצרים: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
"יצירה ספרותית" מוגדרת בסעיף 1 לחוק החדש: "יצירה ספרותית – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".
 
הרצאה, אם כן, הוכרה בחוק זה כיצירה הראויה להגנה. כך, במידה שמדובר ביצירה מקורית המקובעת בדרך כלשהי.
גם בפסיקה שקדמה לחוק החדש (פסק הדין בעניין אסף יעקב התבסס על הדין הקודם, ובשעתו החוק החדש היה קיים רק כתזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003), הוכרה ההרצאה כמושא מתאים להגנה. זאת, בכפוף לעמידתה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים – הרי הם תנאי המקוריות והקיבוע.
 

מקוריות

תנאי הסף הראשון להכרה ביצירה כראויה להגנה הוא דרישת המקוריות. הביטוי "יצירה מקורית" אינו מוגדר בחוק, אך משמעותו נדונה ונקבעה בפסקי דין רבים על פי הדין הקודם; וגם לאחר כניסת החוק החדש לתוקפו חזרו וקבעו בתי המשפט כי ההלכות שקדמו לו ימשיכו להנחות את בתי המשפט בעתיד.
 
שאלת המקוריות נבחנת בשני אופנים: 
ראשית, מהבחינה העובדתית, נדרש שמקור היצירה יהא ביוצרה; ובלשון בית המשפט העליון בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985): "כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה.". 
 
שנית, מהבחינה הנורמטיבית, העלו בתי המשפט דרישה נוספת: שיצירה תגלם מידה כלשהי של יצירתיות, או של משאב אנושי אחר, רוחני-אינטלקטואלי, השקול ליצירתיות. 
 
בנוגע למקוריותה של הרצאה בקורס, בוודאי בקורס בסיסי כבענייננו, נבחנת השאלה אם הושקעה מחשבה יצירתית בהרכבת ההרצאה, בבחירת החומרים, הדוגמאות וכיוצא באלה. ניתן בעניין זה לשוב ולהשוות לעניין אסף יעקב, שם נקבע כי אמנם ההרצאות התבססו ברובן על ידע ורעיונות שבנחלת הכלל, אך עצם "ליקוטם, סידורם, עריכתם והפשטתם מהווה ביטוי מקורי שהינו, כשלעצמו, מושא להגנת זכות יוצרים" (עניין אסף יעקב, בפסקה 21). 
 
לצורך הוכחת המקוריות התובע הציג מחברות של עדים שלמדו אצלו. לעניין זה פסק בית המשפט כי לאחר עיון מדוקדק במחברות שהוצגו ובהיעדר ראיה לסתור, נפסק כי יצירת התובע עומדת בתנאי המקוריות – הן בסדר הבאת הדברים, הן ביישום באמצעות הדוגמאות שבהן עשה התובע שימוש בשיעוריו והן בניסוח שבו בחר להעביר את החומר. אלה על פניהם יחודיים ונושאים חותם אישי, ולא הוכח כי הועתקו ממקור אחר כלשהו.
 

קיבוע

דרישת הקיבוע לא נזכרה במפורש בדין הקודם, כפי שהיא מופיעה בחוק החדש. באשר לקיבוע של הרצאה, עולה השאלה מהי הדרך שבה נדרשת ההרצאה להיות מקובעת, ולשם איזו תכלית. 
 
בטרם חוקק החוק החדש, נחשבה דרישת הקיבוע כדרך פרקטית להוכחת היצירה שנועדה לחפות על היעדר הדרישה לרישום פורמלי:
"בבסיס דרישת הקיבוע מונח יסוד פרקטי מובהק: בהיעדר דרישה לרישום פורמלי של זכות יוצרים (בשונה מן ההסדר הנוהג לגבי פטנטים), מאפשרת דרישת הקיבוע להבטיח ודאות באשר למהות היצירה המוגנת ולהיווכח בנקל בעצם קיומה." (ע"א 2173/94 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., פ"ד נח(5) 529, 547 (2001))
 
בעניין אסף יעקב, שקדם לחוק החדש, הציג המרצה ראיות לקיבוע ההרצאה בשלושה אופנים: במצגות שהציג בפני הכיתה, בסיכומים שערך לפני השיעורים ושעליהן התבססו הרצאותיו, וכן במחברות התלמידים שסיכמו את ההרצאות. ואכן, העמדה המקובלת היא כי יש להכיר בהרצאה כיצירה הראויה להגנה, אף אם היא נישאת בעל פה ואינה מוקראת מדפים כתובים, וזאת אם דרישת הקיבוע מתמלאת באחת משתי דרכים חלופיות: ברשימות שהמרצה הכין לקראת ההרצאה; או בסיכומי התלמידים-המאזינים, שמקבעים את ההרצאה – וברשות המרצה.
 
לעניין דרישת הקיבוע נפסק כי נפסק כי על סמך חומרי הלימוד של התובע, כפי שניתן להם ביטוי במחברות שהציגו תלמידיו – הן מחברתה של ליאת משנת 1993 והן המחברות של שרה ואלי מהקורס הספציפי שבו נכחה הנתבעת – ניתן לומר שהתובע הוכיח את קיבוע יצירתו.
 

הפרת זכויות ביצירה והוכחת העתקה

על פי סעיף 11 לחוק החדש, זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה מתוך רשימת הפעולות המופיעה שם, לרבות העתקה. הפרה של זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 47 לחוק החדש כעשיית פעולה שהזכות הבלעדית לעשותה מסורה בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק לבעל זכות היוצרים, ובלא רשותו.
 
על דרך הוכחת ההעתקה עמד בית המשפט העליון עוד בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 830 (1970):
"ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה. 
הצטברות של נקודות דמיון מצביעה לכאורה על העתקה.
השאלה אם הדמיון בין היצירות מספיק לשם קביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על-סמך השוואה מכנית בין היצירות, אלא לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן."
 
לעניין הלכה ותיקה זו נאמר בע"א 10242/08 מוצפי נ' קבלי [פורסם בנבו] (10.10.2012), בפסקה 26 לפסק הדין, כי "הלכת אלמגור ביססה את מעמדה כהלכה נוהגת, לא נס ליחה, והיא עומדת בתוקפה עד עצם היום הזה". הלכה זו מוזכרת גם בעניין אסף יעקב, בפסקה 12 (להלן: עניין אלמגור).
 
לעניין הגישה של הנתבעת ליצירת התובע נפסק כי חרף הכחשות הנתבעת וחברתה גילה, ואף מבלי לקבוע מסמרות לעניין שימוש הנתבעת בטייפ להקלטת הרצאות התובע, חומר הראיות והעדויות מצביע בבירור על כך שלנתבעת הייתה היכרות מוקדמת עם התובע וכן גישה מלאה לחומרי הלימוד של התובע.
 
לעניין הדמיון בין היצירות נפסק כי קיים הבדל משמעותי בין היקף החומר שנטען שהועתק לבין היקף החומר הנמצא בספרי הנתבעת. טבלת ההשוואה שהציג התובע במסגרת תצהירו, המשווה בין קטעים בסיכומי הרצאותיו לבין קטעים מהספר הראשון של הנתבעת, נושאת כעשרים עמודים. לעומת זאת, הספר הראשון משתרע על פני 575 עמודים. התובע לא טען כי הספר הראשון בכללו מהווה העתקה של ההרצאות שהעביר, ואמנם עיון בספר מעלה כי זה עוסק בנושאים רבים שאף התובע לא טען שמתבססים על הרצאותיו. ואולם, לצורך הקביעה כי הנתבעת הפרה את זכויות התובע ביצירתו לא נדרש שהיצירה תהווה חלק ניכר מהספר אלא די בכך שהספר עושה שימוש בחלק מהותי מהיצירה המוגנת כדי שיהא בכך משום הפרת זכויות התובע ביצירתו.
 
כמו כן יש לציין כי בשונה מעניין אסף יעקב, התובע בענייננו לא הציג ראיות לכך שסדר הנושאים בספרה של הנתבעת דומה או הוכתב על ידי סדר ההרצאות והנושאים שנלמדו בקורס. טענותיו של התובע ביחס להפרה נסמכו בעיקרן על דמיון מילולי בין הקטעים השונים, בדגש על הדוגמאות שנבחרו, צירופי המספרים וכיוצא באלה. נפסק כי, אכן קיים דמיון, עד כדי זהות, בין קטעים שונים בספר לבין סיכומי ההרצאות של התלמידים שרה ואלי.
הנתבעת טענה שהסתמכה בעבודת המחקר שלה על מקורות רבים, בעיקרם זרים. אם אמנם היה מדובר בתרגום מספרות זרה או בהעתקה ממקור קודם אחר, שומה היה על הנתבעת להציג את המקור שממנו תורגם או נלקח הטקסט. הנתבעת לא עשתה כן, ונראה שלא בכדי; ומכל מקום לנוכח הדמיון הרב והיעדר ראיה לסתור, על פניו נראה כי עניין לנו בהעתקה.
 
על כן נפסק כי התובע יצר, בחומרי הלימוד שלו, יצירה מקורית הראויה להגנה.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת עשתה שימוש בדוגמאות ובקטעים מילוליים מתוך יצירתו של התובע, שעל פניהם מהווים חלק מהותי ממנה, בלא שקיבלה את רשותו והסכמתו – ובכך נמצאה מפרה את זכות היוצרים של התובע ביצירתו.
 

הזכות המוסרית והפרתה

בצד זכות היוצרים, עומדת ליוצר גם הזכות המוסרית – כי יצירתו תיוחס לו ("זכות ההורות"), בהיקף ובמידה הראויים באותו עניין; וכן שלא יוטל בה פגם או סילוף ("הזכות לשלמות היצירה") באופן שיהיה בו משום פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר – בהתאם להוראות סעיף 46 לחוק החדש, ולפניו הוראות סעיף 4א בחוק הקודם.
 
התובע טען להפרת זכותו המוסרית ביצירתו, בעיקר במובן של הזכות להורות – בכך שהנתבעת לא ייחסה לתובע את החלקים שהעתיקה מיצירתו. כמו כן נטען על ידי התובע, אם כי במידה פחותה, כי הנתבעת הפרה את זכותו המוסרית גם בדרך של סילוף ופגיעה בשלמות יצירתו. 
 
הנתבעת לא כללה בספריה כל התייחסות לתובע, על אף שעשתה שימוש בחומרי הלימוד שיצר. בכך אכן הפרה את זכותו המוסרית ל"הורות" על יצירתו. 
אשר לזכות לשלמות היצירה, בית המשפט לא מצא בטענות התובע משום ביסוס לקביעה כי הנתבעת סילפה או פגמה ביצירתו באופן שפגע בשמו או בכבודו. התובע לא התמקד בטענותיו כנגד הנתבעת בטענות לסילוף או פגיעה ביצירתו; ויותר מפעם, טען את ההיפך מכך – כי הנתבעת העתיקה את הקטעים ממש כפי שהועברו מהתובע לתלמידיו. משכך נמצא כי לא הוכח שהנתבעת פגעה בזכות התובע לשלמות יצירתו.
 

הגנת מפר תמים

הנתבעת העבירה את זכויות היוצרים בספריה לאסטרולוג וזו הוציאה לאור את ספריה, לפחות עד תחילת שנת 2010, אז התקשרו הנתבעת ואסטרולוג עם משכל. מכאן, לכאורה, שאסטרולוג הפרה אף היא את זכות היוצרים של התובע. ואולם, לדברי אלישע, מנהל אסטרולוג ומי שהיה בקשר עם הנתבעת, לא רק שלא ידע שספריה של הנתבעת מפרים את זכויות התובע ביצירתו, אלא שעובר להליכים בתובענה דנן כלל לא הכיר את שמו של התובע. לפיכך טוען אלישע כי גם אם אסטרולוג הפרה זכויות של התובע, הרי שעשתה כן כ"מפר תמים", ועל כן אין להטיל עליה אחריות בגין אותן הפרות.
 
סעיף 58 לחוק החדש קובע את חריג "המפר התמים" לחבות בגין הפרת זכות יוצרים: "מפר שלא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה". 
 
ועוד לענייננו, קובע סעיף 48 לחוק החדש, בהקשר של הפרה עקיפה של זכות יוצרים, כי מי שמוכר, מעמיד למכירה, או מפיץ בהיקף מסחרי עותק מפר של יצירה, מפר את זכות היוצרים – וזאת אם בעת ביצוע הפעולה, ידע או היה עליו לדעת כי העותק הוא עותק מפר. נוסח דומה מופיע גם בסעיף 51 לחוק החדש, בהתייחס להפרה עקיפה של הזכות המוסרית ביצירה.
 
נטל ההוכחה בעניין "המפר התמים" רובץ על הנתבע המעלה טענה זו, וכפי שכבר נקבע בעבר – יקשה עליו להרימו. הוראות החוק בנוגע ל"מפר תמים" (סעיף 8 לחוק הקודם) יחולו "רק על אדם המפר זכות יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכות היוצרים..." (ע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 (1957); ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 431-430 (2005)). כוחם של דברים אלה יפה גם כיום, במשטר הנוהג תחת החוק החדש (ראו אפורי, בעמ' 463-461 והאסמכתאות שם).
 
המלומד גרינמן התייחס בספרו לטענת "מפר תמים" המועלית על ידי מוציא לאור, כגון אסטרולוג בענייננו: "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות". (גרינמן, כרך ב', בעמ' 805) ומסכם גרינמן, לעניין זה, בספרו: "נראה, שטענה בדבר הפרה תמימה עשויה להתקבל בנסיבות יוצאות דופן בלבד שבהן סביר להניח כי היצירה היא נחלת הכלל, כגון שהיא נחזית להיות יצירה ישנה מאוד שתקופת הגנתה חלפה מכבר.".
 
בענייננו, התובע פנה באמצעות עו"ד בלהוסקי לאסטרולוג ויידע אותה בדבר ההפרה הנטענת וזו בחרה שלא לחדול מהפצת העותקים המפרים ועל כן, נפסק כי טענת תום הלב לא תעמוד עוד להגנתה.
יתרה מכך, אסטרולוג מתמחה בהוצאה לאור בעיקר בתחומי המיסטיקה, תחום מצומצם יחסית. אלישע עצמו העיד כי הוא מכיר היטב את הספרות בתחום. לפיכך, כאשר הנתבעת פנתה אליו וביקשה להוציא לאור ספר ראשון פרי עטה בתחום הנומרולוגיה, והגישה לו טיוטה הנושאת למעלה מאלפיים עמודים – ניתן היה לצפות שיתעורר אצלו חשד, או לכל הפחות חשש, כי ייתכן שנכללו בטיוטה קטעים שיש בהם זכויות ליוצרים קודמים; ובעקבות זאת, כי הדברים ייבדקו על ידו כדבעי. משלא עשה כן, אין לומר כי אסטרולוג היא בגדר "מפר תמים" של זכויות התובע.
משכך, אסטרולוג נושאת גם היא באחריות להפרת זכויותיו של התובע ביצירתו. 
 

הסכם שיפוי

ואולם, כאמור, אסטרולוג הפנתה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת שבה היא טוענת כי ככל שייקבע שאסטרולוג הפרה את זכויות התובע – על הנתבעת לשאת במלוא הפיצוי, וזאת מכוח התחייבויותיה בהסכם עם אסטרולוג משנת 2004. הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את תוכן ההסכם והתחייבויותיה מכוחו. עם זאת טוענת הנתבעת כי האחריות לבדיקת הנושא של זכויות יוצרים הייתה מוטלת, בראש ובראשונה, על אסטרולוג, שכן זהו לחם חוקה במסגרת עיסוקה בהוצאה לאור והפצת ספרים. ואמנם, כפי שצוין לעיל, לא בנקל תוסר האחריות ממי שעיסוקו בהעתקה, הפצה ושידור של יצירות, כדוגמת מוציאים לאור, מדפיסים וגופי תקשורת – אך זאת במישור שבינם לבין הבעלים בזכויות שהופרו ביצירה המקורית. וכך גם בענייננו, נדחו טענות אסטרולוג בנוגע להיותה "מפר תמים" של זכויות התובע. אלא שבמישור שבין אסטרולוג לנתבעת, ובמסגרת הקצאת הסיכונים שביניהן כפי שנקבעה בהסכם משנת 2004, נטלה הנתבעת מאסטרולוג את האחריות בנוגע להפרת זכויות יוצרים בספריה; ואף התחייבה לשפות את אסטרולוג בגין כל נזק שייגרם לה עקב הפרה כזו. 
 
לפיכך, בית המשפט קיבל את ההודעה לצד השלישי, ופסק כי הנתבעת היא שתישא בכל סכום שבו תחויב אסטרולוג בגין הפרת זכויותיו של התובע.
 

שיהוי בהגשת התביעה

הנתבעת העלתה טענה כי התובע השתהה כשש שנים מיום היוודע לו על הספר הראשון בשנת 2004 ועד שהגיש את תביעתו בשנת 2010 וטען בה להפרת זכויותיו. לטענת הנתבעת, בכך יצר התובע מצג של ויתור על זכות התביעה שלו וגרם לכך שהנתבעת הרעה את מצבה משהשקיעה משאבים רבים בהפקת ובהוצאת הספר השני.
 
נפסק כי אין לקבל את טענת הנתבעת בדבר שיהוי התובע בהגשת התביעה, שכן יסודותיה של עילת השיהוי אינם מתקיימים בענייננו. נפסק כי הנתבעת לא הוכיחה  שהתובע הציג בפניה מצג מטעה, או מצג אחר כלשהו בטרם פנה אליה באמצעות עו"ד בלהוסקי במכתבי ההתראה ששלחה. עד לאותו מועד לא נוצר כל קשר בין התובע לנתבעת, בוודאי שלא כזה שניתן לכנותו "מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו" (כאמור בהלכה שנקבעה בעניין פסק דין תלמוד תורה). יתרה מכך, התובע הבהיר כי כל שהועבר אליו בשנת 2004 (הועבר מתלמידתו מזל ולא ישירות מהנתבעת) היו דפים מתוך ספר באנגלית – ולא מתוך הספר הראשון של הנתבעת, שהוא העותק המפר את יצירתו. משכך נראה כי התובע לא ידע בשנת 2004 כי עומדת לו זכות תביעה ולא הונח כל יסוד לקבוע כי ויתר או יצר מצג של ויתור על זכותו זו.
 

פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים

התובע עותר לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בשיעור של 100,000 ש"ח לכל הפרה (בהתאם לסעיף 56(א) לחוק החדש), וזאת בגין שלוש הפרות.
עם זאת יצוין כי התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 100,000 ש"ח בלבד, וזאת לצרכי אגרה.
כפי שצוין לעיל, הוראות הדין שחלות על הפרת זכויות התובע באמצעות העתקת חומרי הלימוד שלו והוצאת הספר הראשון בשנת 2004, כמו גם על התרופות בגין הפרה זו, הן הוראות הדין הקודם, ובכללן הוראת סעיף 3א לפקודה שלפיה הפיצוי הסטטוטורי עמד על 10,000 – 20,000 ש"ח. 
עם זאת, בפני בית המשפט הוצגה מהדורת הספר הראשון משנת 2010, שהיא המהדורה השלישית לספר הראשון (המהדורה השנייה יצאה לאור בשנת 2008). המהדורות המאוחרות לספר הראשון יצאו לאור, אם כן, לאחר יום התחילה (25.5.2008), שממנו ואילך חלות הוראות החוק החדש, ובכללן הוראת סעיף 56(א) שלפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה. 
הוראות החוק החדש חלות גם לגבי ההפרות שבספר השני, שיצא לאור בשנת 2009. לפיכך, נקבע כי בקביעת סכום הפיצוי בגין הפרת זכויותיו של התובע יש לשקלל את סכומי הפיצוי הנמוכים יחסית שבדין הקודם, בגין ההפרות שבמהדורה הראשונה של הספר הראשון, עם סכומי הפיצוי הגבוהים יותר, האפשריים על פי הדין החדש, בגין ההפרות בספר השני ובמהדורות המאוחרות של הספר הראשון. 
שקלול זה, כמו גם קביעת שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות יוצרים, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפניו. 
 
בנוגע לדין הקודם קבע בית המשפט כי בעת קביעת הפיצויים בגין הפרת זכות יוצרים יש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: (א) עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; (ב) סוג היצירה; (ג) מידת אשמו של המפר; (ד) הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון אברהם ניניו, פ"ד מו(2) 254, 270 (1992) – להלן: עניין עזבון ניניו). הנחיות אלו מצאו את ביטוין בהוראות סעיף 56(ב) לחוק החדש:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."
 
בענייננו מדובר בהפרה של זכות יוצרים, שראשיתה בהעתקת קטעים ודוגמאות מהרצאות התובע והחומרים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת שיעורים, גם פרטיים, שלמדה; המשכה בפרסום ספרים של הנתבעת, במספר מהדורות, תוך שימוש בקטעים המועתקים – ספרים שהופצו במאות עותקים, על פי עדות אלישע, ושהנתבעת מקדמת את מכירותיהם במסגרת קורסים שהיא מעבירה; וסיומה בהתכחשות והתעלמות מופגנת של הנתבעת מהתובע וטענותיו בנוגע להפרת זכויותיו. הנתבעת אף סירבה להיפגש עם התובע וללבן את המחלוקת ביניהם כאשר הלה פנה אליה טרם הגשת התביעה, ובהיעדר שיתוף פעולה מצידה נאלץ התובע לפנות לבית המשפט. משכך בחרה הנתבעת לנהוג, יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה שמטרתם למנוע ממנה, כמו גם ממפרים פוטנציאליים אחרים, מלבצע הפרות דומות בעתיד.
 
אשר לפגיעה בו, התובע העיד כי הרקע להגשת התביעה היה פניות חוזרות ונשנות מצד תלמידיו, שמסרו לו כי החומר שאותו הוא מלמד מופיע בספריה של הנתבעת. לטענת התובע, יש בכך כדי להמחיש שבהפרת זכויותיו פגעה הנתבעת בשמו הטוב, ובפרט בפני תלמידיו. באופן דומה טען התובע כי יש בהפרה משום רווח לנתבעת, אשר ספריה משמשים לה לקידומה בתחום עיסוקה. עם זאת, התובע לא תמך את טענותיו אלה בעדויות של תלמידיו, או בראיות אחרות, ומכאן שטענותיו אלה לא הוכחו. כמו כן יש לתת משקל משמעותי לכך שהקטעים מתוך יצירתו של התובע המופיעים בספרי הנתבעת אינם מהווים את עיקר יצירתה, מבחינה כמותית ומהותית, ונראה כי ספריה היו עומדים על תילם כספרים מקיפים בתחום הנומרולוגיה גם אלמלא נכללו בהם החלקים שהועתקו.
 
בנסיבות אלה ובשים לב לסכומי הפיצויים הסטטוטוריים שנקבעו בדין הקודם והחדש, כאמור, נפסק כי הפיצוי המגיע לתובע יועמד על סך של 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים ביצירתו. 
 

פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית

עוד עותר התובע לקבלת פיצוי סטטוטורי בסך דומה (100,000 ש"ח לכל הפרה) בגין הפרת זכותו המוסרית. כאמור, טענות התובע בנוגע להפרת זכותו המוסרית התמקדו בהיעדר ייחוס שמו ליצירתו, היינו פגיעה בזכותו להורות על יצירתו. אשר על כן, ובהתחשב גם כאן בסכומים שנקבעו בדין הקודם והחדש, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין הפרת זכותו המוסרית של התובע על סך של 20,000 ש"ח. 
 

צווים להפסק ההפרה

בנוסף לפיצוי עותר התובע לקבלת צווים שונים:
(א) צווי מניעה – להורות לנתבעות לחדול ולהימנע בעתיד מכל שימוש בחומרים המקוריים של התובע, לרבות העתקה, הדפסה והוצאה לאור של ספרי הנתבעת, וכן שימוש במסגרת הרצאות, סדנאות, הדרכות וכיוצא באלה שהנתבעת או מי מטעמה לוקחים בהם חלק;
(ב) צווי עשה – במסגרתם להורות לנתבעות לאסוף את כל העותקים של ספרי הנתבעת שבידי משווקים, מפיצים, סוכנים וכיוצא באלה ולמסור אותם לידי התובע לצורך השמדתם.
 
בית המשפט פסק כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים. בהתחשב בחלק היחסי של יצירת התובע בספריה של הנתבעת, וכן בזמן שחלף מאז יצא הספר הראשון לאור והופץ לקהל הרחב, נראה שאיסור על שיווק הספרים כמו גם השמדתם אינם מתאימים ואינם מידתיים בנסיבות אלה. דברים אלה תקפים גם לגבי שיווק ספרי הנתבעת במסגרת קורסים שהיא מעבירה, וכאמור טענות התובע בנוגע לשימוש מפר אחר במסגרת קורסים אלה לא הוכחו.
 

מתן חשבונות

בנוסף עותר התובע לקבלת צו למתן חשבונות לפיו יש להורות לנתבעות להעביר דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של ספרי הנתבעת.
 
לעניין זה נפסק כי משבחר התובע לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק הוא אינו זכאי שייפסקו לו לצד פיצויים אלה גם פיצויים על נזקים ספציפיים שנגרמו לו, ובכלל זאת השבה של רווחי הנתבעת (ראו עניין עזבון ניניו, בעמ' 266; אפורי, עמ' 243). לפיכך, משנפסק פיצוי לתובע ללא הוכחת נזק, אין מקום ליתן צו למתן חשבונות.
 

10 בנובמבר, 2015,

0 תגובות

זכויות יוצרים בגופן "הדסה" - פיצוי בסך של 810,000 ש"ח

בפסק דין שניתן בתאריך 21.7.2015 בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק כב' השופט רפאל יעקובי, כי הנתבעים, חב' מסטרפונט ובעליה, הפרו את זכויות היוצרים של התובעת, הגב' חנה טל, בתו של יוצר הגופן "הדסה", פרידלנדר.
 
התובעת עתרה לסעד הצהרתי לפיו כל הזכויות בגופן שייכות לה, לצווי מניעה ועשה קבועים ולפיצויים בסך 4.5 מליון ₪. 
 
לאחר שלב ההוכחות בתיק הוחלט  "כי התובעת היא בעלת הזכויות באות, ובכלל זה בתוצר הדיגיטאלי. זאת בשל כך שזכויות אלה היו בבעלות אביה כשנפטר, ועברו אליה כיורשתו היחידה".
 
בעקבות החלטה זו מונה רו"ח חקירתי לבדיקת הכנסות הנתבעים, אשר קבע כי הכנסות הנתבעת 1 ממכירת הגופן בשנים 2007-2006 (שלגביהן ביקשו הצדדים כי תיערך הבדיקה) הסתכמו בסכום נמוך של 12,920 ש"ח. לאור קביעה זו בחרה התובעת לבחור במסלול של פיצויים ללא הוכחת נזק. 
 
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית המשפט הכיר בתובעת כבעלים הבלעדיים של הזכויות בגופן, הורה למתן צו עשה וצו מניעה קבוע וכן הורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 810,000 ₪. סך הפיצויים שפסק בית המשפט הינו בגין הפרת זכות היוצרים בגופן כמו גם הפרת הזכויות המוסריות של יוצר היציר. לא רק שכאשר עשו שימוש ביצירה, הנתבעים לא הזכירו את שמו שלפרידלנדר, אלא שהם אף פגעו בשלמות היצירה כאשר יצרו גרסאות חדשות לגופן והעבירו את הגופן תהליך של דיגיטציה.
 
בפסקה 27 לפסק דינו קבע בית המשפט כי הרווח של הנתבעים מהשימוש המסחרי שעשו במסגרת ההפרות גבוה בהרבה מהסכום הנמוך שאליו הגיע המומחה ולכך מספר נימוקים: ראשית, הנתבעים נתפסו כלא מהימנים בעיני בית המשפט לאור העובדה כי לא מסרו למומחה את מלוא החומר והמידע בדבר הכנסותיהם ושינו גרסאות בעדויות שהובאו ושנית, הנתבעים עוסקים בסחר בתחום הגופנים ועל כן לא סביר כי הרווח אותו יפיקו מהסתכנות בהפרת זכויות גופן יהיה כה נמוך. 
 
לשם קיבעת סכום הפיצוי בית המשפט אף נאלץ להתחשב ולנתח את המצב המשפטי הרלבנטי בתקופות השונות שבהן בוצעו ההפרות, בהינתן שינוי הדין, אשר משליך על היקפי הפיצויים שניתן לפסוק לגבי כל תקופה של ההפרות (אשר החלו בחודש יוני 2002 ועד יולי 2009):
• בכל הנוגע לתקופה שעד 25.5.08 חלה פקודת זכות יוצרים, 1924. לענייננו רלבנטי מתוכה סעיף 3א – שכותרתו: "פיצויים ללא הוכחת נזק" – הקובע כי: 
"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצוים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים...".
 
• לגבי ההפרות המאוחרות יותר חל חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. בסעיף 56 של חוק זה – שכותרתו: "פיצויים בלא הוכחת נזק" – נקבע לאמור: 
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית רשאי בית  המשפט על פי  בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
 (ב)   בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1)  היקף ההפרה;
(2)  משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3)  חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע".
 
עבור התקופה הרלוונטית השנייה - בית המשפט פירט את השיקולים הראויים לשימת ליבו בנסיבות העניין, לרבות תם ליבם של הנתבעים, חומרת ההפרה, הנזק הממשי הנגרם לתובעת, הרווח שצמח לנתבעים, משך הזמן הארוך (עשרות שנים) וכן היקף ההפרות, אשר כלל שימוש של הנתבעים בשש גרסאות שונות של הגופן כמו גם המרתו לפורמט דיגיטאלי, אשר העצים את היקף התפוצה וההפרה באופן נרחב ביותר. 
 
בנוסף, בית המשפט נתן תשומת לב מיוחדת למערכת היחסים בין פרידלנדר ואחד הנתבעים שכן אותו נתבע היה עוזרו של פרידלנדר וככזה ידע היטב כי הנ"ל התנגד בכל תוקף לכל הליך של דיגיטציה ביצירתו. 
 
מנגד, בית המשפט התייחס לעובדה כי פרידלנדר עצמו נמנע מלנקוט בפעולות אקטיביות למניעת השימוש בגופן במשך שנים רבות חרף העובדה כי היה מודע לפעולות שונות אשר ביצעו הנתבעים בעודו בחיים ויש להתחשב בכך בחישוב הפיצויים. 
 
לאחר שקלול כלל הרכיבים כפי שפורטו לעיל, בנוסף לסכום הפיצויים שנפסק, בית המשפט הורה על הנתבעים לשלם לתובעת, יחד ולחוד, את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן סכום כולל של 200,000 ש"ח למועד פסק דין זה עבור שכ"ט עו"ד.

26 באוקטובר, 2015,

0 תגובות

מתן חשבונות בשל הטעייה רשם הפטנט להארכת תוקף תרופה

מתן חשבונות בשל הטעייה רשם הפטנט להארכת תוקף תרופה
תביעה שהוגשה על ידי חברת אוניפארם כנגד 1. Sanofi; 2. סאנופי - אוונטיס ישראל בע"מ; 3. כ.צ.ט. בע"מ. התביעה נדונה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, לפני השופט, פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 8.10.2015 ניתנה החלטה בבקשה למתן חשבונות.
 
העובדות: תביעה העוסקת בהסדרת כניסתה של תחרות גנרית בתחום התרופות. מה הן המגבלות המוטלות על חברת תרופות אתית במאבקה למנוע, ולמצער לעכב, את כניסת המתחרים הגנריים לשוק. 
הנתבעת 1, היא אחת מחברות התרופות האתיות הגדולות בעולם (להלן: "סאנופי"). הנתבעת 2 היא חברת בת של הנתבעת 1 ונציגתה בישראל (להלן: "סאנופי ישראל"). הנתבעת 3 היא חברה ישראלית העוסקת בין היתר בייצור ובשיווק תרופות (להלן: "כצט"). 
התובעת, אוניפארם בע"מ, היא חברה ישראלית המייצרת ומשווקת מגוון תרופות גנריות בישראל.
 
כחברת תרופות אתית מחזיקה סאנופי, בין במישרין ובין באמצעות חברות בת, במגוון רחב של תרופות המוגנות בפטנט (תרופות אתיות). בין התרופות הללו נמנה, עד לפקיעת ההגנה הפטנטית, גם תכשיר בשם פלוויקס (Plavix) (להלן: "התרופה פלוויקס" או "התרופה") – המהווה את אחת התרופות המרכזיות ביותר של חברת סאנופי. 
 
התמונה השלמה במישור הפטנטים היא כדלהלן: 
א. עד ליום 3.2.2008 היה לסאנופי  פטנט שפקע בתוקף, ומנע את אפשרות ההשקה של תרופה גנרית המתחרה בתרופה פלוויקס. בתקופה זו נהנתה על כן סאנופי ממונופול מכוח דיני הפטנטים בשוק התרופה. להלן תכונה תקופה זו "תקופת המונופול הפטנטי" והיא יוצרה בשיטה שתכונה בהליך זה Form 1. 
ב. בין ה- 3.2.2008 ל- 6.6.2010 הייתה לפני רשם הפטנטים בקשה של סאנופי  לפטנט נוסף בשיטה שתכונה בהליך זה ל- Form 2 (כנגד בקשה זו הגישה התובעת הליך של התנגדות). בקשה זו יצרה "להט חרב מתהפכת" כלפי מתחרותיה הגנריות של סאנופי, ככל שאלה היו משווקות תחליף המבוסס על Form 2 (או תחליף העלול להתברר ככזה העושה שימוש ב- Form 2), היה חשש להפרת הפטנט הנוסף של סאנופי (לכשיתקבל הפטנט). להלן תכונה תקופה זו "תקופת ההשקה בסיכון".
ג. החל מיום 6.6.2010, מאחר וסאנופי מחקה את הבקשה השניה לפטנט (במהלך הליך ההתנגדות), הוסרה ה"חרב המתהפכת" מעל ראשן של מתחרותיה הגנריות של סאנופי, והן יכלו לשווק תחליף גנרי לתרופה פלוויקס ללא חשש שיתבעו בישראל לפי דיני הפטנטים. להלן תכונה תקופה זו "תקופת התחרות ללא סיכון".
 
טיעוני התובעת:
לשיטת אוניפארם בקשת הפטנט השניה שהגישה סאנופי ביחס ל- Form 2 הייתה בקשה חסרת בסיס משפטי, אשר הוגשה תוך העלמת עובדות מרשם הפטנטים, ואשר לו היו ממוצים הליכי ההתנגדות לגביה, הייתה נדחית בוודאות על ידי רשם הפטנטים. לדידה, כל תכליתה של בקשה זו הייתה לעכב את כניסתם של המתחרים הגנריים לשוק באמצעות סיכון מלאכותי. תכלית זו הושגה הלכה למעשה, למרות זניחת בקשת הפטנט, מאחר שדי היה בהגשת בקשת הפטנט ביחס ל- Form 2, בכדי להביא את מתחריה להעדיף פיתוח על בסיסForm 1 , עניין שעיכב את כניסת החברות הגנריות לשוק, והעניק לסאנופי הארכה בפועל של ההגנה למשך 15 חודשים, ואף מעבר לכך. לפיכך, סבורה אוניפארם כי יש לראות בהגשת בקשת הפטנט משום התעשרות בלתי מוצדקת, ניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי והתנהגות בחוסר תום לב. הסעד לו עותרת אוניפארם בגין כל אלה הוא מתן חשבונות, שכן לשיטתה עומדת לה זכות לתבוע את הרווחים שהפיקה סאנופי מהתנהלותה הפסולה.
 
טיעוני הנתבעות
הנתבעות טוענות כי בקשת הפטנט ביחס ל- Form 2 הייתה לא רק בקשה לגיטימית, כי אם בקשה מוצדקת, שבירורה עד תום בהליכי ההתנגדות היה מזכה את סאנופי בפטנט תקף. הטעם לזניחת בקשת הפטנט מצידה היה חוסר כדאיות כלכלית להגן עליו, ולא אובדן האמונה באפשרות להגן עליו מבחינה משפטית, ולראיה במרבית המדינות בהן הוגשה בקשה דומה לפטנט ביחס ל- Form 2 היא הוענקה, ועומדת בעינה עד עצם היום הזה. 
 
תוצאות ההליך: דין הבקשה למתן חשבונות להתקבל. נפסק כי סאנופי תעביר עד ליום 1.12.2015 דיווח על מלוא הכנסותיה ורווחיה משיווק התרופה פלוויקס בישראל, ובכלל זה הכנסות ורווחים של חברות קשורות, בתקופה שבין מועד פקיעת הפטנט (3.2.2008) לבין מועד אישור זניחת הפטנט (20.6.2010). 
 
סאנופי תהיה פטורה מהעברת הדיווח האמור אם תודיע עד ליום 1.12.2015 כי היא מסכימה לקבלת התביעה במלואה (בכפוף לשמירת זכותה לערער על האמור בהחלטה זו).
 
פסיקת הוצאות התובעת ושכר טרחת באי כוחה תעשה במסגרת פסק הדין שיינתן בתיק. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

10 בספטמבר, 2015,

0 תגובות

ספר חדש: תרופות כספיות בהליכי קניין רוחני

ספר חדש: תרופות כספיות בהליכי קניין רוחני
סוגיית הפיצוי במסגרת חוקי הקניין הרוחני הינה סוגיה מרכזית, המכתיבה את היקף ההגנה האפקטיבי לזכויות הקניין הרוחני. הליך קביעת הפיצוי בתביעות שעניינן קניין רוחני הינו, למעשה, הליך נזיקי בעיקרו אשר כפוף לעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין. בשל אי הוודאות הגדולה הקיימת בתחום ובשל הקושי האינהרנטי להוכחת הנזק בתביעות קניין רוחני, בתי המשפט בישראל ובעולם עשו שימוש, במהלך השנים, במנגנונים שונים לקביעת הפיצוי בתביעות מסוג זה ובהם פיצוי ללא הוכחת נזק, אומדן הנזק, חישוב ממשי של הנזק, מתן חשבונות, מתן רישיון רעיוני וקביעת פיצוי בדרך של פשרה וזאת, בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לפיכך קיים קושי עצום להגיע להרמוניה משפטית בתחום זה, מה שבהכרח פוגע באחידות הפסיקה ובוודאות המשפטית הנדרשת.
 
ספר זה מנסה להתמודד עם קושי זה, הספר פורס בפני הקורא, יהא שופט היושב בדין או עורך דין המייצג את לקוחותיו בסכסוך הנוגע לסוגיות קניין רוחני, את דברי החקיקה והפסיקה של בתי המשפט בישראל ובעולם ומנתח אותם ניתוח כמותי ואיכותי תוך מתן ביקורת, הסברים ונימוקים ברורים. 
 
ד"ר עמירם בנימיני, שופט בית המשפט המחוזי בדימוס, בהקדמה לספר:
"ספרו של ד"ר דרורי יהווה ללא ספק תרומה חשובה וערכית להבהרת הנושא של תרופות כספיות בקניין רוחני, ולקידום הרמוניזציה וודאות משפטית טובה יותר בתחום זה. הדבר אף יסייע להפחתת עלויות ולצמצום במשאבים שיפוטיים, כאשר ידוע כי שלב הדיון בתרופות הכספיות בקניין רוחני מתגלה לא-פעם כארוך ומתיש אף יותר משלב הדיון בשאלת ההפרה. ספר זה יהיה, ללא ספק, כלי עזר חשוב ושימושי לכל מי שעוסק בפרקטיקה המשפטית של הקניין הרוחני – שופטים ועורכי דין כאחד – כמו גם לאלו המבקשים לעסוק במחקר אקדמי בתחום זה. המחקר הסטטיסטי הנכלל בספר, אשר מבוסס על פסיקת בתי המשפט, יסייע אף הוא להאחדה של התרופות הכספיות בגין הפרת קניין רוחני, ויעניק לשופטים ולעורכי דין קנה מידה כללי לגבי הסכומים הנפסקים. על כל אלו יש לברך עם צאתו לאור של ספר חשוב זה".
 

12 ביולי, 2015,

0 תגובות

היקף ההגנה על מותג ומתן חשבונות

היקף ההגנה על מותג ומתן חשבונות
תביעה שהוגשה על ידי חברת סחוט טרי (2007) בע"מ כנגד 1. אקו אלפא בע"מ; 2. אביבה חרסונסקי; 3. אהוד חרסונסקי; 4.  תפוז טרי בע"מ; 5. ערן חרסונסקי; 6. יחיא גבריאל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 15.6.2015 ניתנה ההחלטה בתיק.
 
העובדות: עניינה של התובענה בטענתה של התובעת, חברת סחוט טרי, כי הנתבעים עשו שימוש בקניינה הרוחני והפרו את זכויותיה בשם המסחרי "סחוט טרי", כאשר ייצורו, שיווקו, הפיצו ומכרו מיץ טבעי תחת מותג זה גם לאחר שמכרו את זכויותיהם בו לחברת פריפר, אשר נרכשה במסגרת הליכי פירוק על ידי התובעת. בשלב הראשון התבקש בית המשפט לתת צו למתן חשבונות אשר יחייב את הנתבעים למסור לתובעת את כל המידע הרלוונטי באשר למכירת ושיווק המיצים תחת המותג "סחוט טרי".
 
תוצאות ההליך: דין התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבע 3 להתקבל. לעומת זאת יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים 2, 4 – 6.
 
ניתן בזאת צו למתן חשבונות המורה לנתבעת 1 ולנתבע 3 לגלות בתצהיר ערוך על ידי רואה חשבון את הפרטים הבאים:
א. היקפי המכירות של מיצי פירות שבוצעו על ידם בתקופה שבין ה- 1.7.2007 לבין ה- 31.12.2009. ככל הניתן תבוצע הפרדה בין מכירות של בקבוקי משקה (1/2 ליטר) למכירה של גלונים (5 ליטר). 
ב. ההכנסות שהתקבלו מהמכירות המפורטות בסעיף (א) לעיל, וההוצאות שהוצאו לצורך ייצור מיצי הפירות ומכירתם.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

5 באוגוסט, 2014,

0 תגובות

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק

אין פיצוי בגין הפרת סימן מסחר במידה ולא הוכח נזק
תביעה שהוגשה על ידי חברת ADIDAS AG וחברת ADIDAS INTERNATIONAL MARKETING B.V.  כנגד יעקב בטש. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ענת ברון. ביום 30.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: המשטרה ביצעה חיפוש בחנות בשם "B גוד", זאת בעקבות תלונה שהגישה אדידס. בחיפוש נתפסו מוצרי הלבשה הנושאים ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. בטש מכר לעסק "B גוד" כ-870 מוצרי הלבשה הנושאים כנטען ללא הרשאה את סימן שלושת הפסים. המשטרה ביצעה גם חיפוש בחנות ובמחסן השייכים לבטש. בחיפוש נתפסו מאות פריטי לבוש המפרים כנטען את זכויות אדידס. 
 
לטענת אדידס, מוצרי בטש נושאים ללא הרשאה את סימני המסחר או סימנים הדומים לסימני המסחר הרשומים של אדידס, והלבוש המסחרי של מוצרים אלה אף הועתק מהלבוש המסחרי של מוצרי אדידס מקוריים. נטען כי במעשיו בטש מפר את זכויותיה של אדידס בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב, מעוול בגניבת עין וגזילת המוניטין שלה, ומתעשר ולא במשפט על חשבונה; והכל תוך שבטש גורם או עלול לגרום לפגיעה הן באדידס והן בציבור הצרכנים.
 
להשלמת התמונה יצויין כי התביעה נוהלה בתחילה גם נגד נתבע נוסף - מאיר משה-שוילי וביום 1.10.09 ניתן כנגד אותו נתבע פסק דין חלקי בהסכמה לפיו: ניתנו צווי מניעה והשמדת המוצרים וכן חויב מאיר משה-שוילי בהוצאות הכרוכות בכך ובתשלום פיצויים לתובעות בסך 100,000 ש"ח. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. ניתן בזה צו מניעה המורה להימנע מכל שימוש במוצרים הנושאים ללא הרשאה את סימני המסחר של אדידס או כל סימן הדומה לסימני מסחר אלה.
בית המשפט הורה על השמדת המוצרים שנתפסו.
לא נפסק כל פיצוי מאחר והתובעות לא הוכיחו נזק.
לא ניתן צו להוצאות.
 
הנתבע יוצג על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

1 באפריל, 2014,

0 תגובות

היחס בין הגנת מדגם להגנת זכויות יוצרים

תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש  לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי.  היצירות אותן יצר התובע  כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות  שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
 
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
 
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
 
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב. 
 
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא  קומפי  לתובע  ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי  שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

21 בינואר, 2014,

0 תגובות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות

הפרת סימן מסחר ומתן חשבונות
תביעה שהוגשה על ידי חברת מזרח ומערב יבוא ושיווק בע"מ כנגד מזרח ומערב מזון בע"מ, מזרח ומערב חנויות בע"מ, ליאור מטלון וגיל גבע. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 7.1.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע, שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש במותג "מזרח ומערב" בתחום סיטונאות המזון ממזרח אסיה, וצו למתן חשבונות בנוגע לרווחים שהפיקו הנתבעים מן השימוש במותג הנ"ל בתחום זה. לטענת התובעת, הנתבעים עושים שימוש מפר ומטעה במוניטין שצברה התובעת במותג "מזרח ומערב" בתחום הסיטונאי, בניגוד להסכם שנכרת בין הצדדים, אשר במסגרתו נמכר לנתבעים המוניטין בשם "מזרח ומערב" בתחום הקמעונאי בלבד. יתר על כן, נטען כי הנתבעים הפרו, ועל אף הכחשות נמרצות מצידם הם עודם מפרים, את סימנה המסחרי הרשום של התובעת. 
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד הנתבעת 1 ונדחתה כנגד הנתבעים 2-4. 
 
בנוסף, ניתן בזה צו מניעה האוסר על נתבעת 1 להוסיף לעשות שימוש בשם המסחרי "מזרח ומערב" בתחום היבוא והשיווק הסיטונאי של מוצרי מזון מן המזרח הרחוק.
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תגיש לתובעת בתוך 30 ימים דין וחשבון ערוך כדין ומאומת בתצהיר, ובו פירוט העסקאות וההתקשרויות שביצעה בתחום הסיטונאי, והרווח הנקי שהפיקה ממכירת המוצרים תוך שימוש בשם "מזרח ומערב".
 
בנוסף נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשלב זה של ההליך בסך 80,000 ₪.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
 

12 בנובמבר, 2013,

0 תגובות

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן

מתן חשבונות ביחס להפרת זכות יוצרים במילון אבן שושן
תביעה שהוגשה על ידי דפנה שפר, מרים אבן שושן ויובל אבן שושן כנגד תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ ורחל גלילי. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 28.10.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
 
העובדות: התובעים, יורשיו של הבלשן אברהם אבן-שושן ז"ל ובעלי זכויות היוצרים במילון "אבן שושן", הגישו תביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלהם במילון על ידי הנתבעים, שעיסוקם במכירת ספרים, ובעיקר מילונים ואנציקלופדיות (הנתבעים 2-3 הם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1). 
 
טענת התובעים היתה כי הנתבעים משווקים מילונים אותם רכשו ממי ששימש עד לשנת 1993 כמוציא לאור ומפיץ של המילונים, אף שההסכם עמו בוטל בשנת 1993 בשל הפרתו ועל כן הם מפרים זכות יוצרים. 
 
ביום 6.4.06 ניתן פסק דין לפיו נדחתה התביעה. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור באופן חלקי ופסק כי כל המילונים שהוצאו לאור ושווקו על ידי המוציא לאור לאחר מועד ביטול ההסכם עמו בשנת 1993 היו "יצירות מפירות" המהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעים. נוכח החלטתו זו, הורה בית המשפט העליון על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בהליכי מתן החשבונות ולשמוע את הראיות בסוגיית היקף הפיצוי המגיע לתובעים, בכל הנוגע למכירת העותקים המפרים לאחר יום 3.5.99. 
 
תוצאות ההליך: נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישיבו לתובעים את הרווחים שהפיקו ממכירת המילונים המפרים לאחר יום 3.5.99 (בו קיבלו התראה על ההפרה), בהתאם לסכום המרבי שבכתב התביעה, ולפיכך ישלמו לתובעים סך של 300,000 ₪.
כמו כן נפסק כי הנתבבעים ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

7 באוגוסט, 2013,

0 תגובות

הפרת פטנט בתחום המיזוג

הפרת פטנט בתחום המיזוג
שתי תביעות בעילת הפרת פטנט שהוגשו על ידי חברת טויטופלסט בע"מ כנגד חברת תביג-ישראל גרובר בע"מ מנהלה מר ישראל גרובר ובעלת המניות הגב' חיה גרובר וחברת בידוד פלוס בע"מ. הדיון בתביעות אוחד והם נדונו בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני השופט יהודה פרגו. ביום 22.7.2013 ניתן פסק הדין בשני בתיקים.
 
על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בחלקו ביחס לשאלת הנזק, לערעור ראו מאמר זה.
 
העובדות: התובעת הגישה שתי תביעות שעניינן הפרה נטענת של פטנטים. ת.א 2260/08 – עוסק בהפרה נטענת של פטנט מס' 131198 שתפקידו חלוקה והזרמת אוויר ממוזג לאתרים שונים על פי הצורך, המכונה "מרכזייה". ת.א 1133-09-10 עוסק בהפרה נטענת של פטנט מספר 137728 שתפקידו לפצל זרם אוויר, המכונה "מפצל".
מנהל התובעת רכש מהנתבעת 4 "מרכזיה" ו"מפצל" שיוצרו ע"י הנתבעת 1. לטענת התובעת, מדובר במוצרים מועתקים המפרים את פטנט התובעת ויש בהתנהלות הנתבעים כדי גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.
 
תוצאות ההליך לסעד זמני: הסעד הזמני בתיק התקבל בשנת 2009 והשופט יהודה זפט קבע כי עד לבירור התובענה ניתן סעד זמני המורה לנתבעים לחדול ולהימנע מלבצע מלעשות שימוש במוצרים המפרים לכאורה את פטנט התובעת.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי הנתבעים הפרו את פטנט התובעת.
 
ניתן צו קבוע המורה לנתבעים 1 ו-2 (היצרנים), לחדול ולהימנע מלעשות שימוש במוצרים אשר מפרים את פטנט התובעת. 
 
בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעים 1 ו-2 – לשלם לתובעת סך של 200,000 ש"ח.
 
ניתן צו המורה לנתבעת 4 (החנות) להימנע מלשווק את מוצרי הנתבעת 1, 2  המפרים את פטנט התובעת.
 
בנוסף חייב בית המשפט את הנתבעים 1, 2 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאותיה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 60,000 ש"ח.
 
בית המשפט נמנע מלהטיל צווים כלשהם על הגב' חיה גרובר (הנתבעת 3), מבלי לגרוע מחובתה - כבעלת מניות בתביג – למנוע את הפרת הפטנטים על ידי תביג. 
 
 
הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי בו לראשונה נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת פטנט וזאת בהתבסס על הוראות חוק עוולות מסחריות וחוק זכות יוצרים המאפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק. בית המשפט סבר כי לאור הקושי הרב בחישוב הנזק בגין הפרת פטנט ניתן לעשות שימוש מושאל במנגנונים סטטוטוריים מחוקים אחרים קרובים.
 
יוער כי במסגרת הערעור על פסק דין זה, בית המשפט העליון ביטל את קביעת בית המשפט המחוזי ביחס לאפשרות של השימוש בכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק לצורך קבית פיצוי בגין הפרת פטנט. לערעור ראו מאמר זה.
 
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

23 ביולי, 2013,

0 תגובות

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון

הפרת זכויות קניין רוחני של קידום וזאת בשל הפרת הסכם זיכיון
תביעה שהגישה חברת קידום - לך תצטיין - הכנה לבחינות בע"מ כנגד חברת מכון אס. יו. אס בע"מ, מר נג'יב נופי ומר אמטאנס שמאס. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 7.7.2013 ניתן פסק דין חלקי בתיק בשאלת החבות.
 
העובדות: תביעה למתן צו מניעה, צו עשה וצו למתן חשבונות, ולתשלום פיצויים בסך 1 מיליון ₪, בגין הפרת הסכם רישיון בין התובעת לבין הנתבעים, ובגין שימוש שלא כדין בזכויות הקניין הרוחני של התובעת וביצוע עוולות מסחריות נגדה. 
 
הנתבעים 1-2 הגישו תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד הנתבע 3, לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מביטול ההסכם עם התובעת שלא כדין. 
 
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם עמה ולכן ביטולו נעשה כדין. לפיכך, מיום ביטולו אסור היה להם להמשיך ולעשות שימוש בשמה ובקניינה הרוחני בערכות הלימוד שלה. כמו כן נותרו הנתבעים חייבים לה כספים לפי ההסכם. הנתבעים טוענים, מנגד, כי ההסכם בוטל שלא כדין, ולכן הם היו רשאים להוסיף ולהשתמש בשמה של התובעת ובערכות הלימוד שלה עד הגיע מועד סיום ההסכם. כמו כן, הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בשל ביטול ההסכם שלא כדין.
 
התביעה בשלב זה דנה אך ורק בשלב החבות, שלב הנזק הופרד לאחר מתן חשבונות.
 
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעים 1-3 אחראים להפרת ההסכם עם התובעת, אשר בוטל כדין עקב הפרתו. לכן התביעה-שכנגד נדחית. בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2 אף אחראים להפרת זכויות היוצרים של התובעת ולביצוע עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב כלפיה. 
 
ניתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים 1-2. ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים 1-2 להעביר לידיה של קידום את כל המסמכים הנושאים את שמה המסחרי או את הסיסמה "לך תצטיין", וכן מוצרים מפרים של התובעת המצויים ברשותם או בשליטתם.
 
נפסק כי הנתבעים 1-3, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת את הסכומים שהמכון נותר חייב לתובעת לפי ההסכם בסך כולל של כ 396,000 ₪.
 
ניתן צו למתן חשבונות נגד הנתבעים 1-2. נפסק כי הדו"ח יתייחס לתקופת ההפרה שהוכחה. לדו"ח החשבונות, שיוגש תוך 45 יום, יצורפו העתקי כל המסמכים המבססים את הדו"ח, והוא ייתמך בתצהיר של הנתבע 2 ושל רואה חשבון. הדו"ח יפרט את הכנסות הנתבעים מהקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009, בניכוי הוצאות המכון הנוגעות להעברת קורסים אלו. 
 
נפסק כי 30 יום לאחר קבלת החשבונות, תודיע התובעת האם היא מבקשת לפסוק לה פיצויים על נזקים ללא הוכחת נזק, או שמא היא עותרת לחייב את הנתבעים 1-2 בהשבת הרווחים לפי דו"ח החשבונות, ובמקרה זה - האם היא מבקשת לחקור את הנתבע 2 ורואה החשבון על תצהיריהם התומכים בדו"ח החשבונות, או להביא ראיות אחרות לגבי החשבונות. בהתאם לכך יקבע המשך הדיון בשלב השני.
 
בית המשפט המליץ לצדדים להגיע להסכמה ביניהם על גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין ההפרות שבוצעו לאחר ביטול ההסכם. נפסק כי בניגוד לטענת התובעת בפתח סיכומיה כי מדובר "בהפרה מתמשכת ובוטה" - אין מדובר, על-פי הראיות שהובאו, בהפרה מסוג זה, אלא ב"חבלי ההתנתקות" מן הקשר החוזי שהיה בין הצדדים, ובהפרות המתמקדות בקורסים של דצמבר 2008 ואפריל 2009 (שכנראה לא התקיים לבסוף). הפרה ממוקדת שכזו, שניתן בקלות להעריך את נזקיה (לפי התשלומים שהגיעו לתובעת על-פי ההסכם בהתאם למספר התלמידים בקורס ומספר ערכות הלימוד שנמסרו לתלמידים), איננה מצדיקה את המשך ההתדיינות ובירור החשבונות או הנזקים. 
 
בנוסף נפסק כי הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בגין השלב הזה של המשפט (התביעה העיקרית בשלב הראשון והתביעה-שכנגד שנדחתה). 
 
בית המשפט לא חייב את הנתבע 3 בתשלום הוצאות משפט לתובעת, הואיל ויוחסה לו אחריות למעשים שהוא איננו אחראי להם, ונדרשו נגדו סעדים שחלקם אינם מוצדקים. 
 
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
דף הבא
דף קודם

תנאי שימוש - אתר DWO

סגור