צור נ' משגב – הפרת זכויות יוצרים מוסרית בצילומים תא (שלום חיפה) 31506-09-18 צליל צור נ' מועצה אזורית משגב (פורסם בנבו, 16.6.2022)

https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/
https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/

הליך שנדון בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 16.6.22 ניתן פסק הדין.

הצדדים:

התובעת: צליל צור;

הנתבעים: 1. מועצה אזורית משגב 2. מרכז קהילתי משגב/ עמותת משגב הגליל 3. מרכז קהילתי משגב/העמותה לקידום הספורט במשגב 4. אסף מרקו.

 העובדות: התובעת, אשר הינה צלמת מקצועית ומוכרת של צילומי ספורט, נהגה לצלם באופן קבוע את קבוצת הכדורסל של משגב. בשל יחסי האמון בין התובעת לבין הנתבע 4, התובעת התירה לו לפרסם צילומים של קבוצת הכדורסל באתר המרכז הקהילתי של המועצה ובעיתונות המקומית בתנאי שיינתן לה קרדיט על הצילומים. התובעת נהגה להעביר לנתבע 4 צילומים ברזולוציה נמוכה.

בשנת 2014, כאשר היתה התובעת בכיתה י"ב, היא צילמה משחק כדורסל במסגרת משחקי ליגת איגוד הכדורסל בישראל. בתום המשחק העבירה התובעת לנתבע 4 את הצילומים שצילמה ברזולוציה נמוכה והוא ביקש ממנה להעביר לו אותם ברזולוציה גבוהה. כחודשיים לאחר שמסרה לנתבע 4 את הצילומים ברזולוציה גבוהה, התובעת גילתה כי חמישה מהצילומים הודפסו ונתלו על קירות אולם הספורט במרכז הקהילתי, כי על אף אחד מהצילומים לא ניתן לה קרדיט, וכי ארבעה מתוכם עברו עריכה, ללא הסכמתה, באופן שהוטלו בהם פגמים ניכרים. דרישתה מהנתבע 4 ליתן לה קרדיט ולהפריד בינה כצלמת של הצילומים לבין מי שערך אותם לא נענתה.

המהלך שירותה הצבאי (2016-2018), נודע לתובעת כי הוסף קרדיט לצילומים שנתלו באולם הספורט. שמה הופיע על גבי פתקים זעירים שהוצמדו לצילומים בפינה התחתונה השמאלית של כל אחד מהם, אשר ארבעה מהם היו תלויים בגובה של מעל שלושה מטרים. בפתקים נכתב "צולם על ידי צליל צור", ללא אבחנה בין הצילום והעריכה. במרץ 2018 הצילומים עדיין היו תלויים באולם הספורט, וביולי 2018 היא מצאה אותם זרוקים במחסן שבמרכז הקהילתי.

התובעת טענה כי הצילומים שצילמה הם "יצירה אומנותית" כהגדרתה בחוק זכות יוצרים, כי הזכויות בהם שייכות לה, כי הנתבעים – אשר הציגו את הצילומים כשלהם, ערכו ושינו אותם, הטילו בהם פגמים ולא נתנו לה קרדיט – הפרו את זכויות היוצרים של התובעת בצילומים, לרבות זכותה המוסרית. כמו כן, התובעת טענה כי הנתבעים ביצעו כלפיה את עוולת הרשלנות ועוולת הגזל הקבועות בפקודת הנזיקין, ביצעו עוולה של גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות, הסיגו גבול כשפלשו לקניין הרוחני שלה בניגוד לסעיף 17 לחוק המקרקעין וסעיף 8 לחוק המיטלטלין, ופגעו בזכות קניינה בניגוד לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

התובעת עתרה לסעד כספי בגובה 100,000 ₪, לצו מניעה שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש נוסף ביצירותיה ולצו עשה שיחייב אותם להשיב לה את הצילומים שהוגדלו וכל עותק אחר אדר מצוי בידיהם בכל מדיה שהיא.

הנתבעים העלו את הטיעונים הבאים: (1) הנתבעת הועסקה על ידי הנתבעת 2 וקיבלה שכר בעבור הצילומים, ולפיכך הנתבעת 2 היא הבעלים של היצירות; (2) הצילומים המוגדלים ניתנו למשגב כמתנה על ידי הספונסר של הקבוצה. משגב לא ידעה על השינויים שבוצעו בצילומים, ואם בוצעו, מדובר בעריכה להתאמת הצילומים לתלייתם, מבלי שנפגמו. לא הוטל כל פגם ב"יצירה", כמובנו בסעיף 46(2) לחוק, שעניינו הזכות לשלמות היצירה; (3) לתובעת ניתן קרדיט לאחר שביקשה זאת אך היא סברה כי גודלו אינו מספיק; (4) כאשר הנתבעת פנתה אל מנהל מחלקת הספורט הוא דאג להסיר את הצילומים באותו היום;  (5) ככל שנעשו שינויים ביצירה הם לא פגעו בה אלא להפך; (6) לנתבעים עומדת הגנת "המפר התמים" מאחר שסברו כי הם לא מפרים זכות יוצרים; (7) הנוגע לעריכת הצילומים, עומדות לנתבעים ההגנות שבסעיף 50(ב) ו-50(ג) לחוק ("הפרת זכות מוסרית"); לנתבעים לא צמח כל רווח מההפרה הנטענת; לא קיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 1, הנתבעת 3 והנתבע 4; לא התקיימו התנאים המצטברים להוכחת ביצוע עוולת גניבת עין, ולא התקיימו שאר העוולות שיוחסו לנתבעים בכתב התביעה.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים 2 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; ושכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

שלבים לבדיקת הפרת זכות יוצרים

בית המשפט הסביר כי ניתן לחלק את תהליך הבדיקה של טענה להפרת זכויות יוצרים לשישה שלבים על פי חוק זכות יוצרים:

(1) האם מדובר ביצירה מוגנת;

(2) הבעלות על היצירה;

(3) האם נעשה שימוש ללא רשות באחת הזכויות הבלעדיות של בעל זכות היוצרים;

(4) בדיקת הגנות ופטורים;

(5) קביעת אחריות ישירה ועקיפה;

(6) קביעת הפיצוי.

האם מדובר ביצירה מוגנת?

סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע באילו יצירות תהיה זכות יוצרים – זכות יוצרים תהיה ביצירה מקורית שהיא יציאה אמנותית המקובעת בצורה כלשהי. סעיף 1 לחוק מגדיר "יצירה אמנותיות" – "לרבות…יצירת צילום" ומגדיר "יצירת צילום" – לרבות יצירה המופקת בתהליך הדומה לצילום, ולמעט צילום שהינו חלק מיצירה קולנועית.

המבחנים שנקבעו לבחינת מקוריותה של יצירה הם "יצירתיות" ו"השקעה". הפסיקה הכירה בצילום כמושט לזכויות יוצרים גם אם הוא אינו עומד בסטנדרטים אמנותיים, ובלבד שיש הן מעט מקוריות. כך למשל, בעניין רע"א 7774/09 ויינברג נ' ויסהוף (פורסם בנבו, 28.8.2012) נקבע כי מקוריות יכולה להתבטא בהיבטים רבים ושונים כמו בחירת התזמון הנכון; בחירת זווית הצילום והתאורה, המרחק מהנושא, מיקוד התמונה, בחירת הרקע לתמונה וטכניקת הצילום; עיצוב הצילום, משחקי האור והצל, ההדגשים המגוונים ועצם בחירת הנושא וסידורו. בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם. כמו כן, נקבע כי צילום משחקי ספורט נחשב ל"יצירה מקורית" המוגנת בזכות יוצרים. זאת, למרות שאירוע ספורט עצמו הוא התרחשות של עובדות במציאות, אשר אינן מוגנות בזכויות יוצרים.

בית המשפט הבהיר כי בענייננו, אין ספק כי חמשת הצילומים שצילמה התובעת הינה יצירה אמנותית מקובעת.

למי הבעלות על היצירה?

סעיף 33 לחוק זכות יוצרים קובע כי "היוצר של היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה".

סעיף 35(א) קובע כי "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או המשתמע. סעיף 35(ב) קובע כי "ביצירה שהיא… צילום… של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה ההוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת".

סעיף 34 לחוק קובע כי "מעביד הוא הבעלין הראשונים של זכות היוצרים היצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלה, אלא אם כן הוסכם אחרת".

סעיף 37(ג) קובע כי חוזה להעברת זכות יוצרים טעון מסמך בכתב.

הנתבעים כפרו בהיותה של התובעת הבעלים של זכות היוצרים בחמשת הצילומים. הם טענו כי יש להחיל את סעיף 34 לחוק על מקרה זה משום שהתובעת היתה עובדת של הנתבעת 2. לתצהירו של הנתבע 4 צורף כנספח הסכם נטול תאריך שנכרת בין הנתבעת 2 לבין התובעת, הקובע את תנאי העסקתה של התובעת במזכירות משחקי ליגת היישובים. בהסכם נקבע שעבור שעת עבודה ישולם שכר בסך 22.3 ₪. כמו כן בהסכם נכתב כי "העובדת מאשרת כי כל תוצרי עבודתה יהיו קניינו הבלעדי של המעסיק. ברם המעסיק רשאי ולא חייב ליתן קרדיט לתוצרי פרסום של העובד".

בית המשפט קבע כי טענת הנתבעים לפיה התובעת עבדה גם במזכירות משחקי ליגת היישובים וגם כצלמת אירועי ספורט לא עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, המתייחסת רק לליגת היישובים. אף מדברי הנתבע 4 בחקירתו הנגדית לפיה הגדרת התפקיד של התובעת היתה לפי החוזה מזכירות משחקים של ליגת יישובים ובהמשך נוסף לה גם נושא הצילום, מחזקים את טענת התובעת לפיה ביצוע הצילומים לא היה חלק מההסכם. כמו כן, משחקי ליגת היישובים נערכו בחודשים ינואר עד יולי בכל שנה. העובדה שחמשת הצילומים לא צולמו בין ינואר ליולי, אלא צולמו על ידי התובעת ב-25.10.24, מעידה על כך שהם לא נעשו במסגרת עבודתה של התובעת על פי ההסכם. בית המשפט הסביר כי גם אם עבודתה המזכירות ליגת היישובים כללה צילומים, עבודתה על פי ההסכם אינה מתייחסת לאותם חמישה צילומים של משחק הכדורסל שנערך ב-25.10.14. בית המשפט קבע כי הבעלות על זכות היוצרים בצילומים היא בידי התובעת.

מעבר לדרוש, בית המשפט ביקש להתייחס לסעיף 13 להסכם הכולל הסכמה של התובעת שכך שהנתבעת 2 היא הבעלים של יצירתה, וכי העמותה לא חייבת לתת קרדיט לתובעת על יצירתה. בית המשפט הסביר כי החלק הראשון תואם את סעיף 34 לחוק, בכל הנוגע ליצירה שנעשתה במסגרת הסכם. החלק השני מנוגד לסעיף 45(ב) לחוק הקובע כי הזכות המוסרית אינה ניתנת להעברה. הזכות המוסרית עומדת בפני עצמה, ואיננה מותנית בבעלות על זכות יוצרים. בית המשפט קבע כי סעיף 13 להסכם אינו חל על הזכות המוסרית, וכי אין תוקף לסיפא של הסעיף לפיה "המעסיק רשאי אך לא חייב לתת קרדיט". מתן קרדיט הוא אחד משתי הזכויות המוסריות הקבועות בחוק. מכיוון שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה לפי החוק, ומאחר שהמעביד אינו רשאי להתנות על החוק לרעת העובד, הזכות המוסרית נותרת בבעלות התובעת, גם בנוגע ליצירות שנעשו במסגרת ההסכם. בית המשפט הסביר כי אפילו אם הנתבעת 2 היתה הבעלים של זכויות היוצרים הכלליות בצילומים, היא לא היתה הבעלים של הזכויות המוסריות בהם.

שימוש ללא רשות

הפרת זכות יוצרים כלכלית

שימוש ללא רשות באחרת הזכויות הבלעדיות של בעל זכות יוצרים – סעיף 11 לחוק זכות יוצרים עוסק בזכות היוצרים הכלכלית, שמקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע מעולות מסוימות ביצירה (העתרה, הצגה בפומבי, הפצה, ביצוע פומבי ויצירה נגזרת) ולנצלה כנס כלכלי. סעיפים 45-46 לחוק עוסקים בזכות המוסרית שהינה ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני הקיים בין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה על המוניטין, על שמו הטוב ועל כבודו של היוצר. סעיף 46 קובע שתי זכויות מוסריות – זכות הייחוס והזכות לשלמות היצירה. זכות הייחוס נועדה להבטיח כי היצירה תיוחס ליוצר בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין, ועל פי הזכות לשלמות היצירה היוצר זכאי שלט ייעשה ביצירתו שינוי שיש בו כדי לפגוע בשמו ובכבודו. הזכות המוסרית היא זכות אישית, היא ניתנת ליוצר ולאו דווקא לבעלים הראשון של זכות היוצרים, והיא נשארת בחזקתו גם אם בחר להעביר את זכות היוצרים הכלכלית ביצירתו לאחרים. היקפה של הזכות המוזרית מוגבל: היא חלה רק ביחס ליצירות אמנותיות, דרמטיות, מוסיקליות וספרותיות ורק למשך תקופת קיומה של זכות היוצרים הכלכלית. לפיכך, ליוצר לא תהיה זכות מוסרית או לא היתה לו מלכתחילה זכות כלכלית (אף אם הועברה על ידו לאחרים). סעיף 50(ב) קובע שהמענה לשאלה האם הזכות המוסרית הופרה כפוף למבחן הסבירות.

בית המשפט קבע כי לא הופרו זכויותיה הכלכליות של התובעת הקבועות בסעיף 11 לחוק. בית המשפט הסביר כי בכתב התביעה ובסיכומים לא הובהר אילו זכויות כלכליות שבסעיף 11 הופרו על ידי מי מהנתבעים. ככל שהכוונה היא ל"פרסום" ול"העמדת היצירה לרשות הציבור", בית המשפט קבע כי הדבר נעדה בהסכמת התובעת. התובעת נהגה להעביר לנתבע 4 צילומים רבים שצילמה ואישרה לו לפרסם אותם באתר המרכז הקהילתי ובעיתונות המקומית, בכפוף למתן קרדיט. כמו כן, בכתב התביעה נכתב כי כאשר גילתה לראשונה את חמשת הצילומים שצילמה במשחק הכדורסל כשהם תלויים על קירות אולם הספורט כצילומים ש"הודפסו בגודל עצום", תגובתה הראשונה הייתה גאווה ושמחה. לאחר מכן נכתב כי "מיד לאחר רגעי הגאווה והשמחה הראשוניים, היא הבחינה כי לא ניתן לה כל קרדיט ..". גם מהודעת ווטסאפ ששלחה התובע לנתבע 4 עולה כי היא לא התנגדה להגדלת הצילומים ולהעמדתם לעיניי הציבור באולם הספורט. היא לא דרשה להסיר את הצילומים מהקירות.

הפרת זכויות היוצרים המוסרית

לפיכך בית המשפט קבע כי טענת התובעת נוגעת להפרת הזכות המוסרית בלבד. לכן אין חשיבות לשאלה האם עקב יחסי מעביר ועובדת הזכויות הכלכליות מצויות בידי הנתבעת 2.

בית המשפט חילק את הדיון בשאלה האם הופרה זכותה המוסרית של התובעת לשניים: (1)האם הופרה זכות הייחוס?; ו-(2) האם הופרה הזכות לשלמות היצירה?

זכות הייחוס

הנתבע 4 העיד כי מהמועד בו פנתה אליו התובעת בדרישה לקרדיט, עד אשר הושם הקרדיט ליד הצילומים, חלפו בין חודש וחצי לחודשיים. הצילומים נתלו ביותר 22.11.24. בהודעת הווטסאפ של הנתבע 4 מיום 23.2.12 ניתן לראות כי עדיין סירב הנתבע 4 לדרישה למתן קרדיט.  אף אחד מעדי התובעת והנתבעים לא ציין מפורשות בתצהיריו באיזו מועד הוסף הקרדיט לצילומים. בית המשפט הסביר כי אם נקבל את גרסת הנתבע 4, מדוב בערך בחודש מאי 2015. מגרסת התובעת, לפיה היא גילתה את הקרדיט המוקטן בחלוף שנה, עולה כי מדובר בסוף שנת 2015. ביתה משפט קבע כי שקלול הגרסאות העמודות מוביל למסקנה שבמשך חצי שנה לפחות לא ניתן לתובעת קרדיט על הצילומים.

כאשר ניתן הקרדיט, הסתבר לתובעת, לטענתה, שהוא קטן ובלתי קריא. התובעת טענה כי היא התלוננה על כך לאחר שראתה את התליה של הקרדיט. עדות התובעת, לפיה מיד כשגילתה את הקרדיט הזעיר שניתן לה על גבי הצילומים היא התלוננה על כך, ועדות אביו, לפיה הצילומים הוסרו מהיר למחרת היום בו נפגש עם מנהל מחלקת הספורט, הובילו את בית המשפט למסקנה כי הקרדיט הזעיר כמעט ולא נצפה על ידי קהל המבקרים באולם הספורט, מאחר וחמישה הצילומים הוסרו מהקיר מיד לאחר שאביה של התובעת גילה את הקרדיט הזעיר ודרש לתת קרדיט קריא וגדול יותר. בית המשפט הסביר כי אינו נדרש לסוגיית גודלו של הקרדיט ולפרק הזמן המדויק בו הוא שהה על הקיר, משום שמיד לאחר התלונה בעניין זה הוסרו הצילומים מהקיר.

בית המשפט הסביר כי הקביעה העובדתית החשובה היא שבמשך חצי שנה לפחות בה היו הצילומים של התובעת על קיר אולם הספורט, לא ניתן לתובעת קרדיט. לפיכך, בית המשפט קבע כי הופרה זכות הייחוס.

הזכות לשלמות היצירה

הפרת הזכות לשלמות היצירה מותנית בקיומם של שני התנאים המצטברים הבאים: (1) כי היצירה נפגעה על ידי אחת או יותר מבין הפעולות הפוגעניות המפורטות בסעיף 46(2) לחוק – פגם, סילוף, שינוי צורה או פעולה פוגענית – שפגעו ביצירה; ו-(2) כי יש באותה פעולה פוגענית כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר.

כאשר לא ניתן לזהות את היצירה ששלמותה נפגעה עם היוצר המקורי, קשה לדבר על פגיעה במוניטין של היוצר הראשון. לעניין הפגיעה בכבודו של אדם יש להציב אף את המבחן האובייקטיבי של סבירות.

לא כל שינוי צורה של היצירה המקורית נחשב להפרת זכות מוסרית אלא רק שינוי שיש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו של יוצר.

על מנת לקבוע האם הופרה הזכות לשלמות היצירה יש להסתייע במבחנים שנקבעו בסעיף 50(ב) ו-(ג) לחוק: אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה, אופי הפעולה ומטרתה, הצורך בעשיית הפעולה לעומת מידת הפגיעה שנגרמה ליוצר ממנה ועוד. באת כוח הנתבעים טענה כי השינויים בצילומים היו פעולה סבירה בנסיבות העניין, מאחר ונשמר בצילומים אותו מסר אותו ביקשה התובעת להעביר – קבוצתיות ואווירת אקשן. באת כוח התובעת בסיכומים טענה כי התובעת ביקשה להראות בצילומיה את תגובות הקהל לנעשה במגרש ואת היות השחקנים חלק מקהילתם (לטענה זו לא היה ביטוי בתצהיר התובעת). בחקירתה הנגדים התובעת הסבירה כי היא ביקשה להעביר בצילומים מסר של אווירה ושחקנים, של אולם, משחק ואנשים. היא טענה לגבי טשטוש רקע הצילומים. בית המשפט קבע כי עיון בצילומים המקוריים ובצילומים שנתלו באולם הספורט מגלה כי המסר שציינה התובעת נשמר גם לאחר השינויים, ולמעשה אף הודגש והובלט. בית המשפט קבע כי התנאי הראשון אכן הוכח, אך התנאי השני – של פגיעה בשמה או בכבודה של התובעת – לא התקיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הופרה הזכות לשלמות היצירה, כמובנה בסעיף 46(2) לחוק. אולם גם אם היא היתה מופרת, בית המשפט קבע כי מבחני הסבירות שבסעיפים 50(ב)-(ג) לחוק מעידים על כך שהשינויים שבוצעו בצילומים אינם גורעים באופי היצירה והמקובל בענפי הספורט.

בית המשפט קבע כי הזכות המוסרית שנקבע היא זכות הייחוס בלבד.

בדיקת הגנות ופטורים

פרק ד' בחוק זכות יוצרים קובע אילו שימושים הם מותרים. למשתמש עומדת הגנת "שימוש הוגן" הקבועה בסעיף 19 לחוק, וכן הגניות או פטורים ספציפיים הקבועים בסעיפים 22-32.

הגנת שימוש הוגן

דוקטרינת השימוש ההוגן נועדה לאפשר שימושים מסוימים, הנתפסים כרצויים מבחינת התכלים החברתית שהם משרתים, גם אם מדובר בהפרה של זכות יוצרים.

סעיף 19(א) קובע רשימה פתוחה של מטרות שעשויות להיחשב כ"שימושים הוגנים" וסעיף 19(ב) מגדיר את השיקולים שיש להביא בחשבון לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה: (1) מטרת השימוש ואופיו; (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; ו- (4) השפעת השימוש של ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

הגנת מפר תמים

סעיף 58 לחוק קובע את הגנת "המפר התמים" – הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

סעיף זה מסייג את חבותו של מפר זכות יוצרים או הזכות המוסרית היצירה בתלום פיצויים לבעל היצירה. הגנת מפר תמים עומדת למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה.  כדי להיחשב "מפר תמים" המפר נדרש להוכיח תום לב – מצב נפשי סובייקטיבי של תום לב אינו מספיק, אלא עליו להוכיח גם על פי מבחן אובייקטיבי כי לא ניתן היה "לחשוד" בקיומה של זכות יוצרים.

הוכחת ההגנות רובצת על הנתבעים. בית המשפט קבע כי למרות שבכתב ההגנה הנתבעים טענו להגנת "המפר התמים", לא חזרה על כך באת כוח הנתבעים בסיכומיה ובכתב ולכן אין צורך לבדוק כלל אם מתקיימים ההגנות הפטורים שנקבעו בחוק. לגופה של הגנת "המפר התמים", בית המשפט קבע כי היא לא הוכחה. אמנם בתצהירו נאחז הנתבע 4 בטענה כי הצילומים שצילמה התובעת נעשו במסגרת עבודתה בנתבעת 2, אך בית המשפט קבע כי זו טענה שהועלתה בדיעבד ולא היא היוותה את סירובו של הנתבע 4 ליתן לתובעת קרדיט על צילומיה. בהודעת הסירוב ששלח הנתבע 4  לתובעת בווטסאפ הוא כתב: "זה קצת בעייתי … זו לא תערוכת צילום … אלה צילומי מיתוג של הענף. בכל מקום אחר את מופיעה ..". בחקירתו הנגדית של הנתבע 4 הסתבר שהוא יודע להבדיל בין ליגת הישובים (שרק לגביה חל הסכם ההעסקה עם התובעת) לבין הליגה הרשמית של איגוד הכדורסל בישראל (בה נעשו הצילומים). כמו כן, הסתבר כי ב"זמן אמת"  הסיבה לסירובו של הנתבע 4 ליתן לתובעת קרדיט על צילומיה היתה הרגשתו כי מדובר בדרישה חצופה.

קביעת אחריות ישירה ועקיפה

על המפר הישיר רובצת אחריות מוחלטת. אולם תיתכן גם אחריות עקיפה. אחריות עקיפה תוטל על מי שביצע פעולה בידיעה שנעשה שימוש בעותק המפר. הסעיפים בחוק שמטילים אחריות עקיפה הינם סעיף 48 ("הפרה עקיפה של זכות היוצרים להעתקה"), סעיף 48א (הפרה עקיפה של זכות יוצרים להעמדה לרשות הציבור") וסעיף 49 ("ביצוע פומבי במקום ציבורי") שנפתח במילים "המרשה לאחר…" ומטיל אחריות גם על מי שנתן הרשאה לביצוע פומבי ללא הרשאה של בעל זכות היוצרים. סעיף 51 עוסק בהפרה עקיפה של הזכות המוסרית. בסעיף זה נקבע, בין השאר, כי המציג של היצירה המפרה בדרך מסחרית ייחשב למפר עקיף של הזכות המוסרית. בפסיקה נעשה שימוש במספר דוקטרינות להטלת אחריות עקיפה – דוקטרינת האחיות התורמת (בה נדרשים אחראי ישיר, ידיעה של המעשה המפר ותרופה מהותית להפרה), דוקטרינת האחריות השילוחים (בה נדרש אחראי ישיר, ידיעה לנתבע יכולת לשלוט על המפ והנתבע הפיק רווח פיננסי) ודוקטרינת השידול (בה נדרשת אספקה של אמצעים שמאפשרים את ההפרה ונדרש שהאספקה נעשתה בכוונה שהמשתמשים יפרו זכויות יוצרים).

בית המשפט הסביר כי בענייננו על הנתבע 4, שהפר את הזכות המוסרית וסירב לפנייתה של התובעת ליתן לה קרדיט על צילומיה, רובצת אחריות ישירה. טענת היעדר יריבות הועלתה על ידי הנתבעות 1 ו-3 בטענה מקדמית בכתב ההגנה. בסיכומיהן לא היתה התייחסות לטענה זו. בית המשפט קבע כי משלא נטען לאחריות ישירה או עקיפה של נתבעות 1 ו-3, לא הונח יסוד לקביעה כי הן הפרו זכות יוצרים של התובעת. באשר לנתבעת 2, הנתבע 4 העיד כי התקופה הרלוונטית הוא עבד בנתבעת 2 כרכז ענף הכדורסל. לאור עדות התובעת, לפיה הצילומים הוצגו באולם הספורט של המרכז הקהילתי, והעובדה כי הנתבע 4 פעל מטעמה של הנתבעת 2, בית המפשט קבע כי ניתן היה לבחון הטלת אחריות עקיפה על הנתבעת 2 מכוח אחת או יותר מהדוקטרינות שצוינו לעיל. אך בהיעדר התייחסות לכך בחומר והראיות ובסיכומיה של התובעת, ובהיעדר הוכחה של הרכיבים הנדרשים להטלת אחריות עקיפה מכוח דוקטרינות אלוף בית המשפט קבע כי על פי חוק זכות יוצרים אין מקום להטיל אחריות עקיפה על הנתבעת 2. אולם סעיף 52 לחוק מאפשר הטלת אחריות ישירה. בסעיף זה נקבע כי הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליה. סעיף 13 לפקודת הנזיקין קובע כי מעביר יהא חב על מעשה שעשה עובד שלו, אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. לכן, בית המשפט קבע כי האחריות הישירה על הפרת הזכות המוסרית רובצת גם על הנתבע 4 גם על הנתבעת 2.

פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים

סעיף 56 לחוק מקנה לבית המשפט סמכות להעניק סעד כספי עד 100,000 ₪ וקובע רשימה לא סגורה של שיקולים אותם בית המשפט רשאי לשקול בבואו להטיל פיצויים ללא הוכחת נזק על מפר זכות יוצרים: שיקולי היקף ההפרה, משך זמן ביצועה, חומרתה, הערכת הנזק שנגרם לתובעת והרווח שצמח לנתבעים בשל ההפרה, תום לבם של הנתבעים, מאפייני פעילותן וטיב יחסיהם עם התובעת.

פיצוי ללא הוכחת נזק נקבע על ידי בית המשפט לפי נסיבות המקרה. התובע נדרש לפרוש לפני בית המשפט נקודות ייחוס, על מנת להדריך אותו גם בקביעת הסכום הסטטוטורי.

בית המשפט הסביר כי בסיכומיה של באת כוח התובעת לא נכללו "נקודות ייחוס" המתייחסות לגובה הפיצוי. באת כוח הנתבעים לא התייחסה בסיכומיה לגובה הפיצוי ולא הציגה הוכחה פוזיטיבית לכך שלתובעת לא נגרם נזק כלשהו.

בית המשפט הסביר כי בקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי הוא הביא בחשבון את העובדה  שבמשך כחצי שנה לפחות לא ניתן קרדיט לתובעת, כי מדובר בחמישה צילומים ולא באחד, כי לנתבע 4 ולנתבעת 2 לא צמח רווח מהפרת הזכות המוסרית של התובעת, כי לא הוכח היעדר תום לב מצידו של הנתבע 4 וכי התובעת חשה פגועה עד עמקי נשמתה מהסירוב לבקשותיה החוזרות ונשנות למתן הקרדיט.

בית המשפט העמיד את סכום הפיצוי על סך 20,000 ₪.

לאור חלוף השנים, בית המשפט לא מצא לנכון ליתן צו עשה וצו מניעה.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

היעדר זכויות יוצרים בתמונה שיצרה בינה מלאכותית Thaler v. Perlmutter et al., case number 1:22-cv-01564, in the U.S. District Court for the District of Columbia (August 18, 2023)

הליך שנדון בבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה שבארצות הברית, בפני השופט Samuel Beryl A. Howell. הצדדים: התובע: Stephen Thaler; הנתבעים: Shira Perlmutter (רשמת זכויות היוצרים ומנהלת

>>>