הפרת סימן מסחר בסימן כלאים וגניבת עין במהלך שיווק ע.אליהו ובניו בע"מ (ד"ר גב) נ' נייט סליפ סנטר(2000) פלוס בע"מ (תא (מרכז) 9143-11-08)

תביעת הפרת סימן מסחר שהגישה ד"ר גב כנגד חברת נייט סליפ סנטר, התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני השופט פרופ' עופר גרוסקופף. ביום 22.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.

נטען כי הנתבעים עשו הכלאה של חלק מסימן המסחר של התובעת 2 ("ד"ר גב") וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרו לשימושם סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס". בעשותם כן, לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום (ולטענתם גם והמוכר היטב) של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בנוסף נטען כי במהלך שנת 2006 עובד הנתבעים הציג מצג כאילו כורסאות הנמכרות על ידם תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב" ובמקרה שני העתיקה הנתבעת 1 את העיצוב של חלקים מהקטלוג "ד"ר גב".

בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, נפסק כי לא הוצגה תשתית ראייתית המצדיקה הוצאת צו מניעה כנגד השימוש בסימן המסחר "ד"ר רילקס", שכן אין להטעיה בשל השימוש בסימן.

ואולם נפסק כי הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 בשנת 2006, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. מהטעמים אלו חייב בית המשפט את הנתבעת 1 בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת התובעת 2, בסכום כולל של 200 אלף ₪.

בית המשפט לא מצא לנכון לעשות צו להוצאות. לעניין זה הביא בית המשפט בחשבון את מכלול השיקולים, לרבות השיקולים הבאים: התביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה; התובעת 1, גם אם לא זכתה בסעד, הגישה תביעה שראוי היה כי תתברר; התנהגות הנתבעת 1 בעבר (קרי, בעת החדרת המותג לשוק) הייתה פגומה; הגשת התביעה על ידי התובעים נעשתה בשיהוי לא מבוטל; כל הנתבעים יוצגו על ידי בא כוח אחד.

נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:

ההבדל בין גניבת עין להפר סימן מסחר

הטענות כנגד שימוש הנתבעים בסימן המסחר "ד"ר רילקס" הועלו בעיקר במסגרת העילות של הפרת סימן מסחר וגניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999). השוני בין העילות הללו הוא "במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם" (דברי השופט אשר גרוניס ברע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי נ' אמבורזיה סופרהרב, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003) (להלן: "עניין טעם טבע")).

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "רילקסון"?

המבחן לקיומו של דמיון מטעה בדיני סימני המסחר הוא "המבחן המשולש", לאמור עלינו לבחון את המראה והצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות ויתר נסיבות העניין.

בית המשפט פסק כי, הפעלת מבחן זה בנפרד ביחס לכל אחד מסימני המסחר הרשומים של התובעות מחייבת להגיע למסקנה כי לא הוכחה בענייננו הפרה לא של סימן המסחר "ד"ר גב" ולא של סימן המסחר "רילקסון". וזאת מהטעמים הבאים:

א. בית המשפט פסק כי לאחר המונח החוזר ("ד"ר"), קיים מונח שונה ("גב" לעומת "רילקס") הן מבחינת הכתיב, הן מבחינת הצליל והן מבחינת המשמעות. מונח זה יוצר אבחנה, הן מבחינת המראה והן מבחינת הצליל, בין סימני המסחר.

ב. נפסק כי המונח החוזר, "ד"ר", הוא תואר אשר, נעשה בו שימוש תדיר בתחומי המסחר לצורך תיאור עוסקים רבים (לדוגמא "ד"ר לק", "ד"ר שקשוקה", "ד"ר סובארו", "ד"ר פישר" ועוד). במצב דברים זה, לא ניתן לטעון כי יש ליחס משמעות של ממש לקיומו של מונח חוזר זה, וזאת גם כששני הסימנים משמשים באותו תחום פעילות, ומצויים בשימוש של מתחרים ישירים.

נפסק כי ככל שהדברים נוגעים לסימן המסחר "רילקסון", הרי שאכן קיים דמיון לכאורי הוא גדול יותר. למרות זאת, סבר בית המשפט כי התובעת 1 לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של דמיון מטעה, וזאת מהטעמים הבאים:

א. מבחינת המראה, קיים הבדל ניכר בין דרך רישום סימן המסחר "רילקסון" לדרך רישום הסימן "ד"ר רילקס".

ב. ה"מוטיב החוזר" בשני הסימנים הוא אומנם דומיננטי מבחינת הצליל, אולם המדובר בסימנים המשמשים בעיקר לפרסומים בדפוס. מכאן שאת עיקר המשקל יש לתת, בנסיבות המקרה, לשוני בצורה, ולא לדמיון בצליל.

המרכיב החוזר בשני הסימנים , "relax", שבו מתמצה הדמיון, הוא מילה לועזית שמקובל להשתמש בה הן בחיי היום יומיום והן בעולם המסחר. היא קשורה למגוון דימויים רחב, ובהקשר בו עסקינן מתקשרת ל"נוחות" ול"רגיעה", שכורסאות ומערכות ישיבה אמורות לספק. במצב דברים זה, הקביעה כי רק לעוסק אחד, התובעת 1, תינתן הזכות להשתמש במונח זה לתיאור מוצריה היא מרחיקת לכך, ואינה רצויה.

מטרת סימני המסחר: סימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

הסימן מהווה הכלאה של שני סימני המסחר  ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף.

מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004).

נפסק כי זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים.

האם יש בשימוש בסימן "ד"ר רילקס" משום גניבת עין?

הטענה לביצוע עוולה של גניבת עין מחייבת הנחת תשתית עובדתית מתאימה. במקרה הרגיל, יש צורך להוכיח את דבר קיומו של מוניטין התובעת בשלב הראשון, ואת הסכנה להטעיית הציבור לייחס את המוניטין של התובעת לנתבע בשלב השני.

התנאים להוכחת מוניטין בסימן

התובעת 1 לא טרחה להביא ראיות של ממש להוכחת המוניטין שצברה, והסתפקה בהצהרת מנהלה, מר אליהו יגאל, כי המותג "רילקסון" מוכר בארץ עוד משנת 1993. ספק בעיני אם די בכך לשם הוכחת מוניטין, אולם נוכל להניח עניין זה בצריך עיון.

התובעת 2 הוכיחה קיומו של מוניטין. מוניטין זה הוכח הן מרמת ההיכרות הגבוהה של הציבור עם סימן המסחר של התובעת 2 לפי הסקר שערכה והן מההיקף העצום של השקעתה בפרסום סימן המסחר (כ- 14 מליון ₪ בין השנים 1999 – 2007).

התנאים להוכחת חשש להטעיה

נפסק כי התובעת 1 כלל לא ניסתה להניח בסיס ראייתי שיש בו כדי להתמודד עם השלב השני של הוכחת קיום העוולה: הצגת מצע ראייתי היכול לבסס מסקנה שפעולות הנתבעים, ובכלל זה השימוש במונח "ד"ר רילקס", יוצרים חשש להטעיית הציבור להאמין כי מוצרי הנתבעת 1 הם מוצרים של התובעת (קרי, שציבור הלקוחות מעניק בטעות למותג "ד"ר רילקס" את המוניטין שהוא מייחס למוצרי "רילקסון"). מכאן שטענת הנתבעת 1 כי בוצע כלפיה עוולה של גניבת עין, או כי יש חשש שהמשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" יהווה גניבת עין כלפיה,  לא הוכחה.

גם התובעת 2 לא הוכיחה כי יש חשש של ממש להטעיה של הציבור מעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" על ידי הנתבעת 1. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, משך הזמן המשמעותי שחלף מאז החלה הנתבעת 1 להשתמש בסימן "ד"ר רילקס" ועד להגשת התביעה; שנית, הראיות שהובאו על ידי התובעת 2 להוכחת הסכנה להטעיית הציבור היו קלושות, ולא מספקות. אבהיר בקצרה כל אחד מטעמים מצטברים אלו.

גניבת עין וסימן שהוא שעטנז של שני סימני קיימים ורשומים

יתכן ששימוש בסימן כלאים, המשלב בין שמותיהם של שני עוסקים בעלי מוניטין בשוק, יהווה עוולה של גניבת עין, מאחר שיוכח כי הדבר מביא את הציבור להניח קיומו של שיתוף פעולה בין העוסקים הוותיקים, ובעקבות זאת לייחס למוצר או לשירות המסומן באמצעות מותג הכלאים את המוניטין של שניהם. לפיכך, אם היה מוכח כי השימוש בשם "ד"ר רילקס" מוביל את הציבור לסבור בטעות שהמדובר בשיתוף פעולה עסקי בין "ד"ר גב" ל"רילקסון", הרי שהיה מקום לשקול מתן צו מניעה על מנת למנוע הטעיה שכזו. אפס, לא רק שטענה כזו לא הוכחה באמצעות ראיות מתאימות, אלא שהיא אף לא נטענה על ידי באי כוח התובעים.

על כן נפסק כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.

עשיית עושר ודיני הקניין הרוחני

בית המשפט פסק כי בשים לב לכך שמדובר באינטרס המוסדר בדיני הקניין הרוחני באופן מספק, לא ניתן לטעון שיש מקום להרחבת היקף ההגנה המשפטית באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (עופר גרוסקופף, "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 201, וראו במיוחד עמודים 222 – 225).

גניבת עין באופן השיווק

בית המשפט פסק כי הוכח לפני לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין.

במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב".

במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס". נפסק כי הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

הפיצוי בגניבת עין

בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, בית המשפט פסק, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו.

לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1.

נפסק כי הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573).

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

חיפוש ובדיקה לפני רישום פטנט – בדיקת פטנטביליות אסטרטגיות, שלבים, והמלצות לביצוע חיפוש פטנטים אפקטיבי במאגרי מידע חינמיים

לפני הגשת בקשה לרישום פטנט, חיוני לבצע בדיקת פטנטביליות מעמיקה כדי להעריך את הסיכוי להצלחה בתהליך הרישום. בעוד שסוגים אחרים של חיפושי פטנטים, כגון חיפוש

>>>