בשנת 2008 פרסם סאטושי נקמוטו (כנראה שם בדוי) מאמר אקדמי בשם “Bitcoin: A Peer-to-Peer Electronic Cash System” (המאמר פורסם בכתובת: https://bitcoin.org/bitcoin.pdf). מאמרו של נקמוטו הסביר את הדרך שבה ניתן ליצור באופן מבוזר, שאינו נשלטת על ידי גורם מרכזי, מערכת שתנהל חשבונות דיגיטליים של כל המשתמשים בה, כולל תיעוד היתרות וביצוע העברות בין חשבונות אלה, בלי להידרש לזהותם של המשתמשים, ובלי להיזקק לאף גורם מרכזי בניהול המידע ובביצוע ההעברות.

למערכת שכזו יכולים להיות שימושים רבים, שכן היא מציעה יתרונות רבים בתחום אבטחת המידע ועמידותו בפני התקפות. בתחילת 2009 פרסם נקמוטו את תוכנת הביטקוין הראשונה. בהתבסס על הטכנולוגיה שפיתח סאטושי נקמוטו, נכון לאפריל 2014 נוצרו גם 226 סוגים אחרים של מטבעות וירטואליים. הייעוד שלשמו השיק נקמוטו את המערכת הוא יצירת מערכת מוניטארית גלובלית, מבוססת "מטבע" חדש.

מטבע הוא מעין חוזה משפטי, שמכיר בזכותו של המחזיק בו לשווי נכסים מסוים. כוחו של מטבע נובע בראש ובראשונה ממידת האמון שרוכש לו הציבור (כמות הצדדים המקבלים על עצמם את החוזה שהוא המטבע). ציבור שאינו מאמין שמטבע מסוים יכובד, לא יסכים לקבל אותו, ויבקש לקבל את שווי הנכסים בצורה אחרת, או ידרוש יותר מטבעות בעד העסקה (ישנה את החוזה לטובתו). מטבע מהווה את אחד מיסודות השוק החופשי: מטבע דולר אמריקני, לדוגמה, מעניק כוח קנייה שווה בידי כל אדם בעולם, והוא סחיר באופן כמעט מוחלט (מעטים המקומות שבהם לא יקבלו דולרים אמריקנים כאמצעי תשלום). קיומו של מטבע שכזה מהווה דרישת יסוד לקיומו של שוק חופשי ומשוכלל (למעשה, שוק חופשי ומשוכלל צפוי, לפי תיאוריות כלכליות, לפתח מטבע שכזה אם אינו קיים כבר).

אלא שמטבעות נתונים להשפעתם הניכרת של הבנקים המרכזיים, הממונים על הנפקתם. ברצותם פותחים הבנקים את הברז, וברצותם סוגרים. מדובר ברגולציה נחוצה, שכן אחד מסממני העצמאות של מדינה הוא קיומו של מטבע לאומי, ומטבע לאומי מחייב רגולציה באמצעות בנק מרכזי. אלא שרגולציה שכזו נתפסת כבעייתית על ידי אולטרה-קפיטליסטים (בשל ההתערבות בשוק החופשי), ליברטריאנים (כיוון שהשפעה זו על ערכם של מטבעות מעניקה לבנקים המרכזיים ולממשלים שמעליהם כוח ניכר ברמה העולמית), ואנשים שאינם מאמינים בטוהר כוונותיהם של הבנקים המרכזיים ביחס לכלל הציבור. נקמוטו, שככל הנראה נמנה עם קבוצה אחת או יותר מאלה, ביקש להחליש את השפעתם של הבנקים המרכזיים, על ידי יצירת מטבע כלל עולמי שבו לא יוכלו להתערב.

שיקול נוסף הוא היכולת לבצע עסקאות מבלי למסור כל אמצעי זיהוי. בסופו של יום הביטקוין הוא מערכת לניהול חשבונות דיגיטליים. מסיבות של אמון, שיפורטו מייד, תוכנות הנהלת חשבונות דיגיטליים חייבו תמיד מסירת אמצעי זיהוי מסוים, שיבטיח את הקשר של המשתמש לנכסים הרשומים בחשבון. מדובר במידע כלכלי רב-ערך, שטומן בחובו גם כוח לא קטן, ואשר מצוי רובו ככולו בידיהם של המוסדות הפיננסיים המנהלים את חשבונותיו הדיגיטליים של הציבור. נקמוטו ביקש לפתח מערכת שתאפשר ניהול חשבון דיגיטלי מבלי למסור אמצעי זיהוי, ובכך למנוע מידע כלכלי פרטי רב מאותם מוסדות פיננסיים, משיקולים דומים לאלה שתוארו לעיל, שביניהם הזכות לפרטיות תופסת את מקומו של השוק החופשי במאזן הערכי.

נכון לשנת 2014 הביטקוין אינו מוכר באף מדינה ממדינות העולם כמטבע שהוא בגדר הילך חוקי, דהיינו מטבע שיש חובה להסכים לקבלו כתשלום. בנק ישראל, כמו גם רגולטורים שונים בעולם אף הזהירו מפני השימוש בו (אף שלא אסרו את השימוש בו).

כך למשל בהודעה לציבור בדבר סיכונים אפשריים הטמונים במטבעות וירטואליים מבוזרים (דוגמת ביטקוין), הודעה לעיתונות של בנק ישראל, 19 בפברואר 2014, בנק ישראל הזהיר מהשימוש בביטקוין ונימק אזהרה זו בכמה שיקולים: חלקם מתייחסים לסיכוני מרמה והלבנת הון, וחלקם מתייחסים לסיכון הפיננסי הגלום בשימוש בביטקוין, לאור תנודתיותו הגבוהה ולאור היעדר הפיקוח עליו. אחד הנימוקים העיקריים של בנק ישראל נובע מהיותו של הביטקוין "מטבע וירטואלי שאינו מהווה הילך חוקי": "המטבעות הווירטואליים אינם מונפקים על ידי בנק מרכזי ואינם זוכים לגיבוי של בנק מרכזי הערב לערכם הנקוב של המטבעות המונפקים על ידו ופועל לשימור האמון בהם. בנוסף, הם אינם מהווים הילך חוקי בישראל, ולפיכך אין חובה לקבלם כתמורה עבור נכס או שירות או כפירעון של חוב כספי".

מדינות בודדות בעולם אסרו את השימוש בו (למשל, איסלנד). מדינות שונות אסרו המרה של ביטקוין למטבע מקומי (למשל, סין).

לשאלות ביחס למאמר צרו אתנו קשר:

דרורי-וירז'נסקי-אורלנד, עורכי דין:

טל': 03-6005572

פקס': 03-6005531

דוא"ל: office@dwo.co.il

למידע נוסף על דיני אינטרנט ומחשבים במשרדנו ראו את המאמר בקישור זה.

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?