במאמר קצר זה אנו נסקור את תרופת הפיצוי ללא הוכחת נזק (פיצוי סטטוטורי) בדיני הקניין הרוחני, אנו נסביר את הרציונל שעומד מאחורי סוג פיצוי זה דווקא בדיני הקניין הרוחני, אנו נסביר מדוע פיצוי זה מהווה כלי הרתעתי, אנו נסביר במה הוא שונה מהפיצוי הקבוע בדיני הנזיקין ולבסוף, אנו נציע דברי ביקורת על פיצוי ללא הוכחת נזק בתחום הקניין הרוחני.

מטרת הכלי של פיצוי ללא הוכחת נזק בדיני הקניין הרוחני

בכל תחומי הקניין הרוחני, בין בחוק זכות יוצרים (סעיף 56) או בחוק העיצובים (סעיף 75) ובין בפסיקה לעניין פטנטים (פרשת טויטופלסט נ' תביג), מדגמים (פרשת רונית דגלי אומות) וסימני מסחר (פרשת GEWISS), הוכר הסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק כסעד לגיטימי ומרכזי.

כלי זה של פיצוי סטטוטורי שהתווסף לחוק בישראל בשנות ה 80 של המאה ה 20, הוא כלי חריג ששאב השראה מהתיקון שהתבצע בשנות ה 70 לחוק זכויות יוצרים בארה"ב.

לצד ישראל וארה"ב רק מדינות מועטות בעולם אימצו מנגנון של פיצוי ללא הוכחת נזק במסגרת דיני הקניין הרוחני.

הצורך בסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק בדיני הקניין הרוחני נבע בראש ובראשונה, מהקושי המיוחד בהוכחת הנזק בגין הפגיעה בקניין רוחני.

בהמשך, התווסף נימוק נוסף והוא הצורך בהרתעה ובענישה, לנוכח קלותו היחסית של הגזל בתחומים אלה, והקושי באיתור מעוולים (ראו גם פרופ' מ' דויטש בספרו: עוולות מסחריות יסודות מסחר (2002)).

בנושא זה הרחיב השופט יצחק עמית בעניין אבנרי נ' הכנסת וקבע כי ניתן להצביע על שני טעמים עקרוניים המצדיקים פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק: היעדר יכולת להוכיח במדוייק את גובה הנזק שנגרם עקב העוולה והרצון להרתיע מעוולים בכוח. המחוקק הישראלי מאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מקום בו הנזק טבוע בעוולה או במעשה הפוגע, וההסתברות להתקיימות שני התנאים דלעיל גבוהה.

יובהר כי כאשר המחוקק הוסיף את כלי הפיצוי הסטטוטורי (בשנות ה 80), כוונתו המקורית הייתה להתמודד עם הקושי הקיים בהוכחת הנזק (בכך שביטל את נטל ההוכחה והצורך בהבאת ראיות) ולא להוסיף מטרה הרתעתית או עונשית במסגרת חוק זכויות יוצרים (ראו לעניין זה את דברי ההסבר להצעת החוק).

פיצוי ללא הוכחת נזק ככלי הרתעתי

סעד הפיצוי ללא הוכחת נזק, מהווה בעיקרו כלי הרתעתי המשמש כיום להגנת בעלי הזכויות. בתי המשפט התוו גישה לפיה רק הידיעה כי אדם עשוי "לשלם" על פגיעה בקניין רוחני מחיר כבד בהרבה ממה שהיה משלם אילו הסדיר מראש רישיון לשימוש בזכות, יכולה לשמש כהרתעה יעילה מפני הפרת קניין רוחני.

בהעדר חשיפה לחובת תשלום פיצוי הרתעתי – החורג מהנזק שנגרם, תהפוך הפרת הקניין הרוחני לכדאית. הטעם לכך הינו שמי שמפר זכויות לא יסתכן לרוב אלא בתשלום בדיעבד של מחיר הרישיון, שהיה משלם מראש לו הסדיר רישיון, ומכיוון שמרבית הפרות הקניין הרוחני אינן מתגלות, הסיכוי שאכן ייאלץ לשלם "מחיר" זה אינו גבוה.

ראו למשל את דיברי השופט רמי אמיר בעניין אקו"ם נ' עמותת מכבי שקבע כי 'המחיר' של אכיפה של קניין רוחני שמוגבלת לפריט בודד, הוא 'מחיר' לא סביר, שמזמין ומעודד הפרה. לכן, אנו מוצאים בדיני הקניין הרוחני, אכיפה הרתעתית, שיעור הפיצוי בגבולות הללו נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, והוא צריך לבטא איזון נאות בין עקרונות הפיצוי הנזיקיים לבין המטרה ההרתעתית.

עיקרון זה הוא חריג לכלל לפיו פיצויים עונשיים בהליך אזרחי ייפסקו ככלל רק במקרים חריגים בלבד מתוך גישה לפיה הפיצויים העונשיים הינם "בן חורג" לדיני הנזיקין. הרציונאל של הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה על מנת להסדיר התנהגות. רציונאל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, והוא יוצדק רק במקרים חמורים במיוחד (ראו בעניין זה: ע"א 9656/03 עיזבון מרציאנו נ' זינגר (פורסם בנבו, 11.4.2005)).

פיצוי, עונש והשבה כמקשה אחת

המסלול לפיצוי ללא הוכחת נזק בתחום הקניין הרוחני כולל בחובו אלמנטים של פיצוי, אשר אינם קיימים כלל בתחשיב שמציע החישוב הממשי (במסגרת פסיקת פיצוי נזיקי רגיל) ובהם:

פיצוי הרתעתי ופיצוי בגין התעשרות הניתן ביחד עם הפיצוי בגין הנזק (קרי, לפי הפיצוי הממשי ניתן לקבל השבה או נזק ולפי הפיצוי הסטטוטורי ניתן לקבל השבה וגם נזק).

אומנם גם לפי המסלול לחישוב פיצוי ממשי (פיצוי נזיקי רגיל בגין הנזק שנגרם) ניתן, במקרים מסוימים, חריגים מאוד ומסויגים, לפסוק בנוסף לפיצוי שנועד להחזיר את המצב לקדמותו גם פיצוי הרתעתי אולם, התחשיב לפיצוי ללא הוכחת נזק בישראל קובע מרכיב זה באופן אינהרנטי, כחלק משיקולי בית המשפט בקביעת הפיצוי.

כך למשל אנו למדים מסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים או מסעיף 75(ב) לחוק העיצובים הקובעים כי בקביעת פיצויים ללא הוכחת נזק רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:

"(1) היקף ההפרה; (2) חומרת ההפרה; (3) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (4) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (5) מאפייני פעילותו של הנתבע; (6) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (7) תום לבו של הנתבע, בהתחשב בין השאר במגוון האפשרויות הקיים לעיצוב עיצובים ביחס למוצרים מהתחום שאליו משתייך המוצר נושא העיצוב."

קרי:

בעוד שהפיצוי הנזיקי נועד לשם "השבת המצב לקדמותו" וזאת בדרך של פיצוי על הנזק שנגרם בדיוק.

הפיצוי ללא הוכחת נזק כולל בתוכו גם רכיב של פיצוי על הנזק שגרם בדיוק וגם רכיב של השבה וגם רכיב של הרתעה או עונש.

על כן, כפי שקובע השופט י' דנציגר בעניין אבנרי נ' הכנסת:

"פיצויים ללא הוכחת נזק הם כלי "חריג", הסוטה מעקרונות בסיסיים של משפט אזרחי ומכיל מאפיינים של קנס עונשי".

סיכום וביקורת

ברבות השנים, בתי המשפט עשו שימוש בכלי הפיצוי הסטטוטורי בעיקר למטרות הרתעה וזאת ללא קשר לנזק הממשי שנגרם והמגמה המרכזית בפסיקת פיצויים סטטוטוריים כבר אינה להחזיר את המצב לקדמותו.

נראה כי כאשר המחוקק הוסיף את כלי הפיצוי הסטטוטורי, כוונתו הייתה להתמודד עם הקושי הקיים בהוכחת הנזק (בכך שביטל את נטל ההוכחה והצורך בהבאת ראיות) ולא לשנות את האיזון והמטרות העומדים בבסיס פסיקת הפיצוי במסגרת דיני זכויות היוצרים בפרט ובדיני הקניין הרוחני בכלל. משכך, כאשר משקל הכובד של המחוקק בתיקון הדין התבסס על ניסיון להתמודד עם קשיי ההוכחה, כל ניסיון לשנות את האיזון במשקל של מטרות הפיצוי ומתן משקל יתר לעקרונות הרתעה ועונש, בניסיון להצדיק החמרה וסטייה מהעקרונות הכלליים של דיני הקניין הרוחני, תוך חריגה מכוונת המחוקק, הינו ניסיון פסול.

ביקורת נוספת היא כי נראה שאין מקום להפיכת הכלי לפיצוי סטטוטורי לכלי הרתעתי בעיקרו, שכן בבסיס דיני הקניין הרוחני קיימים כלים אחרים העונים לדרישה זו והם הכלים הפליליים. בישראל ובמדינות רבות אחרות, הפרה של זכויות קניין רוחני בנסיבות מתאימות מהווה עבירה פלילית.

דיני הנזיקין המודרניים, כוללים כלים גמישים ומתאימים יותר לתחום הקניין הרוחני, המאפשרים את קביעת גובה הנזק, מאשר הכלים אשר היו קיימים ערב חיקוק סעיפי הפיצוי הסטטוטורי (בשנות ה 70 וה 80 של המאה ה-20). דוגמא לכך הינה הכרה במתן פיצוי בגין נזק לא ממוני: בעבר, בתי המשפט סרבו להכיר בנזק בלתי ממוני טהור (נזק אימננטי לנזק בקניין רוחני) כנזק בר-פיצוי (בעיקר בשל הקושי בהוכחת נזק זה) ואילו, כיום, הגישה התהפכה ובתי המשפט נוטים להכיר בנזק זה כנזק בר-פיצוי . דוגמה נוספת (בתחום הקניין הרוחני) לקביעת גובה הנזק, במצב בו לא ניתן להעריך את הנזק או את ההתעשרות, היא קביעת הנזק לפי החיסכון המשוער שחסך המפר וכיוצ"ב.

ביקורת נוספת, נוגעת לגובה הפיצוי ללא הוכחת נזק. המעבר מההסדר שהיה קיים בחוק זכות יוצרים הישן בישראל (פיצוי בין 10,000 ₪ עד 20,000 ₪) להסדר הקיים בחוק זכות יוצרים החדש וחוק העיצובים החדש (פיצוי בין 0 לבין 100,000 ₪) גרם להרחבת שיקול דעת בית המשפט בפסיקת פיצוי. מעבר זה אינו רצוי שכן בנסיבות בהן קיים קושי ממשי לחישוב נזק, מן הראוי היה להגביל למינימום ולמקסימום את שיקול הדעת של בית המשפט (בדומה לדין הישן ולדין בארה"ב), כדי להקטין את האפשרות של בית המשפט לטעות – שכן האפשרות לטעות במצב בו לא נדרשת הוכחת נזק ואין כל התחשבות בראיות הינה גדולה יותר.

(לפירוט נוסף ראו: יונתן דרורי "תרופות כספיות בהליכי קניין רוחני", הוצאת פרלשטיין גינוסר (2015), עמ' 31-38).

שאלה לגבי המאמר?




Have a question about the article?