לשון הרע בהבעת דעה בעיתון שרעף אסף נ' לשכת עורכי הדין בישראל

בית משפט השלום בתל אביב, השופט חגי ברנר (ת"א 23592-07) – 05.08.2010

תחום: תביעת פיצויים בגין לשון הרע במאמר דעה (תביעת לשון הרע)

נושאים: יסודות המקימים לשון הרע, משמעות  חוסר נזק בעקבות לשון הרע, הגנת תום הלב, חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום והגנת אמת בפרסום

עובדות:

הנתבע פרסם טור דעה בעיתון לשכת עורכי הדין בה העביר ביקורת על התנהלותו של התובע בתיק מסויים (בלי לציין את שמו של התובע) – הביקורת התייחסה להיעדר שימוש בתקשורת במהלך הליך משפטי.

נפסק:

התביעה נדחתה:  בשל קיומה של הגנת תום הלב לפי סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

נקודות מרכזיות

הגדרת לשון הרע – חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965

על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול, בין השאר, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

המבחן לעניין זה הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו ביחס לנפגע:

"ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני , בעמ' 337  (1989)  – פורסם בנבו).

"הגדרת "לשון הרע" הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה, הנבחנת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר …" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי , בעמ' 13  – פורסם בנבו).

האם מדובר בפרסום אודות התובע

בית המשפט קבע כי אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

לעניין זה מפנה בית המשפט לספרו של המחבר א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997):

"המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. … מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124)

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי לעתים, "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש (ע"פ (ת"א) 2025/92 אבן ואח' נ' רוטר ואח', פ"מ תשנ"ד (1) 309,  311).  ראה גם ת.א. (ת"א) 11455/07 ‏עו"ד עופר נתנאל נ' בוינס משה (2009)- פורסם בנבו.

טיב הטענה בדבר חוסר פגיעה ממשי

הנתבעים טענו להגנתם כי כל העדים שזימן התובע, בלא יוצא מן הכלל, הודו כי תדמיתו של התובע כלל לא נפגעה בעיניהם בעקבות הפרסום, ומכאן שלא הוכח כי הדבר שפורסם היה לשון הרע.

בית המשפט אינו מקבל טענה זו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו] תק-על 2008(3), 2030:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע … לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו …"

על כן, קבע בית המשפט כי די בכך שהדברים שפורסמו היו עלולים להשפיל את התובע בעיני ציבור רחב יותר.

הגנת תום הלב – סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע

סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב במסגרת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע- כבעל דין, כבא כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) …"

תנאי מצטבר ראשון להקמת הגנת תום הלב – הבעת דעה

על מנת לבחון האם הגנה זו טובה, בית המשפט קובע כי ראשית יש לבחון האם ניתן לסווג את הפרסום הפוגע כהבעת דעה ולא כקביעת עובדהץ בית המפשט מפנה בשנית לספרו של א' שנהר:

"פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכדו'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. … בית-המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (ע' 309- 310)

זאת ועוד, בית המשפט מדגיש כי גם להבעת דעה יש מגבלות מסויימות. אמנם ההגנה אינה מותנית בכך שהתוכן המשמיץ יהיה אמת, אך כאשר הדעה מבוססת על עובדות מסויימות, נדרש שיהיו אלה עובדות אמת:

"הגנות הבעת הדעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי". תנאים אלה, המאפיינים את הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, הומרו בתנאים אחרים. כמעין תחליף לדרישה שהפרסום יהיה אמת קיימת דרישה שהפרסום יובן כדעה גרידא, וכי יסתמך במקרים המתאימים על עובדות אמת;" (א' שנהר, ספרו הנ"ל, בע' 308)

תנאי מצטבר שני להקמת הגנת תום הלב – תום לב מהותי

לענין זה נקבעו בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע שתי חזקות, חיובית ושלילית. ס' 16(א) לחוק קובע כי אם הוכיח הנתבע שהפרסום לפי ס' 15 לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות- חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.  זוהי החזקה החיובית.

מנגד, ס' 16(ב) לחוק קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב, היא החזקה השלילית, אם נתקיים בפרסום אחד מאלה: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם אמת הוא אם לאו; המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה מזו הסבירה להגנת הערכים לפי ס' 15 לחוק.

לעניין ההבדל בין סעיף 15  לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע

חשוב לציין כי תום הלב הנדרש לפי ס' 15 הוא תום לב מהותי שיש להכריע בשאלת קיומו לגופו של ענין, ואילו ס' 16 לחוק קובע אך ורק חזקות ראייתיות. בית המשפט מפנה שוב לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל:

"יש להדגיש, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 הוא תום לב מהותי, וכי הוראות סעיף 16 לחוק אינן מהוות הגדרה או מרכיב של דרישת "תום הלב". החזקות הקבועות בסעיף 16, על כל חשיבותן, קובעות כללים ראייתיים גרידא, ובין אם החזקות מתקיימות ובין אם לאו, בית-המשפט אינו פטור מלהתייחס לשאלה האם "תום הלב" המהותי, הנדרש בסעיף 15, התקיים או לא התקיים בפרסום". (ע' 255).

הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע – קיומה של חובה מוסרית או חוקית לעשות את הפרסום

בתי המשפט הכירו בקיומה של חובה מוסרית וחברתית לפרסם דברי לשון הרע רק במקרים בהם הדבר היה דרוש לשם מניעת פגיעה בחיי אדם, בריאותו או רכושו. ראה למשל את  ע"א 213/69 חברת החשמל נ' עיתון הארץ פ"ד כג(2) 87, 94, שם נקבע כי עיתון יוכל ליהנות מהגנתו של סעיף 15(2) לחוק רק כאשר קיים צורך "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו".

הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – הגנת אמת בפרסום

הדין בהגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, שמקומה לא יכירנה כאשר מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדות. שוב מפנה בית המשפט לדברי המלומד א' שנהר בספרו הנ"ל, לפיהם:

"כאשר הדעה המתפרסמת אינה ניתנת לסיווג כאמת או כשקר, יוכל הפרסום להיות מוגן רק על פי הגנת סעיף 15, שכן הגנת סעיף 14 אינה יכולה לחול על פרסומים כאלה." (ע' 310)