דיני ראיות באינטרנט דיני הראיות בעולם הרשת

דיני הראיות נועדו להוות מסננת לראיות שאינן מהימנות או שאינן נחוצות להליך המשפטי. אם יעדם המרכזי של דיני הראיות הוא גילוי האמת, הרי שהם צריכים להציב לעצמם דרישה כפולה: ראשית, שראיות שאינן מהימנות תידחנה, ושנית, שהדלת לא תיסגר בפני ראיות מהימנות[i]. בנוסף, אל לדיני הראיות להוסיף עלויות מיותרות על הצדדים[ii].

עידן האינטרנט והתקשורת מעמיד את דיני הראיות הקלאסיים בסימן שאלה, שכן ספק אם דיני הראיות הקלאסיים יכולים לעמוד בדרישה הכפולה האמורה, שכן אין הם מסננים סינון ראוי, אלא מסננים ראיות מהימנות. גישה זו, נתמכת תחת טיעוניו המפורטים של קוזלובסקי[iii], המצטט את שופט בית המשפט העליון של ארה"ב Justice Swayne:

"While Courts, in the administration of the law of evidence, should be careful not to open the door for falsehood, they should be equally careful not to shut out truth. They should not encumber the law with rules which will involve labor and expense to the parties, and delay the progress of the remedy – itself a serious evil – without giving additional safeguard to the interests of justice." (Justice Swayne, in re Cliquot's champagne 70 U.S 114,141(1865)).

גישה זו נתמכת תחת הרציונל של כלל הראיה הטובה ביותר. למשל, בפסיקה בארה"ב, בהקשר לתמציתם של מסמכים מרובים, פותח חריג שלפיו, תמצית שכזו ניתן להגישה כראיה ובלבד שהמסמכים המקוריים קבילים וזמינים לעין הצד שכנגד[iv]. אך בעולם הדיגיטאלי, קיים קושי רציני ואולי אף בלתי אפשרי להציג מסמכי או קבצי מקור. מצב זה, מחליש את קבילות פלטי המחשב ואת קבציו כראיה, ומעמיד אותם במדרגה ראייתית "נחותה" של "ראיה משנית". בעיה זו מוכרת בבתי המשפט בישראל וכאקט קודם לחקיקה, החל בית המשפט בחקיקה שיפוטית בנושא. ראה דברי השופטת דליה דורנר בפס"ד רובינשטיין נ' עין טל[v], הקובעים כי ריכוז נתונים דיגיטאלי יכול שיבוא במקום מסירת מסמכי המקור לצד שכנגד – "לדרך זו, של שימוש במסמכים אלקטרוניים, יתרונות על-פני שימוש במסמכים המקוריים לבדם… בין היתרונות ניתן למנות חסכון בעלויות, ייעול ההליך, העלאת רמת הדיוק, פשטות האחזור, נוחות הסקת המסקנות ועוד, לפי נסיבות העניין… על כן, ההיעזרות באמצעים הטכנולוגים בכלל, ובמסמכים אלקטרוניים בפרט היא רצויה ומבורכת".

דוגמה נוספת לבעיית התאקלמות של העולם הווירטואלי בתוך דיני הראיות, היא הכלל האוסר על עדות מפי השמועה. כלל זה הינו כלל מרכזי בדיני הראיות ובמסגרתו נשללת קבילותה של כל ראיה שאינה מקורית, יהא זה עד המעיד על מה ששמע מפי אחר או עד המעיד על דברים שקרא ושנכתבו ע"י אדם אחר[vi]. ביסוד נימוקיו של כלל זה, עומדת הטענה, כי הכלל נועד לקרב את השופט, ככל האפשר, לנושא הראיה, ולמנוע את התיווך, העלול לשמש מקור לטעויות בתום לב או להטעיות בזדון. ההנמקה העיקרית היא, כידוע, חוסר האפשרות לחקור חקירה שכנגד את בעל האימרה המקורי. חקירה זו היא גם האמצעי החשוב ביותר לגילוי ליקויים באחת משלוש התכונות היסודיות הנדרשות אצל כל עד: כושרו לקלוט פרטי אירוע, כושרו לזכור אותם פרטים, וכושרו למסור לבית המשפט את אשר קלט וזכר[vii].

כמובן, שפלטי מחשב וקבצי מחשב על פי הגישה המקובלת, מוצגים כראיה לאימרה שנאמרה מחוץ לבית המשפט, ולפיכך, מהווים עדות מפי שמועה, וזאת אף אם עורך הפלט מעיד בפני בי המשפט, אך אינו מעיד על דבר אמיתות תוכנו של הפלט[viii]. גישה דומה, אנו מוצאים גם בעניין קבילות של מידע מהאינטרנט ודואר אלקטרוני. עמדת בימה"ש הנחרצת בפס"ד Teddy v. Johnny's[ix], ראתה במידע מסוג זה כעדות מפי שמועה.

את החשש של בתי המשפט מן הראיות הדיגיטאליות, ניתן להמחיש ע"י הסיפור הבא המוצג במאמרו של קוזלובסקי[x]:

"מעשה בדואר אלקטרוני ובתביעה בגין פיטורין שלא כדין. עובדת פוטרה מעבודתה והגישה תביעה לבית-המשפט המוסמך בארצות-הברית בעילה של פיטורין שלא-כדין. לטענתה, מכתב הפיטורין הונח על שולחנה לאחר שדחתה הפצרות מיניות חוזרות ונשנות מצד אחד ממנהלי החברה. במהלך הדיון בבית-המשפט ביקשה העובדת מבית-המשפט לחייב את המעביד להמציא לעיונה את כלל מסמכי הדואר האלקטרוני שהועברו בין מנהלי החברה בתקופת הזמן הסמוכה לפיטוריה. לאחר עיון קצר במסמכים הציגה העובדת ראיה שנדמתה, ממבט ראשון, כקלף מנצח: תכתובת דואר-אלקטרוני שהועברה בין מנכ"ל החברה למנהל שלחיזוריו, לטענתה, לא נעתרה, בזו הלשון: "העובדת X פוטרה כבקשתך". למרות הכחשותיו הנמרצות של אותו מנהל, הביע בית-משפט דעתו בזכות התביעה, אך הקנה לחברה, לבקשתה, שהות להפריך את הראיה. בשלב זה נשכרו מומחי מחשבים שבחנו את קבצי הגישה למערכת של החברה. מומחים אלה גילו כי הודעת הדואר האלקטרוני האמורה נשלחה למערכת הדואר האלקטרוני על דרך של התחברות מרחוק למחשבי החברה באמצעות שם המשתמש והסיסמא של אותו מנהל. בדיקה נוספת שנערכה לאיתור מספר הטלפון ממנו בוצעה ההתחברות גילתה עד מהרה כי ההודעה נשלחה מבית מגוריה של העובדת. לאחר חקירה קצרה הודתה העובדת כי חדרה ללא הרשאה למערכת המחשב של החברה באמצעות שם משתמש וסיסמא שזכורים לה מתקופת עבודתה ושלחה את הודעת הדואר האלקטרוני ה"מפלילה". למותר יהא לציין שתביעתה בגין פיטורין שלא כדין נדחתה".

דוגמא זו מלמדת אותנו, דומני, לא רק על חשיבותו של דואר אלקטרוני בהתדיינויות משפטיות, אלא גם על הבעייתיות הכרוכה בהצגתו כראיה. לפיכך, נכון יהא לומר כי בתחום דיני הראיות יש צורך בשינוי שיאפשר קליטה יעילה וצודקת של הראיות הדיגיטאליות, לתוך דיני הראיות הקלאסיים, אך מסופקני אם קליטה זו, ראוי לה שתרד לשורשיהם של דיני הראיות הקיימים ותהרוס אותם בתהליך רבולוציוני. ראוי שהתהליך יהיה תהליך אבולוציוני, העוסק בהכרת המאפיינים הן לשלילה והן לחיוב של הראיות הדיגיטאליות.

[1] Stein, A. (1996). The Refoundation of Evidence Law. Canadian Journal of Law, 9, p. 279.

[2] Posner, R.A. (1999). An Economic Approach to the Law of Evidence. Stanford L. Rev. 51. p. 1477.

[3] קוזלובסקי, נ. (2000). המחשב וההליך המשפטי: ראיות אלקטרוניות וסדרי דין. ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, 298.

[4]  Kajala v. Noble (1982) 75 Cr. App. R. 149, 152.

[5] רע"א 2450/01 רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ ואח'.

[6] קדמי, י. (1999). על הראיות. חלק ראשון. הוצאת דיונון. 405 – 420.

[7] הרנון, א. (1983). "היש מקום למהפכה בדיני הראיות?" משפטים, יב. 575, 586.

[8] קוזלובסקי, נ. (2000). המחשב וההליך המשפטי: ראיות אלקטרוניות וסדרי דין. ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, 163.

[9]  Teddy St. Clair v. Johnny's Oyster & Shrimp, Inc. 76 F, Supp. 2d 773 (S.D Tex, 1999.

[10] קוזלובסקי, נ. (2002). שימוש במסמכי דואר אלקטרוני כראיה בהתדיינות משפטית.