תביעה שהוגשה על ידי יואל רונן כנגד עמותת "תנו לחיות לחיות". התיק נדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 5.1.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תמונה שצילם התובע ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף, פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. בדיווח מתוארת שיטת צילום, בה צלם התמונה קושר יונים חיות לקרקע על מנת שתשמשנה כפיתיון לעופות דורסים ומצלמם בעת אכילתם את הטרף החי.
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת, בעתירה לפיצוי בסכום של 100,000 ₪ תוך התמקדות בשתי טענות עיקריות. הראשונה, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה, לפי חוק זכות יוצרים התשס"ח – 2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"). השנייה, כי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
תוצאות ההליך: התביעה נדחית, נפסק כי השימוש של הנתבעת בתמונה נכנס בגדר הגנת השימוש ההוגן. התובע מחויב לשלם לנתבעת הוצאות מתונות בסכום כולל של 5,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בתיק:
תנאים להגנת זכויות יוצרים על תמונה
נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכויות יוצרים. לא הוצגו ראיות לסתור טענה זו.
הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים מבהירה את גדר היצירה שיש בה זכות יוצרים, כך: "יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי".
הוראת סעיף 8 (א) לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "זכות יוצרים תהא ביצירה כאמור בסעיף 4(א)(1), בהתקיים אחד מאלה: (1) היצירה פורסמה לראשונה בישראל; (2) בעת יצירתה של היצירה היה יוצרה אזרח ישראלי, או שמקום מגוריו הרגיל היה בישראל, וזאת בין שהיצירה פורסמה ובין שלא פורסמה".
התמונה מושא הפרסום, עולה לכדי "יצירה אומנותית" בהתאם להגדרות המנויות בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, שבכללה מופיעה "יצירת צילום". עיון בתמונה, מעלה כי היא עומדת במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על מנת שתוגדר כ"יצירה אומנותית".
קיימים מספר מבחנים לבחינת מושג ה"אומנותיות" של היצירה:
1. ראשון, הוא מבחן הבחירה, לפיו יבחן האם ליוצר היו מספר אפשרויות לעצב את המוצר הנדרש להגנה;
2. שני, הוא מבחן כוונת היוצר, לפיו נבחן האם היוצר הביא בחשבון גם שיקולים יצירתיים בעריכת המוצר;
3. שלישי, הוא מבחן קבלת הדבר בציבור;
4. רביעי, הוא מבחן נכונות הציבור לשלם כסף עבור המוצר;
5. חמישי, הוא מבחן הרמה האסתטית המינימלית למוצר;
6. שישי, הוא מבחן האמנות לשמה.
נוסף למבחנים אלה נקבע כי יצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה, או מיומנות של יוצרה המקנים לה אופי שונה ממרכיביה. ככל שהשקיע היוצר ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו שמקורם בו, תהיה יצירתו ראויה להגנה.
לעניין מקוריות היצירה, נקבע, כי: "אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה." (ר' ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 346 (1985)).
בהקשר זה, יפים הדברים הבאים: "יסוד המקוריות, משתקף בין השאר בגיבוש תפיסה צילומית ייחודית, בבחירת צבעי הצילום, הצורות והרקע, בתאורה, בזווית הצילום ובבחירת הטכניקה של הצילום. כללו של דבר – הקומפוזיציה של הצילום מקנה לו מעמד של יצירה אמנותית מקורית כמובנו של מושג זה בחוק זכות יוצרים" (ר' ת.א. (י-ם) 2441/89 שוקי קוק נ. פלאביו סיקאלר [פורסם בנבו] (8.8.91)).
מן הפרט אל הכלל, נפסק כי לצלם התמונה הייתה האפשרות לעצב את התמונה בזווית הצילום הנכונה כראות עיניו. בית המשפט התרשם כי בין שיקוליו של הצלם הובאו שיקולים יצירתיים וכי צילום התמונה עומד ברמה האסתטית הנדרשת כדי להוות צילום אומנותי ומקצועי, המהווה יצירת אמנות לשמה. לפיכך, נפסק כי התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים.
הבעלות בתמונה
התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור, אשר לגביהם טענה הנתבעת בסיכומיה כי הם ניתנים לשינוי בנקל, וודאי על ידי מי שמתעסק בצילום דיגיטאלי, כתובע. התובע נשאל לעניין זה בעדותו והשיב, מבלי שנסתר, כי הוא אינו בקיא בעניינים טכניים שכאלו.
כנגד גרסה זו, על אף העדר ראיות אובייקטיביות לצידה, הנתבעת לא הראתה כי התמונה אינה מצויה בבעלותו של התובע, או שהיא מצויה בבעלותו של אחר.
נפסק כי התובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה, נוכח שהוא זה שצילם אותה ופרסם אותה באתרו.
לא הופרה זכות היוצרים בתמונה
בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכות היוצרים שלו בתמונה וזאת.
יש לבחון האם הנתבעת העתיקה את התמונה ובכך הפרה את זכות היוצרים שלו, לפי הוראת סעיף 12(1) לחוק זכות יוצרים, הקובעת כי: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר".
שימוש הוגן בתמונה
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות סעיפים 18-30 לחוק זכות יוצרים קובעות רשימה של שימושים מותרים, המהווים שימוש הוגן. רלוונטיות לענייננו הוראות סעיפים 18 – 19, בזו הלשון:
18. "על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה…".
19. "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך; (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה:
(1)מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. בעניין האיזון בין זכות היוצרים לזכות המשתמשים ונחלת הכלל נקבע, כי:
"לצורך עידוד היצירה, מאפשרים ליוצר ליהנות, הנאה בלעדית, לתקופה מסוימת מפירות יצירתו. לכאורה, הנאה בלעדית כזו מחייבת איסור על כל שימוש אחר ביצירה. אולם, יד ביד עם דיני זכויות יוצרים, נקבעו זכויות מסוימות למשתמשים, המאפשרות שימוש מסוים ביצירות, גם ללא נטילת רשות מבעלי הזכויות. הצורך באיזון נובע מכך שמתן זכות יוצרים ביצירה, מטיל מגבלות על חופש הביטוי, הזכויות התרבותיות, חופש היצירה וחופש המידע. השימושים המותרים, ובראשם השימוש ההוגן מדגישים את האינטרס הציבורי בשימוש חופשי ביצירות התרבות ובהנגשתם לציבור רחב ככל האפשר" (ר' בש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)).
בעניינו, שוכנע בית המשפט כי מדובר בתמונה שפורסמה לשם הבעת ביקורת על שיטה נטענת של צילום התמונה, בסקירת שיטת הצילום הנוהגת בצירוף התמונה לשם המחשה ואף בדיווח הדומה לדיווח עיתונאי, לשם הבאת דבר המעשה הנטען לידיעת הציבור ולמיגור התופעה בהקדם האפשרי ובהיקף נרחב ככל הניתן.
לצורך בחינת הוגנות השימוש ביצירה, התייחס בית המשפט למטרת השימוש ולאופיו, לאופי היצירה, להיקף השימוש ביצירה מבחינה איכותית וכמותית ביחס ליצירה בשלמותה ולהשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק, התרשם בית המשפט כי הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
שימוש הוגן: מטרת השימוש ביצירה ואופיו
ראשית, אשר למטרת השימוש ביצירה ואופיו. בחן בית המשפט האם השימוש נעשה למטרת רווח אם לאו והתחשב בתרומת השימוש לקידום ערכים אחרים החשובים לחברה (ר' רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, 266 (1993)).
בית המשפט התרשם כי המטרה העיקרית של פרסום התמונה, הייתה לשם הגנה על בעלי חיים, באמצעות הבאת מעשה ההתעללות המשוער לידיעת הציבור הרחב, מהר ככל הניתן. בזכות צירוף התמונה לפרסום, ניתן למלל נופך מציאותי ורלוונטי, המייעל את החשיפה הציבורית, מסייע בגיוס דעת הציבור, מעלה את מודעותו ועשוי להביא למיגור התופעה באופן מיידי.
לנוכח האמור, דחה בית המשפט את טענת התובע בסיכומיו, לפיה היה על הנתבעת להסתפק בדיווח התלונה למחלקת חקירות שוטרים, מבלי לבצע את הפרסום. נפסק כי הפרסום נועד להביא להפסקה מיידית של התופעה הקשה ממנה חששה הנתבעת, אף שהסתבר שאין ממש בחשש זה בהקשר לתובע.
בית המשפט התרשם כי יש להתייחס לפרסום כאל פרסום חירום, דחוף וחיוני ולכן, גם אם הסתבר שלא היה בו ממש, היה נכון ורצוי לפרסמו בהעדפת ההגנה על בעלי החיים.
נפסק כי בנסיבות פעילות הנתבעת כמגנה על בעלי חיים, בית המשפט לא ראה לנכון להדגיש נורמה בעבורה לפיה יש להמתין עם פרסומים הקשורים בחשד להתעללות בבעלי חיים. כך, לא ראויה המתנה לשם עריכת בירור מעמיק הקשור בעובדות התלונה ובזכויות משפטיות או לשם השלמת חקירת מחלקת חקירות שוטרים כבעניין שמלפניי, כשאין לכחד כי בזמן ההמתנה ההתעללות הנחשדת בבעלי החיים תימשך.
בהתאם לכך, בית המשפט פסק כי לא ראה את הנתבעת כמי שמנסה "לשפוט אשמים בעין ציבורית" כטענת התובע בסיכומיו. אלא כמי שהציגה את הפרסום בתום לב, תוך שנוסחו נשקל במחשבה זהירה. הנתבעת תיארה את המעשה הנטען שהובא לידיעתה, ללא חשיפת שם ופרטים, פירטה את הפעולות בהן נקטה ואף הציגה לציבור את תגובת החשוד כפי שהציגה פלוני, על מנת לאפשר לקורא הסביר להסיק את מסקנותיו האישיות בנושא.
הנתבעת עשתה שימוש בתמונה כדי להביא לתוצאה מידית של הפסקת אותה פעולה פוגענית נטענת באמצעות גיוס דעת הציבור. מדובר בדיווח חירום, שיש לפרסמו ללא דיחוי כדי להשיג את מטרתו העיקרית וכל עיכוב בפרסומו, כאמור, עלול לגרום לפגיעה נוספת בבעלי חיים בעקבות העדר מודעות ציבורית מיידית.
אין בנמצא ולו ראשית ראיה, המעידה כי פרסום התמונה נעשה לשם שימוש מסחרי כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, או שלמצער הניב לנתבעת רווח כספי כלשהו, גם אם עתידי, בדמות תרומות.
שימוש הוגן: אופי היצירה שבה נעשה השימוש
שנית, אשר לאופי היצירה שבה נעשה השימוש בגדר הפרסום. בית המשפט קיבל את הטענה כי לשם ביצוע הצילום, השקיע התובע מאמצים ויצירתיות. המדובר בתמונה שאין מחלוקת כי פורסמה במדיה דיגיטאלית באופן נרחב והייתה יכולה להגיע לכל אדם ולכל בית, לשימוש פרטי. בנסיבות העניין הייחודיות שמלפניי ובהינתן הקביעה אשר למטרת השימוש ואופיו, קבע בית המשפט כי יש להכיר בפרסום כשימוש הוגן שנעשה בתמונה, חרף אופייה היצירתי.
שימוש הוגן: היקף השימוש בתמונה
שלישית, אשר להיקף השימוש בתמונה, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה. הנתבעת מאשרת כי התמונה פורסמה כפי שהיא, בשלמותה, מבלי שנעשה בה שינוי. הפרסום נעשה באתר של הנתבעת ולא באתרים המופנים לקהל פוטנציאלי הרוכש צילומי עופות דורסים כתחביב או לשימוש אחר. הפרסום נעשה כפרסום בודד ובמסגרת דיווח ספציפי לקהל המבקרים באתר. הפרסום הוסר סופו של יום מהאתר והשימוש שנעשה בתמונה אינו בהיקף רחב. כיום, אף לא ניתן לאתרו במרשתת כלל. לא הוגשו ראיות לעניין איכות הפרסום, אך לנוכח הפלטפורמה בה הוצגה התמונה, שלא נועדה להציג צילומים מקצועיים באיכות גבוהה, לא ניתן להגדיר כך את איכות הפרסום.
שימוש הוגן: השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה
רביעית, אשר להשפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. לא הוצגו ראיות מהימנות המלמדות כי ערכה של היצירה ירד בהכרח. השימוש משפיע על ערך היצירה והשוק הפוטנציאלי שלה, כאשר הפרסום מופנה לאותו שוק עמו מתכתבת היצירה המקורית. כאן, הפרסום נעשה בקרב שומרי זכויות בעלי חיים, באתר הרשמי של הנתבעת, שלא כל אדם מתעניין בנעשה בו ולא בקרב חובבי אומנות וצילום בעלי חיים. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הפרסום לא גרע מערכה של היצירה בקרב הקהל אליו פונה התובע. לעניין זה, דחה בית המשפט את טענת התובע ביחס להשפעת השיתופים הרבים שנעשו לפרסום על הוגנות השימוש ביצירתו. בית המשפט אימץ לעניין זה את הדברים כפי שנקבעו בבש"א (ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני [פורסם בנבו] (02.09.2009)), לאמור:
"אם השימוש הוא שימוש הוגן, אין להטיל סייג נוסף, של השפעה מצטברת. נניח לדוגמא שימוש הנכלל במפורש במסגרת השימושים המותרים – ברור כי שימוש מותר לא יהפוך לאסור בשל כמות המשתמשים. כן הדין לגבי שימוש הוגן".
שימוש אגבי בתמונה
הנתבעת בסיכומיה להוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים וטוענת כי השימוש בתמונה נעשה כשימוש אגבי. הוראת סעיף 22 לחוק זכות יוצרים קובעת, כי: "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה, ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי".
לא ניתנה התייחסותו של התובע לטענה זו, אך בית המשפט סבר כי אין היא רלוונטית בנסיבות העניין ודחה את הטענה. השימוש בתמונה לא נעשה באופן אגבי. היא פורסמה כפי שהיא לצד המלל המתאר מעשה מסוים ממקום בו ביקשה הנתבעת להמחישו ולא נכללה כחלק מיצירה אחרת, כבדרך אגב.
לא הופרה הזכות המוסרית של התובע בתמונה
בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. ההוראות בעניין הזכות המוסרית של בעל יצירה מוגנת, מצויות בסעיפים 45 ו- 46 לחוק זכות יוצרים, לפיהן:
45. "(א). ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר;
46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר: (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
הזכות המוסרית זכתה להכרה כזכות יסוד והיא מעוגנת בהוראת סעיף 27(ב) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם לפיה: "כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית, פרי רוחו" (ר' רע"א 2687/92 הנ"ל עמ' 251, 266). ההלכה הפסוקה הכירה בביטוי אומנותי כחלק מכבוד האדם וזכותו להגשמה עצמית, הכרה בכבוד היוצר והיצירה (ר' ע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פד"י נ(4) עמ' 136; בג"צ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', פד"י נ(5) עמ' 661; רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גלי צהל, [פורסם בנבו] (3.1.2003)).
אין חולק כי התמונה פורסמה באתר מבלי שניתן לתובע קרדיט כלשהו בגינה. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים.
גם לנוכח אופיו של קהל הנחשפים לפרסום, התובע לא הוכיח כי אותם פעילים או מתעניינים בדבר זכויות בעלי חיים, הם הקהל אליו הוא מפנה את יצירותיו בבואו להציען לשימוש מסחרי. יתרה מכך, לא הוכח שהתמונה מוצעת או הייתה מוצעת בעבר למכירה או שיש לה ערך שוק כלשהו.
התובע לא הוכיח כי הנתבעת נוהגת לתת קרדיט לתמונות אותן היא מפרסמת באתר, או כי יש בפרסום יוצא דופן כלשהו. מכל מקום, שוכנע בית המשפט, כטענת הנתבעת, כי כלל לא ידעה שהתמונה שייכת לתובע.
לשון הרע
ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת מחלוקת שקשורה בהוצאת לשון הרע:
1. בשלב הראשון, יש לבחון האם פרסום לשון הרע עלול לפגוע בשמו הטוב של התובע בעיני הבריות, לבזותו ולפגוע בשמו לפי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע;
2. בשלב השני, שאין חולק כי מתקיים בעניין שמלפניי, יש לבחון האם מדובר בביטוי שפורסם, לפי הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע;
3. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
4. בשלב הרביעי וככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סוגיית הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004)).
תוכן הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובע
הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובעות כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
הוראות סעיף זה אינן דורשות גרימת פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שפרסום עלול לגרום לפגיעה שכזו, כאשר הבחינה נעשית דרך עיניו של "האדם הסביר" בגדר מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון מהי המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים מתוך עיון בפרסום עצמו (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); א' שנהר דיני לשון הרע (1997) עמ' 109; עמ' 122-123). לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הקורא.
הפרסום נבחן בכללותו, לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות אותו. כבר נקבע לעניין זה, כי:
"המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).
לגופו של עניין וכידוע, הנפגע על פי הוראות חוק איסור לשון הרע הוא מי שלשון הרע מכוונת נגדו. מעמד הטוען ללשון הרע, יבחן לפי אמת מידה אובייקטיבית, כך שעל הנפגע, התובע, להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו (ר' ספרו הנ"ל של שנהר עמ' 123; ת"א 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ז (ב) 271, 285)).
נפסק כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו.
לשון הרע כלפי התובע אף אינה משתמעת מן הפרסום כהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת, כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (ר' אף ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח' פ"ד נו(2), 607)).
אין ספק כי במלל מושא הפרסום מתואר מעשה קשה, חמור, מדאיג ומטריד. אין ספק אף כי התמונה המצורפת ממחישה את נסיבות המעשה הנחשד ומחזקת בעיני הקורא הסביר את התופעה הנטענת ואת אמינותה הנחזית. גם התגובות אליהן הפנה התובע הן חמורות, בהתייחסותן לחשוד השוטר.
בית המשפט בחן את נוסח הפרסום, נסיבות פרסומו, מיהות הצדדים והמסר עמו נותר הקורא הסביר של האתר. המלל בו נעשה שימוש אינו מציין את שמו של התובע, אינו מקשר את האמור לתובע בדרך כלשהי ואף מזכיר מעורבות "שוטר", באופן המנתק קשרי התייחסות לתובע. בנוסף, התרשם בית המשפט כי התמונה אינה מזוהה עם התובע ככזה ראה וקדש וכי הקורא הרגיל המבקר באתר, לא יכול לשייך את מעשה ההתעללות הנטען לתובע.
נפסק כי אף אם התובע מוכשר בתחום הצילום, התמונה אינה מאפיינת אותו משמע הייתה כתעודת זהות או טביעת אצבע בלתי מסויגת המשויכת אליו. לא מדובר ביצירה כה מפורסמת שהנה נחלת ידיעת הכלל, שאין צורך בפרסום שם יוצרה, הידוע מאליו.
לנוכח הבחינה האובייקטיבית הנדרשת ביחס לפרסום המכפיש הנטען, דחה בית המשפט את טענת התובע לפיה היה בפרסום כדי להוות לשון הרע כלפיו.
הגנת "פרסומים מותרים" – הוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעת טוענת כי הפרסום הוא "פרסום מותר" לפי הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה יש לראותה כמי שפעלה במסגרת: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לשיטתה, היא הוסמכה על ידי השר להגנת הסביבה לנקוט בכל אמצעי בהתאם לחוק צער בעלי חיים כנגד מי שפועל בניגוד להוראותיו ומתעלל בבעלי החיים (ר' נספחים א' ו-ב' לתצהיר ארקין). מכוח הסמכה זו בוצע הפרסום, לשם מיגור התופעה בהקדם אפשרי.
הנתבעת לא הפנתה להוראת חוק המחייבת אותה לפרסם דבר על פי דין או על פי הרשאה שניתנה לה על ידי רשות. הוראות חוק צער בעלי חיים מסמיכות את הנתבעת להגיש קובלנות פליליות (ר' סעיף 15 לחוק צער בעלי חיים), או לבקש מתן צו כאשר ישנו: "יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או כי עומדת להתבצע עבירה כאמור, בין במעשה ובין במחדל" (ר' סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים). קיימת אף הוראה בדבר הסברה לציבור, בסעיף 14(ב) לחוק צער בעלי חיים בעניין הקרן למען בעלי החיים, לפיה: "מטרת הקרן לרכז אמצעים כספיים שישמשו לחינוך, להסברה, להדרכה, לסיוע לארגונים למען בעלי חיים ולקידום מטרותיו של חוק זה".
בהעדר הוראה מפורשת המסמיכה את הנתבעת לפרסם דבר במדיות החברתיות, דחה בית המשפט את טענתה של הנתבעת לתחולת הגנה זו, אף בהעדר התייחסות התובע לנושא.
הגנת "אמת דיברתי" – הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעת טוענת לאמת במלל מושא הפרסום. הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
יוצא כי הגנת אמת בפרסום דורשת הוכחת שני יסודות מצטברים – שדבר הפרסום היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי (ר' שנהר, עמ' 215). האמת בפרסום תבחן לפי מבחן ה"אמת לשעתה", ביחס לתמונה העובדתית שהשתקפה בשעת הפרסום. כך נקבע, כי: "על מנת שיזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, על המפרסם להראות אפוא כי הפרסום היה אמת כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום. אין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד" (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843).
לנוכח טבעם של הפרסום וחומרת הדברים הלכאורית, לא יכול להיות חולק של ממש כי עסקינן בעניין ציבורי. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את חלקה השני והעיקרי של ההגנה לעניין אמת בפרסום.
לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים לעניין ביצוע המעשה מושא הפרסום ובהעדר גרסת פלוני מלפניי, העדפתי את גרסת התובע בהקשר זה, לפיה לא הוכח שבתמונה אכן נראית יונה קשורה בחבל לאדמה.
על כן בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת דיברתי לפי הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
הגנת "תום הלב" – סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
הנתבעת טוענת כי עומדת לה הגנת תום הלב, המנויה בהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הקובעת, כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". הוראה זו מתייחסת לשני תנאים מצטברים, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב וכי מתקיימת אחת מהנסיבות המפורטות בגופו של הסעיף.
בהתייחס לנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, יש לבחון האם מדובר במקרים שבהם קיימים אינטרסים שונים וחשובים התומכים בפרסום, עד כדי השגת האינטרס לשם הטוב. הנסיבות הרלוונטיות לענייננו הן כי הנתבעת לא ידעה ולא הייתה חייבת לדעת על קיום התובע (ר' סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע); יחסים שהטילו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום (ר' סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע) וכאשר הפרסום היה ביקורת על יצירה אמנותית שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי (ר' סעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע).
ביחס להגנת תום הלב, חלה החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה אם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק והפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין – פעל הנתבע בתום לב. חזקה זו תחול, כל עוד לא הוכיח התובע היפוכו של דבר, המנוי בסעיף 16(ב) לחוק, הבא לידי ביטוי בזדון בפרסום שנעשה במטרה להזיק ולהשמיץ (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ [פורסם בנבו] (1989)).
כדי לבחון האם הנתבע פעל בתום לב, קרי, אם נקט באמצעים סבירים על מנת לבדוק את אמיתות הפרסום ובמידת זהירות בפרסומו, נבחנים מעשיו טרם הפרסום הפוגעני. נבחנת אף הסבירות שבפרסום ומידת אמונתו של הנתבע באמיתותו.
בעניין זה, קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי הפרסום נעשה בהתאם לחובתה המוסרית לפעול באופן מיידי, על מנת להפסיק התעללות חשודה בבעלי חיים, למנוע פגיעה עתידית בבעלי חיים, לחנך את הציבור בנושא, להעלות את מודעותו ולהזהיר מפני פעולות המנוגדות לחוק.
נוכח המסקנה בדבר אופיו של הפרסום כפרסום חירום, דחוף וחיוני, גם אם הסתבר כי לא היה בו ממש, הנתבעת נקטה באמצעי זהירים סבירים כדי למנוע פגיעה מעבר לנדרש באמצעות אי פרסום שמו של החשוד.
לפיכך, נפסק כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" הנתבעת נתפסת כמי שפעלה בתום הלב לפי הוראת סעיף 15 לחוק ועומדת לה גם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק בתנאי שתעמוד בשלב השני – כינון איזו מההגנות הנטענות לפי סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
