בלאיש נ' פאלפ – זכות יוצרים או עיצוב תא (שלום ת"א) 45342-04-19 איתי בלאיש נ' פאלפ מוצרי נייר (נבו, 29.3.2022)

הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת הדס פלד. ביום 29.3.22 ניתן פסק הדין.

הצדדים: התובע/ הנתבע שכנגד: איתי בלאיש; הנתבעים/ בתובעים שכנגד: 1. פאלפ מוצרי נייר בע"מ 2. חגית כספי-יעקבי 3. זיו יעקב יקבי.

התובע הוא מעצב גרפי. הנתבעת 1 היא חברה פרטית העוסקת בעיצוב מוצרי נייר ואביזרים למשרד. הנתבעים 2-3 הוא בני זוג המנהלים את הנתבעת 1.

העובדות: בשנת 2017 הצדדים התקשרו בהסכם לשיתוף פעולה להפעלת חנות הכוללת גלריה בה יצגו אמנות של אמנים שונים. כאשר התובע יהיה אחראי על מיתוג ועיצוב החנות והנתבעים יפעילו את החנות. לטענת התובע ממועד ההתקשרות הצדדים הם עמלו על הקמת הפרויקט. התובע עיצב מוצרים, שילוט ועבד על מיתוג ושפה עיצובית. התובע פעל להתקשרות עם אמנים לשם יצירת גלריה עיצובית ייחודית בחנות. לאחר תקופה של כחמישה חודשים מפתיחת החנות, בעודה בתקופה הרצה, הודיעו הנתבעים כי אינם מתכוונים לכבד את ההסכם וכי הם מבקשים לסיים את שיתוף הפעולה עם התובע. לטענת התובע הוא הפסיק לספק שירותים לנתבעים אך הנתבעים המשיכו להשתמש בעיצובים שיצר ובקונספט הגלריה, בפרט: (א) הנתבעים עשו שימוש בלוח תכנון – פלנר שעיצב התובע (יצירה דו ממדית); (ב) הנתבעים לא ציינו את שמו כיוצר, בספר איור, בפלנר ובתיקייה למסמכים.

על כן, התובע הגיש תביעה כספית על סך 140,000 ₪ בטענות להפרת הסכם ולהפרת זכויות קניין רוחני. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד כנגד על סך 10,962 ₪ בעילה של עשיית עושר ולא במשפט (בזמן ההתקשרות בין הצדדים הנתבעת שילמה לתובע ביתר בשל טעות בחישוב).

תוצאות ההליך: נפסק כי התביעה העיקרית כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה ונדחית כנגד נתבעים 2 ו-3. הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 36,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה (בגין הפרת זכות יוצרים). התביעה שכנגד התקבלה בניכוי הסך לו היה התובע זכאי בגין חודש אוגוסט 2017. על התובע להשיב לנתבעת 1 סך של 10,587 ₪. אשר על כן נפסק כי תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 25,413 ₪.

כמו כן נפסק כי הנתבעת 1 תישא בשכ"ט עו"ד התובע בסך 4000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך בנושאי קניין רוחני:

זכות יוצרים או עיצוב?

התובע טען כי הוא בעל זכויות היוצרים בפלנר שהנתבעים עשו בו שימוש ללא רשותו.

הגנת זכויות יוצרים נועדה להגן על יצירות מקוריות. ההגנה מוקנית לטווח רחב של יצירות, ובית היתר, יצירה מוסיקלית, ספרותית אמנותית ועוד. למונח "יצירה" ניתנה בפסיקה פרשנות מרחיבה. לעומת זאת, פקודת העיצובים בעבר וכיום חוק העיצובים, נועדו להגן על צורתם המיוחדת של מוצרים העונה על דרישת משיכת העין, ונשללת ממוצרים שצורתם פונקציונלית בלבד. דיני המדגמים והעיצובים, נועדו לאפשר לגורמים מסחריים – תעשייתיים ליצור ולשווק עותקים של עיצובים אסתטיים דו-ממדיים או תלת- ממדיים באופן משמעותי, לרוב תוך שימוש בתבניות פיזיות או אלקטרוניות לייצור חוזר ומדויק של עותקים ללא הגבלה (יונתן דרורי ויותם וירז'נסקי-אורלנד, דיני עיצובים ומדגמים (מהדורה שניה, 2019), ע' 17 (להלן: "דרורי ווירז'נסקי-אורלנד").

חוק עיצובים נכנס לתוקף ביום 7.8.2018. החוק פורסם ברשומות ביום 7.8.2017. בדברי ההסבר לחוק צוין כי מטרת החוק היא ליצור הסדר מקיף ועדכני שיחול על עיצובים ויחליף את ההסדר שהיה קיים בפקודת הפטנטים והמדגמים. המילה "עיצוב" הינה מודרנית ומובנת יותר מהמילה "מדגם" שבה נעשה שימוש בפקודת המדגמים, אך השינוי במונחים אינו משנה מהמהות.

ההסכם בין הצדדים נחתם בשנת 2017 והזמנת הפלנר נעשתה ביום 28.8.2017. בהזמנת העבודה צוין כי לוח הזמנים להכנת הפלנר ולהדפסתו הוא יום 4.9.2017. כאמור, חוק העיצובים נכנס לתוקף ביום 7.8.2018. לפיכך, במועד ההתקשרות חלה פקודת המדגמים.

סעיף 2 לפקודת המדגמים קובע מהו "מדגם" ומהי "זכות מדגם": "'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני"; "'זכות מדגם' פירושה הזכות הבלעדית להשתמש במדגם לגבי כל חפץ מכל סוג שנרשם בו מדגם;

המבחן לקיומו של מדגם הוא מבחן משיכת העין, לפיו צורתו החיצונית של המוצר צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלוונטי באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי.

סעיף 33 לפקודת המדגמים קובע כי לשם הגנה על מדגם, יש לרושמו. כלומר, מדגם שאינו רשום לא יזכה להגנה משפטית מכוח פקודת המדגמים, ולכן בעל העיצוב שלא רשם אותו מדגם, לא יזכה בזכויות הקשורות לעיצוב.

סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים קובע מהן היצירות שבהן יש זכות יוצרים: "זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;"

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר מהי "יצירה אמנותית": "'יצירה אמנותית' – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (Typeface);"

יצירה אמנותית מתייחסת לאמנות פלסטית המתבטאת בחפצים דו ממדיים או תלת ממדיים שאינה כוללץ "התרחשות", ולא ניתן "לבצע" יצירה אמנותית (תמיר אפורי, חוק זכות יוצרים (2012), ע' 43) (להלן: "אפורי")). בעניין זה רלוונטית יצירה מסוג תרשים.

לפי סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים התנאים לקיומה של זכות יוצרים ביצירה אמנותית, הם דרישת קיבוע ודרישת המקוריות. דרישת הקיבוע דורשת כי היצירה תהיה מקובעת בצורה כלשהי. דרישה זו מתקיימת בעניין זה.

הביטוי מקוריות אינו מוגדר בחוק זכות יוצרים ומשמעותו נקבעה בפסיקה. המישור העובדתי, תנאי לקיומה של יצירה מקורית הוא כי מקורה ביותר. המישור הנורמטיבי, נדרשת מידה של יצירתיות בנוסף למאמץ והשקעה.

בית המשפט קבע כי התובע, אשר הינו מעצב גרפי, השקיע זמן עבודה, ידע וכישרון ביצירת הפלנר, ולכן עמד בדרישות מבחן ההשקעה. התובע גם עמד במבחן היצירתיות שהינו מלכתחילה מבחן מקל. בפסיקה נקבע כי די ביצירתיות מועטה ואף חסרת ערך כדי לספק את תנאי מבחן היצירתיות. בית המשפט קבע כי מקורה של היצירה (הפלנר) הוא בתובע היא אינה מבוססת על יצירה אחרת, ולכן התובע עומד גם במבחן המקור.

בהזמנת העבודה מיום 28.8.2017 נקבע תמחור עבור יצירת הפלנר. בהודעת הנתבעים לתובע על סיום ההתקשרות, הם הציעו לשלם לתובע 600 ₪ נוספים על העיצוב של הפלנר. בית המשפט קבע כי העובדה שהנתבעים שילמו כסף עבור יצירת הפלנר, ובהמשך הציעו לשלם סכום כסף נוסף על העיצוב  מהווה ראיה לכך שהעיצוב מהווה יצירה בעלת ערך אומנותי.

לפני תיקון מס' 4, סעיף 7 לחוק זכות יוצרים קבע כי לא ניתן לקבל הגנה כפולה, הם מכוח זכות יוצרים והן מכוח פקודת המדגמים וזאת למעט החריג של מדגמים שאינם מיוצרים באופן תעשייתי או מכוונים להיות מיוצרים באופן תעשייתי: "על אף הוראת סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים, אלא אם כן המדגם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבעו תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם כמשמש לייצור תעשייתי". הסעיף חל הן על מדגמים רשומים והן על מדגמים אשר ראויים להירשם ככאלה.

בית המשפט ציין כי בעניין ה"מ (ת"א) 4648/87 ק.ס בע"מ נ' אופק מוצרי נייר ירושלים בע"מ, פ"מ תשמ"ח(1) 455 [פורסם בנבו] (1988), נדונה טענה לזכויות יוצרים בעיצוב טופסי חשבוניות. בעניין זה נקבע כי יש לראות בטופס יצירה ספרותית לפי חוק זכות יוצרים. כמו כן, נקבע כי פיסת הנייר עליה הודפסה היצירה של היא חסרת תכלית ושימוש ללא היצירה שעליה. הנייר הוא חומר גלם בלבד. לפיכך נקבע כי הטופס אינו ראוי להירשם כמדגם. בית המשפט קבע כי זהו הדין לגבי הפלנר. בית המשפט הסביר כי אין הוא סבור כי הנייר שעליו הודפסה היצירה ראוי להירשם כמדגם ולכן יש להעניק לו הגנה מכוח חוק זכות יוצרים.

בית המשפט הסביר כי אפילו אם יניח כי הנייר שעליו הודפס הפלנר הוא "חפץ" בהתאם לסעיף 2 לפקודת המדגמים, ומדובר במדגם הכשיר לרישום, לפי מבחני בעניין ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון – יבוא ויצוא בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.2017), ניתן לקבוע כי על הנייר מוטבעת יצירה אומנותית המוכנת בזכות יוצרים.

בעלות בזכות יוצרים

סעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים קובע: " היוצר של יצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה;". לכלל זה קיימים חריגים בסעיף 34 לחוק זכות יוצרים אשר קובע כי מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות יוצרים ביצירה שנוצרה בידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת. בעניין זה, לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד.

התובע טען כי הנתבעים הזמינו ממנו עבודות. מהזמנת העבודה עולה כי ניתנו לתובע הנחיות כלליות לעיצוב הפלנר שהותירו לו חופש יצירתי. הנתבעים טענו כי הנתבע 3 הוא שעיצב את הפלנר. אך גם מחקירתו הנגדית של הנתבע 3 עולה כי ניתנו לתובע הנחיות, אך התובע הוא זה שעיצב את הפלנר.

בית המשפט קבע כי אין להעניק מעמד של יוצר למי שנתן הנחיות כלליות בלבד, אשר אינן עולות כדי ביטוי. זה הדין גם לגבי מי שמגדיר את דרישות היצירה, אך אינו משתתף בהפיכתן לביטוי.

סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים קובע לעניין יצירה מוזמנת: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע."

הזמנת הפלנר שנוסחה על ידי הנתבעים, שותקת לעניין זכות יוצרים. עם זאת, בית המשפט קבע כי מעיון בהזמנה ובהודעת הדוא"ל על סיום ההתקשרות עולה, כי התובע זכאי לתגמול עבור יחידות, וזאת על אף שהמחיר שהוצע לתובע בסך 1,500 ₪ אינו תואם את ההצעה לשלם עבור 300 יחידות. בהודעת סיום ההתקשרות נראה כי כוונת הנתבעים היתה לשלם לתובע עבור זכות היוצרים בעיצוב הפלנר. הנתבעת 2 לא סיפקה הסבר משכנע, מדוע, לאחר שהנתבעים החליטו על סיום ההתקשרות, ולמרות שלגישתם זכות היוצרים בפלנר שייכת לנתבע 3, הציעו לשלם לתובע סכום נוסף עבור עיצוב הפלנר.

בית המשפט קבע כי הפלנר הוא יצירה שנוצרה לפי הזמנה, והבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא התובע. בית המשפט לא מצא שהיתה הסכמה אחרת בין הצדדים במפורש או במשתמע (סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים.

הפרת הזכות המוסרית

בתובע טען כי הנתבעים לא ציינו את שמו כיוצר בספר האיור, בפלנר ובפולדר, כל זאת תוך הפרת זכותו המוסרית, הקבועה בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים. לעניין הפולדר (להבדיל מהפלנר), התובע טען להפרת זכותו המוסרית בלבד.

סעיף 46 לחוק זכות יוצרים קובע: "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2)  כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."

הזכות המוסרית מורכבת משתי זכויות משנה – זכות ההורות והזכות לשלמות היצירה. הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר כי יצירתו תיוחס לו ולא תסולף באופן הפוגע בכבודו. ישנה חובה אוטומטית לציין את שם היוצר, אך בהיקף ובמידה הראויים. למרות שחוק זכות יוצרים לא מציין זאת, הזכות לייחוס חלה גם על יצירות נגזרות משום שיצירה נגזרת מבוססת באופן מהותי על היצירה המקורית.

בעניין זה לא ניתן קרדיט לתובע. בית המשפט קבע כי בהיעדר שמו של התובע על גבי הפלנר, זכותו המוסרית הופרה.

הפרת זכות יוצרים ביצירת יצירות נגזרות

סעיף 16 לחוק זכות יוצרים קובע: "עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד."  בית המשפט קבע כי מתצהיר התובע עולה כי הנתבעת 1 יצרה יצירות נגזרות מהפלנר וטענה זו לא נסתרה.

לעניין הפולדר, בהודעת הדוא"ל מהנתבעת 1 צוין לגבי הפולדר כי הודפסו פולדרים בשישה צבעים בכמות כוללת של 370 יחידות ובעלות של 740 ₪. בפולדר הפיזי ניתן קרדיט לתובע. התובע אינו ציין בתצהירו מתי הוצג הפולדר באתר הנתבעת, כאשר לעניין הפלנר ציין מפורשות מתי הוצג. הנתבעים כפרו בטענה לפיה הפולדר מוצג באתר התבעת 1. בית המשפט קבע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הפרת זכותו המוסרית ביחס לפולדר. כמו כן, ביתץ המשפט קבע כי התובע גם לא הוכיח את טענתו להפרת זכותו המוסרית בספר האיור. התובע בסך הכל צירף צילומים מאתר האינטרנט של הנתבעת 1.

פיצויים בלא הוכחת נזק

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בקובעו את הפיצויים בית המשפט רשאי לשקול את השיקולים הבאים: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע.

על פי החוק רואים בהפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

בית המשפט קבע כי לנתבעת 1 צמח רווח בשל ההפרה משום שהיא המשיכה לשווק את הפלנר. עם זאת, מהודעת הדוא"ל ניתן להניח כי לא מדובר בסכומים משמעותיים. בית המשפט הסביר כי לכך יש להוסיף כי טרם הגשת התביעה בתובע לא התריע על פגיעה בזכותו המוסרית וכי במכתב ההתראה טרם נקיטת הליכים משפטיים ששלח לנתבעים לא ציין את הפרות הנוגעות לפלנר. עם זאת, הנתבעת לא חדלה מהצגת הפלנר גם לאחר שהוגשה התביעה.

בית המשפט קיבל את התביעה ביחס לפלנר וקבע כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בפלנר, הכוללת את הזכות הכלכלית והזכות המוסרית על סך כולל של 36,000 ₪.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

היעדר זכויות יוצרים בתמונה שיצרה בינה מלאכותית Thaler v. Perlmutter et al., case number 1:22-cv-01564, in the U.S. District Court for the District of Columbia (August 18, 2023)

הליך שנדון בבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה שבארצות הברית, בפני השופט Samuel Beryl A. Howell. הצדדים: התובע: Stephen Thaler; הנתבעים: Shira Perlmutter (רשמת זכויות היוצרים ומנהלת

>>>