ערעור שהגישה המעצבת טלי דדון כנגד חברת א.ת סנאפ בע"מ, בעלי המניות שלה והחנויות שמכרו את מוצריה, על פסק הדין של כב' השופטת אסתר שטמר (מחוזי מרכז). הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני ההרכב המשנה לנשיא א' ריבלין, השופט ס' ג'ובראן, השופט ע' פוגלמן. ביום 12.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.
המשיבים יוצגו על ידי עו"ד אבי מונטקיו.
הערעור עסק בתביעת המעצבת לפיה דגמי אופנה שעיצבה (שאינם בגדר מדגם רשום), הועתקו ושוקו על ידי הנתבעים לצד דגמיה שלה כמוצרי חיקוי זול.
תוצאות ההליך בבית המשפט העליון: בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא הוכיחה מוניטין בדגמים או הטעייה.
בנוסף נפסק כי המערערת תשא בהוצאות ובשכר טרחת המשיבים בסך 15,000 ש"ח.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי מצא כי הבגדים שנמכרו דומים דמיון רב לדגמים שעיצבה המערערת, בהבדל אחד – דגמי המשיבים נמכרו במחירים זולים יותר.
בית המשפט העיר כי מכירת החיקויים באותה חנות במחיר זול יותר מהווה תחרות בלתי הוגנת. התנהלות המשיבים הייתה חסרת תום לב, ומנוגדת לכללי המסחר ההוגן ולכללי האתיקה, כך נפסק.
עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי יסודות העוולה של גניבת עין לא התקיימו בענייננו. נפסק כי המערערת לא הוכיחה שקנתה לעצמה מוניטין, באופן שקהל הלקוחות מכיר ומוקיר את הדגמים, או כי הציבור מזהה את המוצר על פי חזותו ומקשר אותו עם מוצרים של המערערת. בנוסף על כך מצא בית המשפט כי המשיבים לא ניסו להשתמש בשמה של המערערת למכירת הדגמים, וכי הם אף דאגו להדגיש כי מדובר בחיקוי.
בנסיבות אלה, כך נפסק, אין חשש להטעיה. על כן פסק בית המשפט קמא כי אין החיקוי מקים עילה בגין גניבת עין.
באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט פסק בית המשפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את שווי גובה חסרון הכיס שנגרם לה או את ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה. המערערת אף ויתרה על בקשתה לצו למתן חשבונות, אשר היה יכול להוביל להוכחת הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי לא ניתן לפסוק סעד בגין עשיית עושר על דרך האומדנה, בלא שהובא בסיס עובדתי כלשהו לכך. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
עוולת גניבת עין ביחס להעתקה של מוצרי אופנה
העוולה של גניבת עין מופיעה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."
עוולה זו דורשת את הוכחתם של שניים: מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע וחשש מפני הטעיה של הציבור העלול לחשוב כי הנכס או השירות שמציע הנתבע – למעשה שייך לתובע.
מטרת עוולת גניבת עין: העוולה נועדה להגן על היצרן ולא נועדה להגן על הצרכן
בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים. העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים.
זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון.
עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות (אפילו הייתה זו תחרות בלתי-הוגנת), ולא להגן על הצרכן. העוולה נועדה להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו בדרכים של הטעיה.
אין בדגמים שהועתקו מוניטין
באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו. על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק.
בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך.
נפסק כי, לא הוכח כי הדגמים היו בעלי ייחוד כזה או כי הציבור מסוגל להבחין ביניהם לבין דגמים של מעצבים אחרים. לא הוכח גם כי קיים למערערת מוניטין בדגמים אלה, במובן של תדמית חיובית המושכת אחריה לקוחות.
הדגמים אשר יצרה המערערת היו מבוססים על רעיונות אשר היו קיימים בשוק האפנה באותן שנים, ואין בהם די ייחוד כדי שיקבע כי המערערת קנתה לעצמה מוניטין בהם. יתרה מכך, המערערת גם לא הציגה די נתונים בנוגע לפרסום ושיווק הדגמים, להיקף המכירות וכיוצא באלה – נתונים אשר היו יכולים להעיד גם הם על קיומו של מוניטין. על כן, המערערת לא רכשה מוניטין בדגמי השמלה והמכנסיים שהועתקו.
אין בדגמים שהועתקו כדי להטעות
באשר ליסוד ההטעיה – באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר.
גם לעניין ההטעיה, כמו לעניין המוניטין – עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות. יתכן, למשל, כי המחקה התכוון למשוך לקוחות למוצר בשל תכונותיו – ולאו דווקא בשל שיוכו לתוצרתו של המותג המתחרה.
כאשר נשאלו בעלי החנויות לפשר ההפרש בין המחירים (בין המקור לחיקוי) – דאגו המשיבים ליידע את הלקוחות בדבר היות הבגד חיקוי.
על כן במקרה כזה נפסק כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.
לא ניתן לקבל פיצוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט על דרך אומדנה
המערערת לא הביאה כל נתונים שעל בסיסם ניתן להעריך מה גובה ההתעשרות שעשו המשיבים על חשבונה, ואם אכן הייתה כזאת. על כן, אפילו התקיימו כל יתר יסודות העילה בעשיית עושר – אין לפני בית המשפט כל הוכחה באשר לגובה ההשבה המתבקשת. אמנם, חוק העוולות המסחריות כולל בחובו אפשרות של פיצוי סטטוטורי, אשר אינו דורש כי התובע יוכיח את נזקיו (סעיף 13 לחוק). אולם סעיף זה מיועד למקרה של פיצוי בגין העוולות הקבועות בחוק עוולות מסחריות. אין כל בסיס לקביעה כי רף זה משקף בהכרח את גובה ההתעשרות שנעשתה על חשבונה של המערערת. בוודאי שאין בסיס לייבא את סעד הפיצוי המוסכם מכוח חוק עוולות מסחריות אל סעד ההשבה מכוח דיני עשיית עושר. כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001)).
המערערת אף פגעה בסיכויי תביעתה שלה כאשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות – דבר שפגם בסיכוי להוכיח את גובה הסעד המבוקש.
