תביעה שהוגשה על ידי יוסף תבור כנגד ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בחיפה, בפני השופטת מעין צור. ביום 24.5.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה לפיצויים בגין הפרה נטענת של זכות יוצרים בתמונה, אשר צולמה על ידי אביו המנוח (הצלם אוסקר טאובר ז"ל) של התובע ופורסמה בשתי תוכניות ששידרה הנתבעת.
במהלך מלחמת ההתשה, צילם המנוח תמונות סטילס של הזמרת יפה ירקוני ז"ל עם חיילי צה"ל בעת סיור שערכה במשלטים בתעלת סואץ ובאיסמעיליה. אחת מתמונות אלה היא התמונה נשוא תביעה זו.
במסגרת תוכנית הבוקר "על הבוקר" ותוכנית "5 עם רפי רשף" ששודרה על ידי הנתבעת, שודרה ידיעה אודות יום הולדתה של הזמרת ירקוני. במהלך התוכנית הוצגו מספר תמונות סטילס ברצף, ובהן גם התמונה. כל תמונה הוצגה למשך שניות בודדות. התמונה הוצגה במהלך הראיונות פעמיים: בפעם הראשונה הופיע כיתוב בצידה הימני התחתון של התמונה, שבו נכתב ככל הנראה: "צילום אוסקר טאובר", אשר כוסה ברובו על ידי כתובית מזג האוויר. בפעם השניה הופיע בצידה הימני העליון הכיתוב "צילום אוסקר טאובר".
הכתבות ששודרו בתוכנית הבוקר ובתוכנית הערב פורסמו גם באינטרנט.
התובע טוען כי הוא הבעלים של זכות היוצרים בתמונה וכי פרסומה ללא קבלת הסכמתו מהווה הפרת זכות יוצרים והפרת זכותו המוסרית של אביו בתמונה.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. נפסק כי התובע אינו בעל זכות היוצרים בתמונה.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 20,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
הבעלות בזכות היוצרים בתמונה
אין חולק על כך שעם צילומה הייתה זכות היוצרים בתמונה שייכת למנוח.
התובע טוען כי הוא היה בעליה של זכות היוצרים, לאחר שירש אותה מאביו המנוח, הנתבעת גורסת כי הזכות הייתה שייכת לזמרת ירקוני.
סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק הקודם"), הוא החוק שעמד בתוקף עד לחקיקתו של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"), קבע לעניין צילום כי "האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה". על פי סעיף 5 לחוק הקודם, ובסייגים המפורטים בו, מחבר היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה.
סעיף 78(ט) לחוק זכות יוצרים קובע:
"לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם".
מכאן שהואיל והמנוח החזיק בתשליל יש לראותו כבעלים הראשון של זכות היוצרים בתמונה. אלא שאין בכך כדי להצביע על היותו הבעלים של זכות היוצרים בה גם כמה עשרות שנים לאחר מכן, במועד פרסומה.
שני האדנים שעליהם נסמך התובע – חותמת אביו על התמונה והימצאות התשליל בידיו, מוכיחים כי המנוח היה הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתמונה, עובדה שאינה שנויה במחלוקת. ואולם לגבי השאלה השנויה במחלוקת, אם הועברה זכות זו לזמרת ירקוני, אין הם יכולים לסייע. התובע אף לא הביא כל ראיות אחרות המוכיחות כי הבעלות בזכות היוצרים בתמונה לא הועברה לזמרת ירקוני.
לעומת זאת הנתבעת הביאה מספר עדויות וראיות שמהן עולות נסיבות התומכות בטענתה כי הבעלות בזכות היוצרים בתמונה במועד פרסומה הייתה שייכת לזמרת ירקוני. ראיות אלה כוללות את העובדה כי התמונה המקורית הייתה ברשותה של הזמרת ירקוני, ראיות בדבר מנהגה של הזמרת ירקוני לרכוש את זכויות היוצרים בתמונות שלה, וראיות שמהן עולה כי התמונה פורסמה ברבים במספר הזדמנויות על ידי הזמרת ירקוני מבלי שנטען נגדה כי הפרה זכות יוצרים.
העברת הבעלות בזכויות יוצרים
סעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים קובע:
"חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב".
דרישת כתב להעברת זכויות יוצרים הייתה קבועה גם בסעיף 5(2) לחוק הקודם.
בתי המשפט נדרשו לשאלה אם מדובר בדרישת כתב מהותית או בדרישת כתב ראייתית. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בדרישת כתב ראייתית, שהינה דרישה כבדת משקל:
"על פי סעיף 5(2) לפקודת זכות יוצרים (בדומה לסעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007) לשם העברה של זכות יוצרים יש צורך במסמך בכתב. אכן, הפסיקה קבעה שעל אף לשון הסעיף: "כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה ההעברה או הנתינה או על ידי בא כחו המורשה כהלכה" (ההדגשה הוספה), אין מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא (ע"א 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85, 98). ברם, אף דרישה ראייתית דרישה כבדת משקל היא" (ע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ- מר יצחק שני [פורסם בנבו] (4.4.12) בפסקה 9 לפסק הדין (להלן: "עניין האולפנים המאוחדים")).
נפסק כי במקרה זה, נוטה מאזן ההסתברויות לעבר גרסת הנתבעת, דהיינו סביר יותר שזכות היוצרים בתמונה הועברה לזמרת ירקוני.
פגיעה בזכות המוסרית
סעיף 46 לחוק זכות יוצרים קובע:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
לטענת התובע הופרה הזכות המוסרית של המנוח בכך שבעת שידור התמונה בתוכנית הבוקר הוסתר שם הצלם על ידי כתובית מזג האוויר, ובכך שבוצעו שינויים בתמונה.
בעת פרסום צילום בשידור טלוויזיה קיימת חובה לציין את שמו של הצלם. במקרה זה שודרה התמונה בתוכנית הבוקר פעמיים, כשבפעם הראשונה כוסה מרבית שמו של הצלם על ידי כתובית מזג האוויר. ואולם התמונה שודרה פעם נוספת כעבור כשלוש דקות בלבד, ואז צוין על גביה שמו של המנוח כצלם התמונה. בית המשפט סבר כי בנסיבות אלה, שבהן מוצגת בידיעה אחת אותה תמונה פעמיים בהפרש של כשלוש דקות, כשבפעם השניה מצוין שמו של הצלם, נשמרת זכותו של הצלם כי שמו יקרא על הצילום בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.
פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית
יתירה מכך נפסק כי אף אילו סבר בית המשפט כי זכותו המוסרית של המנוח הופרה בכך שמרבית שמו כוסה בעת שהוצגה התמונה בפעם הראשונה, לא היה מקום לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים. כידוע, פסיקת פיצוי סטטוטורי מלא או חלקי מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט:
"ודוק: הטלת פיצוי סטטוטורי מלא או אף חלקי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. מקיומו של השיקול ההרתעתי נגזר, שככל שההפרה בוטה יותר, כך מוצדק יותר לערוך שימוש בפיצוי הסטטוטורי" (עניין האולפנים המאוחדים בסעיף 12 לפסק הדין).
סעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים קובע מספר שיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בקביעת פיצוי סטטוטורי:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע".
במקרה זה מדובר בשידור צילום למשך שניות בודדות כששם הצלם צוין על גביו והוסתר חלקית ללא כוונה לפגוע בצלם, כשכעבור כשלוש דקות בלבד שודר הצילום שוב במסגרת אותה ידיעה ותוך ציון שמו של הצלם. אותו צילום פורסם ברבים פעמים רבות קודם לכן, הן בתוכניות טלוויזיה והן בספר. לא מצא בית המשפט כי לתובע נגרם נזק ממשי עקב הפרסום, או כי לנתבעת צמח רווח כלשהו בשל ההפרה.
לכל אלה מצטרפת העובדה כי במקרים של פגיעה בזכות המוסרית בעת פרסום צילום ללא שם הצלם, בנסיבות חמורות מנסיבות מקרה זה, נוהגים בתי המשפט לפסוק פיצוי סטטוטורי בשיעור מתון, ראה למשל:
ע"א (מחוזי ת"א) 1195/08 עוזי קרן נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ [פורסם בנבו] (24.11.08) שבו אישר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום, שקבע פיצוי בסך של 4,000 ₪ לתמונה בגין פרסום של שלוש תמונות בעיתון הארץ מבלי שצוין שם יוצרן. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק הדין (רע"א 11164/08 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' עוזי קרן [פורסם בנבו] (2.2.09)).
ת"א (מחוזי ת"א) עומר לוי נ' החברה להגנת הטבע [פורסם בנבו] (6.7.11) שבו קבע בית המשפט המחוזי פיצוי בסך 7,500 ₪ בגין פגיעה בזכות יוצרים ובזכות המוסרית של צלם, שהנתבעת פרסמה תמונה שצילם בעלון שלה ללא קבלת רשותו וללא ציון שמו.
במקרה זה, אף אילו מצא בית המשפט כי הסתרת שם הצלם בכתובית מזג האוויר מהווה הפרה של הזכות המוסרית, אזי בהתחשב בכך שהיא נמשכה שניות בודדות ואף תוקנה כעבור כשלוש דקות בלבד בהצגה נוספת של התמונה שכללה את שם הצלם, לא היה מקום לפסוק פיצוי אפילו בשיעורים אלה, שכן מדובר בנסיבות קלות מנסיבות אותם מקרים.
על כן נפסק כי בנסיבות העניין הסתרת שם הצלם בכתובית מזג האוויר אינה מהווה הפרה של זכותו המוסרית, ואף אילו היה מדובר בהפרה לא היה מקום בנסיבות העניין לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי.
