ברילה – הטעייה בעיצוב של אריזות לפסטה במסגרת הליך לסעד זמני (עליון) רע"א 1521/18, רע"א 1065/18 רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ נ' Barilla G. e R. Fratlli - S.p.A (פורסם בנבו, 2018)

 

בקשות רשות ערעור הדדיות על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.1.2018 בת"א 56893-10-17 שניתנה על-ידי כב' השופטת לימור ביבי. ההליך נדון בבית המשפט העליון בפני כבוד השופט נועם סולברג, ביום 22.4.2018 ניתנה ההחלטה בתיק.

הצדדים: המבקשת: BARILLA נגד המשיבות: 1. רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ; 2. נורדה ישראל בע"מ; 3. גורי ע.ע.ע. בע"מ; 4. ד.ס.ר. סחר בע"מ

העובדות: בקשה לצו מניעה זמני לאסור על רמי לוי לשווק מוצרי פסטה באריזות קרטון כחולות ורטבים לפסטה בצנצנות, אשר נטען כי הינן דומות, עד כדי הטעייה, לקופסאות הכחולות בהן משווקים מוצרי הפסטה של ברילה וכן, לצנצנות בהן משווקים רטבי הפסטה שלה. לטענת ברילה, שיווק כאמור יש בו בכדי להפר סימן מסחרי מוכר היטב שלה המוצא ביטויו בקופסא כחולה וכן, יש בו בכדי לעוול כלפיה בעוולת "גניבת עין".

על החלטה זו הגישו שני הצדדים בקשת רשות ערעור.

תוצאות ההליך בבית המשפט המחוזי: הבקשה לסעד זמני מתקבלת – באופן חלקי ובאשר למוצרי הפסטה בלבד וזאת, בכפוף להפקדת הערובה של 400,000 ש"ח. נפסק כי עד למועד פסק הדין בתביעה חל איסור על רמי לוי לעשות שימוש ולשווק את הפסטה באריזה המטעה. בנוסף נפסק כי רמי לוי תישא בהוצאותיה של ברילה בגין בקשה זו בסך של 20,000 ₪.

לפסק הדין בבית המשפט המחוזי – ראו מאמר זה.

תוצאות הערעורים: הערעור של רמי לוי (רע"א 1065/18) – נדחה; הערעור של ברילה (רע"א 1521/18) – מתקבל. בית המשפט העליון נתן צו מניעה זמני המורה לרמי לוי לחדול משיווק ומכירה של מוצרי הפסטה והרטבים באריזות ובצנצנות השנויות במחלוקת, עד להכרעה בתביעה העיקרית. בנוסף נקבע כי רמי לוי תשא בהוצאותיה של ברילה בסך של 40,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

עוולת גניבת עין

לצורך קבלת סעד זמני על המבקש להוכיח ברמה הלכאורית עילת תביעה, בתיק זה עילת התביעה המרכזית היא עילת גניבת עין.

הוראת סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, שכותרתה 'גניבת עין', מורה כדלקמן: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

מטרת עוולת גניבת עין

הוראה זו היא חלק משורה ארוכה של דינים, שמטרתם "להבטיח כללים בסיסיים של תחרות הוגנת ולהציב גבולות לשחקני השוק" (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני הביטוח בישראל, פסקה 15 (30.4.2017)).

יסודות עוולת גניבת עין

על-פי ההלכה הפסוקה, עוולת גניבת עין מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש היצרן; והחשש הסביר להטעיה של קהל הצרכנים, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע (ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' את א. ברמן בע"מ, פסקה 9 (30.5.2013); להלן: עניין אנג'ל).

נפסק כי בחינת יסוד המוניטין ויסוד ההטעיה מלמדת כי עלה בידה של ברילה להוכיח עילת תביעה לכאורית בגין עוולת גניבת עין.

יסוד המוניטין

ברילה טוענת כי החוזי הכללי של אריזות הפסטה וצנצנות הרטבים מתוצרתה זכה במשך השנים להכרה בקרב קהל הצרכנים הישראלי, המזהה את עיצובם של מוצרים אלו עמה. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו, בהתבסס על הראיות שהציגה ברילה בדבר היקף הפרסום והמכירות של מוצריה בישראל, אשר לא נסתרו או הופרכו.

לטענת רמי לוי, "שימוש נרחב יכול להוכיח רכישת מוניטין, ולרוב מהווה תנאי נדרש, אולם אין הוא תנאי מספיק. 'מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו'" (עניין אנג'ל, פסקה 10).

בית המשפט קבע כי אין בטענה של רמי לוי כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי בנסיבות דנן. המדובר במסגרת של בקשה למתן סעד זמני. בשלב זה על ברילה להראות כי קיימת לה זכות תביעה לכאורית. הראיות שהציגה ברילה להוכחת מעמדם המרכזי של מוצריה בשוק הפסטה בישראל, עליהן הסתמך בית המשפט המחוזי, יש בהן כדי ללמד לכאורה על קיומו של מוניטין.

נפסק כי אכן, העתקה כשלעצמה איננה ראיה מכרעת לרכישת מוניטין, לבטח כאשר באלמנטים פונקציונליים עסקינן, אולם בנסיבות מסוימות יש בה כדי לחזק את המסקנה שהמוצר המועתק רכש הוקרה והכרה בקרב קהל הצרכנים (ע' פרידמן סימני מסחר כרך ראשון 232 (מהדורה שלישית, 2010); להלן: פרידמן – סימני מסחר). התבוננות קצרה באריזות המוצרים שלפנינו אינה מותירה מקום לספק, כי בעת עיצוב אריזותיה שיוותה רמי לוי לנגד עיניה את אריזותיה של ברילה.

נפסק כי ברילה לא הציגה ראיות לכאורה לתמיכה בטענה שהקופסה הכחולה כשלעצמה רכשה בישראל אופי מבחין, באופן המצדיק להעניק לה מונופול על השימוש בצבע הכחול. לעומת זאת, כאמור, ברילה כן הרימה את הנטל להוכיח לכאורה כי יש לה מוניטין ביחס לחוזי הכללי של המוצרים, שהצבע הכחול הוא רכיב מרכזי בו.

יסוד ההטעיה

המבחן להוכחת יסוד ההטעיה הוא מבחן אובייקטיבי, במסגרתו נבחן קיומו של חשש סביר לכך שצרכן יטעה וירכוש את מוצרו של הנתבע, בעוד הוא סבור כי הוא רוכש את מוצרו של התובע, או מוצר הקשור למוצרו של התובע (עניין אנג'ל, פסקה 24). לצורך הוכחת יסוד זה לא נדרש להוכיח כוונת הטעיה, ולא נדרש להראות קיומה של הטעיה בפועל. כאמור, מקובל לבחון קיומו של חשש סביר להטעיה באמצעות 'המבחן המשולש', המורכב משלושה מבחני משנה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ושאר נסיבות העניין.

מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות

נפסק כי אין מחלוקת כי סוג הסחורה וחוג הלקוחות – זהים. לא זו אף זו, ענייננו במוצר צריכה בסיסי שמחירו זול, שווה לכל נפש; לא במוצר יקר ואיכותי, כזה המיועד לחוג לקוחות מצומצם ומתוחכם יחסית (השוו: עניין אנג'ל, פסקה 26).

בהתאם לכך, סביר להניח כי פרק הזמן המוקדש לבחירתו של המוצר – קצר יחסית, ומידת תשומת הלב של הצרכן בעת בחינתו – אינה גבוהה. כך בפרט בעת עריכת קניות, לנוכח עומס הגירויים הרב המקיף את הצרכן מכל עבר. משאלו הם פני הדברים, ספק עד כמה העמדת המוצרים השונים בסמיכות זה לזה אכן מאיינת את החשש להטעיה, כטענת רמי לוי.

מבחן המראה והצליל

מבחן המראה והצליל נחשב למבחן המרכזי מבין שלושת יסודותיו של 'המבחן המשולש', וכך גם בענייננו.

נפסק כי השוואה בין המוצרים – הן מוצרי הפסטה, הן הרטבים – מלמדת על דמיון חזותי המקים לכאורה חשש סביר להטעיית קהל הצרכנים. מסקנה זו מיוסדת בראש ובראשונה על הגישה העקרונית המקובלת בפסיקה, ולפיה יש להימנע מפני מתן משקל יתר לבחינה פרטנית ומדוקדקת של הרכיבים החזותיים השונים; תחת זאת יש להתמקד ברושם הכללי המתקבל מהתבוננות במוצרים העומדים לבחינה. הדברים נכונים ביתר שאת בנסיבות דנן, לנוכח ההנחה המסתברת שתשומת הלב המוקדשת על-ידי הצרכנים בעת רכישת המוצרים אינה גבוהה, כאמור.

מבחן יתר נסיבות העניין

בבחינת יתר נסיבות העניין, נפסק כי יש מקום ליתן משקל להימנעותה של רמי לוי מלהביא ראיות באשר לתהליך העיצוב של מוצריה. הימנעות זו מעוררת סימני שאלה בדבר "היסוד הנפשי" של רמי לוי בעת העיצוב, מטה את הכף לחובתה, ומקלה במידת מה את נטל ההוכחה של יסוד ההטעיה המוטל על כתפיה של ברילה בשלב זה (ע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, פ"ד נב(1) 521, 529 (1998)).

מאזן הנוחות

נפסק כי בהוכחת קיומה של עילת תביעה לכאורית לא די; על ברילה להראות כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה לטובתה (ולמצער אינו נוטה לחובתה). סיכוייה של התביעה להתקבל ומאזן הנוחות שבין הצדדים משליכים זה על זה, ומקיימים ביניהם יחס של 'מקבילית כוחות'.

בענייננו נפסק כי החשש לכאורה להטעיית קהל הצרכנים אינו חשש סרק, והנזק הפוטנציאלי לברילה – ממשי. מנגד, הנזקים האפשריים לרמי לוי כספיים, וניתנים לפיצוי. הענקת הסעד הזמני אינה מונעת מרמי לוי להמשיך ולשווק את מוצרי הפסטה והרטבים באריזות אחרות, שאינן מקימות לכאורה חשש להטעיה.

על כן נקבע שבנסיבות העניין, נוכח סיכויי התביעה להתקבל מזה, ושיקולי מאזן הנוחות מזה, נוטות כפות המאזניים לטובתה של ברילה.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

היעדר זכויות יוצרים בתמונה שיצרה בינה מלאכותית Thaler v. Perlmutter et al., case number 1:22-cv-01564, in the U.S. District Court for the District of Columbia (August 18, 2023)

הליך שנדון בבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה שבארצות הברית, בפני השופט Samuel Beryl A. Howell. הצדדים: התובע: Stephen Thaler; הנתבעים: Shira Perlmutter (רשמת זכויות היוצרים ומנהלת

>>>