ההגנה על העיצוב החלה בבריטניה בשנת 1787 עם חקיקת חוק Calico Printers’ Act שנועד במקור להגן על עיצוב ועל הדפסה של מצעים ושל מוצרי כותנה. החוק התפתח במהלך השנים והרחיב את הגנתו גם על מוצרים פונקציונאליים וגם על מוצרים בעלי עיצוב דקורטיבי.

הגנה על עיצובים בתחום זכויות היוצרים

תחילה, העניק החוק הגנה מוגבלת הדומה לזכויות יוצרים לגורמים שעסקו באמנויות עיצוב והדפסת מצעים, כותנה ומוסלין. ההגנה הקנתה זכות בלעדית של הדפסה והדפסה חוזרת למשך חודשיים מיום פרסומו הראשון של המוצר. בשנת 1794 הוארכה ההגנה לתקופה של שלושה חודשים מיום הפרסום.

החל בשנת 1839 התקבלו בבריטניה שורה של חוקים אשר הרחיבו את גבולות ההגנה על העיצוב התעשייתי. חוק Copyright, Designs and Patents Act (1988) שנחקק באותה שנה, הרחיב את ההגנה הניתנת לעיצוב ולהדפסת בדים באופן משמעותי על ידי הרחבת ההגנה לסוגים נוספים של בדים, ויצר את הבסיס להגנה על עיצוב תעשייתי של מוצרים שאינם קשורים דווקא לטקסטיל.

שינוי נוסף מעניין שהביא עמו החוק מ-1839 הוא מערכת רישום מוגדרת ומבוססת למוצרים שהתבקשה הגנה על עיצובם, שהופקדה בידי מועצת המסחר ואפשרה הגנה על עיצוב רק אם הוא נרשם בטרם פורסם.

בשנת 1842 נחקק חוק ה-Design Act שריכז את כל ההוראות והחוקים שהיו קיימים באותה עת ושהייתה להם השלכה לגבי עיצובים תעשייתיים. חוק זה הרחיב את הסעדים המשפטיים העומדים לרשותו של בעל זכות עיצוב רשום בגין הפרת העיצוב. החוק גם יצר לראשונה מערכת חלוקה בין סוגים של עיצובים בהתאם לחומרים שמהם עשויים החפצים ובהתאם לתכונותיהם.

בשנת 1843 תוקן החוק והורחבה הגנתו גם על עיצובים הכוללים מאפיינים פונקציונאליים.

בשנת 1875 הועברו למשרד הפטנטים הסמכויות והחובות של מועצת המסחר לרישום עיצובים.

נדידה של דיני העיצובים ממערכת דיני זכויות היוצרים אל מערכת דיני הפטנטים

הליך עיגונה ההדרגתי של זכות העיצוב במשפט הבריטי מצביע על נדידה של דיני העיצובים ממערכת דיני זכויות היוצרים אל מערכת דיני הפטנטים. תהליך הנדידה הושלם בתחילת המאה ה-20, והתבטא במספר דברי חקיקה שהתקבלו במשפט האנגלי ובמערכות המשפט שהתבססו על משפט זה.

כך, בין השאר, "פרסום קודם" של עיצוב תעשייתי או של אמצאה טכנולוגית בטרם הגשת בקשה לרישומם, ייחשב לסיבה מספקת לאי-כשירות העיצוב לרישום בשל חשיפת העיצוב או האמצאה לציבור בלתי מסוים, או בעגה המקצועית – ל"נחלת הכלל", ובכך ניתן אישור משתמע לכל מעצב או ממציא אחר להעתיק או לקבל השראה מהעיצוב או האמצאה שלא הוגשו לרישום.

זליגה זו של דיני העיצובים אל תחום הפטנטים, השפיעה במידה רבה על המטרות ועל התכליות של מערכת דינים זו, כמו גם על עקרונותיה ועל יסודותיה. מטרת דיני העיצובים היא בפיתוח תמריצים למעצבים וליצרנים ליצור ולעצב מוצרים חדשים, מקוריים וחדשים, ולמנוע מצב שבו תחום העיצוב התעשייתי יקפא על שמריו, ממש כפי שמהות דיני הפטנטים היא ליצור אמנה חברתית בין הממציא למדינה שלפיה המדינה מעניקה תמריץ של מונופול מוגבל בזמן לנצל את האמצאה או את העיצוב של הפרטים.

הגנה נפרדת של דיני העיצובים והמדגמים

בשנת 1949 דיני העיצובים בבריטניה הופרדו לחלוטין מדיני הפטנטים על ידי חקיקת חוק Registered Design Act. החוק תוקן בשנת 1968 ושונה שוב בשנת 1988 במסגרת חקיקת ה-Copyright, Designs and Patents Act (או בקצרה ה-CDPA) המאגד תחתיו את הוראות החוק ואת הפרוצדורה בנוגע למספר ענפים בעץ הקניין הרוחני. השינוי המשמעותי האחרון של ה-CDPA היה בשנת 2001 במסגרת קליטת הוראות דירקטיבת העיצובים האירופית (להלן: "הדירקטיבה האירופית").

הדירקטיבה האירופית הקנתה לבעלים של עיצוב רשום זכות בלעדית למנוע מאחרים לעשות שימוש בעיצוב; זכות שסויגה ביחס לגורמים פרטיים ובלתי מסחריים. נוסף על כך, תקופת ההגנה הוארכה למשך של 25 שנה.

ההיסטוריה של החוק בישראל ביחס להגנה על עיצובים ומדגמים

בישראל, ההגנה על עיצובים מבוססת באופן כמעט בלעדי על המשפט האנגלי, וראשיתה בפקודת הפטנטים והמדגמים 1924. ואולם בעוד המשפט האנגלי הלך והתפתח במרוצת השנים, וכיום אף אימץ את עיקרי הדירקטיבה האירופית, ישראל נותרה עם הפקודה הארכאית משנת 1924.

נוסח פקודת הפטנטים והמדגמים פורסם בשנת 1924, אך הפקודה נכנסה לתוקף הלכה למעשה, ביום 1 בינואר 1925. הנוסח המחייב של הפקודה הוא נוסחה האנגלי הקרוי: Patents and Designs Ordinance. עד היום, יותר משמונים שנים לאחר כניסתה לתוקף, "…הניבה הפקודה אך מעט הלכות, זעיר-שם זעיר-שם, ובין הלכה להלכה מרחבים של שממה וצייה. בשנת 1967 קרע חוק הפטנטים מן הפקודה את נושא הפטנטים (סעיף 195 לחוק הפטנטים) ונותרו המדגמים לבדד".

בשנת 1999, הוצעה הצעת חוק המדגמים, התשנ"ט-1999, ששמה לה למטרה לעגן בחוק התואם את ההתפתחויות המקומיות והעולמיות בדיני העיצובים. הצעת החוק אושרה על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה ביום 24.8.1999.

הצעת חוק זו אמורה הייתה ליישם עקרונות חדשים ומודרניים התואמים את התפתחות הדינים בעידן הגלובליזציה, שבו עולם העיצוב התעשייתי המודרני התקדם משמעותית עד כדי מטמורפוזה משפטית מוחלטת מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. כך לדוגמה, הצעת החוק העלתה את האפשרות שלפיה הגדרת המונח "מדגם" תכלול גם עיצובים הנגזרים מהפונקציונאליות שהמוצר בא למלא, ולא רק עיצוב אסתטי-אורנמנטאלי.

הצעת החוק מעולם לא הבשילה לכדי דבר חקיקה, ובינואר 2013, פורסם תזכיר חוק המדגמים, התשע"ג-2013 (להלן: "תזכיר חוק המדגמים").

בשנת 2015 התזכיר הבשיל לכדי הצעת חוק העיצובים, התשע"ה-2015 ולאחר דיונים נרחבים בוועדת הכלכלה של הכנסת אושרה הטיוטה הסופית על ידי כנסת ישראל ביולי 2017 אשר נכנסה לתוקף ב 7 אוגוסט 2018 – חוק העיצובים, תשע"ז-2017.

לחוק העיצובים מטרה כפולה:

ראשית, חוק העיצובים מבקש להתאים את דיני העיצובים בישראל לדינים המקבילים שהתפתחו ברחבי העולם בעשרות השנים שחלפו מאז חקיקת פקודת המדגמים. התפתחויות אלה מעוררות את הצורך בשינוי כולל של מערכת הדינים הקיימת בישראל, והחלפתה במערכת דינים חדשה ועדכנית יותר. מערכת הדינים בחוק החדש כוללת התייחסות להתפתחות הטכנולוגית בעידן המידע והאינטרנט. כך למשל, תוענק לראשונה הגנה לצלמיות ולתצוגות מסך. כמו כן, החידוש שהעיצוב המבוקש ייבחן באספקלריה עולמית ולא טריטוריאלית בלבד, ופרסומים קודמים לעיצוב שפורסמו ברשת האינטרנט יהיו עלולים להביא לפסילת העיצוב מרישום.

שנית, החוק מבקש ליישם את התפתחות פסיקת בתי המשפט בישראל, במיוחד את הלכת א.ש.י.ר, שביססה את מעמדו של עיצוב תעשייתי שלא נרשם כעיצוב מוגן ואת ההגנה עליו, ומעניקה הגנה גם ל"לעיצוב בלתי רשום".

כמהלך משלים לחוק העיצובים, ביום 22.1.2019 פורסמו ברשומות ונכנסו לתוקף תקנות העיצובים, התשע"ט–2019, אשר הותקנו בהתאם להוראת סעיף 112 לחוק העיצובים המסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות שנועדו לקבוע את הפרטים ביישומו של חוק העיצובים. כפי שמוסבר בדברי ההסבר לתקנות אלו, חלק מההסדרים אשר מופיעים בתקנות העיצובים נשאבו מתקנות הפטנטים זאת בכדי ליצור הסדרים דומים בתחומים השונים אשר נמצאים תחת סמכותה של רשות הפטנטים.

(יונתן דרורי ויותם וירז'נסקי אורלנד "דיני עיצובים ומדגמים", הוצאת פרלשטיין גינוסר (2019), עמ' 6-11)

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?