ת"א 22913-03-10 (מחוזי תל אביב) צבי תמרי נ' קומפי וור בע"מ (פורסם בנבו, 2014)
תביעה שהוגשה על ידי האדריכל צבי תמרי כנגד חברת קומפי וור בע"מ ומנהלה שי שחל. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט חאלד כבוב. ביום 20.3.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובע טוען להפרת זכויות יוצרים, שיש לו ביצירותיו שיצר בהתאם למוסכם בינו לבין הנתבעת 1, לפיתוח מתחמי קומפי. היצירות אותן יצר התובע כוללות יצירות דו ממדיות, הכוללות שרטוטים אדריכליים; תוכניות; אימג'ים; הדמיות וכד' ויצירות תלת ממדיות, הכוללות מתחמי קומפי; מודלים ואבי טיפוס.
לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים במסגרת הסכמים שונים כי זכויות היוצרים ביצירות תישארנה קניינו, אך למרות זאת עשו הנתבעים שימוש ביצירות מבלי לציין כנדרש את היותו הבעלים של הזכויות ביצירה. לא זו בלבד, לטענת התובע, הנתבעים הגישו בקשה לרישום פטנט בארה"ב תוך שימוש ביצירות, מבלי לבקש, וממילא מבלי לקבל, את רשותו של התובע.
מנגד, הנתבעים טענו כי לתובע אין בעלות או זכויות יוצרים ביצירות. זאת, הן בגין העובדה שהיצירות נבנו והתבססו על רעיון וקונספט מובנה וידוע של קומפי; והן בשל כך שהפרויקטים שביצע התובע וההסכמים שחתם עמם לא מקנים לו זכויות כנ"ל.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה כנגד החברה (ונדחתה כנגד מנהלה), נפסק כי התובע הינו בעלים במשותף עם קומפי במדגם, וכי זכויותיו של התובע במדגם הופרו ככל שההפרות בוצעו במתחמים שיוצרו או נמכרו בישראל.
ניתן צו הצהרתי, לפיו זכויות הקניין במדגם, הינן בבעלות התובע וחברת קומפי במשותף, לאורך כל תקופת ההגנה כמדגם.
ככל שהוארכה תקופת המדגם לתקופה נוספת ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעים, לפרסם את מתקני קומפי בישראל או לשווק אותם בישראל, ללא הסכמת התובע מראש ובכתב.
בנוסף ניתן צו למתן חשבונות לפיו תמציא קומפי לתובע ולתיק בית המשפט, תוך 30 יום מהיום, תצהיר הכולל דו"ח מאומת על ידי רואה חשבון אשר יכלול פירוט מלא של כמות מתחמי קומפי שיוצרו, שווקו, נמכרו, הופצו או התקבלו על ידי קומפי או על ידי מי מטעמה, לרבות הסכומים והרווחים אשר התקבלו או אמורים להתקבל אצלו או אצל מי מטעמה או עבורה, בעקבות עסקאות הקשורות לייצור ולשיווק מתחמי קומפי, ככל שיוצרו או שווקו בישראל.
בנוסף נפסק כי הנתבעים יישאו בהוצאת התובע בגין תביעה זו בסך כולל של 60,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
התנאים הנדרשים בכדי שתהא זכות יוצרים
סעיף 4 לחוק זכויות יוצרים החדש קובע אלו תנאים נדרשים שיתקיימו בכדי שתהא זכות יוצרים ביצירות והם:
א. ההגנה תינתן רק ליצירה המנויה ברשימה סגורה של סוגי יצירות והן: יצירה ספרותית; אמנותית; דרמטית; או מוסיקלית;
ב. היצירה מקורית;
ג. היצירה קובעה בצורה מוחשית;
ד. קיימת זיקה בין היצירה לישראל, או הגנה לפי אמנה בין-לאומית.
בעניננו נפסק כי היצירות הינן יצירות אדריכליות כהגדרתן הן בחוק הישן והן בחוק החדש, והיצירות הדו ממדיות הינן יצירות ספרותיות הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. מקורן של היצירות הינו בתובע. והכל מן הנימוקים שלהלן:
א סוגי היצירות הראויות להגנה
א1 זכות יוצרים ביצירה אדריכלית – יצירת אומנות
האם היצירות הינן יצירות אמנותיות? בענייננו נפסק כי דרישות החוק הישן מחמירות יותר מהחוק החדש ובכדי להעניק הגנה ליצירה אדריכלית על פיו, נדרש שהיצירה תעלה כדי "מעשי אמן אדריכלי" ובלשונו של החוק הישן (סעיף 35(1)):
"'יצירה אמנותית' כוללת יצירות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אמנות ומעשי-אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים;
'מעשה-אמן אדריכלי' פירושו כל בנין או מבנה שיש לו אופי או מדגם אמנותי, ביחס לאותו אופי או מדגם, או כל דוגמה או כל דוגמה לבנין או למבנה כאלה, בתנאי שההגנה הניתנת עפ"י חוק זה תצומצם לאופי או למדגם האמנותיים, ולא תחול על דרכים או שיטות של בנייה;"
אין מצופה מהשופט שיכריע על סמך דעתו הסובייקטיבית מה ייחשב כיצירת אמנות, אלא השופט נדרש להכריע בשאלת ערכה האמנותי של היצירה על סמך חוות דעת של מומחים.
נפסק כי התובע הציג בפני בית המשפט את חוות דעתו של שילה שאין חולק על מומחיותו כאמור, בחוות הדעת נקבע כי לצד הפן התועלתי קיים גם ביצירות התובע אלמנט אסתטי הגורם להנאת הסובבים. אלמנט זה עונה על דרישת היצירה האמנותית, כפי שנקבע על ידי בית המשפט בפרשת לב. לבית המשפט לא הוצגה חוות דעת שסותרת את חוות דעתו של שילה, לפיכך יש לראות את היצירות כעולות כדי מעשי אמן אדריכלים ומוגנות בזכויות יוצרים לחוק הישן.
נפסק כי היצירות מוגנות בנוסף גם על ידי החוק החדש שבו הגדרת יצירה אמנותית כוללת בתוכה יצירה אדריכלית ואין בחוק החדש דרישה כי היצירה האדריכלית תעלה כדי מעשה אמן, כאמור בסעיף 1 לחוק החדש:
"'יצירה אדריכלית' – בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה כאמור;
'יצירה אמנותית' – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית;"
לסיכום, היצירות – הן הדו ממדיות והן התלת ממדיות – הינן יצירה אמנותית הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש.
א2 זכות יוצרים ביצירה אדריכלית –יצירה ספרותית
החוק הישן כולל בהגדרת יצירה ספרותית תרשמים ותוכניות, כאמור בסעיף 35(1):
"'יצירה ספרותית' כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות וליקוטים;"
כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) לנדוי קבע, בע"א 606/76 סי.בי.אל הנדסת פיברגלס בע"מ נ' צבי לישר, פ"ד לא(3) 333, 335 (1977) (להלן:"עניין סי.בי.אל"), כי שרטוטים אדריכליים מוגנים לפי החוק הישן כיצירות ספרותיות, כדלקמן:
"אדריכל המתכנן מבנה יכול לתבוע זכות יוצרים בפרי עבודתו לפי שתי עילות:נ
(א) בתור 'מעשה-אמן אדריכלי', כאשר הגנת זכות היוצרים מוגבלת לאופי ולעיצוב האמנותי ואין היא משתרעת על תהליכים או שיטות של בניה (ראה הגדרת המונח "מעשה-אמן אדריכלי" בסעיף 35 של חוק זכות יוצרים משנת 1911):
(ב) בתור 'יצירה ספרותית', הכוללת לפי ההגדרה בסעיף 35 גם "תכניות". מכאן שההגנה יכולה להינתן לצד האסתטי של הבנין אשר הוקם על-פי התכנית או לתוכן המחשבתי של התכנית עצמה (או לשניהם), אם יש בהם אותה מידת מקוריות".
אולם המוצר שמיוצר על סמך השרטוטים המוגנים בזכויות יוצרים, אינו מוגן בזכויות יוצרים.
בענייננו נפסק כי, לאור האמור בחוק הישן והפסיקה, היצירות הדו ממדיות מוגנות כיצירה ספרותית בזכויות יוצרים, שכן החוק הישן כולל בהגדרתו שרטוטים ותוכניות, אך היצירות התלת ממדיות אינן מוגנות בזכויות יוצרים בעילה של יצירה ספרותית. העובדה שהתוכניות והשרטוטים מוגנים כיצירה ספרותית אינה מקנה הגנה של זכויות יוצרים למוצר שיוצר לפי השרטוטים. היצירות התלת ממדיות הכוללות את מתחמי קומפי ואבי הטיפוס, לא ייחשבו כיצירה ספרותית.
כב' השופטת נתניהו קבעה בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 349 (1985) שתוכניות אדריכליות נכללות בגדר יצירות ספרותיות, גם אם אינן כוללות טקסט כתוב, וזאת למרות שמדובר בחריג ואין להרחיב חריג זה מעבר לנדרש.
היצירות הדו ממדיות מוגנות בזכויות יוצרים כיצירה ספרותית בהתאם לחוק הישן. בחוק החדש כוללת יצירה ספרותית כל יצירה שמבוטאת בכתב.
ולכן נפסק כי היצירות הדו ממדיות מוגנות כיצירות ספרותיות אף לפי החוק החדש. לסיכום, היצירות הן הדו ממדיות והן התלת ממדיות, הינן יצירה אדריכלית הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש, והיצירות הדו ממדיות, הינן יצירה ספרותית הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש.
ב דרישת המקוריות
דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה. ההלכה שנקבעה היא על מנת שתתקיים דרישת המקוריות נדרש כי יתקיימו שלושה מבחני משנה – מבחן המקור, מבחן ההשקעה, ומבחן היצירתיות.
ב1 מבחן המקור
מבחן המקור דורש כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר וכי אין היצירה מבוססת על יצירה אחרת. דרישת המקוריות מקבילה לעקרון נוסף בדיני זכויות יוצרים המעניק הגנה לדרך הביטוי ולא לרעיון, שכן מטרת דיני זכויות יוצרים היא לעודד יצירתיות והשארת רעיונות שהם בשלב "חומרי גלם" בידי הציבור. מכאן נודעת החשיבות הרבה להבחנה בין רעיון לביטוי.
לטענת הנתבעים, מקורן של היצירות התלת ממדיות הינו בקומפי מהסיבות הבאות: קומפי ועובדיה הגו את רעיון מתחמי קומפי; עיצוב מתחמי קומפי מבוסס על סימן המסחר של קומפי; ומתחמי קומפי מבוססים על שיטה חינוכית שקומפי פיתחה.
לעניין זה בית המשפט פסק כי קומפי היא שהגתה את הרעיון למתחמי קומפי והיצירות התלת ממדיות מבוססות על רעיון שקומפי הגתה, על סימן המסחר של קומפי, ועל שיטת החינוך שפותחה ע"י קומפי.
אולם מבחן המקוריות אינו דורש כי היצירה תהיה חדשה, אלא רק שתהיה מקורית. במקרה דנן, התובע השתמש בכישוריו ונתן ביטוי לרעיונותיה של קומפי בכך שיצר את היצירות התלת מימדיות. התובע הפך את הקונספט הכללי שניתן לו ע"י קומפי, ליצירה מוחשית המביעה את פרשנותו לרעיון הכללי שניתן ע"י קומפי ובכך יצר יצירה מקורית שמקורה בתובע. אין בעובדה כי היצירות מתבססות על רעיון שקומפי הגתה, על סימן המסחר של קומפי, ושיטת החינוך שלה, כדי לפגום בהיות מקורה של היצירה בתובע. שכן כאמור לעיל, התובע הוא זה שבעזרת כישרונותיו נתן ביטוי לרעיונות אלו.
למרות היותו של התובע חלק מצוות שתכנן וייצר את מתחמי קומפי, אין בכך לסתור את העובדה כי התובע הוא זה שעיצב מבחינה אדריכלית את מתחמי קומפי. הנתבעים לא הוכיחו כי התכנון האדריכלי נעשה ע"י אנשי צוות אחרים; הנתבעים לא הציגו בפני בית המשפט תכנון חלופי לתכנונו של התובע, ולא הביאו כל ראיה לכך כי התכנון האדריכלי בוצע ע"י גורם אחר בצוות.
לסיכום, מקורן של היצירות הינן בתובע, שהשתמש בכישוריו וניתן ביטוי מקורי לרעיונותיה של קומפי, מבחן המקוריות מתקיים.
ב2 מבחן ההשקעה
בכדי שהיצירה תזכה להגנה בזכויות יוצרים, נדרש היוצר להוכיח כי השקיע עמל ביצירה. היוצר נדרש להוכיח מידה מינימלית של השקעה של משאב אנושי.
בענייננו אין חולק כי התובע השקיע עמל רב בפיתוח היצירות, ועל כן הוא עומד בדרישות מבחן זה.
ב3 מבחן היצירתיות
בכדי שהיצירה תהיה מוגנת בזכויות יוצרים אין די בכך שהיוצר יוכיח השקעת עמל ביצירה, היוצר נדרש גם להוכיח כי ביצירה קיימת יצירתיות, דהיינו היוצר נדרש להוכיח כי היצירה משקפת ביטוי אינטלקטואלי של היוצר, בדרגה של "כישרון או שיקול דעת".
בענייננו אין מחלוקת כי התובע השקיע ביצירות את מיטב כישרונותיו האדריכליים והיצירתיים, ואכן היצירות משקפות בחזותן ובצורתן את תפיסת עולמו של התובע.
השלב בו נדרש בית המשפט לבחון את מקוריות היצירה הוא שלב שבה היוצר מגבש את היצירה ולא בשלב המוצר המוגמר. דהיינו יש לבחון את היצירתיות בבחינה סובייקטיבית, מהי כוונתו של היוצר בעת יצירת היצירה.
השאלה אותה יש לשאול האם היוצר הוא זה שהשקיע מחשבה יצירתית ביצירה, ולא האם המוצר שנוצר יצירתי.
לסיכום חלק זה נפסק כי היצירות עומדות בדרישת המקוריות ומקורן בתובע.
ג דרישות הקיבוע
דרישת הקיבוע מופיעה בסעיף 4(א)(1) לחוק החדש. הסעיף מציב את דרישת הקיבוע של היצירה, שגם עובר לחוק החדש באה לידי ביטוי בפסיקה, כתנאי להגנה על היצירה. דרישת הקיבוע משמעותה הגשמת היצירה באופן חזותי.
בענייננו נפסק כי היצירות לבשו חזות ממשית ודרישת הקיבוע מתקיימת.
ד דרישות הזיקה לישראל
סעיף 8(א) לחוק החדש דורש כי תתקיים זיקה בין היצירה לישראל כתנאי למתן הגנה ליצירה, הזיקות הנדרשות לפי החוק הן:
" זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה:
(1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל;
(2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה. "
בענייננו נפסק כי הזיקות לישראל אכן מתקיימות.
מדגם למול זכות יוצרים
סעיף 22 לחוק זכויות יוצרים הישן מחריג מתחולת החוק הישן יצירות הראויות להירשם כמדגם, שמכוונות לשמש כמודל לייצור תעשייתי, כדלקמן:
"חוק זה לא יחול על סימני-אמצאה הראויים להירשם עפ"י חוק הפטנטים וסימני-האמצאה, 1907, פרט לסימני-אמצאה שאם, אמנם, ראויים הם לרישום אינם משמשים ואינם מכוונים לשמש כמודלים או כדוגמאות המוכפלות ע"י פרוצס תעשייתי."
הוראה דומה מופיעה בסעיף 7 לחוק זכויות יוצרים החדש, כדלקמן:
"על אף הוראות סעיף 4, לא תהא זכות יוצרים במדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים, אלא אם כן המדגם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי; השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב מדגם כמשמש לייצור תעשייתי "
הסעיף דורש כי יתקיימו שני תנאים לקיומו של המדגם:
א. שהמוצרים ראוים להירשם כמדגם;
ב. ושהם כוונו לייצור תעשייתי.
א האם מתחמי קומפי ראויים להירשם כמדגם?
אין להעניק הגנה בזכויות יוצרים למוצר פונקציונלי שהשיקולים היחידים אותם הביא היוצר בעיצובו הם שיקולים פונקציונליים.
אולם במקרה שבו צורתו של המוצר אינה נגזרת רק מהתפקיד הפונקציונאלי שלו, אלא נבחרת למרות התפקוד הפונקציונאלי, במקרים כאלו יש לשקול הגנה על המוצר בזכויות יוצרים.
נפסק כי תכנון צורתם של מתחמי קומפי הושפע משילוב של שיקולים אמנותיים ופונקציונליים, אך אין לומר כי הצורה נבחרה למרות התפקיד הפונקציונלי של מתחמי קומפי, ולכן מתחמי קומפי ראויים להירשם כמדגם.
נפסק כי מתחמי קומפי הינם מוצרים פונקציונליים הראויים להירשם כמדגם, והחלק האמנותי בהם נלווה למטרה שלשמה הוקמו.
ב האם היצירות כוונו לייצור תעשיית?
תקנה 72 לתקנות המדגמים, שהותקנה מכוח סעיף 22 לחוק הישן, היא התקנה הקובעת מה ייחשב כמדגם שמכוון ליצור תעשייתי, ולשונה (להלן: "תקנה 72"):
"מדגם ייחשב כמודל או דוגמה להכפלה עפ"י תהליך תעשייתי כמשמעותו בסעיף 22 מחוק זכות יוצרים, 1911 , שהוטל על ישראל בדבר המלך במועצה מיום 21 במרץ, 1924 במקרים הבאים: –
א) כשהמדגם מועתק או מכוון להיות מועתק ביותר מחמישים דברי תוצרת יחידים, חוץ אם דברי תוצרת אלה מהווים כולם יחד מערכת אחת יחידה, כמוגדר בתקנה 5 ".
כאמור המבחן הוא האם המדגם הועתק או הייתה כוונה להעתיק אותו ביותר מ- 50 יחידות, אם התשובה לכך היא חיובית אז המדגם יוּגן כמדגם ולא בזכויות יוצרים.
המועד שבו יש לבחון את הכוונה להשתמש במדגם ליצור תעשייתי, הוא מועד שבו נוצרה היצירה המקורית.
בענייננו יש לבחון האם כאשר התובע יצר את היצירות הדו ממדיות, כוונת הצדדים הייתה לייצר את מתחמי קומפי בייצור תעשייתי, דהיינו האם הייתה כוונה לייצר את מתחמי קומפי ביותר מ- 50 יחידות? שאלת הכוונה תוכרע בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט.
נפסק כי אומד דעת הצדדים בעת יצירת התוכניות היא לייצר את מתחמי קומפי באופן המוני, העולה כדי ייצור תעשייתי, ועומד במבחן הנקבע בתקנה 72 כי המוצר יועד לייצור מעל 50 יחידות.
המבחן אותו יש ליישם כאמור לעיל הוא מבחן ה- 50 יחידות. מועד בחינת הכוונה הוא כאמור בעת יצירת השרטוטים ואין לבחון את התוצאה בפועל.
חריג המדגם חל כאמור הן על היצירות הדו ממדיות והן על היצירות התלת ממדיות. שרטוטים שכוונו בעת יצירת המוצר להוות בסיס ליצירת מוצר שישוכפל בתהליך תעשייתי, שרטוטים אלו זכאים להגנה כמדגם בלבד ולא זכאים להגנה לפי זכויות יוצרים.
על כן נפסק כי הן היצירות הדו ממדיות והן היצירות התלת ממדיות ראויות להגנה כמדגם ולכן יחול החריג. משמע שהיצירות אינן מוגנות בזכויות יוצרים.
רישום מדגם מונע הגנה בזכויות יוצרים
מבחינת טענותיו העובדתיות של התובע עולה כי למרות שהיוזמה לרישום המדגם הינה של קומפי, הרי משנודע לתובע על פעילותה של קומפי לרישום מדגם, פעל התובע למען רישום המדגם וביקש להירשם כבעליו של המדגם.
על כן משהתובע הסכים לרישום המדגם, והמדגם אכן נרשם, התובע מנוע מלטעון, שהיצירות ראויות להגנה בזכויות יוצרים. על כן, ההגנה הראויה על היצירות הינה כמדגם ולא הגנה בזכויות יוצרים.
בעלות במדגם
הנתבעים עצמם הסכימו בזמן אמת לרשום את התובע כבעלים משותף של המדגם. על כן נפסק כי הצדדים הסכימו כי התובע יירשם כבעליו של המדגם בשיתוף עם קומפי, התובע הינו בעלים במדגם בשיתוף עם קומפי.
רישון לשימוש במדגם
נפסק כי הרישיון שניתן לנתבעים הוא רק לייצר את מתחמי קומפי לשימושם בלבד ולבצע לשם כך פעולות פרסום ושיווק תוך שמירת זכויות התובע.
היקף ההגנה של המדגם
המדגם נרשם בישראל ולכן ההגנה הניתנת למדגם הינה רק בגין ההפרות שנעשו בישראל.
כדי שהפרה תחשב הפרה בישראל לעניין סעיף 37(1)(א) לפקודת המדגמים, נדרש כי המדגם ייוצר בישראל.
בענייננו נפסק כי מתוך הראיות לא ברור אלו ממתחמי קומפי יוצרו בישראל ואלו לא יוצרו בישראל, ככל שמתחמי קומפי יוצרו בישראל או שווקו בישראל, ייחשב הדבר כהפרה לפי סעיף 37(1)(א) לפקודת המדגמים.
גם לעניין סעיף 37(1)(ב) לאור העיקרון הטריטוריאליות לא התכוון המחוקק לאסור על פרסום או הצעה למכירה בחו"ל.
בענייננו ככל שהפרסום או ההצעה לרכישה של מתחמי קומפי בוצעה בחו"ל, הרי שהדבר לא ייחשב כהפרה לפי סעיף 37(1)(ב).
נפסק כי ההגנה על מתחמי קומפי לעניין סעיף 37 לפקודת המדגמים מוגבלת להפרות שבוצעו בישראל ולתקופת ההגנה כמדגם.
המשך הגנה על המדגם גם לאחר שפג תוקפו מכוח דיני עשיית עושר
בית המשפט שאל האם ראוי כי בית המשפט יפעיל חקיקה שיפוטית וירחיב את ההגנה הניתנת ליצירות מעבר להגנה שפקודת המדגמים נותנת להן, בהתבסס על חוקי עשיית עושר.
בית המשפט העליון מציין כי יש לעשות אבחנה בין המצבים בהם ההגנה בדיני הקניין הרוחני נשללה בשל פגם טכני, לבין מצבים שההגנה בדיני הקניין הרוחני נשללה בשל רצון המחוקק להגן על אינטרס מסוים.
במקרה שההגנה נשללה ע"י המחוקק בשל רצון להגן על אינטרס מסוים יש לצמצם את תחולת דיני עשיית העושר.
על כן נפסק כי אין מקום להרחיב את ההגנה על ההפרות מעבר להגנות שניתנו במסגרת פקודת המדגמים, שכן אין מדובר בפגם טכני, אלא בעקרונות אותם ביקש המחוקק לקבוע כהגבלה על ההגנה, הן לעניין ההגבלות הטריטוריאליות והן לעניין תקופת הזמן, הרחבת גבולות אלו תהיה כהסגת גבולו של המחוקק. לא מצאתי את המקרה דנן כמקרה שבו הימנעות מהחלת דיני עשיית עושר ולא במשפט תגרום לנזק כבד וקשה שיצדיק את החלת דיני עשיית עושר.
