הליך שנדון בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופטת כרמית בן אליעזר. ביום 17.08.22 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– התובעים: 1. פלאש 90 בע"מ 2. נתי שוחט. התובעים יוצגו על ידי עורכי הדין דור נחמן ומתן שוק.
– הנתבעת: דנה נתניה הילמן. הנתבעת יוצגה על ידי עורך הדין אריאל דובינסקי.
העובדות: התובעת 1, סוכנות צילום, הגישה תביעה נגד הנתבעת, בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונה שצילם התובע 2, אשר הנציחה איש משטרה האוחז בידו את גופתה של הילדה הודיה קדם ז"ל שנרצחה בידי אביה.
התובעים טענו כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה בפודקאסט באתר האינטרנט אותו מפעילה כעסק, ללא קבלת רשות מהתובעים או מי מהן וללא מתן קרדיט לתובע.
התובעים ביקשו פיצוי בסך של 80,000 ש"ח.
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה והעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לחובת הנתבעת על סך של 4,000 ₪ לטובת התובעת 1 בגין הפגיעה בזכות היוצרים, ו-6,000 ₪ לטובת התובע 2 בגין הפגיעה בזכות המוסרית. כמו כן חייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שהוציאה בפועל (בגין אגרה והוצאות איתור הנתבעת כפי שיוכחו) ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הגנת שימוש הוגן
הנתבעת טענה כי מדובר ב"שימוש הוגן".
על פי לסעיף 19(א) לחוק זכות יוצרים, שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. על פי סעיף 19(ב), על מנת לבחון את הוגנות השימוש יישקלו, בין היתר, מטרת השימוש ואופיו, אופי היצירה בה נעשה השימוש, היקף השימוש, השפעתו על ערך היצירה, ועוד.
על פי ההלכה הפסוקה, דוקטרינת השימוש ההוגן משמשת נקודת איזון בין התכליות השונות העומדות בבסיס דיני זכויות היוצרים – שעיקרן ברצון לעודד יצירה באמצעות תמריץ להפקת יצירות חדשות, לצד הרצון להעשיר את המרחב הציבורי במגוון של יצירות. דוקטרינת השימוש ההוגן מאפשרת שימוש ביצירות, גם אם יש בו הפרת זכות יוצרים, למטרות ובנסיבות שבהן נתפסים השימושים כרצויים מבחינה חברתית.
בית המשפט הסביר כי בחינת השימוש שעשתה הנתבעת בתמונה לאור תכליות אלו, מוביל למסקנה כי אין מקום להכיר בשימוש שעשתה בתמונה כשימוש הוגן, וזאת בעיקר בשל העובדה שנמנעה ממן קרדיט לתובע.
הנתבעת היא בעלת תואר שני בקרימינולוגיה, אשר הקימה אתר בשם "עבר פלילי" המשמש אותה כפלטפורמה לפודקאסט שהיא מפיקה, שהינו פודקאסט דוקומנטרי מסוגת "פשע אמיתי", המביא בפני קהל מאזיניו ניתוח קרימינולוגי של אירועים פליליים מהעבר. הנתבעת טענה כי הפודקאסט אף מונגש ללקויי שמיעה. בגין עשייתה בפודקאסט, זכתה הנתבעת בשנת 2020 בפרס על שם גילי בן עמי לעשייה התחום נפגעי עבירה מטעם האגודה הישראלית לויקטימולוגיה בקריה האקדמית אונו.
בית המשפט הסביר כי בנסיבות אלו, ניתן בהחלט להניח, כי מטרות הפודקאסט שמפיקה הנתבעת באות בגדרי המטרות המנויות בסעיף 19 לחוק. אלא, שלא די בכך, שכן על פי הדין, על מנת ששימוש ייחשב כשימוש הוגן, אין די בכך שהגוף שעושה את השימוש יהיה גוף שפועל למטרות במנויות בחוק, אלא שעצם השימוש ביצירה נעשה לצורך אותן מטרות ונחוץ להגשמתן.
כמו כן, בהלכה הפסוקה נקבע כי ככלל, אין לומר ששימוש מהווה שימוש הוגן כאשר הוא אינו מעניק קרדיט ליוצר ואינו מאזכר כלל את שמו.
בית המשפט הסבי כי גם בעניין זה, העובדה שהפודקאסט שמופק על ידי הנתבעת משמש לתכלית חברתית חשובה, אין משמעותה כי ניתן להכשיר הפרה של זכויות יוצרים במסגרת הפודקאסט, ובפרט כאשר השימוש ביצירות נעשה תוך הפרת הזכות המוסרית, ואינו נדרש במישרין לצורך השגת התכליות החברתיות הנדונות.
לאור האמור, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי מדובר בשימוש הוגן המותר על פי החוק.
הגנת זוטי דברים
בית המשפט גם לא קיבל את טענת הנתבעת כי מדובר בהפרה שהיא בגדר דבר של מה בכך או זוטי דברים אשר אין מקום להטיל אחריות בגינם. תכליותיהם של דיני זכויות היוצרים ומטרות הפיצויים הנפסקים במסגרתם מכתיבות פרשנות מצמצמת לשימושים שייחשבו כ"זוטי דברים". כאמור, החוק מכיר במספר שימושים המוגדרים כשימושים מותרים, בהתחשב, בין היתר, בהיקף השימוש שנעשה ביצירה. בכלל זאת, סעיף 2 לחוק קובע כי שימוש אגבי ביצירה, כמשמעותו בסעיף, הוא שימוש מותר. בית המשפט הסביר כי שימוש ביצירה תוך הפרת זכות יוצרים אינו כרוך בפגיעה דרמטית וניכרת לעין בזכות הכלכלית או המוסרית של בעל היצירה, אך החשיבות שמעניק החוק לזכות היוצרים, לצד מתן הגנה על שימושים מצומצמים בהיקפם או בנסיבותיהם בהתחשב במטרותיהם לתכליות החברתיות, מחייבים את המסקנה כי לא בנקל ייטה בית המשפט לקבוע כי שימוש העולה כדי הפרת זכות יוצרים ואינו בא בגדרי אחד או יותר מהשימושים המותרים מהווה דבר של מה בכך באופן המצדיק לפטור את המפר מאחריותו להפרה.
בעניין זה, מדובר בשימוש בתמונה, שהזכויות בה שייכות לתובעים, שעיקר עיסוקם ופרנסתם ממכירת זכויות שימוש בתמונות, ללא קבלת רשות וללא מתן קרדיט ליוצר. בנסיבות אלו, נקודת המוצא היא כי זכויות התובעים נפגעו במידה כזו או אחרת גם אם השימוש היה מצומצם, וכי ההגנה על התכליות העומדות בבסיס דיני זכויות היוצרים מחייבת פסיקת פיצוי.
לפיכך, בית המשפט קבע כי למרות שאת היקף השימוש שנעשה ביצירה ונסיבות ההפרה ניתן ונכון יהיה להביא בחשבון בקביעת גופה הפיצוי שייפסק לחובת הנתבעת, אלו לא מצדיקים פטור מאחריות כדבר של מה בכך.
בית המשפט הסביר כי מטעמים אלו, אין מקום לקבל את טענת הנתבעת, כאילו התובע אינו זכאי ששמו ייקרא על היציאה בשל גודל והיקף השימוש שנעשה בה. ניתן לטעון כי היקף הקרדיט (במובן של גודל גופן האותיות) יהיה בהתאם לגודל התמונה, אך אין מקום לטענה כי בנסיבות אלו נשללת לחלוטין זכותו המוסרית של התובע לציון שמו כיוצר.
בית המשפט הגיע למסקנה כי השימוש שעשתה הנתבעת בתמונה מהווה הפרת זכות היוצרים של התובעת וזכותו המוסרית של התובע.
סייג לתחולת הפיצוי הסטטוטורי
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים מסדיר את סמכותו של בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪.
סעיף 56א לחוק קובע סייגים לתחולת סעיף 56, כלומר מקרים שבהם בית המשפט לא יהיה רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק.
הסעיפים הקטנים הבאים של סעיף 56א מסייגים את תחולת סעיף 56א(א) על גופים ציבוריים, כך שהסמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק חלה לגבי הפרות שבוצעו על ידיהם (סעיף קטן (ב)); ומרחיבים את תחולת הסייג על שימוש שנעשה על ידי מוסדות חינוך, ספריות, ארכיונים ומוסדות נוספים, ובלבד שהשימוש נעשה במסגרת פעילותם הרגילה, למימוש מטרותיהם ולא למטרה מסחרית (סעיף קטן (ג)).
הצדדים היו חלוקים בשאלה האם השימוש שעשתה הנתבעת בתמונה חוסה תחת סעיף 56א לחוק, ולכן חל לגביו הסייג שאינו מאפשר פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.
בית המשפט הסביר כי גם אם אין תחולה לסעיף 56א לחוק כך שבית המשפט אינו מוסמך לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין נזק, לרבות נזק לא ממוני, ככל שהוכח. הנזקים הנגרמים לבעל הזכויות כתוצאה מהפרת זכות יוצרים, ובעיקר לגבי הזכות המוסרית, הם פעמים רבות לא ממוניים, שקיים קושי אינהרנטי בכימותם ולא ניתן להביא ראיות מדויקות, אלא ששיעורם והיקף הפיצוי בגינם מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר ככלל יודרך על ידי אמות מידה ושיקולים הדומים לאלו המדריכים אותו בפסיקת הפיצוי הסטטוטורי מכוח סעיף 56 לחוק.
בית המשפט קבע כי סעיף 56א לחוק אינו חל בעניין זה ולכן בית המשפט מוסמך לפסוק גם פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 56 לחוק.
בית המשפט הסביר כי תכליתו של הסייג לתחולת הפיצוי הסטטוטורי, הינה להימנע מהרתעת יתר ולהגן על משתמשי הקצה הצורכים תכנים באינטרנט בתום לב, אך הוא לא בא למנוע או להקטין את זכותו של בעל הזכויות לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, לרבות נזק לא ממוני.
בעניין זה, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם מתקיים התנאי לסייג הקבוע בסעיף 56א(א)(3)(א), כלומר האם הפרת הזכות לא היתה למטרה מסחרית. בית המשפט קבע כי רק שימוש שלא למטרה מסחרית יוכל לבוא בגדרי הסעיף המסייג את תחולת הפיצוי הסטטוטורי. דברים אלו עולים בקנה אחד עם החלופות האחרות של הסייג, שעניינן במוסדות חינוך ותרבות העושים שימוש ביצירות לפעילותם הרגילה ולא למטרה מסחרית, וכן בעמותות שהמחזור הכספי שלהן אינו גדול.
התובעת טענה כי מאחר שהנתבעת הצהירה כי אין מחלוקת על העובדות, גם אין מחלוקת על כך שהנתבעת מנהלת עסק כמפורט בתביעה, כלומר, פועלת למטרה מסחרית. התובעת טענה כי בעולם המודרני, ובייחוד במרחבי האינטרנט, שאלת מסחריות השימוש צריכה להיבחן לא רק באספקלריה של קיומו של רווח ישיר, אלא גם של המוניטין שצברה הנתבעת ומיצובה ככלי תקשורת מוביל בתחומו. התובעת טענה כי הנתבעת פונה לקבלת תרומות מקהל מאזיניה, כי קיימת אפשרות לפרסומות גלויות וסמויות, וכי הפודקאסט הוא נכס סחיר שאפשר למכור, כאשר רווחים אלו תלויים גם במידת הפופולריות של הפודקאסט.
לעומת זאת, הנתבעת טענה כי פעילותה בפודקאסט היא פעילות התנדבותית וולונטרית הנעשית במימון עצמי, תוך השקעה רבה, למען הציבור. הנתבעת טענה כי היא קיבלה לכל היותר מאות שקלים כתרומה, באופן שאינו מכסה את הוצאותיה. היא טענה כי הפודקאסט נועד להעלאת המודעות וקידום מטרות חברתיות חשובות, ותכניו מועמדים לרשות הציבור ללא כל עלות. לכן, הנתבעת טענה כי לא מדובר בשימוש למטרה מסחרית ויש תחולה לסעיף 56א בעניין זה.
בית המשפט הסביר כי בבחינה מתי ייחשב שימוש כשימוש שאינו מסחרי לצרכי החלתו של סעיף 56א, ניתן להיעזר בפסיקה שדנה בפרשנות תיבה זו או תיבות דומות לה, בהקשרים אחרים של שימוש בזכויות יוצרים.
כך למשל, בהקשר של הגנת השימוש ההוגן הקבוע בסעיף 19 לחוק, נקבע כי אחד השיקולים המרכזיים הנבחנים על מנת להכריע בשאלת הוגנות השימוש הוא מטרת השימוש ואופיו (סעיף 19(ב)(1) לחוק). שיקול זה פורש בפסיקה ככולל שני פרמטרים עיקריים: האופי המסחרי של השימוש להבדיל משימוש שלא למטרות רווח; ותרומתו של השימוש לקידום ערכים חשובים בחברה (רע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251 (1993)). בעניין ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני (פורסם בנבו, 13.5.2012) נבחנה השאלה האם מתן אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בטכנולוגיית סטרימינג ללא תשלום חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן. בית המשפט העליון ציין כי "קיים ספק בדבר 'מטרת השימוש ואופיו' (כלשון סעיף 19(ב)(1)), ובעיקר באשר לשאלה אם מדובר בשימוש מסחרי לפי הנטען, פלוני מרוויח מקיומן של פרסומות… ואף קורא לקהל הצופים לתרום לאתר על מנת להמשיך ולקיים את פעילותו על פניו, אתר אשר מרוויח מפרסום באופן האמור, עשוי להיחשב כבעל תכלית מסחרית".
בית המשפט הסביר כי דברים אלו יפים גם לעניין זה. אם בהנחה שהנתבעת אינה גובה דמי שימוש עבור האזנה לפרקי הפודקאסט ואינה מפיקה רווח כספי ישיר מהפעלת האתר, אין בכל כדי לשלול את התכלית המסחרית של האתר. גם אם הפודקאסט שמפעילה הנתבעת הוא בעל חשיבות ומשרת תכליות רצויות, ובית המשפט לא טוען אחרת, אין חולק כי מדובר ביוזמה פרטית של הנתבעת, המנהלת אותו כעסק, ולא המסגרת אקדמית כזו או אחרת. אין חולק כי הנתבעת מזמינה את המאזינים לפודקאסט לתרום למימון פעילותו, היא מפיקה תועלת מהפעלתו, הדמות המוניטין שהיא צוברת והפרסים בהם זכתה, ואף כי לא מן הנמנע כי עשתה או תעשה שימוש אף בתוכן פרסומי לצורך מימונו. בית המשפט העיר כי הנקודה האחרונה לא התבררה לפניו מבחינה עובדתית, אך מכיוון שמדובר בסייג לתחולה שהנטל להוכיח את התקיימות תנאיו מוטל על הנתבעת, וכי מדובר במידע שהוא בידיעתה הבלעדית, נראה כי הדבר פועל לחובתה.
בית המשפט קבע כי אין מדובר בשימוש שנעשה לא למטרות מסחריות, כדרישת סעיף 56א(א)(3)(א) לחוק, ולכן אין תחולה לסייג, ובית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 56 לחוק.
בית המשפט הבהיר כי גם אם מסקנתו היתה שונה, לא היה בכך כדי לשלול את סמכות בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הנזקים שהוכחו, לרבות נזק לא ממוני שנגרם לתובע, שהוא מטבעו, קשה לכימות והוכחה ומסור לשיקול דעתו של בית המשפט.
פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכות יוצרים
באשר לשאלת גובה הפיצוי, בית המשפט הסביר כי אף שדחה את טענות הנתבעת לתחולת הגנות או סייגים לפסיקת פיצוי סטטוטורי, אין ספק שלמאפייני השימוש שנעשה בתמונה יש משקל משמעותי בעניין גובה הפיצוי שייפסק, וזאת בהתאם לחוק.
ההיקף המצומצם של ההפרה (שימוש בתמונה אחת, בגודל מוקטן, על דרך הפנייה), משך הזמן בו בוצעה (ובפרט העובדה שהופסקה מיד לאחר פניית התובעים אל הנתבעת), חומרתה ומידת הנזק הממשי שנגרם לתובעים (אשר בית המשפט לא התרשם כי היא גבוהה, בהתחשב כך שמדובר בתמונה שצולמה לפני שנים, ושתיעדה אירוע היסטורי שתועד גם על ידי אחרים), והרווח המצומצם שצמח לנתבעת בשל ההפרה בנסיבות אלו (ושאינו רווח כספי ישיר) – כל אלה הינם שיקולים אשר על פי סעיף 56 לחוק משפיעים על גובה הפיצוי שייפסק לחובת הנתבעת, ומטים את הכף לטובת פסיקת פיצוי נמוך יחסית. כך, גם מאפייני פעילותה של הנתבעת, התורמים לקידום נושאים בעלי חשיבות חברתית וציבורית שיש לעודד, ותום ליבה.
בית המשפט מצא להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לחובת הנתבעת על סך של 4,000 ₪ לטובת התובעת בגין הפגיעה בזכות היוצרים, ו – 6,000 ₪ לטובת התובע בגין הפגיעה בזכות המוסרית.
