ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני), בגדרו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיבים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני הרכב השופטים: א' ריבלין, ע' ארבל וח' מלצר.

העובדות: המערערים (דפנה שפר, מרים אבן-שושן, יובל אבן-שושן) הם יורשיו של מחבר מילון אבן-שושן.  המשיבים (תרבות לעם (1995) בע"מ, בן ציון אהרונוביץ', רחל גלילי) רכשו עותקים מהמוציאה לאור של המילון, חברת קריית ספר בע"מ וממנהלה מר אברהם סיוון.

בתיק אחר, קודם, ניתן בשנת 1998 פסק דין בו קבע כי המוצאים לאור הפרו את ההסכמים עם המערערים וניתן שם צו מניעה קבוע, האוסר על סיוון וקריית ספר לעשות שימוש נוסף כלשהו בזכויות היוצרים במילון, לרבות הוצאתם לאור, הפצתם או מכירתם, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, וזאת אף אם עותקים מאותן יצירות הוכנו לפני ביטול ההסכמים.

המשיבים רכשו מההוצאה לאור מילונים לפני מתן פסק הדין ולא ידעו על פסק הדין עד  לקבלת מכתב התראה בשנת 1999 בו נדרשו לחדול מהפצת המילונים. המשיבים טענו בתשובה כי לא היו ערים לקיום ההליכים ולפסק הדין החלקי בעניין סיוון, והוסיפו ועמדו על זכותם להמשיך ולשווק את המילונים שרכשו מן המוציאים לאור, וזאת מכוח תקנת השוק – כפי שאכן עשו בפועל, אף לאחר קבלת הודעת ההתראה.

ועל כן הוגשה כנגד המשיבים תובענה לבית המשפט המחוזי, בה ביקשו המערערים צווי מניעה שימנעו מהמשיבים להמשיך ולמכור את המילונים וכן צו למתן חשבונות על המכירות המפרות מאז יום ביטול ההסכם עם סיוון, ותשלום פיצוי כספי בסך 300 אלף ש"ח.

פסק הדין מושא הערעורבית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), בפסק דינו קיבל את טענת המשיבים וקבע כי אלו לא ידעו על ביטול הסכמי ההוצאה לאור לפני קבלת הודעת ההתראה מטעם המערערים. כן נקבע כי המשיבים לא ידעו, או צריכים היו לדעת שהמוציאים לאור אינם עוד בעלי הזכויות במילונים ועל כן  אין הם יכולים להיחשב למפרי זכות יוצרים. זאת כבר נוכח הוראת סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, הקובע כי אדם ייראה כמפר הפרה משנית, דוגמת מכירה, הפצה ואף החזקה של יצירה המפרה זכות יוצרים – ובלבד שהמדובר ביצירה "שלפי ידיעתו היא מפירה זכות-יוצרים". החלטה דומנה נקבעה גם ביחס להפרת זכויות יוצרים בשיווק חלק מן המילונים במועד המאוחר להודעת ההתראה.

תוצאות הערעור:  הערעור נתקבל בחלקו. נקבע כי למשיבים עומדת הגנה מפני תביעת המערערים, ככל שהיא מתייחסת לעותקי המילונים שנרכשו ואף נמכרו בכל מועד הקודם להודעת ההתראה. לעומת זאת מכירה של מילונים לאחר קבלת הודעת ההתראה, גם אם אלה נרכשו קודם לכן – מהווה הפרה של זכות היוצרים של המערערים, זאת מאחר ועותקים שהמוציאים לאור שיווקו לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור מהווים לא רק יצירות מפירות, אלא שהמשיבים גם ידעו בשלב המכירה כי הם כאלה.

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים למכור את המילונים. בנוסף נפסק כי על המשיבים ליתן למערערים חשבונות ביחס לכל רכישת מילונים שנעשתה על-ידם מן המוציאים לאור, וביחס לנתוני מכירתם של מילונים אלה, וזאת בהקשר לרכישות מילונים שלפחות חלקם שווקו במועד המאוחר לתאריך קבלת הודעת ההתראה.

נפסק כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לשם השלמת הליכי מסירת החשבונות ושמיעת ראיות בסוגיית היקף הפיצוי. בנוסף, בוטל חיוב ההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שהושת על המערערים בבית המשפט המחוזי ונפסק כי המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של המערערים וכן בשכר טרחת עורכי דינם בשתי הערכאות, בסכום של 50,000 ש"ח.

הערת DWO: המדובר בפסק דין תקדימי, אשר קבע הלכה ברורה ביחס לתחולת הגנת תקנת השוק במצב בו צד שלישי רוכש נכס בתום לב ובתמורה ולאחר מכן מתברר כי המדובר בנכס המפר זכויות יוצרים. 

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

הפרה ישירה של זכות יוצרים

על פי חוק זכות יוצרים, אדם מפר זכות יוצרים ביצירה כאשר הוא עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים (סעיף 2(1) לחוק). בסעיף 1(2) מפורטת רשימת המעשים שהזכות הבלעדית לעשייתם נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים והיא כוללת, בין היתר: פרסום, שעתוק, ביצוע בפומבי של יצירה או חלק ניכר ממנה וכן עיבודה. הפרה שכזו מתקיימת בהיעדר הסכמה של בעל זכות היוצרים ביצירה.

הפרה עקיפה של זכות יוצרים

ניתן להפר זכות יוצרים ביצירה גם בדרך עקיפה, מבלי לבצע ישירות את אחת הפעולות הנזכרות לעיל, שעשייתן נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים בלבד. סעיף 2(2) מפרט את הדרכים להפרת זכות יוצרים באופן עקיף, והן: מכירה או השכרה של יצירה, הפצה לצרכי מסחר, הצגה לפני הציבור בדרך מסחרית, החזקה בה וכן ייבוא למכירה או לשכירות – כל זאת, כאמור בסיפא לסעיף, לגבי "כל יצירה שלפי ידיעתו [של המפר] היא מפירה זכות-יוצרים". קרי: על מנת שתתקיים הפרה עקיפה, צריך שתתקיים קודם לכן הפרה ישירה של זכות היוצרים, בדרך כלל על ידי צד שלישי שאינו קשור להפרה העקיפה.

יסוד נוסף הנדרש להוכחת הפרה עקיפה הוא יסוד הידיעה. להבדיל מהפרה ישירה של זכות יוצרים, שם אין דרישה בחוק כי האדם המבצע את אחת הפעולות האמורות ידע שמדובר ביצירה המוגנת בזכות יוצרים, הרי שבהפרה עקיפה נדרש כי המבצע ידע על ההפרה של זכות היוצרים. יסוד ידיעה זה פורש ככולל גם "עצימת עיניים" של המבצע את אחת הפעולות הנ"ל בפני האופי הפיראטי של היצירה.

יוער, כי סעיף 48 לחוק החדש, שמחליף את סעיף 2(2) בחוק זכות יוצרים הישן, דורש גם הוא ידיעה שמדובר בעותקים מפרים. עם זאת בחוק החדש נקבע עוד כי לא מדובר רק בידיעה בפועל, אלא גם בידיעה קונסטרוקטיבית, היינו – מצב שבו היה על האדם המבצע את אחת הפעולות האמורות לדעת ("ידע או היה עליו לדעת").

ידיעת המשיבים על ההפרה בטרם קיבלו את מכתב ההתראה ולאחריו

נפסק כי במישור היחסים שבין המערערים לבין המוציאים לאור הפרו האחרונים את זכויות היוצרים של המערערים החל ממועד הודעת הביטול של הסכמי ההוצאה לאור בשנת 1993 ואילך. אין חולק כי ממועד משלוח הודעת ההתראה (בשנת 1999) – ידעו המשיבים על הודעת הביטול ועל פסק הדין.

נפסק כי עד לקבלת הודעת ההתראה – עומדת למשיבים ההגנה שבסייפא לסעיף 2(2) לחוק זכויות יוצרים, קרי: אי-הידיעה על כך שהיצירות הן מפירות. המשיבים כלל לא ידעו על תוכן הסכסוך שבין המערערים לבין המוציאים לאור, וודאי שלא עצמו עיניהם מראות שהמוציאים לאור מנועים מלמכור את המילונים.

ואולם, כל המילונים שהפיקו המוציאים לאור לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור, ובכלל זאת המילונים שמכרו המשיבים לאחר שקיבלו את הודעת ההתראה – מהווים "יצירה מפירה", לצורך סעיף 2 לחוק זכות יוצרים. למשיבים לא עומדת הגנת אי-הידיעה, לגבי המילונים שמכרו לאחר קבלת הודעת ההתראה.

האם המילונים שנמכרו למשיבים הם בגדר יצירות מפירות?

כאשר בעל חוזה מעביר לאחר זכויות בנכס, האחר מפר את החוזה והנפגע מבטל את החוזה, אך עוד טרם הודעת ביטול רכש צד שלישי את הזכויות בנכס – ייתכן שבתחרות הזכויות בינו לבין הנפגע תגבר ידו של הצד השלישי.

ואולם, יש להבחין הבחן היטב בין מצב שבו רוכש הנכס (המפר לעתיד) העביר את הטובין לצד שלישי עוד לפני ההפרה (שהוא המצב שנמצא כי חל באותו מקרה), לבין מצב שבו הוא העביר את הטובין לצד השלישי אחרי ההפרה אך לפני הודעת הביטול, לבין מצב שלישי, שבו הטובין הועברו לאחר הודעת הביטול.

בענייננו, יוזכר, חלק נכבד מהמילונים שווק על ידי המשיבים לאחר קבלת הודעת הביטול ולאחר קבלת הודעת ההתראה.

המועד בו חוזרת זכות היוצרים מהמורשה ליוצר

זכות היוצרים היא זכות בלתי מוחשית, שאיננה כפופה אצלנו לרישום, ועיקר פועלה הוא בקביעת הגבלות שניתן לבצע ביצירות מוגנות בדרך של קביעת הפעולות הבלעדיות ליוצר; זכות זו נאמר עליה כי: "היא בעיקרה זכות למנוע מאדם אחר לקחת לעצמו את פרי עמלו של היוצר". ראוי איפוא לקבוע שעם הודעת הביטול, שניתנה כדין, זכויות היוצרים חוזרות לבעליהן המקורי; ובענייננו: הזכויות במילונים חזרו למערערים, וכל שימוש של המוציאים לאור ביצירות מהווה הפרה של זכות היוצרים, כמובנה בסעיף 2 לחוק זכות יוצרים.

הודעת לביטול רישון שימוש בזכות יוצרים

"משבוטל החוזה לא היה בידי הנתבעים הזכות החוזית או אחרת לעשות שימוש בזכות היוצרים של התובעים". מכאן אנו למדים שכל עותק נוסף שהפיקו המוציאים לאור ומכרו לאחר ביטול הסכמי ההוצאה לאור מהווה "יצירה מפרה", יהא זה במישור היחסים שבינם לבין המערערים, או בכל מישור יחסים אחר.

הודעת הביטול היא פעולה משפטית בעלת אופי קונסטיטוטיבי, המביאה לביטול החוזה, אף בלא כל מעורבות שיפוטית. ככל שמתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי ביחס לתוקף הביטול, הרי שפסק דינו איננו יוצר את הביטול, אלא מצהיר על תוקף הביטול שנעשה בעבר. בענייננו פסק הדין החלקי רק הסיר את מעטה הערפל מעל "שדה הקרב" של זכויות היוצרים, וגילה למי הן היו נתונות מאז שנת 1993.

באופן דומה, אף העובדה שעד לנתינתו של פסק הדין החלקי עמדה בעינה החלטת הביניים של כב' השופט שטרוזמן, שדחתה את בקשת המערערים לצו מניעה על המשך הפקת המילונים ומכירתם – איננה משליכה על מועד השבת הזכויות למערערים. אין בהחלטת ביניים ממין זה להקים למי שהתברר בפסק הדין כמפר – חסינות מפני הטענה שהוא הפר זכויות יוצרים, שהוחזרו לבעליהן הראשונים זה מכבר.

תחולת ההגנה של "תקנת השוק"

"תקנת השוק", הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר, קובעת כך: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

"תקנת השוק" מגלמת את הפיתרון שמצא המחוקק הישראלי לדילמה הסבוכה ורבת הפנים של דרך ההתמודדות עם הקונפליקט שבין רוכש נכס בתום לב לבין אדם שמכירת הנכס פוגעת בזכויותיו לגבי הממכר. היא מעניקה עדיפות לביטחון המסחר על-פני הגנת זכויות הקניין, וזאת בהתקיים התנאים המנויים בסעיף.

"תקנת השוק" עניינה איננו במכר של זכויות היוצרים עצמן, שכן אלו אינן משום "נכס נד", אלא יכולה לסייע בשאלת תוצאתה של רכישה של עותק מיצירה המוגנת בזכות היוצרים. פועלה של תקנת השוק הוא שהקונה, העומד בתנאי סעיף 34 לחוק המכר, רוכש לא רק הגנה מפני תביעתו של בעל הזכות המקורי, אלא זכות קניין מלאה בנכס, שהיא נקיה "מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת".

יוער כי מבחינה עובדתית קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, ובקביעתו זו אין להתערב, שהמשיבים רכשו את כל המילונים מן המוציאים לאור בתנאי תקנת השוק. מכאן שעלינו לבחון האם עומדת למשיבים ההגנה של תקנת השוק, וכי זו הקנתה להם את הזכות אף להמשיך ולשווק את המילונים שרכשו, גם לאחר שלמדו על דבר הפרת זכויות היוצרים.

תחולת ההגנה של "תקנת השוק" בזכויות יוצרים: זכות משתמש קצה

יוער כי דווקא לסוגייה שאיננה זו שהתעוררה כאן, אלא שהיא הנפוצה יותר – היחס בין זכותו של "משתמש קצה" להחזיק ביצירה מפירה שהוא רכש אותה בתנאי תקנת השוק, לעומת זכותו של בעל זכות היוצרים הגלומה בנכס לדרוש את חילוט הנכס, השמדתו, מניעת העברתו לאחר, או פיצויים בגין העברתו (הבלתי מסחרית). במקרה שכזה נכון לקבוע כי ככלל הקונה – גובר, וזאת מן הטעמים הבאים: אין קושי להחיל את יסודות תקנת השוק במיטלטלין גם על נכס מוחשי, המפר קניין רוחני. סעיף 7 לחוק זכות יוצרים לא נועד למנוע את תחולת תקנת השוק ואין הצדקה להעצים את זכותו של בעל הקניין הרוחני בנכס המוחשי – מעבר לזכות רגילה של בעל קניין מוחשי. למעשה אין סתירה בין הוראות החוק השונות: לשיטתה סעיף 7 חוק זכות יוצרים מתמצה בקביעת זכות הבעלות הראשונית בעותקים המפרים, אך אין משמעו שאין מי שיוכל לגבור על זכותו של הבעלים המקורי. כל מסקנה אחרת תוביל לתוצאה "אבסורדית", שלפיה יוכלו הבעלים להוציא את העותקים המפרים מכל צרכן פרטי שקנה את העותקים.

וזאת ,כאשר הנטייה לטובת בעל זכות היוצרים תגבר ככל שערכה של היצירה המפרה, כחפץ פיזי, מגלמת שווי כלכלי רב יותר מאשר זה הנובע מהפרת הזכות ביצירה.

האינטרס של בעל זכות יוצרים בנכס המפר (לדוגמה: האינטרס של סופר בעותק מסוים של ספרו, שהועתק ונמכר ללא רישיון) איננו עולה בהכרח על האינטרס של מי שהיה בעליו-ממש של הנכס עצמו (דוגמת בעליו של רכב שנגנב ונמכר לאחר). מכאן שמתן הגנה גורפת לבעל זכות היוצרים לדרוש חילוט (או השמדה) של הנכס המפר עלולה להיות בלתי מוצדקת.

עם זאת יש להטעים כי גם אם נמצא שזכותו של הרוכש גוברת, והבעלות בנכס עוברת אליו "נקיה מכל .. זכות אחרת בממכר", אין משמעות הדבר שהנכס טוהר כליל מכל זכות יוצרים. הקביעה שזכותו של הרוכש גוברת מכוח תקנת השוק מקפלת בתוכה את האמירה שלא די היה בזכות היוצרים כדי לאפשר לבעליה למנוע מן הקונה לקבל בעלות בנכס, ואין בזכות היוצרים כדי למנוע מן הקונה להמשיך ולהעביר את הנכס לאחר. אולם מובן שמי שקנה בתנאי תקנת השוק ספר, סרט, או תקליטור, לדוגמה, אשר הופקו תוך הפרת זכות יוצרים – איננו מקבל בזכות ההגנה של תקנת השוק גם זכות לעשות שימוש ביצירה כבשלו, ולנהוג בה כאילו היה בעל זכות היוצרים בה. בכך ניתן אף מענה מסוים לחשש, על כי רוכש היצירה המפרה בתנאי תקנת השוק יוכל לעשות בו שימוש מסחרי, בדרכים השמורות לבעל זכות היוצרים לבדו.

תחולת ההגנה של "תקנת השוק" בזכויות יוצרים: זכות גורם מסחרי

לגבי השאלה בדבר היקף תחולתה האפשרי של הגנת "תקנת השוק" ביחס לזכויותיו של גורם מסחרי, שרכש יצירות מפירות בתנאי תקנת השוק (לרבות אי-ידיעה על דבר ההפרה, ומכאן תום הלב הנדרש לעניין תקנת השוק), אך לאחר שכבר למד על דבר ההפרה – ביקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס.

עמדת בית המשפט היא כי באספקט צר זה, אין מקום להעניק לאותו גורם המבקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס – את ההגנה של "תקנת השוק". קרי: אפילו תחת המסקנה כי תיתכן תחולה להגנת השוק גם ביחס לרכישת יצירה מפירה, ורוכש הנכס יהיה מוגן מפני תביעה למסירת החזקה בנכס, השמדתו, או תשלום פיצויים בגינו, הרי שפעילות מסחרית בנכס – אסורה.

גישה זו דומה לזו שאימץ המחוקק בחוק זכות יוצרים החדש, הקובע בסעיף 60 לו כך:

"(א) בסיום הדיון בתובענה על הפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט להורות על –

"(1)       השמדת עותקים מפרים או עשיית כל פעולה אחרת בהם;

(2)        העברת הבעלות בעותקים המפרים לידי התובע, אם ביקש זאת, ורשאי בית המשפט, אם מצא כי התובע עשוי לעשות שימוש בעותקים המפרים, לחייבו בתשלום, כפי שיקבע.

(ג)         הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לעניין עותק מפר המצוי בידי אדם שלא הפר בעצמו את זכות היוצרים, והכל בכפוף להוראות סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, ואולם אם הוראות הסעיף האמור חלות עליו, לא ישתמש אותו אדם בעותק המפר לשם מסחר בו".

מטרת הסעיף האמור, כפי שהדבר גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח הממשלה התשס"ה 196, 1139-1138 (2005)), היא: "להבהיר את היחס בין הפרת זכות יוצרים לבין כללי תקנת השוק בחוק המכר, התשכ"ח-1968, באופן שאדם שרכש עותק מפר בתנאי תקנת השוק, שוב לא יהיה חשוף לתפישת העותק המפר".

גישה זו, מבטיחה מחד גיסא כי אותו "משתמש קצה" שרכש נכס בתנאי תקנת השוק לא ימצא עצמו ברגיל חשוף לפתע לדרישות שונות של בעל זכות היוצרים בנכס. לעומת זאת, ניצול היצירה באופן מסחרי, באחת הדרכים שכעיקרון שמורות לבעל זכות היוצרים ביצירה – תוגבל. שעתוק, פרסום, ביצוע פומבי, מכירה, הפצה לצרכי מסחר ושאר הפעולות שרק ליוצר, או למורשה מטעמו זכות לבצען או לאשרן – לא תוקנה למחזיק הנכס. שימוש מסחרי בנכס, לרבות שיווקו, בידיעה שהיצירה מפירה – יהווה הפרת זכות יוצרים במשמעות סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים, והמפר לא יופטר מפיצוי בעל זכויות היוצרים.

יישום האמור בענייננו הוא כדלקמן: מן הראיות עולה כי המשיבים רכשו כמות גדולה של מילונים קודם שנודע להם על דבר ההפרה. עם זאת אף לאחר קבלת הודעת ההתראה הם החליטו, באופן מודע ואף מתריס, להמשיך ולשווק אותם מילונים שנותרו ברשותם, בטענה – שאיננה מבוססת – כי עומדת להם הגנת תקנת השוק לפעילות זו. ברם מכירה זו היוותה הפרת זכות יוצרים, המקנה כעיקרון זכות לפיצוי.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?