הגנת עיצוב רשום על תצוגת מסך ואיקונים רישום עיצוב על תוכנה

אחד ההליכים המשפטים הגדולים ביותר שהתקיימו בתחום של העתקת תוכנה התנהל בין חברת אפל לחברת סמסונג, הליך מורכב שבסופו נפסקו לטובת אפל פיצויים בסך של כ-539 מיליון דולר. רבים אינם יודעים כי ההליך המשפטי שהתנהל בין שני ענקיות אלו התמקד בשאלה האם סמסונג העתיקה תצוגות מסך מוגנות של חברת אפל?

תצוגת מסך או ממשק משתמש גרפי (GUI – Graphical User Interface) ואיקונים מאפשרים למשתמשים ליצור אינטראקציה עם מכשירים אלקטרוניים שונים (כגון סמארטפונים, מחשבים וטאבלטים) באמצעות אלמנטים מעוצבים כגון אייקונים ותפריטים. רכיבים אלו הינם רכיבים מהותיים ומרכזיים בתוכנה ואשר יש בהם להשפיע רבות על ההצלחה מסחרית של תוכנה.

נשאלת השאלה האם אפשר להגן על רכיבים אלו מפני העתקה וכיצד ניתן להגן על רכיבים אלו מפני העתקה? התשובה לכך היא בדרך כלל: עיצוב רשום. כפי שנסביר בהמשך, בדרך כלל, הגנת זכויות יוצרים לא נותנת כל הגנה ביחס לתצוגת מסך או איקון וזאת מאחר וניתן לרשום אותם כעיצוב רשום (ס' 7 לחוק זכות יוצרים).

כפי שיוסבר להלן, שיטות משפט רבות מאפשרות הגנה על עיצוב ממשקי משתמש גרפיים ואיקונים באמצעות רישום עיצוב (מה שכונה בעבר "מדגם"). עיצוב רשום יכול להגן על התצוגה הגרפית וההיבטים החזותיים של המוצר (כגון לחצנים, תיבות דיאלוג ואייקונים).

במאמר זה נבחן מהו ממשק משתמש גרפי, כיצד התפתחו ממשקי המשתמש הגרפיים וכיצד ניתן להגן עליהם באמצעות רישום עיצוב. בנוסף נבחן את היתרונות והחסרונות של רישום עיצוב על ממשק משתמש גרפי ונבחן את פסק הדין בעניין Apple v. Samsung.

מהו ממשק משתמש גרפי?

ממשק משתמש גרפי הוא ממשק דיגיטלי שבו המשתמש מקיים אינטראקציה עם רכיבים גרפיים כגון סמלים, לחצנים ותפריטים. לפני פיתוחו של ממשקי המשתמש הגרפיים, משתמשים קיימו אינטראקציה עם מחשבים באמצעות Character User Interface (CUI). ב-CUI המשתמשים מקלידים פקודות טקסט באמצעות המקלדת כדי לבצע פעולות במכשיר. בשל כך, CUI היה נגיש רק למומחי IT ולמשתמשים מתקדמים ולא לקהל הרחב. בנוסף, CUI גם לא היה יעיל משום שהיה צורך לשנן ולהקליד פקודות בצורה נכונה בכל פעם.

לעומת ה-CUI, ממשקי משתמש גרפיים (GUI) עוזרים למשתמש לבצע פעולות בתוך המכשיר האלקטרוני ללא צורך בהקלדת פקודות או ידיעת הקידוד שמאחורי הפעולה. בממשקי משתמש גרפיים, אלמנטים חזותיים מייצגים פעולות שהמשתמשים יכולים לבצע, אובייקטים שהמשתמשים יכולים לתמרן ומידע אחר הרלוונטי למשתמשים.

מספר אלמנטים חזותיים נפוצים הם: סמן העכבר (אשר מזיז אלמנטים אחרים), לחצנים (עליהם ניתן ללחוץ על מנת להתחיל פעולה), אייקונים/ תמונות קטנות (המייצגים מידע או רכיבים אינטראקטיביים), תפריטים ופסי גלילה.

כאשר המשתמש יוזם אינטראקציה, ממשק המשתמש הגרפי בדרך כלל מגיב עם אות כלשהי כגון שינוי צבע או גודל באלמנט שנלחץ, צליל או אפקט אחר, ואז המערכת מבצעת את הפעולה המבוקשת.

התפתחותו של ממשק המשתמש הגרפי

ממשק המשתמש הגרפי הראשון פותח על ידי מעבדת המחקר Xerox Palo Alto. בשנת 1973  Xerox יצרה את ה- Alto– המחשב האישי הראשון שהכיל את ממשק המשתמש הגרפי הראשון. הרעיון שלו התבסס על חיקוי חווית שולחן העבודה של המשתמש בעולם האמיתי. מעין מטאפורה של קובץ ותיקייה המשמשת לארגון התוכן בצורה מובנית. ממשק המשתמש הגרפי הפך את שולחן העבודה הפיזי לשולחן וירטואלי שעליו ישנם אייקונים, תיקיות קבצים ופחי אשפה, הניתנים להצבה ולתמרון. Xerox לא הצליחה לשווק לציבור את ממשק המשתמש הגרפי Alto בעיקר בשל הבדלים בחזון בין מעבדת המחקר שלה לבין המטה התאגידי שלה בניו יורק.

בשנת 1979, Xerox העניקה לסטיב ג'ובס, שהיה שותף להקמת חברת אפל שלוש שנים קודם לכן, סיור במעבדת המחקר שלה והראתה לו את ממשק המשתמש הגרפי Alto. ג'ובס כל כך התרשם מממשק המשתמש הגרפי שהוא ביקש סיור לכל צוות המתכנתים שלו.

בשנת 1981, Xerox שחררה לציבור את ממשק המשתמש הראשון ששווק כמוצר צריכה לציבור הרחב –  Xerox Star 8010 Document Processor (Star). ה- Star היה שונה מעט מה-Alto. הוא היה רחוק מממשקי המשתמש הגרפיים הקיימים כיום אבל סימן שינוי מהממשקים מבוססי הטקסט הקודמים. הוא כלל תמונות, כפתורים וצבעים. עד כמה שהשחרור של ה-Star היה משמעותי, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי עבור Xerox, שעד אז איבדה את רוב החוקרים המובילים שלה לטובת חברות אחרות.

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1984, אפל הוציאה את ממשק המשתמש הגרפי הראשון שלה במערכת ההפעלה Macintosh. שנה לאחר מכן, מיקרוסופט הציגה את ממשק המשתמש הגרפי הראשון שלה ב- Windows 1.0. שתי מערכות ההפעלה האלו הציגו אייקונים לייצוג דברים כמו קבצים, תיקיות, יישומים וכפתורים.

הגנת העיצוב הרשום

עיצוב רשום מונפק רק לאחר בחינה מדוקדקת על ידי רשות העיצובים הרלוונטית. על פי חוק העיצובים הישראלי (חוק העיצובים, תשע"ז-2017), עיצוב יהיה כשיר לרישום אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי.

על פי החוק, עיצוב ייחשב לחדש אם לא פורסם בציבור לפני המועד הקובע, בישראל או מחוצה לה, עיצוב זהה לו או עיצוב ששונה ממנו רק בפרטים שאינם מהותיים.

עיצוב ייחשב לבעל אופי ייחודי אם הרושם הכללי שהוא יוצר אצל משתמש מיודע שונה מהרושם הכללי שיוצר עיצוב אחר, שפורסם בציבור לפני המועד הקובע, אצל משתמש מיודע.

היקף ההגנה של עיצוב מבוסס על ציור או סט של ציורים, אשר, באמצעות שימוש בקווים מקווקווים, קווים מוצקים והצללה, יכולים לתבוע באופן ספציפי הגנה על אלמנטים מסוימים של עיצוב. כלי זה מאפשר לבעלי עיצובים למנוע ממפרים להעתיק את ההיבטים החשובים ביותר של העיצובים שלהם. בישראל העיצוב הרשום מוגן למשך 25 שנה ממועד הגשתו.

הגנת עיצוב על ממשק משתמש גרפי

תחת סיווג Locarno, סיווג בינלאומי המשמש לרישום עיצובים (המנוהל על ידי WIPO), ממשקי משתמש גרפיים שייכים לסוג 14-04 ואינם צריכים להיות קשורים למוצר ספציפי. ואכן, במספר מדינות, ניתן לרשום את ממשק המשתמש הגרפי עצמו ללא תלות במוצר הפיזי עליו הוא מוחל.

במדינות אחרות, יש צורך להראות את הקשר בין ממשק המשתמש הגרפי לבין המוצר הפיזי שבו הוא משולב באמצעות ייצוג גרפי. במדינות אלה, עיצוב ממשק המשתמש הגרפי מוגן רק כאשר הוא מצורף למוצר הספציפי המתואר ולא למוצרים אחרים.

הגנה והחרגה

– לרשויות עיצובים רבות יש כללים או הנחיות לגבי ייצוגים גרפיים מקובלים של ממשקי משתמש גרפיים. הכלל הבסיסי הוא שהאיור או התצלום חייבים להראות בבירור את החלק הנתבע/המוגן (claimed), וגם לתאר בבירור את החלק המוחרג (disclaimed), בדרך כלל על ידי קווים מקווקווים או על ידי צביעה או טשטוש.

כך לדוגמה, בשנת 2009 גוגל הגישה בקשה לרישום עיצוב עבור מסך הבית שלה באינטרנט. המונח  "Google" הוחרג במפורש, על ידי שימוש בקווים מקווקווים, אשר משמעותם היא כי העיצוב יופר גם אם מישהו יעתיק את כל המערך אך יחליף את המונח "Google" במונח אחר:

היקף ההגנה

– היקף ההגנה על עיצוב ממשק משתמש גרפי רשום נקבע בעיקר על ידי הייצוג הגרפי שלו, המוצג על ידי שרטוטים מקווקווים, תמונות ועוד (כמו בעיצובים באופן כללי).

ברוב המדינות, הייצוג הגרפי לבדו מגדיר את היקף ההגנה של עיצוב ממשק המשתמש הגרפי, אך במדינות מסוימות נדרש להוסיף גם תיאור. בסין למשל, נדרש לציין בתיאור את הפונקציה של ממשק המשתמש הגרפי, סוג המוצר שאליו הוא משתייך והאם הצבע נועד להיות מוגן או לא. בארגנטינה, קרואטיה, יפן, רומניה וארצות הברית, נדרש להבהיר את סוג המוצר הפיזי בתיאור. כמו כן, מדינות מסוימות מאפשרות להחריג בכתב חלק מהעיצוב אשר אינו מיועד להיות מוגן.

ניתן להרחיב את היקף ההגנה של עיצוב ממשק משתמש גרפי על ידי הגשת גרסאות שונות של עיצובי ממשקי משתמש גרפיים, או בבקשה בודדת או בבקשות נפרדות המוגשות בו זמנית (בהתאם לדרישה בכל מדינה ומדינה). ניתן גם לשנות את היקף ההגנה הנתבעת בכל גרסה על ידי החרגה של חלקים שונים.

בנוסף, על מנת למנוע אי ודאות לגבי היקף ההגנה, מומלץ שלא לכלול בבקשת העיצוב טקסט ודפוסים, בעיקר אם הם יכולים להגביל את היקף ההגנה.

הגנה על מעברים בין מסכים

– הנושא הכשיר לרישום בעיצוב כולל גרפיקה ממוחשבת סטטית וגם מונפשת, כגון אייקונים שנוצרו על ידי מחשב, אייקונים הניתנים לשינוי ממוחשב ואנימציות אשר ניתן לתחום בעיצוב כמספר תמונות המוצגות ברצף. לפיכך, ניתן להגן על המעברים בין מסכי ממשקי משתמש גרפיים באמצעות עיצוב, כל עוד תיאור העיצוב מתייחס לאופי המעבר של הרצף. עם זאת, תמונות  ה"ביניים" לא כלולות בעיצוב הנתבע. למשל:

הגנה על רכיב בודד

– רישום עיצוב על רכיב ממשק משתמש גרפי אחד בלבד מתוך מספר אלמנטים שיכולים להרכיב את ממשק המשתמש הגרפי מותר ברוב המדינות, בתנאי שהרכיב (בדרך כלל אייקון) מזוהה באמצעות קווים מוצקים וממוקם בסביבתו (למשל בתצוגת מסך). במדינות אחרות ניתן להגן על רכיבי ממשק משתמש גרפי בודדים על ידי הצגת האלמנטים עצמם בלבד, ללא צורך בהצגת מידע סביבתי כגון רכיבי ממשק המשתמש הגרפי האחרים והמוצר הפיזי. ובמדינות אחרות, כגון ארגנטינה, יפן, קוריאה, מקסיקו וסעודיה, רכיבי ממשק משתמש גרפי בודדים אינם ניתנים להגנה מבלי להיות מחוברים למוצר הפיזי. בסין ניתן להגן על רכיבי ממשק משתמש גרפי על ידי הצגת לא רק האלמנטים עצמם אלא גם את המידע הסביבתי בקווים מוצקים (כלומר היקף ההגנה יכלול גם את המאפיינים הסביבתיים). למשל:

תוקף העיצוב

– ברוב המדינות אין דרישות מיוחדות לקביעת תוקפו של עיצוב ממשק משתמש גרפי לעומת קביעת תוקפם של עיצובים אחרים. ברוב המדינות עיצוב תקף אם הוא עומד בדרישת החידוש ובדרישת האופי הייחודי.

כאשר הבוחן מנסה לקבוע את תוקפו של העיצוב, הוא נדרש להתייחס לידע הקודם, אשר לגביו עליו לקחת בחשבון הן את מקום הגילוי המוקדם והן את קטגוריית המוצרים של העיצוב הרלוונטי.

ביחס למקום הגילוי המוקדם, מדינות רבות דורשות חידוש מוחלט, כלומר חשיפה פומבית של העיצוב בכל מקום בעולם מונעת את הרישום של עיצוב זהה או דומה בשל חוסר חידוש. מדינות מסוימות מספקות תקופת חסד בדרך כלל של שישה או שניים עשר חודשים.

עיצובי ממשקי משתמש גרפיים פונקציונליים, המוכתבים אך ורק על ידי תפקודם, עשויים להיות מודרים מהגנת העיצוב. הפונקציה של ממשק משתמש גרפי מובנת בדרך כלל ככזו המאפשרת למשתמש לקיים אינטראקציה עם מכשיר אלקטרוני. על מנת להימנע מהכללת הפונקציונליות, השלבים הטכניים המאפשרים את האינטראקציה, עיצובי ממשקי המשתמש הגרפיים חייבים להיות בעלי השפעה ויזואלית חזקה.

הפרה

– במרבית המדינות הקביעה האם הופר עיצוב ממשק משתמש גרפי מתייחסת לעקרונות והקריטריונים החלים על הפרת עיצובים באופן כללי. עקרונות וקריטריונים אלה כוללים קביעת חידוש וזיהוי של מאפיינים ייחודיים המוגנים על ידי העיצוב שהופר לכאורה והערכת הרושם הכולל שנוצר על ידי העיצוב המפר לכאורה בעיניי המתבונן המודע בהשוואה לעיצובים קודמים.

חריג: זכות יוצרים אינו מגן על יצירה במידה וניתן לרשום עיצוב

בישראל ובמדינות רבות בעולם, זכות יוצרים לא תגן על אלמנטים של תצוגת מסך או איקון אם ניתן לרשום אותם כעיצוב.

ספציפית, הגרסה הצרפתית גורסת, כי יש מקום לתחולה מקבילה (הגנה מצטברת) של דיני זכויות היוצרים ודיני העיצובים על עיצוב תעשייתי . באופן זה, לפי הדין הצרפתי, ניתן לתבוע מפר מסוים הן בגין הפרת זכות יוצרים והן בגין הפרת עיצוב רשום.

הדירקטיבה האירופית מציגה גישה אחרת לפיה יכולה להיות תחולה מצטברת וחלופית של מערכות דיני המדגמים והעיצובים וזכויות היוצרים, שבמסגרתה הזכויות מצטברות, אך ההגנה חלופית או מוגבלת.

ואילו בארה"ב, בקנדה, בישראל ובמרבית העולם ישנה החרגה מפורשת של זכויות יוצרים ביחס לעיצוב רשום. קרי, שני חוקים אלו שאמורים לפעול בצורה משלימה ולא בצורה חופפת.

קרי, הכלל בישראל הוא שלא ניתן לקבל על תצוגת מסך או איקון הגנה כפולה הן מכוח חוק זכות יוצרים והן מכוח חוק העיצובים ואם תצוגת מסך או האיקון ראויים להירשם כעיצוב הם לא יזכו להגנת זכות יוצרים.

יתרונות של רישום עיצוב על ממשק משתמש גרפי

הסטנדרט לגבי הפרה של עיצוב נמוך יותר מאשר הסטנדרט לגבי הפרה של זכות יוצרים. המבחן להפרת זכות יוצרים עשוי להיות לעיתים בלתי צפוי. המבחן להפרת עיצוב הינו האם "המתבונן הסביר" שאינו מומחה, ימצא את העיצוב המפר לכאורה ואת העיצוב הרשום כדומים באופן מהותי. כמו כן, לעומת זכות יוצרים, המראה של העיצוב אינו חייב להיות נפרד לחלוטין מהפונקציה שלו כדי לקבל הגנה.

חסרונות של רישום עיצוב על ממשק משתמש גרפי

ראשית, רישום עיצוב הינו יקר יחסית. זכות יוצרים לעומת זאת, אינה דורשת רישום בישראל. כמו כן, תקופת ההגנה של עיצוב רשום בישראל נמשכת 25 שנים, ועל אף שתקופה זו סבירה יותר משבעים שנות הגנה על זכות יוצרים, זה הרבה יותר זמן ממה שנדרש לתעשיית התוכנה המשתנה במהירות.

עניין Apple v. Samsung

העימות בין החברות אפל לסמסונג החל כבר בשנת 2010 כאשר אפל החלה לטעון כי הסמארטפונים והטאבלטים של  סמסונג מפרים את הפטנטים והעיצובים של אפל. אפל הציעה לסמסונג רישיון לפיו סמסונג תשלם לאפל 30 דולר עבור כל סמארטפון ו-40 דולר עבור כל טאבלט, אבל סמסונג דחתה הצעה זו.

הפסיקה בבית המשפט המחוזי

לאחר דחיית ההצעה, בשנת 2011, אפל הגישה את תביעתה הראשונה נגד סמסונג לבית המשפט המחוזי במחוז הצפוני של קליפורניה בטענה שהסמארטפונים של סמסונג הפרו מספר עיצובים המגולמים באייפון שיצא בשנת 2007. אפל טענה שסמסונג הפרה שלושה עיצובים שלה (D618,677, D593,087 ו-D604,305) המגנים על: (1) הפנים המינימליסטיות של האייפון, חריץ הרמקול הקדמי וזכוכית מקצה לקצה של התצוגה הקדמית; (2) הפנים המינימליסטיות של האייפון, כפתור הבית והפינות המעוגלות של האייפון; ו-(3) ממשק המשתמש הגרפי של אפל, הכולל שישה עשר אייקונים במסך הבית על מסך שחור עם רצועה של אפליקציות קבועות בתחתית.

להלן העיצובים הרשומים של אפל:

המוצר של סמסונג:

אפל ביקשה פיצויים בגין כל הרווחים של סמסונג ממכירת הסמארטפונים המפרים. סמסונג טענה כי לפי "עקרונות נסיבתיים בסיסיים" היא צריכה להיות אחראית רק לגבי הרווחים המיוחסים לעיצוב המפר, בניגוד לתכונות אחרות של הסמארטפונים. כמו כן, סמסונג טענה כי חישוב הרווחים חייב להיות מוגבל ל"פריטי הייצור" (“articles of manufacture”) שעליהם חל העיצוב, וכי "פריטי הייצור" הרלוונטיים במקרה זה הם מרכיבים של הסמארטפונים ולא הסמארטפונים עצמם.

בית המשפט המחוזי דחה את ההנחיות לחבר המושבעים שהוצעו על ידי סמסונג.

בחודש אוגוסט 2012, חבר המושבעים הראשון דנו במשך 21 שעות בלבד והגיעו לפסק דין לפיו מספר מוצרים של סמסונג הפרו את העיצובים של אפל המוזכרים לעיל. חבר המושבעים פסק לאפל פיצויים בסך של 1,049,343,540 דולר בגין כל הרווחים שקיבלה סמסונג עבור מכירת הסמארטפונים המפרים ואפס פיצויים בגין תביעות הנגד של סמסונג.

בשנת 2013, השופטת שניהלה את התיק הראשון מצאה שהפיצויים שסמסונג נאלצה לשלם לאפל חושבו בצורה שגויה. בית המשפט הפחית כ-450 מיליון דולר מסך הפיצויים שסמסונג חויבה לשלם לאפל והורה על משפט חוזר שהחל מאוחר יותר באותה שנה.

במשפט החוזר, מונתה קבוצה חדשה של חבר מושבעים אשר העניקה לאפל פיצויים נוספים בסך של כ-290.5 מיליון דולר, מה שהביא את הסכום הכולל שסמסונג חויבה לשלם לאפל לסך של כ-929 מיליון דולר.

לאחר מכן סמסונג הגישה ערעור על פסק הדין.

בית המשפט הפדרלי לערעורים

בחודש מרץ 2014, בית המשפט הפדרלי לערעורים אישר את קביעת חבר המושבעים בדבר הפרת העיצובים ופסיקת הפיצויים בגין הרווח הכולל של סמסונג עבור הסמארטפונים המפרים.

בית המשפט הפדרלי דחה את טענתה של סמסונג לפיה הפיצויים היו צריכים להיות מוגבלים לרווחים המיוחסים להפרה וקבע כי הלשון הברורה של החוק מונעת מבית המשפט לאמץ כלל "נסיבתיות" כפי שסמסונג מבקשת. בית המשפט הפדרלי גם דחה את טענתה של סמסונג לפיה לצורך חישוב הפיצויים המתאימים, "פריטי הייצור" המפרים הינם הכיסויים החיצוניים של הסמארטפונים ומערך האייקונים המוצגים במסכי הסמארטפונים ולא הסמארטפונים עצמם כפי שנמכרו לציבור. בית המשפט הפדרלי קבע שהסמארטפון כולו הינו "פריט הייצור" לצורך חישוב הפיצויים מכיוון שצרכנים לא יכלו לרכוש בנפרד רכיבים של הסמארטפונים. לבסוף, בית המשפט הפדרלי אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע שאפל זכאית לפיצויים בגובה סך כל הרווחים של סמסונג בעבור מכירת הסמארטפונים המפרים.

סמסונג הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט הפדרלי לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון

בחודש אוקטובר 2016, נערך דיון בפני בית המשפט העליון בארצות הברית. השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון היתה האם "פריט הייצור" עליו הוחלו מאפייני העיצוב המפר היה הסמארטפון עצמו, כפי שנקבע על ידי בית המשפט הפדרלי, או שמא רכיב ספציפי בסמארטפון כפי שטענה סמסונג. שני הצדדים הסכימו על כך שאפל זכאית לכלל הרווחים עבור "פריט הייצור", יהיה זה אשר יהיה. כמו כן, שני הצדדים הסכימו על שתי נקודות נוספות. ראשית, בית המשפט הפדרלי שגה בכך שאימץ את הלכה גורפת לפיה "פריט הייצור" הוא החפץ הנמכר לצרכנים. שנית, הסוגייה הנדונה היא שאלה של עובדה.

בחודש דצמבר 2016, בהחלטה פה אחד, בית המשפט העליון סירב לענות על שאלת ההגדרה של מהו "פריט ייצור". עם זאת, בית המשפט העליון ביטל את הפיצויים בסך 400 מיליון דולר שנפסקו לטובת אפל. בית המשפט העליון הפך את ההחלטה של בית המשפט ושלח את התיק בחזרה לבית המשפט הפדרלי על מנת להגדיר את הסטנדרט המשפטי למה הוא "פריט ייצור".

בית המשפט הסתמך בעיקר על כך שלפי הגדרתו המילונית, "פריט ייצור" (“article of manufacture”) הינו "דבר שנעשה ביד או במכונה". בהתאם להגדרה זו, בית המשפט העליון מצא כי המונח "פריט ייצור" הינו רחב מספיק על מנת לכלול גם את המוצר שנמכר לצרכן וגם רכיב של אותו מוצר. בית המשפט העליון הנחה את בית המשפט הפדרלי לקבוע מבחן שבמסגרתו ניתן יהיה להתייחס לרכיבים של הסמארטפון כאל פריטי ייצור.

שוב אל בית המשפט הפדרלי לערעורים

בחודש פברואר 2017, בית המשפט הפדרלי לערעורים סירב גם הוא בהחלטתו להכריע בסוגיה והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון חוזר ואפשר לו לכלול משפט פיצויים חדש. בית המשפט הפדרלי ציין שבית המשפט העליון הבהיר כי כריכת הפיצויים על פי החוק האמריקאי כרוכה בשני שלבים: (1) זיהוי "פריט הייצור" שעליו הוחל העיצוב המפר; ו- (2) חישוב הרווח הכולל של המפר בעבור אותו "פריט ייצור".

שוב אל בית המשפט המחוזי

בחודש אוקטובר 2017, שופטת בית המשפט המחוזי, Lucy Koh, הורתה על משפט חוזר בשנית בעניין הפיצויים בהתבסס על ההבהרות של בית המשפט העליון.

בחודש מאי 2018, חבר המושבעים פסק לאפל פיצויים בסך של כ-539 מיליון דולר, הכוללים כ-399 מיליון דולר עבור הנזקים שנגרמו לאפל בשל מכירת המוצרים המפרים של סמסונג.

(להרחבה נוספת ראו בספר: י' דרורי, י' וירז'נסקי "דיני עיצובים ומדגמים", מהדורה שנייה, הוצאת פרלשטיין גינוסר, (2019)).