תביעה שהגיש מר גול יוסי כנגד מר יואב פור. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר. ביום 10.3.2011 ניתן פסק הדין בתיק.
תביעה לתשלום פיצויים בסך 2,500,000 ₪ שעילתה בהפרה נטענת של זכות יוצרים בשבעה ציורים שצויירו על ידי ארבעה ציירים שונים.
נטען כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים ביצירות בכך שהדפיסו בלא אישור בעלי הזכויות 5,000 עותקים מכל יצירה, ומכרו אותם לצדדים שלישיים. עקב כך נגרם לתובעים נזק כבד מחמת אובדן מכירות של הדפסי היצירות, ירידה בהכנסות השנתיות וכן פגיעה במוניטין.
התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים פיצויים בסך של של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים חומרית
נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובעים צריכים היו לצרף לתביעתם את הציירים עצמם, בהיותם בעלי זכות היוצרים ביצירה. נפסק כי מחומר הראיות עולה כי התובעים רכשו את זכות היוצרים ביצירות מאת הציירים. זכות היוצרים החומרית (המכונה גם זכות יוצרים כלכלית), היא נכס הניתן להעברה, ולכן, משרכשו התובעים מאת הציירים את הזכות האמורה, הם הפכו לבעליה, לכל דבר וענין ועל כן לא היה צורך לצרף את הציירים עצמם כתובעים נוספים.
בעל דין נדרש בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים מוסרית
אילו היה מדובר בהפרת זכות המוסרית (אי מתן קרדיט), מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, ולעולם היא מוקנית ליוצר עצמו (ראה ס' 4(א)(5) לפקודת זכות יוצרים) היה צורך בהוספת הציירים כתובעים.
הפרת זכות יוצרים באמצעות העתקה
הנתבעים לא חלקו על כך שהדפיסו 5,000 עותקים של כל אחת מן היצירות, הגם שטענו כי עשו כן בתום לב.
כידוע, הזכות להעתיק יצירה "היא הזכות הבסיסית ביותר מבין כלל זכויותיו של בעל זכות היוצרים" (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך א' ע' 236). לנוכח המסקנה לפיה התובעים הם בעלי זכות היוצרים החומרית ביצירות, אין ספק שמעשי הנתבעים מהוים הפרה של זכות היוצרים האמורה, שכן העתקתה, או הדפסתה, או שכפולה של יצירה בכל פורמט שהוא הן פעולות המחייבות הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, הרשאה שלא ניתנה במקרה דנן.
הגנת תום הלב
הגנת מפר תמים לפי ס' 8 לחוק זכות יוצרים, 1911, נתונה רק למי שלא ידע ולא היה צריך לדעת כי קיימת בכלל זכות יוצרים ביצירה המועתקת. לעומת זאת, ההגנה לא תחול כאשר הנתבע רק טעה לגבי זהותו של בעל זכות היוצרים. ראה: ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6), 421 , 430-431 (2005): "כפי שנפסק חל סעיף 8 לחוק זכות יוצרים "רק על אדם המפר זכות-יוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכות-יוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד – שהתובע דוקא הוא בעל זכות-היוצרים".
החוק מתייחס בסלחנות מסוימת כלפי זה שהפר ב'תמימות' זכות יוצרים של אחר. מפר כזה פטור מתשלום פיצויים בגין ההפרה, אם כי ניתן לקבל נגדו צו מניעה. החוק עצמו אינו 'תמים' והוא יודע להבחין בין תמימות להיתממות. הוא פוטר רק את זה 'שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה'.
נטל ההוכחה רובץ על הנתבע ויקשה עליו מאוד להרימו. לא תועיל לו הטענה, כי לא ידע על קיום זכות היוצרים של התובע דווקא או שסבר, אף בתום לב, שהזכויות הן של מאן דהוא אחר. עליו להוכיח שלא ידע, ולא היה עליו לדעת, על קיום זכות היוצרים ביצירה' (ט' גרינמן זכויות יוצרים (תשס"ד) 502).
כמו כן ראוי לתת את הדעת על כך 'שתום לב אינו מהווה הגנה כנגד הפרה ראשונית [שהיא ביצוע של פעולה המצויה תחת הפריווילגיה של בעל זכות היוצרים, כגון העתקה או עיבוד של היצירה], אלא (וגם זאת לענין סעד הפיצויים בלבד), כאשר הנתבע לא ידע ולא חייב היה לדעת כלל ועיקר על קיומה של זכות יוצרים לאי-מי ביצירה שלגביה הוא מבצע את הפעולה המפירה. רק לעיתים רחוקות יסבור הנתבע כי ביצירה שבה הוא מטפל אין זכות יוצרים לאדם כלשהו. הסיכון בנדון מוטל אם כן על הנתבע. קושי זה הוא קושי כללי, הקיים גם בשיטות אחרות' (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א') 191.
במקרה דנן, ברור כי הנתבעים ידעו כי היצירות שהדפיסו מוגנות בזכות יוצרים של מאן דהוא, בין שיהיה זה הצייר עצמו ובין שיהיה זה מי שרכש ממנו את הזכויות. אם סברו בטעות כי הזכות נתונה לשחר, או ששחר פועל מטעמו של גול, אין בכך כדי להגן עליהם מפני הפרת זכות היוצרים של התובעים. ודוק: הנתבעים כולם עוסקים בתחום של מסחר בחפצי אמנות, ולכן הם מודעים היטב לנושא של זכות יוצרים, על היבטיו השונים.
מספר הפרות
יש לקבוע תחילה בכמה הפרות מדובר, שהרי הפיצוי הסטטוטורי האמור הינו בגין כל הפרה.
שאלה כזו התעוררה ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3), 1498 , 1500 (2009), שם היה מדובר בהשמעת שלוש עשרה יצירות מוסיקליות ברצף במהלך ארוע שמחות אחד, ואושרה החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לענין הפיצוי הסטטוטורי מדובר בהפרה אחת בלבד, שכן מדובר במסכת אחת במסגרת ארוע מפר אחד. עוד נקבע כי: "המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה... לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי עת נקט במבחן זה."
ראה גם ע"א 592/88 שגיא נ' ניניו, פ"ד מו(2), 254 , 266-267 (1992): "ה"הפרה" אשר בה דן הסעיף ואשר בגינה ניתן לבקש פיצוי סטטוטורי, מוסבת, בדרך כלל, על זכות יוצרים אחת שהופרה על ידי הנתבע, ואין זה משנה מהו מספרם של האקטים המפרים ששימשו בהפרתה של אותה הזכות. את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה; הווי אומר, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן."
בעניננו נפסק כי, הופרה זכות היוצרים של התובעים בשבע יצירות, כאשר אין חולק כי הודפסו 5,000 עותקים של כל יצירה. ברור גם כי מדובר בשבע הפרות ולא בשבעה אקטים מפירים של זכות אחת בלבד, שכן כל יצירה עומדת בפני עצמה וראויה להגנה, ולא מדובר בארוע מפר אחד.
הכלל הוא: "כל יצירה נפרדת היא נושא לזכות יוצרים נפרדת. על כן, הפרת זכות יוצרים בכל יצירה נפרדת היא הפרה נפרדת לצורך פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק." (ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 780).
פיצוי ללא הוכחת נזק
הנתבעים טוענים כי התובעים לא הוכיחו קיומו של נזק בעין. הלכה למעשה, הדיון בשאלה זו התייתר, לנוכח הודעתם של התובעים בסיכומיהם לפיה הם עותרים בראש ובראשונה לפיצוי הסטטוטורי, ורק באופן חלופי, לפיצוי בגין נזק בעין. ממילא, שעה שהתובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי, כפי שנראה להלן, ואף עותרים לקבל פיצוי כזה בתור סעד עיקרי, אין צורך לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעים בעין.
השאלה הבאה היא כיצד יש לחשב את הפיצוי הסטטוטורי לו זכאים התובעים. לענין זה חלה הוראת ס' 3א' לפקודת זכות יוצרים (החוק הישן), הקובעת כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.
מדובר בשבע הפרות, שבגין כל אחת מהן זכאים התובעים לפיצוי סטטוטורי. אכן, גם על פי הדין הקודם (שהוא הדין החל בעניננו), לבית המשפט נתון שיקול הדעת שלא לפסוק פיצוי כלשהו גם כאשר עסקינן בפיצוי סטטוטורי (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 , 271 (1992)), אלא שמדובר בחריג שבחריגים, שאיננו מתאים לנסיבות שבפנינו.
במקרה דנן, סבור בית המשפט כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על הסכום המכסימלי של 20,000 ₪, גם בשל ריבוי ההפרות והאופן השיטתי והתעשייתי בו בוצעו, וגם לנוכח זהותם של אלה שהפרו את זכות היוצרים של התובעים- מדובר בגורמים המפעילים בית דפוס, העוסקים גם בסחר בחפצי אמנות. מתוקף עיסוקם ונסיונם המקצועי הם מודעים היטב לנושא של זכויות יוצרים, וניתן לצפות מהם כי יקפידו קלה כחמורה בנושא השמירה על זכויות אלה.
סיכומו של דבר, התובעים זכאים לפיצוי סטטוטורי בסך 20,000 ₪ בגין כל אחת משבע ההפרות של זכות היוצרים, ובסך הכל, לסכום כולל של 140,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.
הפרת זכות מוסרית
התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית, מן הטעם הפשוט שהזכות המוסרית אינה שלהם אלא של הציירים שציירו את היצירות. בשונה מזכות היוצרים החומרית או הכלכלית, הניתנת להעברה, הרי שהזכות המוסרית היא זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, והיא נותרת לעולם בחזקתו של היוצר עצמו, אף לאחר שהעביר את זכותו החומרית ביצירה. כך היה הדין על פי ס' 4א' לפקודת זכות יוצרים, וכך הוא הדין גם כיום, לפי ס' 45(ב) לחוק החדש (ראה גם ט' גרינמן, זכויות יוצרים מהדורה שניה, התשס"ט- 2008, כרך ב' ע' 834, 838).
