ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 1.11.2015 בתיק א 52923-12-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ענת ברון. הערעור נדון בבית המשפט העליון בפני השופט אורי שהם, השופט מני מזוז והשופט יוסף אלרון. פסק הדין ניתן ביום 3.12.2017 – בהתאם לפסיקתו היסודית של השופט יוסף אלרון.

הצדדים: המערערת ב-ע"א 8742/15 והמשיבה 2 ב-ע"א 8822/15: אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. נגד המשיבים ב-ע"א 8742/15: 1. שרון רון (שטיבלמן) 2. אלה שונייה 3. משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ.המערערת ב-ע"א 8822/15 והמשיבה 2 ב-ע"א 8742/15: אלה שונייה נגד  המשיבים ב-ע"א 8822/15: 1. שרון רון (שטיבלמן) 2. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ 3. משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ

העובדות: התיק דן בשאלה האם העתקת קטעים מהרצאות בעל פה ופרסומם בכתובים מהווה הפרת זכויות יוצרים? והאם ההוצאה לאור היא בגדר מפר תמים שאין לחייבו בפיצוי?

שרון רון, העביר הרצאות בתחום הנומרולוגיה בהן נכחה אלה שונייה. לאחר ההרצאה שונייה פרסמה ספרים שכתבה באמצעות אסטרולוג הוצאה לאור ומשכל הוצאה לאור והפצה. בהסכמים שנערכו בין שונייה, אסטרולוג ומשכל הצהירה שונייה כי בידיה כל זכויות היוצרים ביצירה.

לרון נודע כי התכנים אותם הוא מלמד בהרצאותיו נכללים בספריה של שונייה. על כן הוגשה תביעת רון נגד שונייה, אסטרולוג ומשכל לבית המשפט המחוזי, בה עתר לפיצויים סטטוריים ללא הוכחת נזק, הן בגין הפרת זכות היוצרים הן בגין הפרת הזכות המוסרית ביצירתו. אסטרולוג ומשכל הגישו הודעה לצד ג' נגד שונייה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי: בית המשפט קמא קיבל את תביעתו של רון, תוך שקבע כי הרצאותיו, הכוללות גם דפי מידע ודפי תרגול ודוגמאות, עולות כדי יצירה מקורית העומדת בתנאי הדין להקניית הגנת זכות יוצרים; כי זכויותיו ביצירתו הופרו בדרך של העתקת חלק מחומרי הלימוד שלו לספריה של שונייה בלא שזו קיבלה את הסכמתו; וכי שונייה הפרה גם את זכותו המוסרית ביצירתו, במובן זה שהיא לא ייחסה לו את החלקים שהעתיקה מיצירתו. בית המשפט קמא קבע כי יצירתו של רון ראויה להגנה שכן היא עונה על שתי הדרישות הקבועות בחוק: (א) היותה של היצירה "יצירה מקורית" (ב) קיבועה של היצירה.

אשר לאסטרולוג, קבע בית המשפט כי גם היא נושאת באחריות להפרת זכויותיו של רון ביצירתו, ודחה את טענתה שמתקיים בעניינה החריג של "מפר תמים" שלא ידע ולא היה עליו לדעת במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. לצד קביעה זו, קיבל בית המשפט את ההודעה לצד ג' (של אסטרולוג נגד שונייה).

נפסק פיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין הפרת זכויות היוצרים וכן פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין הפרת זכותו המוסרית. נפסקו לטובת רון הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח, נפסקו לטובת אסטרולוג הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה למתן הצווים המבוקשים – צו מניעה וצו עשה להורות על איסוף עותקי הספר – וזאת לנוכח החלק היחסי של יצירת רון בספרים ולנוכח הזמן שחלף מאז יציאתו לאור של הספר הראשון. אשר לצו למתן החשבונות שיורה להעביר לרון דין וחשבון מפורט בנוגע להיקף המכירות והרווחים של הספרים,  קבע בית המשפט כי אין בו צורך, שכן רון אינו זכאי להשבה של רווחי שונייה ומשכל ממכירת הספרים, לנוכח העובדה שעתר לפיצוי ללא הוכחת נזק.

אשר לתביעה שכנגד של שונייה, בית המשפט המחוזי דחה אותה בנימוק שאינה מבוססת ואינה נתמכת בראיות כלשהן, תוך שקבע כי הוגשה אך כ"משקל נגד" לתביעה העיקרית.

לסיכום פסק הדין ראו מאמר בקישור הבא.

תוצאות ההליך: נפסק כי ערעורה של שונייה ידחה, בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בסוגיה זו וקיבל את פסיקת בית המשפט המחוזי על נימוקיה.

אולם, נפסק כי הערעור של אסטרולוג יתקבל בטענתה להגנת מפר תמים.

נפסק כי שונייה תשלם לרון פיצוי כולל בסך 45,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו. בנוסף להוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא, תשא שונייה בהוצאותיו של רון בסך 15,000 ש"ח. כמו כן יישא רון בהוצאותיה של אסטרולוג בסך 15,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים בהרצאה

נפסק כי סעיף 1(1) לחוק הקודם הכיר בזכות יוצרים "לגבי כל יצירה מקורית ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית". הגדרת מונחים אלו בסעיף 35 לאותו חוק אמנם אינה כוללת הרצאה, אך ההלכה הפסוקה קבעה כי הרשימה בסעיף 1(1) אינה רשימה סגורה, וכי ניתן להכיר, בכפוף לעמידה בתנאי הדין להקניית זכות יוצרים, בהרצאה או נאום כמושא להקניית זכויות יוצרים, בין היתר לנוכח איזכורן של אלו בהוראות סעיפים 1(2), 2(1)(v), 20 ו-35(2) לחוק הקודם.

האפשרות העקרונית להכיר בהרצאה כמושא לזכויות יוצרים עוגנה בסעיף 4(א)(1) לחוק החדש, שכותרתו "היצירות שבהן יש זכות יוצרים", אשר מורה כי: "4. (א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי…".

המונח "יצירה ספרותית" האמור בסעיף 4(א)(1) מוגדר בסעיף 1 לחוק כך: "לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט, וכן תוכנת מחשב".

משמע, כי ניתן עקרונית לראות בהרצאה יצירה המוגנת בזכות יוצרים, הן על פי הדין הקודם הן על פי החוק החדש. עם זאת, ההכרה בזכות היוצרים של בעל ההרצאה כפופה גם היא, ככל יתר היצירות כהגדרתן בחוק, לעמידה בשתי דרישות המנויות בסעיף 4(א)(1) לחוק, כפי צוטט לעיל: דרישת המקוריות ודרישת הקיבוע.

בית המשפט קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, בנוגע להכרה בהרצאותיו של רון כיצירה החוסה תחת הגנת זכות היוצרים.

דרישות הסף להכרה בזכות יוצרים

בכדי להכיר בזכות יוצרים ביצירה עליה לעמוד בשתי דרישות המנויות בסעיף 4(א)(1) לחוק: דרישת המקוריות ודרישת הקיבוע.

נפסק כי הרצאותיו של רון מקיימות את שני התנאים.

דרישת המקוריות 

דרישת המקוריות נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים – מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות.

על פי המבחן הראשוןמבחן ההשקעה – יש לבחון האם היוצר השקיע עמל מסוים ביצירה. בהקשר זה נפסק כי די בהשקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו – זמן, עבודה, כישרון, ידע וכיוצא באלו – כדי לעמוד בדרישת מבחן ההשקעה.

על פי המבחן השנימבחן היצירתיות – יש לבחון האם היצירה תורמת למטרה החברתית שבבסיסן של זכויות היוצרים, כאשר הדגש הוא על איכות וטיב ההשקעה ולא על כמותה.

דרישת היצירתיות נתחמה בפסיקה על דרך השלילה, באופן שבו היצירה לא חייבת להיות חדשנית ביחס ליצירות קיימות; די ביצירתיות מועטה ואף חסרת ערך כדי לספק את תנאיו של מבחן זה.

מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות התפתחו שניהם על רקע פרשנותה של דרישת ה"מקוריות", שעוגנה כבר בחוק הישן. הפסיקה הישראלית קבעה כי שני המבחנים האמורים הם מבחנים מצטברים ומקבילים. הם אינם משלימים זה את זה, במובן זה שלא ניתן לפצות על היעדר יצירתיות באמצעות הוכחת השקעה רבה, ולהיפך. יחד עם זאת, המבחן העיקרי המכריע את הכף הוא מבחן היצירתיות, שכן בדרך כלל קל להרים את הנטל להוכיח שהושקעו משאבים בפיתוח היצירה.

מבחן שלישי – מבחן המקור, מבחן נוסף שנזכר לאחרונה בפסיקה בקשר לדרישת המקוריות הוא מבחן המקור, שעל פיו "מקורהּ של היצירה יהיה ביוצר וכי זו לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת" (ענין סייפקום, בפסקה 12).

מן הכלל אל הפרט, נפסק כי מבחן היצירתיות אינו דורש שהיצירה תהיה חדשנית ביחס ליצירות קודמות, ודי בכך שרון ערך וסידר את התכנים מחדש. בהקשר זה, בניגוד לנטען על ידי המערערות, אין רלוונטיות לשאלה האם "השיטה" העומדת בבסיס הרצאותיו של רון היא מקורית, וכן אין רלוונטיות לכך שרון לא הציג בפני בית המשפט את הספר שעל כתיבתו שקד, שכן "היצירה" שהזכויות בה הופרו, על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, היא הרצאותיו של רון – ולא ספר שכתב או שיטה שכביכול פיתח.

דרישת הקיבוע

דרישת הקיבוע מעוגנת אף היא בסעיף 4(א)(1), לפיו על היצירה להיות "מקובעת בצורה כלשהי". דרישה זו מצויה גם בדין הישן, בסעיף 35(1) ביחס ל"יצירה דרמטית", באופן שבו ביטוייה של היצירה נדרשו להיות "קבועים בכתב או בדרך אחרת". באשר לדרישה זו, נפסק כי:

"בבסיס דרישת הקיבוע מונח יסוד פרקטי מובהק: בהיעדר דרישה לרישום פורמאלי של זכות יוצרים (בשונה מן ההסדר הנוהג לגבי פטנטים) מאפשרת דרישת הקיבוע להבטיח ודאות באשר למהות היצירה המוגנת ולהיווכח בנקל בעצם קיומה" (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות' , פ"ד נה (5) 529, 547).

הסוגיה שנותרה בצריך עיון בפסיקה היא, האם על פי הדין הקודם נדרש כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים תהיה מקובעת בכתב דווקא, וזאת גם בסוגי היצירות האחרים שאינם "יצירה דרמטית".

נפסק כי דרישת הקיבוע מתמלאת לאור מחברותיו של תלמידיו של רון מהוות ראיה מהימנה לתוכנן של ההרצאות. נפסק כי בבחינת השאלה האם נתמלאה דרישת הקיבוע, בנסיבות שבהן היצירה לא הועלתה על הכתב, על בית המשפט לבחון האם מבחינה מהותית די בראיות שהוגשו כדי לשקף את תוכן היצירה בצורה מהימנה. בבחינה זו יש ליתן דגש לטיב ואיכות הראיות, ולא רק לכמותן.

בנוסף נפסק כי משהתרשם בית המשפט המחוזי כי המחברות משקפות את תוכן ההרצאות בצורה מהימנה, די בהן כדי למלא אחר דרישת הקיבוע.

הפרת זכות היוצרים

סעיף 2(1) לחוק הקודם קבע כי: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה ע"י כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים".

סעיף 1(2) הורה כי זכות היוצרים כוללת, במקרה של הרצאה, את הזכות הבלעדית "למסור בציבור את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה", וכי אם היצירה לא נתפרסמה, רשאי בעל זכות היוצרים לבדו "לפרסם את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה". עוד קובע חוק זה, בסעיף 1(3), כי "פרסום" משמעו, ביחס לכל יצירה, "הוצאת העתקות ממנה לציבור".

הסדר דומה, לענין הרצאה, קיים גם בחוק החדש, הקובע, בסעיף 47, כי הפרת זכות היוצרים משמעה ביצוע פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, בלא קבלת רשותו של בעל זכות היוצרים (בסייג המפורט שם). סעיפים 11(1) ו-11(2) קובעים כי הזכות הבלעדית להעתיק או לפרסם יצירה שלא פורסמה מסורה לבעל זכות היוצרים ביצירה. משמע, למפר זכות יוצרים ביצירה שזכתה להגנת החוק – קרי, יצירה הכלולה בסעיף 4 לחוק, והעומדת בדרישות החקיקה והפסיקה למקוריות ולקיבוע – ייחשב, בין היתר, מי שהעתיק או פרסם את היצירה בלא רשותו של בעל זכות היוצרים.

אמות המידה לבחינתה של העתקה מיצירה מוגנת נקבעו בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825 (1970) (להלן – ענין אלמגור), בזו הלשון:

"כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכויות יוצרים על התובע להוכיח, שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים (substantial and material) מיצירת התובע. בענין זה לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. … ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירת התובע, כאשר לנתבע היתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת, מלבד העתקה. יש כאן חשיבות מיוחדת להצטברות של נקודות דמיון, כי הצטברות כזו מרחיקה את האפשרות שהדמיון הוא תוצאה של איזה שהן סיבות, פרט להעתקה. … השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מלים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן" (שם, בעמ' 829-830; ראה גם לאחרונה עניין סייפקום, בפסקה 27).

נפסק כי שונייה נכחה בחלק משמעותי מהרצאותיו של רון. היתה לשונייה גישה לתוכן ההרצאות. קביעה זו ממלאת אחר המבחן הראשון שנמנה בענין אלמגור לבחינת קיומה של העתקה.

נפסק כי ההשוואה בין ההרצאות לספרים מלמדת על דמיון רב, עד כדי זהות, בין חלקים מספרה של שונייה לבין חלקים מהרצאותיו של רון. ההצטברות של הדוגמאות הספציפיות והחישובים המסויימים שנזכרו בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר נבחרו על ידי שונייה להיות מוצגים בספרה מבין אינסוף דוגמאות וחישובים קיימים, מלמדת כי ההסתברות שהדמיון בין היצירות הוא מקרי לחלוטין רחוקה מאוד, ואף אינה מתקבלת על הדעת. קביעה זו ממלאת אחר המבחן השני שנזכר בענין אלמגור.

שונייה טענה כי אין דמיון מהותי בין היצירות, וכי ככל שקיים דמיון מסוים, מקורו במונחים מקצועיים המוכרים בתחום הנומרולוגיה. נפסק כי טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהובאו סימוכין לאותם מונחים מקצועיים לכאורה, ולכן נפסק כי אין לקבלה.

נפסק גם כי טענה שונייה, כי רון הוא זה אשר העתיק מספרה, ולא ההיפך. אינה מתיישבת עם טענתה הקודמת, ועל כן מחלישה את גרסתה. מכל מקום, בית המשפט קיבל את פסיקת בית המשפט המחוזי אשר דחה טענה זו, תוך שקבע כי לא הוכח שגרסתן הסופית של הטיוטות לספריה של שונייה נכתבה עוד קודם להרצאותיו של רון.

לאור כל האמור, נפסק כי דינו של ערעורה של שונייה להידחות.

הפרה עקיפה

לצד הפרת זכות היוצרים באופן הקבוע בסעיף 2(1) לחוק הקודם, אשר נדונה לעיל, קבע סעיף 2(2) לחוק זה כי גם הפצתה של יצירה לצרכי מסחר תחשב להפרת זכות היוצרים ביצירה, וזאת בתנאי "שלפי ידיעתו (של מפיץ היצירה) היא מפירה זכות יוצרים".

כלומר, הפרת זכות היוצרים בדרך של הפצה מסחרית של היצירה – למשל בידי הוצאת ספרים שהוציאה לאור ומכרה עותקים של היצירה, ללא רשותו של בעל זכות היוצרים – דורשת ידיעה של המפר על קיומה של זכות היוצרים ביצירה. בדומה, קבע גם סעיף 48(3) לחוק החדש כי ל"הפרה עקיפה של זכות היוצרים", תחשב, בין היתר, הפצה בהיקף מסחרי של יצירה מוגנת, וזאת "אם בעת ביצוע הפעולה, ידע (המפיץ) או היה עליו לדעת, כי העותק הוא עותק מפר".

על כן, משנפסק כי ספריה של שונייה כוללים חלקים המועתקים מהרצאותיו של רון, הרי שפרסום הספרים ומכירתם על ידי אסטרולוג מהווה הפרה של זכות היוצרים והזכות המוסרית, בניגוד להוראות סעיף 2(2) לחוק הקודם, לסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים ולסעיפים 48 ו-51 לחוק החדש.

הזכות המוסרית

לצד הפרת זכות היוצרים, עומדת לבעל היצירה גם זכותו המוסרית על היצירה. זכות זו הוקנתה לבעל היצירה לפי סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים (ע"א 2790/93 Robert E. Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 840-841), ועוגנה גם בסעיפים 45 ו-46 לחוק החדש. הזכות המוסרית כוללת את זכות הבעלים שהיצירה תיוחס לו, וכן את הזכות לשלמות יצירתו ולמניעת פגיעה בה. למפר זכות זו ייחשב, על פי סעיף 50(א) לחוק, אדם "העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר".

גם ביחס להפרת הזכות המוסרית, הורה החוק, בסעיף 51(3), כי המפיץ את היצירה באופן מסחרי ייחשב למפר עקיף של הזכות המוסרית.

נפסק כי שונייה נמנעה מלייחס לרון את הקטעים שהועתקו מיצירתו, ולמעשה לא הזכירה אותו כלל במקורות לספרה. בכך הפרה גם את זכותו המוסרית על היצירה, המוקנית לו על פי הוראות סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים וסעיפים 45-46 לחוק.

הגנת ה"מפר התמים"

סעיף 58 לחוק, שכותרתו "מפר תמים" מסייג את חבותו של מפר זכות היוצרים או הזכות המוסרית ביצירה בתשלום פיצויים לבעל היצירה, במקרה בו "המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה". הוראה דומה במהותה קיימת גם בסעיף 8 לחוק הישן. באותו סעיף הודגש כי אם הוכח שהמפר לא ידע על זכות היוצרים ביצירה, הוא לא יהיה זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לצו מניעה או צו איסור לגבי ההפרה.

נפסק כי עד להגשת התביעה לא הציג רון לאסטרולוג ראיה כלשהי לתוכן ההרצאות או להפרת זכות היוצרים שלו באמצעות פרסום הספרים.

נפסק כי מאחר שהרצאותיו של רון הועלו על הכתב רק במסגרת מחברות התלמידים, שלא פורסמו, לא היתה לאסטרולוג כל דרך ממשית לדעת על תוכנן. ממילא גם לא היתה לה דרך לדעת האם הועתקו קטעים מתוכן לתוך ספריה של שונייה.

בית המשפט העליון לא קיבל את פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה אסטרולוג לא פעלה כראוי כאשר לא בדקה הפרה אפשרית של זכות יוצרים בספרה של שונייה, אך בשל היותו של התחום מצומצם יחסית ובשל כך שטיוטת ספריה כוללת למעלה מאלפיים עמודים. נפסק כי גם לו היתה אסטרולוג בודקת בדיקה מעמיקה בכל הספרים והפרסומים שיצאו לאור בתחום זה (כפי שאכן נטען שעשתה), סביר להניח שלא היתה מוצאת אזכור להרצאותיו של רון, שלא פורסמו בכתובים.

על כן נפסק כי במקרה החריג של יצירה שזכתה להגנת זכות יוצרים, אך לא פורסמה בדרך שניתן יהיה לאתרה גם על ידי חיפוש מדוקדק, וכאשר בעל הזכות לא הציג בפני המפר ראיה על ההפרה הנטענת, ראוי להחיל על המפר העקיף את הגנת המפר התמים הקבועה בחוק.

על כן נפסק כי נסיבות המקרה שבפנינו עונות על התנאי הקבוע בסעיף 58, לפיו "המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה". משכך, על פי הוראות הסעיף, אין לחייבה בתשלום פיצויים עקב ההפרה.

נפסק כי בתביעתו לא טען רון להפרת זכויותיו על ידי אסטרולוג מיום הוצאתם לאור של הספרים, אלא רק מיום שנודע לה על השימוש המפר. ואולם, כאמור, לא ניתן לקבוע כי עד ליום הגשת התביעה ידעה אסטרולוג, באופן מהותי ומעבר להצהרות בעלמא, על השימוש המפר. מן הראוי לציין כי במסגרת התביעה לא ביקש רון סעד זמני של מתן צו מניעה כנגד אסטרולוג (לפי סעיף 53 לחוק), אשר יורה לה לעצור את הפצת הספרים. משכך, גם הקביעה לפיה פרסום הספרים הפרו את זכויותיו של רון ביצירתו אינה מזכה את רון בתשלום פיצויים מצד אסטרולוג, וזאת בכל הנוגע לתקופה שמאז הגשת התביעה ועד היום.

השופט אורי שוהם בפסק דינו הוסיף, כי יש לראות את אסטרולוג כ"מפר תמים", בהתאם לסעיף 58 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, שאינו משנה מהותית את הדין הקודם בהקשר זה. הטענות המופנות כלפי אסטרולוג מתייחסות לתקופה שלאחרי משלוח מכתבו של שרון רון, ביום 13.10.2010, אל מספר נמענים, וביניהם אסטרולוג, ולא ממועד פרסום ספריה של שונייה. ואולם, הוכח כי בקשתה של אסטרולוג להציג בפניה ראיות לגבי הפרת זכויות היוצרים מצידה של שונייה, לא נענו – בעוד שההפרות הנטענות נוגעות להרצאות שלא פורסמו ולא אוזכרו בספריה של שונייה.

זאת ועוד. במהלך שיג ושיח שהתקיים בין שרון רון ובאי כוחו לבין אסטרולוג, לא נעשתה פנייה לבית המשפט, לשם הוצאת צו מניעה להמשך הפצתם של הספרים המפרים, כטענתו של שרון רון. יש בעובדה זו משום אינדיקציה לכך שבעל היצירה לא ראה באסטרולוג כגורם העומד מאחורי ההפרה, באופן שיש למנוע את המשך הפצת הספרים מטעמו. הלכה למעשה, הספרים לא הוסרו מעל המדפים ויש להניח כי הם עודם נמכרים, עד עצם היום הזה.

על כן נפסק כי דין תביעתה של אסטרולוג להתקבל.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

נפסק כי מאחר וערעור אסטרולוג התקבל יש להתערב בגובה הפיצויים שנפסקו לזכותו של רון בבית המשפט קמא. בית המשפט חייב את שונייה ואסטרולוג יחדיו בתשלום פיצויים לרון בסך 60,000 ש"ח, בשל הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירתו. משקיבל בית המשפט את ההודעה לצד השלישי ששלחה אסטרולוג לשונייה, לא נעשתה חלוקה בין חבותה של שונייה לחבותה של אסטרולוג.

נפסק כי שונייה תחוייב בתשלום פיצויים לרון בגין הפרת זכות היוצרים בסך 30,000 ש"ח ובגין הפרת הזכות המוסרית בסך 15,000 ש"ח.

בנוסף נפסק כי גם תשלום ההוצאות שנפסקו לזכותו של רון, בסך 25,000 ש"ח, הוטל על שונייה ואסטרולוג יחד. ואולם, בית המשפט קמא ציין בחתימת פסק דינו כי בקביעת סכום ההוצאות נלקחה בחשבון דחייתה של התביעה שכנגד שהגישה שונייה נגד רון, ולכן לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בקביעת גובה סכום זה.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?