בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת רננה גלפז מוקדי) מיום 5.12.16 בע"א 26435-07-16 בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (השופטת רביע ג'באלי) מיום 4.7.16 בתא"מ 24962-11-14. בקשת רשות הערעור נדונה בבית המשפט העליון, בפני השופט אליקים רובינשטיין. ביום 28.3.2017 ניתנה ההחלטה בתיק.
הצדדים: המבקש: אפרים שריר נגד: המשיבים: 1. נירית זרעים בע"מ, 2. ערמוני תקשורת שיווקית בע"מ
העובדות: המבקש הוא צלם שעבד בעיתון "ידיעות אחרונות". ביום 21.7.07 צילם המבקש במסגרת עבודתו תמונה, שקיבלה תהודה רבה בכלי התקשורת, ובה נראה שר הביטחון דאז מנסה לצפות בתרגיל צבאי דרך משקפת שעדשותיה מכוסות. המשיבה 1 עשתה שימוש בתמונה במסגרת פרסומת מסחרית באמצעות המשיבה 2, שרכשה את זכות השימוש בתמונה מסוכנות התמונות העולמית AP.
התמונה פורסמה מבלי שניתן למבקש מה שקרוי "קרדיט", דהיינו מבלי שצוין כי הוא אשר צילם אותה. המבקש הגיש לבית משפט השלום בעפולה תביעה כספית בסך 50,000 ₪ נגד המשיבה 1, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שזו הפרה, לטענתו, את זכות היוצרים הכלכלית ואת הזכות המוסרית ביצירתו. בהמשך, תיקן המבקש את כתב התביעה, זנח את טענותיו ביחס להפרת זכות היוצרים הכלכלית והעמיד את סכום התביעה בגין הפרת זכותו המוסרית ביצירה על 25,000 ₪.
תביעתו של המבקש נדחתה בבית המשפט השלום ונפסק כי הזכות המוסרית לא הופרה.
המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי הזכות המוסרית כן הופרה ואולם הוא לא פסק פיצוי ומכן הליך בקשת ערעור זו.
פסק הדין של בית המשפט השלום: ביום 4.7.16 דחה בית משפט השלום את תביעת המבקש. ביחס לפגיעה בזכותו המוסרית לייחוס, קבע בית המשפט כי זכות זו אינה מוחלטת והיא כפופה לסייג של סבירות, בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 50 לחוק זכויות יוצרים.
נקבע, כי הגם שהמשיבה 1 לא ציינה את שמו של המבקש כמי שצילם את התמונה שפורסמה, ועל דרך הכלל "נראה כי מדובר בהפרה של הזכות המוסרית", הנה בנסיבות דנן, ובפרט "לאור הנהוג בענף הצילום המסחרי שלא לציין את שם הצלם שתמונתו מפורסמת", ונוכח ההיקף המוגבל של השימוש שנעשה בתמונה, פעלה של המשיבה 1 סביר בנסיבות הענין ואין בו משום הפרת זכותו המוסרית של המבקש.
הוטעם כי גם בתנאי הרישיון לשימוש בתמונה שרכשו המשיבות מחברת AP, לא צוינה החובה למתן "קרדיט" לצלם, ומכל מקום "לפי מבחן הסבירות לא קיימת בפועל חובה כזו".
פסק הדין של בית המשפט המחוזי: המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 25.12.16 קבע בית המשפט, כי משיבה 1 הפרה את זכותו המוסרית של המבקש לייחוס שמו על יצירתו.
בית המשפט המחוזי דחה את הפרשנות שאימץ בית משפט השלום שלפיה הזכות המוסרית לייחוס כפופה למבחן סבירות, ויתכנו נסיבות שבהן אי ציון שמו של יוצר לצד יצירתו לא יעלה כדי הפרה של הזכות. הוטעם, כי מלשונו של חוק זכות יוצרים עולה בבירור שפגיעה בזכות המוסרית לייחוס, מהוה – ללא קשר לנסיבות הפגיעה – הפרה של הזכות. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "קיומו של נוהג כזה או אחר ואף העובדה כי המערער העביר את זכות היוצרים הלאה, אין בהם כדי ליטול מן המערער את הזכות המוסרית ביצירה".
עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה דנן, אין הוא מוצא לחייב בפיצוי כספי את המשיבה 1 ואף לא את משיבה 2. לשיטת בית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, רשאי בית המשפט – והדבר תלוי נסיבות – שלא לפסוק פיצוי כספי ליוצר שזכותו המוסרית לייחוס הופרה. בית המשפט ציין, כי בענייננו לא הוכיח המבקש כל נזק שנגרם לו כתוצאה מפרסום התמונה, וכי בהתחשב בכך שהתמונה פורסמה פעם אחת בלבד, בתום לב ושלא לצרכי שיווק, יש בכך כדי לפטור את המשיבות מתשלום פיצוי. לצד זאת, לא ראה בית המשפט המחוזי לשנות מקביעות בית משפט השלום כי לא הופרה זכותו המוסרית של המבקש לשלמות היצירה, וכי לא ניתן ליצירה נופך פוליטי שפגע בכבודו או בשמו הטוב. בנסיבות המקרה, החליט בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות.
למאמר על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
תוצאות ההליך: בית המשפט הציע והדבר התקבל על ידי הצדדים כי המשיבות ישלמו למבקש סך סמלי של 1,800 ₪ בגין עצם ההפרה.
הערת DWO: דומה כי ההנמקה של בית המשפט השלום התייחסה לנוסח שהיה קיים בחוק זכויות יוצרים הישן אשר בחן את היקף הזכות המוסרית בהתאם לנוהג. אולם, חוק זכויות יוצרים החדש שינה נקודת איזון זו, כך שזכות מוסרית נבחנת בהתאם למה שראוי ולא למה שנהוג.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הזכות המוסרית
נפסק כי דיני זכויות היוצרים, שתכליתם להגן על קניינו הרוחני של האדם, מאופיינים, בין השאר, בחלוקה לזכות יוצרים כלכלית ולזכות מוסרית. זכות היוצרים הכלכלית חקוקה בעיקרה בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, והיא מקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע פעולות מוגדרות ביצירה ולנצלה כנכס כלכלי. לעומתה, הזכות המוסרית, המעוגנת בפרק ז' לחוק, היא ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני הקיים בין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו.
סעיף 45 ו 46 לחוק קובעים כי:
"45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
המחוקק הכיר, ככלל, בשתי זכויות מוסריות:
הזכות האחת היא זכות הייחוס החקוקה בסעיף 46(1) לחוק, אשר נועדה להבטיח ליוצר שיצירתו תיוחס לו "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין".
הזכות השניה היא הזכות לשלמות היצירה, החקוקה בסעיף 46(2) לחוק, עניינה כי היוצר זכאי שלא ייעשה ביצירתו שינוי שיש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו.
הזכות המוסרית היא זכות אישית
סעיף 45 לחוק מורנו כי הזכות המוסרית היא זכות אישית של היוצר (וזאת להבדיל מזכות מוסרית במובן האתי שלה, הנעדרת אכיפה משפטית.
הזכות אינה ניתנת להעברה והיא נשארת בחזקתו של היוצר אף אם בחר להעביר את זכויות היוצרים הכלכליות ביצירתו לאחרים. המחוקק תחם מעט את היקפה של הזכות המוסרית – הוא קבע שהיא חלה רק ביחס ליצירות אמנותיות, דרמטיות, מוסיקליות וספרותיות ורק למשך תקופת קיומה של זכות היוצרים הכלכלית באותה יצירה.
זכות הייחוס
זכות הייחוס היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה (ובאנגליתRight of Paternity או Right of Attribution). היא נובעת מן ההיגיון ומן ההגינות, ולא בכדי זוכה היא להכרה כמעט בכל שיטות המשפט. מכבר כתב השופט טירקל כי "אדם זכאי ששמו ייקרא על 'ילדי רוחו'. זיקתו הרוחנית לאלה כמוה, כמעט, כזיקתו ליוצאי חלציו" (ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון, נד(3) 817, 841 (2000)).
מתן "קרדיט" ליוצר ביחס ליצירתו חשוב לא רק מפאת כיבוד הקשר בינו לבין יצירתו, אלא גם מן הטעם שיש בכך "דחיפה" לבניית המוניטין שלו ולהשתכרותו העתידית.
הפרת זכות מוסרית
בית המשפט העליון קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי פרסום התמונה על-ידי המשיבה 1 בעיתון "הארץ", ללא ציון שמו של המבקש כמי שצילמה, עולה כדי הפרת זכותו המוסרית של המבקש לייחוס היצירה על שמו.
בית המשפט סבר כי מלשונו של חוק זכויות יוצרים עולה שפגיעה בזכות המוסרית לייחוס מהוה הפרה של הזכות.
נוהג לא מהווה הגנה ביחס לשאלת הפרת הזכות המוסרית
נפסק כי אין בקיומו של נוהג מסוים בענף הפרסום שלא לתת "קרדיט" ליוצר במצבים מסוימים, ככל שאכן ישנו כזה, כל עיקר, כדי לשלול את זכותם המוסרית של יוצרים ביצירותיהם.
פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית
בית המשפט סבר כי מתעוררת תחושת-מה של חוסר נוחות מכך שבית המשפט המחוזי הכיר בהפרת זכות זו אולם לא מצא לפסוק גם פיצוי – ולוא גם נמוך – בגינה; נפסק כי אף אם יש בנסיבות ענייננו, כמות שתוארו, כדי לקבוע שהסכום יהא על הצד הנמוך, נוכח אופי הפרסום והיעדר הנזק כשלעצמו, הנה אין בכך כדי לאפסו מכל וכל.
יוצר זכאי לקבל הכרה ביצירתו וליהנות מפרי עמלו, והכל בהתאם לנסיבות כל מקרה.
על כן הציע בית המשפט והדבר התקבל כאמור על-ידי הצדדים, כי המשיבות ישלמו למבקש סך סמלי של 1,800 ₪ בגין עצם ההפרה.
