תביעה שהוגשה על ידי חברת "דלק" – חברת הדלק הישראלית בע"מ כנגד חברת חאלד שדאפנה בע"מ וחברת נצרת ווילז בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחדרה, בפני השופטת קרן אניספלד. ביום 11.1.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה למתן צו מניעה קבוע ופסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין שימוש של הנתבעות בסמליה המסחריים של התובעת ובשל הפרת סימן המסחר הרשום שמתייחס לשמה המסחרי של התובעת בתחנות תדלוק המופעלות על-ידי הנתבעות ביישובים כפר יאסיף ואכסאל.
לטענת התובעת הנתבעים מפעילם תחנות תדלוק, בהם נעשה שימוש בשם המסחרי ובסמליה המסחריים של התובעת, באופן שפגע בזכויות התובעת, עשה שימוש במוניטין שלה, הפר את סימן המסחר שלה, הטעה את ציבור הצרכנים והיה כרוך בהתעשרות שלא כדין על חשבונה ובביצוע עוולות מסחריות.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, ניתן צו מניעה קבוע שמורה לכל אחת מן הנתבעות להימנע, בעצמה או על-ידי מי מטעמה, מכל שימוש בסמלים מסחריים של התובעת לרבות סימן המסחר הרשום שלה, או בכל סמל וסימן אחרים שיש בהם כדי להטעות וליצור זיקה בין תחנות יאסיף ואכסאל לבין התובעת.
בנוסף נפסק כי כל אחת מהנתבעות תשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: פיצוי בסך של 100,000 ₪; סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות ההליך ליום פסק-הדין; שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 23,600 ₪ ליום פסק-הדין.
הערת DWO: לבית המשפט השלום אין סמכות לתת סעד של צו מניעה אשר לא ניתן לשומה כספית (כפי שניתן בפסק הדין).
על-פי פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שורץ, פ"ד נג(1), 670, הסמכות לדון בצו מניעה קבוע כזמני נתונה לבית המשפט המחוזי (ור' גם ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, הוצאת הלכות, עמוד 28; ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמוד 63). מכאן שבית משפט נכבד זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה דנן, ככל שהיא נוגעת לעניין הסעד של צו מניעה קבוע.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
גניבת עין והפרת סימן מסחר
סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, שעניינו בעוולה של גניבת עין, מורה כך:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
על-פי סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר, "במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א".
לשם בחינת ביצועה של עוולת גניבת עין, כמו גם לשם קביעת קיומו של דמיון מטעה בין סימני מסחר, יש להחיל את אמות-המידה המשולבות שביטוין במבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורה וחוג הלקוחות, ומבחן נסיבות העניין. בעלות-הדין אינן חלוקות באשר למבחנים שיש להחיל בהקשר זה, אלא על-אודות תוצאת ישומם. עוד אישרו הנתבעות כי קיימת זהות בסוג הסחורה וחוג הלקוחות; המחלוקת נסבה על התקיימותם של המבחנים האחרים.
על כן נפסק כי המבחן של זהות המראה מתקיים כאן; לא-זו-אף-זו, הוא מתקיים באורח ברור ומובהק. מבחן זה הוא השיקול המרכזי שעל-פיו תיקבע אחריות הנתבע לשימוש מפר בסימן מסחר של אחר זולתו. "מהותו של מבחן זה הינה השוואת החזות והצליל של שני הסימנים לצורך בחינת מידת הדמיון ביניהם. קביעת קיומו, או היעדרו, של דמיון תיעשה תוך השוואת שני הסימנים בשלמותם אף כאשר כוללים הסימנים רכיב משותף שהינו תיאורי במהותו […]. אין מדובר בהשוואה מדוקדקת של כל הברה בנפרד, שהרי אדם המכיר היטב את שני הסימנים ממילא איננו צפוי להתבלבל ביניהם. תחת זאת יש ליתן משקל לרושם הראשוני שנוצר בעת השוואת הסימנים תוך מתן דגש לכך שזיכרונו של הצרכן הממוצע אינו מושלם […]".
כאמור לעיל, בחינת השילוט בתחנות התדלוק העלה כי נעשה בשתיהן שימוש מובהק בסימן המסחר הרשום של התובעת תוך הוספת שני מרכיבים – קו אנכי ושם התחנה – שאינם מהותיים אלא זניחים דווקא, ושאינם מפחיתים את הדמיון הבולט לסימן המסחר המזוהה עם התובעת.
בנוסף נפסק כי אף המבחן של נסיבות העניין מצדד בקביעה כי הנתבעות הפרו את סימן המסחר של התובעת, בשתי התחנות. ראשית, מדובר בשילוט שמופנה אל ציבור הנהגים בכביש, שמטבע הדברים אינו מתעמק בפרטי הפרטים של השילוט אלא מושפע מהחוויה הרגעית הכוללת של קליטתו והפנמת משמעותו. במציאות זו, לנֵרָאוּת הכללית של הסימון נודעת משמעות מכרעת, ולסימונים קטנים שהוספו לו – משמעות שולית, שאינה פוגמת בקביעה כי עסקינן בדמיון ניכר שיש בו כדי לכונן הטעיה צרכנית על-נקלה.
שנית, יש להביא בחשבון את עדות עלוש שנזכרה לעיל ואשר חשפה בחירה מודעת ומכוונת בסמלים ובצבעים של התובעת בשילוט ומיתוג שתי התחנות דנן. עדותו זו של עלוש מעמידה באור הנכון את טענת הנתבעות כי שימוש בפס ירוק בקרניז גג התחנה נעשה על-ידן מתחת לצבע אדום ולא מתחת לרקע לבן כבתחנות התובעת, באופן שמבחין את התחנות דנן מתחנות התובעת. הנתבעות אימצו את שילוש הצבעים האופייני לתחנות התובעת, אדום-לבן-ירוק; הן עשו כן, כעולה מעדות עלוש, כדי ליצור זיקה ושיוך בין התחנות ביאסיף ואכסאל לבין תחנות התובעת. עדות זו משתיקה וחוסמת טענה כי מדובר במיתוג שונה מזה של התובעת, שמנותק מצבעי התובעת ואין בו כדי להטעות.
טענת הנתבעות כי שימושן בתיבה 'דלק' מתבקשת מתחום עיסוקן של התחנות, ואין בה משום הסגת גבולה של התובעת – שבחרה לעצמה סימן מסחר שאין בו יחוד ואשר מתאר את המוצר השגור שנמכר בתחנות תדלוק באשר הן – מקומה להיבחן בגדרו של סעיף 1(ב) לחוק עוולות מסחריות. דא עקא, הנתבעות לא השתמשו בשמן-הן למיתוג ושילוט תחנות התדלוק אלא בסימן מסחר רשום של התובעת. הדבר לא נעשה בתום-לב, כפי שהתחוור מתוך עדות עלוש, אלא ביודעין ועל-מנת ליצור יש מאין זיקה בין התחנות דנן לבין התובעת. במצב דברים זה אין בטענה כדי להקים לנתבעות הגנה, בין במישור החבות ובין בשקילת גובה הפיצוי.
כדי שתקום חבות בעוולת גניבת עין נדרש, בנוסף להוכחת חשש סביר להטעיה של הציבור לפי המבחנים שנדונו לעיל, כי יוכח מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע; יש להראות כי הציבור מזהה את השירותים והטובין שבהם מדובר עם עסקו של התובע. בעניין זה הורם הנטל בשני אלה: ראשית, בעדות עד התובעת שעמד בתצהירו על המוניטין של התובעת, על זיהויה עם סמליה וצבעיה ועל השתרשותם בתודעתו של ציבור הצרכנים; מדובר בעדות שלא נסתרה. שנית, בעדותו של עד הנתבעות עלוש, ממנה עלה שאף לשיטתו יש לתובעת מוניטין בסמליה וצבעיה, שמזוהים כמשויכים לתובעת על-ידי ציבור הנהגים, ועל-בסיס זה – וכדי ליצור זיקה של התחנות דנן לתובעת – בחר לשלט, לפרסם ולמתג אותן באופן שגרם להגשת התובענה.
על-יסוד האמור לעיל, נפסק כי הוכחו הפרה של סימן המסחר הרשום של התובעת וביצוע עוולת גניבת עין בהתייחס לשילוט, סימון, פרסום ומיתוג בתחנות יאסיף ואכסאל בתקופה שעליה נסבה התובענה.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר וגניבת עין
זכותה של התובעת לפיצוי מעוגנת בסעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר שצוטט לעיל. היא מעוגנת גם בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות שמורה כך: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים". לפי סעיף 13(ב), לצרכי פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק יראו עוולות שבוצעו במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת. התובעת עתרה לפצותה בסכום המרבי, ללא הוכחת נזק, בגין כלל ההפרות בתחנת יאסיף (כלפי הנתבעת 1) ובגין כלל ההפרות בתחנת אכסאל (כלפי נתבעת 2). למעלה מן הצורך יאמר כי לשם ביסוס זכות התובעת לפיצוי כזה די בהפרת סימן המסחר הרשום שלה בכל אחת מן התחנות – ובהיות הפרה זו גם מעשה עוולה של גניבת עין – ועל כן עומדת בעינה זכותה לפיצוי, אפילו היו טענות הנתבעות לעניין השימוש בצבעים האופייניים לתובעת מתקבלות (ואין זה כך).
סכום הפיצוי שייפסק בכל מקרה ומקרה נתון לשיקול-דעת בית-המשפט, ואין הכרח כי יפסק הפיצוי המרבי שהינו בבחינת סכום 'תקרה'. כבר נאמר שאת טענות התובעת בדבר משך ההפרה – עד הסרת השילוט והמיתוג המזוהה עמה מהתחנות – לא ניתן להביא בחשבון לצרכי הכרעה בהליך ופסיקת הפיצוי. התחשבות במועד שבו הוסר השילוט בפסיקת הפיצוי הצריך את תיקון כתב-התביעה, שכן היה מאוחר להגשתה, וכזאת לא נעשה.
אין בנמצא רשימה סגורה של שיקולים שמתווים את גובה הפיצוי שייקבע בכל מקרה ומקרה. יחד עם זאת הוצעו לכך אמות-מידה מנחות [ר' ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 905-903 וההפניות שם (2004)]. בתוך כך נקבע כי פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק נועדה להתגבר על הקושי המובנה להוכיח את הנזק הממשי שנגרם לנפגע ועל הרצון להרתיע מעוולים בכוח; המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העסקה. גובה הפיצוי יקבע בהתחשב בעוצמת ההפרות, במספרן ומשכן, באשמו של המפר, באופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא באלה שיקולים.
במקרה דנן נסבה התביעה על תקופת הפרה קצרה; התביעה הוגשה בתחילת יוני 2012 ביחס לשילוט וסימון שהתגלו בחודש מאי שקדם לכך. מעדות עלוש השתמע כי בתחילת 2012 לא היו בתחנות יאסיף ואכסאל סימון או שילוט המזוהים עם התובעת והשימוש בהם נעשה רק אחר כך [עמ' 21 ש' 17 עד עמ' 22 ש' 12]. מאידך גיסא, שתי התחנות סומנו ושולטו בכוונת מכוון בסימן הדומה כדי להטעות לסימן המסחר של התובעת ובצבעי המיתוג שלה, על-מנת ליצור מראית עין של זיקה בין תחנות התדלוק לבין התובעת – זיקה שלא התקיימה בעולם המציאות ואשר נועדה לשרת את השיקולים העסקיים והמסחריים של הנתבעות. לא הוכחה טענת הנתבעות, שהועלתה רק בסיכומיהן, לפיה מדובר בתחנות המצויות בכפרים נידחים. יש לתת לשיקול הנעוץ 'ביסוד הנפשי' של הנתבעות משמעות מכרעת, והוא מאפיל על שיקול משך הזמן בו בוצעה העוולה קודם למועד בו ננקט ההליך. התובעת אינה צריכה לצאת נפסדת מכך שפעלה בשקידה ראויה ומיד עם גילוי דבר הפגיעה בזכויותיה הגישה תביעה למתן סעד לבית-המשפט.
על-יסוד השיקולים הללו, יש לחייב כל אחת מן הנתבעות בפיצוי הסטטוטורי המרבי בסך 100,000 ₪ שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד יום פסק-הדין.
