הליך שנדון בבית משפט השלום בבת ים, בפני השופטת רונית אופיר. ביום 30.10.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעת: הרשקום תכנה בע"מ; הנתבעת: החברה הכלכלית של לשכת עורכי הדין בע"מ
העובדות: התובעת פיתחה תוכנה לחיפוש מילות מפתח בעברית במנועי חיפוש. בסוף 2016, הנתבעת רכשה רישיון שנתי לתוכנה תמורת 17,000 ש"ח + מע"מ. התשלום עבור 2017 בוצע בזמן, אך התשלום עבור 2018 התעכב. בספטמבר 2018, התובעת שלחה חשבונית עבור 2019, אך התשלום לא בוצע. במאי 2019, הצדדים הסכימו על סיום ההתקשרות. הנתבעת העבירה 15,000 ש"ח עבור 2019 בשלושה שיקים דחויים, ללא מע"מ. התובעת דרשה את דמי הרישיון המלאים + מע"מ עבור 2019. לאחר משא ומתן, הוסכם שהנתבעת תרכוש רישיון ל-3 שנים נוספות במחיר מופחת (15,000 ש"ח + מע"מ לשנה). הנתבעת העבירה 15,000 ש"ח בשלושה שיקים דחויים, ללא מע"מ. התובעת דרשה את התשלום המלא + מע"מ.
לאחר דין ודברים נוסף, הצדדים הסכימו על הפסקת ההתקשרות.
התובעת דרשה מהנתבעת להסיר את התוכנה וביקשה ראיה לכך. הנתבעת לא נענתה לדרישה.
התובעת הגישה תביעה.
טענות התובעת: הנתבעת לא שילמה את התשלום המלא עבור 2019. הנתבעת ממשיכה להשתמש בתוכנה ללא תשלום. הנתבעת אפשרה לצדדים שלישיים להשתמש בתוכנה.
בשורה התחתונה נטען כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובעת.
טענות הנתבעת: הודיעה על סיום ההתקשרות במאי 2019. דרשה מהתובעת להסיר את התוכנה ולהחזיר את התשלום היחסי. התובעת לא הסירה את התוכנה ולא החזירה את התשלום. השימוש בתוכנה הופסק במאי 2019. אין חובת תשלום עבור 2020.
אין הפרת זכויות יוצרים מאחר: (א) השימוש נעשה לצרכים משפטיים. (ב) התוכנה מופצת תחת רישיון קוד פתוח. (ג) קוד ולידציה מונעים שימוש לא מורשה.
הנושאים העיקריים שנונו בהליך: תשלום עבור רישיון שימוש בתוכנה. הסרת התוכנה ממערכות הנתבעת. הפרת זכויות יוצרים.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת בתוכנה. בנוסף נאסר על הנתבעת לעשות שימוש כלשהו בתוכנה או בחלק ממנה.
בית המשפט חייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בסך של 2,500 ₪, בתשלום האגרה ובשכ"ט עו"ד התובעת בסכות של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).
בקביעת הוצאות וסכום שכ"ט עו"ד התובעת, בית המשפט נתן דעתו לסכום התביעה; לאופייה ולטענות כלפי הנתבעת; לכמות הדיונים שנערכו; לכמות וסוג הסעדים שנחקרו הדיון ההוכחות; ולסכום שנקבע כשכ"ט מינימלי מומלץ בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
משמעות היעדר חתימה על הסכם רישיון
הנתבעת רכשה את הרישיון לשימוש בתוכנה עבור השנים 2017-2018 ושילמה את דמי הרישיון.
כעולה ממצגי התובעת, הרישיון היה כפוף להסכם שימוש. כך עלה מהתכתבות מחודש יולי 2018 בין בעלי התובעת, איתמר סין הרשקו, לבין נציגת הנתבעת אליה צורף העתק הסכם השימוש. הנתבעת טענה כי ההסכם לא נחתם וזאת משום שלא חתמה עליו.
בספרם חוזים, אבירם הוצאה לאור בע"מ (תשנ"א – 1991) בעמ' 451, פרידמן וכהן מציינים כי חתימה היא ביטוי לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה, אך ויתור על דרישת החתימה מוצדק במקרים בהם ברור כי נעשה ניסיון על ידי צד להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית כדי לסכל התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון מדובר בהסכם רישיון, במסגרתו מוענקת רשות שימוש ביצירה – התוכנה, שאינו מחויב בדרישת כתב ולגביו חל סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 המניח חופש פעולה מלא בעניין ההסכמה בכתב, בעל פה או בהתנהגות. העדר החתימה על ההסכם אינו מעלה ואינו מוריד משום שבהתנהגותה העידה הנתבעת על גמירות דעת להתקשר בהסכם כאשר המשיכה להשתמש בתוכנה בשנת 2018 ושילמה את דמי הרישיון וכן בשנת 2019. אין כל משקל לעדותו של עו"ד חאלד דגש, ממלא מקום מנכ"ל הנתבעת, לפיה לא היו הסכמות, וזאת משום שהוא לא היה בנתבעת עד לחודש יולי 2019 ובהתאם אינו יכול להעיד על התנהלות נציגיה, שלא הובאו לעדות.
לא הוצג בפני בית המשפט העתק מההסכם שנשלח לנתבעת. הוצג הסכם אחר שבין התובעת לצד שלישי. הרשקו העיד כי נוסחו של הסכם זה דומה לנוסח ההסכם שנשלח לנתבעת ועדותו לא נסתרה. כאמור, עו"ד דגש לא היה בנתבעת במועד שליחת ההסכם והנתבעת לא הביאה עדים מטעמה שיעידו אחרת.
בית המשפט הסביר כי גם אם יאמץ את גרסת הנתבעת כי לא הוכח הסכם בין הצדדים, הרי שהתובעת הרימה את הנטל והוכיחה כי התקיימה התקשרות בין הצדדים, במסגרתה הוענקה לנתבעת זכות שימוש בתוכנה לתקופה מוגבלת ובכפוף לתשלום התמלוגים בגין השימוש.
דרישה למחיקת תוכנה
הנתבעת טענה כי ההסכם בין הצדדים אינו מחייב אותה למחוק את התוכנה וכי חובת המחיקה חלה רק במקרה בו נותנת הרישיון – התובעת, מבטלת את הסכם הרישיון. בית המשפט דחה טענה זו.
כאמור, לא הוצג בפני בית המשפט ההסכם שנשלח לנתבעת, אך הוצג הסכם בו התובעת עושה שימוש בהתקשרויותיה עם לקוחות אחרים, אשר יכול לסייע בפרשנות ההסכמות בין הצדדים. עיון בהסכם זה מבסס את דרישת התובעת למחיקת התוכנה ורכיביה עם סיום ההסכם. סעיף 4.3 להסכם שצירפה התובעת קובע שאם מעניקת הרישיון (התובעת) מבטלת את ההסכם כתוצאה מהפרתו, הרי שהרישיון פוקע באופן מידי ועל מקבל הרישיון למחוק את הקבצים ואת הרשומות של התוכנה. כך קרה בעניין זה, מכיוון שסיום ההסכם התרחש מאחר שהנתבעת הפרה את חובת תשלום התמלוגים. בית המשפט הסביר כי טענת הנתבעת לפיה התובעת לא ביטלה את הסכם הרישיון ולכן אינה נדרשת למחוק את התוכנה אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעת, שלא שילמה את דמי הרישיון, הנתבעת בחרה מבין האפשרויות שניתנו לה על ידי התובעת לסיים את ההסכם. אין בכך כדי לתת לה הרשאה להמשיך ולהשתמש בתוכנה.
כמו כן, עיון בהתכתבות בין הצדדים העלה כי זו אכן היתה ההסכמה בין הצדדים וזו אכן היתה דרישת התובעת מנציגי הנתבעת. בהודעת דוא"ל מחודש מאי 2019 כתב הרשקו למר אמיר ימין, מנהל החשבונות של הנתבעת בזמן הרלוונטי, והעלה בפניו את האפשרויות המוצבות בפני הנתבעת. הוא הציע הפסקת שימוש מידית בתוכנה, כאשר התובעת לא תדרוש פיצוי על העיכוב בתשלום. התובעת עמדה על הסרת רכיבי התוכנה. הרשקו הציע לקבוע מועד עוד באותו השבוע להסרת רכיב החיפוש של התובעת מהקוד. בנוסף, הנתבעת התבקשה לחתום על מסמך התחייבות לאי שימוש והעדר עותקים נוספים ותשלום על חצי שנת השימוש בשנת 2019. במענה, ביקש ימין לסיים את ההתקשרות. הוא לא התייחס לדרישה להסרת רכיב החיפוש ולא העלה כל טענה ביחס לכך.
יום למחרת העלה הרשקו על הכתב את ההסדר בין הצדדים: הנתבעת תפסיק לעשות שימוש בתוכנה ותסיר אותה מהמערכת של החל מסוף חודש מאי 2019. הרשקו הבהיר כי שימוש בתוכנה שלא בהרשאת התובעת תהווה הפרת זכויות היוצרים שלה בתוכנה על כל המשתמע מכך, וביקש שהנתבעת תשלח את רשימת הצעדים שטכניים שנקטה כדי להוכיח שהסירה את התוכנה ממערכותיה.
הנתבעת לא השיבה דבר. לכן בהודעת דוא"ל נוספת מחודש יוני 2019 כתב הרשקו למר ימין שכדי לסיים את ההתקשרות הוא מבקש ממנו לענות להודעה עם האופציה שבחרו ושיצרפו ראיות לביצוע הסרת הרכיב של התובעת מהמערכות שלהם. הרשקו הוסיף שבינתיים הם ממשיכים להשתמש ברכיב של התובעת ולכן התובעת תצטרך לחייב אותם גם על השימוש בחודש יוני. מר ימין השיב לו על כך כי הם מבקשים להסיר את הרכיב מהמערכות באופן מידי.
בית המשפט הסביר כי לאור האמור היתה קיימת הסכמה והבנה ברורה בין הצדדים כי סיום ההתקשרות בין הצדדים כולל בחובו את הסרת התוכנה ממערכותיה של הנתבעת.
לאור האור, בית המשפט קבע כי זכות השימוש שניתנה לנתבעת בתוכנה וברכיביה הופסקה בהסכמת הצדדים, אך התוכנה לא הוסרה ממערכות הנתבעת ומצויה עד היום ברשות הנתבעת. טענות הנתבעת כי לא ניתן להסיר את התוכנה נטענו בעלמא וללא כל תמיכה עובדתית.
הפרת זכות יוצרים
נפסק כי התוכנה היא יצירה מוגנת בזכות יוצרים. לפיכך, עבור השימוש בה, הנתבעת חייבת לשלם דמי רישיון לתובעת בהתאם להסכם הרישיון התקף.
הנתבעת טענה כי זכות היוצרים אינה שייכת לתובעת אלא לחברה אחרת, הידועה בשם "ביג דאטה". בית המשפט לא קיבל את הטענה זו, ועדי התובעת העידו כי "ביג דאטה" הוא רק השם המסחרי של התובעת.
נקבע כי זכות היוצרים בתוכנה שייכת לתובעת.
נפסק כי אחסון יצירה באמצעות טכנולוגיה נחשב להעתקה לפי סעיפים 11-12 לחוק זכויות יוצרים. לכן, עם סיום תקופת הרישיון, הנתבעת אינה רשאית להמשיך להחזיק בתוכנה או רכיביה. המשך השימוש והעתקה של התוכנה או רכיביה מהווה הפרה של זכות היוצרים. עם הפסקת השימוש, הנתבעת חייבת להסיר את התוכנה ממערכותיה.
נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת בכך שהמשיכה להחזיק בתוכנה לאחר תום תקופת הרישיון.
טענת "שימוש הוגן" נדחתה כיוון שהנתבעת לא הוכיחה צורך ממשי בשימוש בתוכנה.
טענות בנוגע לרישיון קוד פתוח נדחו כיוון שלא הועלו בכתב ההגנה ולא נתמכו בחוות דעת מקצועית.
פיצוי ללא הוכחת נזק – פיצוי סטטוטורי
התובעת דרשה פיצוי סטטוטורי מקסימלי של 100,000 ש"ח. בית המשפט בחן את שיקולי הפיצוי, ביניהם היקף ההפרה, משך הזמן, חומרת ההפרה, הנזק לתובע, תום ליבו של הנתבע ועוד.
בית המשפט קבע כי מכלול השיקולים מטה את הפיצוי לצד הגבוה. הנתבעת לא הסירה את התוכנה עד לכתיבת פסק הדין, כארבע שנים לאחר תום ההתקשרות. בית המשפט ראה בכך זלזול בקניינה של התובעת וחומרת ההפרה הוחמרה כיוון שהנתבעת היא החברה הכלכלית של לשכת עורכי הדין. בית המשפט לא מצא חוסר תום לב, אלא התנהלות כושלת, כלכלית וניהולית. עם זאת, בית המשפט ציפה מהנתבעת לנהוג בשקיפות ובמקום לדחות את התובעת, היה עליה לאפשר לה לבחון את התוכנה ולהסיר ממנה את רכיביה. בית המשפט ראה באדישות הנתבעת לזכויותיה הקנייניות של התובעת חומרה רבה.
בית המשפט העמיד את הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים על סך של 80,000 ש"ח.
צו מניעה וסעדים נוספים
נפסק כי ברירת המחדל במקרה של הפרת זכות יוצרים היא צו מניעה.
בית המשפט נתן צו מניעה האוסר על הנתבעת לעשות שימוש כלשהו בתוכנה או בחלק ממנה.
התובעת ביקשה צו עשה המורה לנתבעת להסיר את התוכנה ממערכותיה ולמנות מומחה לשם כך. בית המשפט דחה את הבקשה.
נפסק כי צו עשה אינו בסל הסעדים הקבועים בחוק זכות יוצרים. נוסח צו המניעה הרחב (האוסר על כל שימוש בתוכנה) והזמן שחלף מאז ההפרה הופכים את צו העשה ללא רלוונטי.
