תביעה שהוגשה ע"י חברת DIESEL S.P.A וחברת פולימוד (1994) בע"מ כנגד הנתבע מר יוסף אלימלך. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת ריבה ניב. ביום 09.08.2015 ניתן פסק דין בתיק.
העובדות: תובענה שעיקרה תביעה לקבלת פיצויים ללא הוכחת נזק בגין טענה להפרת סימן מסחר וגניבת עין. במסגרת התובענה התבקש בית המשפט, להכריע האם 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו ברכבו של הנתבע, מהווים הפרה של סימן מסחר (סעיף 1 לפקודות סימני המסחר) והאם ההפרה עולה לכדי גניבת עין (סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות).
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪ ובנוסף נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות התובעות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
האם התנהלות שאינה מסחרית מהווה הפרת סימן מסחר
הנתבע טען שלא עשה שימוש בג'ינסים המזויפים, כי לא התכוון לסחור בהם וכי היה בכוונתו להעבירם לתרומה. בנוסף, נטען כי הנתבע ככלל לא עסק במכירת מוצרים כגון אלהובפרט לא מכר את המוצרים נשוא התובענה.
סעיף 1 לפקודת סימני מסחר קובע כי "הפרה"- הינה שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך .. לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן או לשם פרסום טובין מאותו הגדר".
נפסק כי הימצאותם של 20 זוגות מכנסיי ג'ינס מזויפים ברכבו של הנתבע, אשר אף הנתבע אינו טוען כי יועדו לשימושו האישי, מביאה למסקנה כי הנתבע עשה שימוש במוצרים באופן העולה כדי הפרה כמשמעה בפקודת סימני המסחר.
השופטת פסקה כי אף אם יעלה בידי הנתבע להוכיח כי היה בכוונתו למסור את המכנסיים לתרומה ולא התכוון למכור אותם, היה מקום לקבוע הפרה לפי פקודת סימני המסחר.
סעיף 1 לפקודת סימני המסחר נוקט במילה "שימוש". בפרק י' לפקודת סימני המסחר, פרק ה'עונשין' העוסק בעונשים שניתן להטיל על המפר, בחר המחוקק לציין בפירוש את דרישת "המסחר" כתנאי להרשעה על פי חוק זה. מכלל הן נלמד לאו- "השימוש" הינו החזקה, גם אם אינה למסחר.
גניבת עין
לעוולת גניבת העין שני יסודות, שהוכחתם מוטלת על הטוען לביצוע העוולה כלפיו: מוניטין שרכש בנכס או בשירות שהוא מציע; ו- חשש מפני הטעיה של הציבור לחשוב כי הנכס שמציע הנתבע שייך לתובע. נפסק כי בענייננו שני היסודות להוכחתה של גניבת עין מתקיימים וזאת מן הטעמים הבאים:
1. אין חולק בדבר המוניטין אשר יצא לחברת דיזל בקרב הציבור. הדבר מביא למחירים הגבוהים שהציבור מוכן לשלם תמורת מוצריה ומתמונה שצורפה לתצהירי התובעות עולה כי לאחד מזוגות המכנסיים שנתפסו אצל הנתבע הוצמדה תווית ולפיה "מחיר לצרכן: 1,100 ₪".
2. מתקיים חשש להטעיית הציבור – לנוכח היות המכנסיים שנתפסו, זיוף מדויק של מוצרי התובעות, הכולל את סימני המסחר שלהם ונושאים תגית עם המחיר.
פיצוי בגין הפרת סימן מסחר שעולה לכדי גניבת עין
התובעות עתרו לסעד של פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח הפיצוי הסטטוטורי הניתן על פי חוק עוולות מסחריות. סעיף 59 לפקודת סימני המסחר מאפשר להעניק לנפגע פיצויים, אם יוכח נזק בעקבות הפרת סימן המסחר. אך בעניינינו לא נגרם נזק לתובעות (מכיוון שלא הוכח שהנתבע מכר את מכנסי הג'ינס, אלא רק החזיק בהם ברכבו) ומנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק אינו קיים בפקודת סימני מסחר.
המנגנון קיים בחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת עין ומאחר ונקבע בפסק הדין כי בענייננו מעשיו של הנתבע עולים אף כדי גניבת עין, לא נדרשת השאלה האם ניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח פקודת סימני המסחר, שכן סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כי –
"13. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) לעניין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת".
בענייננו, נפסק כי קיימת מסכת אחת של הפרות וזאת ביחס ל 20 מכנסי ג'ינס שנתפסו.
נפסק כי על הנתבע לפצות את התובעות בסכום של 25,000 ₪.
