פלג נ' הרמן – זכות יוצרים ביצירה משותפת ת"א (שלום בת ים) 70737-11-20 אריאל פלג נ' דן הרמן (נבו, 05.06.2023)

הליך שנדון בבית משפט השלום בבת ים, בפני השופט אודי הקר. ביום 05.06.23 ניתן פסק הדין.

הצדדים: התובעת: אריאל פלג; הנתבעים: 1. דן הרמן 2. יתרונות תחרותיים בע"מ

התובעת מתמחה בשיווק דיגיטלי וחדשנות ומנהלת פיתוח עסקי לחברות סטארטאפ שונות. הנתבע מתמחה בתחום האסטרטגיה העסקית והשיווקית. הנתבעת היא חברה לייעוץ אסטרטגי ולשירותי שיווק בניהולו של הנתבע.

העובדות: הנתבע טען כי בשנת 2011 החל לפתח מדריך בשם "שיטת הכפפה" לשימוש בכלי עזר חדשני לפיתוח אסטרטגיות שיווק, וכי בשנת 2016 החל לכתוב את הספר בנושא "שיטת הכפפה".

בחודש ספטמבר 2018 פנה הנתבע לתובעת והציע לה להצטרף אליו כשותפה לכתיבת הספר. בחודש אוקטובר 2018 הגיעו הצדדים להסכמות לגבי כתיבת הספר. התובעת טענה כי הצדדים סיכמו בכתב כי זכויות היוצרים ביצירה המקורית תהיינה משותפות בחלקים שווים, וכי חלוקת הרווחים ביניהם תהיה 60% לנתבע ו-40% לתובעת. הנתבע טען ההסכם בין הצדדים לא התייחס לזכויות היוצרים.

בשנת 2019 התגלו מחלוקות רבות ונחתם הסכם שני שלפיו זכויות היוצרים בספר משותפות לשני הצדדים, והרווחים ממכירת הספר יחולקו כך ש-60% מהרווחים יועברו לנתבע ו-40% יועברו לתובעת.

למרות ההסכמות, יחסי העבודה בין הצדדים המשיכים להתדרדר. בשלב כלשהו שלח הנתבע לתובעת הודעת דוא"ל בה הודיע לה כי הוא מבטל את כל ההסכמות ביניהם למעט ההסכמה הראשונית לחלוקת הרווחים ולקרדיט שווה כמחברים.

הצדדים המשיכו לנהל מו"מ, התובעת טענה כי בחודש ינואר 2020, תוך כדי שהנתבע מציג לה מצג מובהק בדבר ניהול מו"מ, היא גילתה כי חודש קודם לכן, הנתבע הוציא לאור את הספר, אך לא את הגרסה המוסכמת על ידי הצדדים (וגם לא את הנוסח האחרון) אלא גרסה שהנתבע החליט על דעת עצמו שהיא סופית תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיה של התובעת ביצירה הנושאת גם את שמה.

התובעת טענה כי הספר מהווה "יצירה משותפת" ולשני הצדדים יש זכות יוצרים בספר. היא טענה כי השימוש שביצע הנתבע בספר, בדרך של הפצתו ללא אישורה, תוך שהוא אף מכיל טעויות הגהה ובעיצוב שלא הוסכם עליו, מהווה הפרה של ההסכם והפרת זכות היוצרים שלה – הן הכלכלית והן המוסרית.

התובעת עתרה לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה ברובה. בית המשפט קבע שהנתבע הפר את ההסכם ואת זכות היוצרים של התובעת ואף פעל בחוסר תום לב בהפצת הספר. עם זאת, בית המשפט לא מצא ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות שימוש בספר באופן גורף. במקום זאת, בית המשפט מצא ליתן צווי עשה ולא תעשה והתנה את השימוש העתידי שיעשו הצדדים בספר בתנאים.

בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי כספי בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת (הכלכלית והמוסרית), הפרת ההסכם והתנהלותו בחוסר תום לב במשא ומתן בסך כולל של 30,000 ₪. כמו כן, בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות מספט בסך של 7,754 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים ב"יצירה משותפת"

בית המשפט הסביר שאין מחלוקת שהתוכן המילולי של הספר מהווה "יצירה ספרותית" כהגדרתה בסעיפים 1 ו-4(א)(1) לחוק זכות יוצרים. הפן העיצובי והגרפי של הספר מהווה "יצירה אמנותית" המנויה גם היא בסעיף 4(א) לחוק. אין גם מחלוקת בנוגע ל"מקוריותה" של היצירה, שהיצירה לא הועתקה ושהיצירה מוגנת לפי חוק זכות יוצרים.

הסוגייה המרכזית שעמדה בבסיס תיק זה היא סוגיית הבעלות בזכות יוצרים של "יצירה משותפת" וזכותו של כל אחד מהשותפים לעשות שימוש ביצירה.

חוק זכות היוצרים אינו מסדיר את סוגיית הבעלות בזכות יוצרים ב"יצירה משותפת". סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר "יצירה משותפת" כ"יצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף ולא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה".

בע"א 53665-11 אקו"ם בע"מ – אגודת קומפוזיטורים נ' emi music publishing ltd (פורסם בנבו, 3.9.13) בית המשפט הבחין בין שני סוגים של "יצירה משותפת". הסוג הראשון הינו "בעלות משותפת ביצירה בחלקים בלתי מסוימים" – יצירה שבה היוצרים המשותפים פעלו יחד, באופן שלא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה (כהגדרת "יצירה משותפת" בסעיף 1 לחוק); הסוג השני הינו "בעלות משותפת בחלקים מסומים" – יצירה משותפת בה ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהיוצרים ביצירה. מדובר בתוצר מוגמר המורכב ממספר יחידות שכל אחת מהן נוצרה בידי יוצר אחר, ומהווה יצירה מוגנת בפני עצמה. היוצרים במקרה כזה אינם נחשבים לבעלים במשותף לפי חוק זכות יוצרים, למרות שמבחינה מהותית היחסים ביניהם כוללים יסוד חזק של שיתוף.

בית המשפט הסביר כי בעניין זה שני הצדדים הסכימו כי מדובר ב"יצירה משותפת", אך התובעת כתבה את פרקים 5, 6, ו-7 והנתבע כתב את יתר הפרקים. אולם אין מחלוקת שהתובעת עברה על טיוטות הפרקים שהיו באחריות הנתבע ונתנה הערות מועילות ששולבו בפרקים וכך עשה גם הנתבע לגבי הפרקים שכתבה התובעת.

הנתבע הבהיר כי גם בפרקים שהוא כתב לא ניתן כיום להבחין בין מה שנכתב על ידו לבין מה שנכתב על ידי התובעת.

בית המשפט הסביר כי בנסיבות אלו מדובר ב"יצירה משותפת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.

זכותם של בעלי הזכות ביצירה משותפת

המחוקק לא הסדיר את סוגיית זכותם של בעלי זכות יוצרים משותפת ביצירה לעניין ניהולה ולעניין זכותו של כל אחד מהם לעשות שימוש ביצירה.

בעניין אקו"ם בית המשפט הפנה לשיטות משפט זרות – השיטה האנגלית המעניקה לכל אחד מבעליה של היצירה המשותפת זכות למנוע משותפיו לעשות שימוש ביצירה; והשיטה האמריקאית, המעניקה לכל אחד מבעלי היצירה המשותפת זכות לעשות בה שימוש בכפוף למגבלות מסוימות.

בהמשך פסק הדין בעניין אקו"ם, בית המשפט קבע שניתן להיעזר בהסדרים חקוקים שעניינם שיתוף בזכויות, ובפרט הסדרים החלים על הסדרת השיתוף בחוק המקרקעין, אך יש לעשות זאת בזהירות. בית המשפט גם הפנה למאמריהם של המלומדים גלעד וקסלמן, "היצירה התאגידית והיצירה השיתופית", יוצרים זכויות,  (תשס"ט) 167 ומיכאל בירנהק, "קריאה תרבותית: החוק ושדה היצירה",  יוצרים זכויות,  (תשס"ט) 83, בנוגע לקושי ולזהירות שיש לנקוט בה בהחלת דין השיתוף מענפי משפט אחרים על דיני זכויות יוצרים ועל הצורך בהתאמת הסדרים אלו למורכבות והשונות הקיימות בדיני זכויות יוצרים.

גם בע"א 1567/99 סיוון נ' שפר (פורסם בנבו, 11.2.03) בית המשפט התייחס לשאלת השימוש בזכות המשותפת ביצירה, כאשר, כמו בעניין זה, אין הסכמה בין בעלי הזכות ואין הסדרה בעניין ניהול היצירה וזכות הצדדים לעשות בה שימוש, תוך הפניה לגישות השונות בדין האמריקאי לעומת הדין האנגלי. בית המשפט הסביר שם שבדין האנגלי כל אחד מבעלי זכות היוצרים עשוי למנוע משותפיו לפרסם את היצירה ללא הסכמתו, משום שפרסום ללא הסכמת כל הבעלים מהווה הפרה של זכות היוצרים. לעומת זאת, הגישה האמריקאית מעניקה לבעלים משותף את הזכות לעשות שימוש מסחרי חופשי בזכות היוצרים, בכפוף למתן דיווח לבעלים האחרים ושיתופם ברווחים.

בהמשך פסק הדין בעניין שפר, בית המשפט הוסיף כי הרקע הנורמטיבי במשפט הישראלי אינו חד-משמעי וקיימות הוראות חוק משתי הגישות ששילובן מאפשר גישה גמישה שעשויה לשלב את הגישה האמריקאית עם הגישה האנגלית. בכל מקרה, בנסיבות אותו מקרה, לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המימוש החד צדדי בזכות היוצרים ביצירה המשותפת.

ובחזרה לעניין זה, בית המשפט הסביר כי אינו סבור שתכלית דיני זכויות היוצרים והפסיקה (הלא רבה) שניתנה עד היום בסוגיה זו, מובילים למסקנה שיש מקום לאפשר לאחד מהשותפים בזכות היוצרים למנוע באופן גורף מיתר השותפים לעשות שימוש ביצירה המשותפת. נפסק כי יש למצוא מנגנון המאפשר לשותפים לעשות שימוש ביצירה באופן עצמאי, כאשר ניתן לעשות זאת. בכך גם יוגשמו תכליות החוק – עידוד היצירה בשים לב לטובת הציבור להיחשף ולצרוך מידע וידע מצד אחד וזכויות היוצר מצד שני, מבלי ליצור תמריץ שלילי ליוצרים שימנעו מליצור ולפרסם את יצירותיהם מחשש שיצירתם לא תהיה מוגנת.

בעניין זה מדובר ביצירה משותפת (ולא במקרה בו מי שלא היה שותף ביצירה עושה בה שימוש) כשהצדדים בחרו שלא להסדיר את זכויותיהם בהסכם. כמו כן, הצדדים גם ניהלו משא ומתן כדי להגיע להסכמות ובו לא מצאו כי קיימת מניעה עקרונית שכל אחד מהם יפרסם את הספר בעצמו.

בית המשפט הסביר שמניעה מוחלטת מהנתבע לעשות שימוש ביצירה, כאשר הצדדים הסכימו לכך עקרונית במסגרת המשא ומתן שניהלו, אינה סבירה ואינה תואמת לתכלית החוק ולפסיקה בעניין זה. עם זאת, בית המשפט מצא להתנות שימוש זה בתנאים מסוימים, הן לעניין זכות היוצרים הכלכלית והן לעניין הזכות המוסרית.

אולם, בית המשפט הסביר כי הדרך שבה פעל הנתבע, כאשר פרסם את הספר מבלי להודיע לתובעת מראש ומבלי לקבל את אישורה לרישום שמה על הספר, מהווה הפרת זכות יוצרים ופגיעה בזכותה המוסרית של התובעת ואף מהווה פעולה בחוסר תום לב. עם זאת, בית המשפט סבור שיש להבחין בין מעשיו של הנתבע בעבר לבין הסדרת הזכויות העתידיות ביצירה המשותפת.

קרי, הכלל שבית המשפט פסק הוא כי: אין מקום לאפשר לאחד השותפים בזכות היוצרים למנוע באופן גורף מיתר השותפים לעשות שימוש ביצירה המשותפת. בית המשפט מצא כי יש להתנות שימוש זה בתנאים מסוימים, הן לעניין זכות היוצרים הכלכלית והן לעניין הזכות המוסרית.

הפרת ההסכם

בית המשפט הסביר כי אין מחלוקת לגבי ההסכמה הראשונית בין הצדדים בדבר "קרדיט" שווה לשני המחברים וחלוקת רווחים בשיעור של 40% לתובעת ו-60% לנתבע. טענת הנתבע לפיה הצדדים כלל לא התייחסו לנושא זכויות היוצרים אינה רלוונטית, הן לאור הסכמתם בנוגע לחלוקת ה"קרדיט" (אשר בית המשפט מצא כי בנסיבותיו של מקרה זה מלמדת על הסכמה לשיתוף בזכות היוצרים, ולכל הפחות בזכות המוסרית), הן לאור ההסכם השני הקובע מפורשות כי הצדדים בעלים במשותף בזכות היוצרים, והן לאור העובדה שבפועל שני הצדדים יצרו במשותף את נוסח הספר ולא נטען כי התובעת ויתרה על זכות היוצרים שלה.

מאחר שהתגלעו מחלוקות בין הצדדים בנושאים רבים הקשורים לכתיבת הספר ולהוצאתו לאור, ניהלו הצדדים משא ומתן להסדרת המשך שיתוף הפעולה ביניהם והגיעו להסכמות שבאו לידי ביטוי בהסכם השני. הצדדים הסכימו כי ההסכם השני חייב את הצדדים.

כאמור, גם לאחר החתימה על ההסכם השני יחסי העבודה בין הצדדים היו עכורים ואף המשיכו להתדרדר. בחודש נובמבר 2019 שלחה התובעת לנתבע הודעת דוא"ל בה הודיעה לו על סיום ההתקשרות ביניהם. באותו יום שלחה התובעת לספק ההגהה ולנתבע הודעת דוא"ל בה צוין כי הספק ביצע עבודה מצוינת וכל תלונה כלפיו עלולה להיות בגדר הטרדה ו/או איום ו/או פגיעה בשמו הטוב לכאורה. כמו כן, באותו יום שלחה התובעת הודעת דוא"ל לנתבע ולספק העיצוב הפנימי של הספר, לפיה הנתבע לא יכול לבוא בתביעות ו/או תלונות ו/או דרישה מכל סוג שהוא לגבי קבלת העיצוב הפנימי של הספר ו/או להשתמש בו ללא הסכמתם המשותפת של התובעת וספק העיצוב.

לפיכך, בית המשפט מצא כי התובעת הסכימה לנוסח זה של הספר (הנוסח האחרון).

יומיים לאחר מכן, הנתבע הודיע לתובעת בהודעת דוא"ל כי הוא מבטל את כל ההסכמות ביניהם בכל נושא הקשור להוצאה לאור, לשיווק ולמכירת הספר, למעט ההסכמה הראשונית לחלוקת הרווחים ולקרדיט שווה כמחברים.

הנתבע טען כי כחודשיים קודם לכן, הנתבעת הודיעה לו כי היא חוזרת בה מההסכמה לממן 40% מעלויות ההוצאה לאור. בכך לטענתו הפרה התובעת את ההסכם הפרה יסודית והביאה לביטולו. הוא טען כי בנסיבות אלו הוא שלח הודעת ביטול כדין ולכן יש להכיל על המקרה את ההסכמות שבהסכם הראשון. בית המשפט לא קיבל טענה זו.

ראשית, בית המשפט לא מצא כי בנסיבות המקרה הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם ולפרסם את הספר ללא ידיעת התובעת. הפרות ההסכם על ידי התובעת לא הוכחו וגם אם התובעת ביקשה שלא לשלם סכומים מסוימים שהתחייבה לשלם, מדובר בסכומים שהיו נתונים במחלוקת ואין בכך כדי ללמד על הפרה יסודית של ההסכם מצד התובעת.

הודעתו של הנתבע על ביטול ההסכם נשלחה חודשיים לאחר שנודע לו לטענתו כי התובעת מתכוונת לחזור בה מחלק מההסכמות. הנתבע לא שלח לתובעת כל התראה לפיה מדובר כביכול בהפרה יסודית וממילא לא היה מקום להודעת הביטול ופרסום הספר ללא ידיעת התובעת. גם אם היתה לנתבע זכות לשלוח הודעת ביטול, היא היתה מותנית בכך שהנתבע יעשה שימוש בזכות בתום לב ובית המשפט סבר שהשימוש שנעשה על ידי הנתבע אינו תם לב.

עם זאת, בית המשפט הסביר כי נכון לאותו מועד בו הודיע הנתבע לתובעת על ביטול ההסכם, היה ברור לשני הצדדים כי יש צורך לגבש הסכמות חדשות ולשנות את תנאי ההסכם השני. התובעת הודיעה לנתבע יומיים לפני כן על סיום ההתקשרות והזמינה את ב"כ הנתבע ליצור עמה קשר לגבי "המשך הטיפול בסוגיית הספר".

אך גם אם הנתבע היה רשאי לבטל את ההסכם וגם אם היה מבטל אותו בתום לב, הוא לא היה רשאי לקבוע, באופן חד צדדי, כי עם ביטול ההסכם יחזרו לתוקף הוראות ההסכם הראשון. ההסכם השני ביטל את ההסכם הראשון והחליף אותו, הצדדים הסתמכו על כך ואף המשיכו לעבוד ולהשקיע זמן ומשאבים על יסוד הסכם זה.

בית המשפט הסביר כי משהסכימו הצדדים על אופן כתיבת הספר ועל דרך הוצאתו לאור ואף עיגנו את ההסכמות בהסכם מפורש, עליו הסתמכו, הסכם זה הפך להיות ההסכם הבלעדי והיחיד. הנתבע לא יכול להחליט על דעת עצמו כי יש לחזור לנקודה מסוימת בעבר שכבר אינה רלוונטית. ככל שהנתבע סבר שההסכם הופר על ידי התובעת או שהתובעת מעכבת את הוצאתו לאור באופן בלתי סביר היה בידו לדרוש את אכיפתו. אם הנתבע היה חפץ לבטלו, היה עליו לשלוח הודעת ביטול כדין, אך אז גם ההסכם הראשון לא היה תקף והיה עליו להסדיר (בין בהסכמה ובין באמצעות עתירה לבית המשפט) את זכות היוצרים בספר ואת זכות השימוש בו.

בית המשפט הוסיף כי גם בהסכם השני הצדדים לא הגדירו את זכויות השימוש בספר במקרה שבו שיתוף הפעולה ביניהם ייפסק, למרות שכבר היו מודעים לקושי שלהם לעבוד בשיתוף פעולה.

כמו כן, גם טרם החתימה על ההסכם השני הבהירה התובעת לנתבע במפורש כי היא מתנגדת לכך שהוא יוציא את הספר לאור, ללא הסכמתה המלאה.

לאור האמור, בית המשפט קבע כי ביטול ההסכם על ידי הנתבע, באופן בו ראה עצמו משוחרר מהתחייבויות שאינן נוחות לו (על פי ההסכם השני) ופרסום הספר ללא אישור התובעת או לכל הפחות דיווח לתובעת מהראש, מהווה הפרה של ההסכם.

הפרת זכות היוצרים של התובעת ביצירה המשותפת

פרסום הספר, כפי שנעשה על ידי הנתבע, מהווה אף הפרה של זכות היוצרים של התובעת ופעולה חסרת תום לב.

הצדדים הסכימו כי הם בעלים במשותף בזכות היוצרים ביצירה.

סעיף 11 לחוק זכות יוצרים קובע כי "זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12- לגבי כל סוגי היצירות; (2) (פרסום)- לגבי יצירה שלא פורסמה".

בית המשפט הסביר כי הוא סבור שאין להעניק לאחד מבעלי הזכות כוח למנוע מהאחר לפרסם את היצירה באופן גורף, אך זכותו של כל אחד מבעלי הזכות לפרסם את היצירה, בעיקר כאשר הוא יודע שזכות זו מצויה במחלוקת בין הצדדים, הינה מוגבלת ועליו לעשות בה שימוש בתום לב ובכפוף לתנאים.

גם הדין האמריקאי וגם הפסיקה בישראל המקבלים את הגישה המאפשרת לבעל זכות יוצרים ביצירה משותפת לעשות בה שימוש בלעדי, מתנים זכות זו בכך שאין בשימוש ביצירה כדי לגרוע מזכותו של השותף האחר לעשות שימוש סביר ודומה ביצירה, בשיתוף יתר השותפים ברווחים ובדיווח מראש לבעלי הזכויות הנוספים. הנתבע לא עשה זאת.

בית המשפט הסביר כי בעניין זה, גם אם נלך לפי הגישה האמריקאית המקלה עם הנתבע לגבי זכות השימוש ביצירה המשותפת, מאחר שהנתבע בחר לפרסם את הספר על דעת עצמו מבלי לעדכן את התובעת כי הוציא את הספר לאור בהעדר הסכמתה, בביצוע פעולות אלו הפר הנתבע את זכות היוצרים של התובעת ביצירה לפי סעיפים 11 ו-47 לחוק.

בנוגע לאפשרות התובעת לעשות שימוש סביר בספר, בית המשפט לא קיבל את טענת התובעת כי פרסום הספר על ידי הנתבע ימנע ממנה לפרסם את הספר בעצמה. מההתכתבויות בין הצדדים וטיוטות ההסכמים ביניהם עולה כי הצדדים חיפשו פתרון שיאפשר לשניהם לעשות שימוש בספר ולפרסמו, גם אם לא הסכימו על הפרטים שנוגעים לאופן הפרסום. הספר פורסם באופן מוגבל ביותר, במספר עותקים מצומצם ביותר, ברשת ספרים אחת בלבד (צומת ספרים) ובאופן חלקי (מספר מוגבל של סניפים ברשת) וחלף זמן רב מאז ששווק והופץ.

בית המשפט הסביר כי מחומר הראיות עלה כי הנוסח האחרון של הספר, שנשלח על ידי חברת ההגהה, היה מוסכם על התובעת. עם זאת, מהעדויות בתיק עלה כי קיימים מספר קטן של שינויים בין הנוסח שפרסם הנתבע לנוסח שהתקבל מחברת ההגהה (שינויים במלל). שינויים אלו אמנם אינם רבים, אך הם כוללים מספר טעויות הגהה, שלטענת הנתבעת הן טעויות מביכות ונוגעות ללב נושא הספר. הנוסח שפרסם הנתבע גם כלל השמטת פרק שלם.

הפרת הזכות המוסרית

בית המשפט הסביר כי זכותה של התובעת ששמה לא יופיע כמחברת הספר ללא הסכמתה מראש, בעיקר כאשר הספר מכיל טעויות שלא היתה מודעת להן ושעלולות להביך אותה. פרסום הספר בדרך זו מהווה לא רק הפרה של זכות היוצרים הכלכלית של התובעת, אלא גם הפרה של זכותה המוסרית.

בית המשפט הסביר כי אמנם הנתבע צודק בכך שפרסום הספר ללא שמה של התובעת היה מהווה פגיעה בזכותה המוסרית ששמה ייכתב כמחברת היצירה, אך "הזכות המוסרית" אינה מוגבלת רק לטענה בנוגע לאי ציון שמו של המחבר והיא כוללת גם את זכותו של המחבר ששמו לא יופיע על יצירה ששונתה על ידי מי שפרסם אותה, בפרט כאשר הוטל בה פגם.

סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים עוסקים בזכות המוסרית של מחבר היצירה. סעיף 46(א) לחוק קובע כי "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר- (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".

בית המשפט הסביר כי השינויים שביצע הנתבע ביצירה הכוללים גם טעויות הגהה והפניה לפרק שהושמט מהספר (גם אם נעשו בטעות), פוגעים בשלמות היצירה שהתובעת בעלת זכות בה (במשותף עם הנתבע) ופרסומה עם הטעויות, תוך ציון שמה כמחברת, מהווה גם הפרה של זכותה המוסרית של התובעת.

לאור האמור, בית המשפט קבע כי בפרסום הספר הנתבע הפר את ההסכם שנכרת בינו לבין התובעת ואף הפר את זכות היוצרים שלה – הן הכלכלית והן המוסרית.

חוסר תום לב

בית המשפט הסביר שהתנהלות הנתבע בפרסום הספר גם היתה נגועה בחוסר תום לב, הן בכך שלא יידע את התובעת מראש על הפרסום והן בכך שהמשיך לנהל עמה משא ומתן לאחר שכבר פרסם את הספר מבלי שגילה לה עובדה מהותית זו.

התובעת הציגה ראיות לכך שהנתבע פרסם את הספר כבר ביום 1.12.19 (צילום מסך מאתר "צומת ספרים לפיו הספר נמכר כבר ביום 1.12.19). זאת בזמן שהצדדים ניהלו משא ומתן לפשרה ואף החליפו טיוטות הסכם במהלך חודש דצמבר 2019. לפיכך, לא רק שהנתבע פרסם את הספר מבלי לידע על כך את התובעת, אלא שהוא המשיך לנהל עמה משא ומתן לגבי אופן הוצאת הספר מבלי לעדכן אותה שהוא כבר יצא לאור. מראיות עלה כי בחודש דצמבר 2019 התכתבו ב"כ הצדדים דאז לגבי המשך ההתנהלות בעניין הוצאת הספר ואף התקיימה פגישה בין הצדדים לצורך עריכת הסכם בדבר הסדרת הפסקת שיתוף הפעולה בין הצדדים תוך השלמת הוצאתו לאור של הספר ושיווקו על ידי כל אחד מהצדדים בנפרד, כי ביום 31.12.19 ב"כ התובעת דאז שלח לב"כ הנתבע דאז טיוטה של ההסכם בעקבות הפגישה בין הצדדים, כי ביום 1.1.20 הודיע ב"כ הנתבע דאז כי הוא מעביר את הטיוטה לנתבע לצורך "קבלת פידבק ממנו" וכי ביום 2.1.20 העביר ב"כ הנתבע דאז את טיוטת ההסכם עם הערותיו של הנתבע, כל זאת כאשר הנתבע כבר פרסם את הספר.

התובעת גילתה עובדה זו וביום 10.2.20 שלחה לנתבע, באמצעות בא כוחה דאז, מכתב התראה בדבר הפרת זכויות היוצרים שלה. ביום 12.10.20 הודיע הנתבע לתובעת במכתב על "סיום הליכי הגישור" וכוונתו להפיץ את הספר. ספר שכבר הופץ.

בית המשפט הסביר כי טענת הנתבע לפיה רק לאחר כישלון הליך הגישור הוא החליט להדפיס את הספר בעצמו ולהוציאו לאור התבררה כטענה מופרכת ובלתי מהימנה. התנהלות זו של הנתבע מהווה חוסר תום לב במשא ומתן ויש לראותה בחומרה. בעדותו הנתבע העלה לראשונה גרסה תמוהה לפיה בשלב בו נשלחה הערותיו לטיוטת ההסכם, הוא לא היה מעורב במשא ומתן וכי המשא ומתן הסתיים וייתכן כי בא כוחו חרג מסמכותו בכך שהעביר את ההערות להסכם.

בית המשפט הסביר כי בא כוחו של הנתבע הוא זרועו הארוכה וכי פעולותיו נעשו בשמו של הנתבע. מההתכתבות עלה כי בטרם שלך עורך כינו דאז את ההערות להסכם, הוא ציין מפורשות כי בכוונתו  לקבל "פידבק מהנתבע" ונראה כי הערות אלו אף נכתבו על ידי הנתבע בעצמו.

בכל מקרה, בית המשפט קבע כי מדובר בגרסה כבושה, בלתי מהימנה, שלא הוכחה וסותר את הראיות בתיק.

הסעדים

סעד של צו מניעה קבוע במקרים של הפרת זכויות יוצרים

הגישה המקובלת, החל מחקיקת חוק זכות יוצרים, רואה בזכות היוצרים זכות קניינית וביצירה קניינו של היוצר, הדומה בטיבו לקניין בנכס מוחשי. הסיווג של זכות יוצרים כזכות קניינית מעניק לה מעמד של זכות יסוד ומעניק לבעליה כוח להחליט האם להתיר לאחרים את השימוש בה ובאיזה מחיר. זכות זו הוגדרה כ"זכות שלילית" או "זכות הייחודיות" והיא נוגעת לזכותו של בעל הזכות לשלול מאחרים לעשות שימוש ביצירתו ללא הסכמתו. נראה כי גישה זו רוככה עם השנים והמחוקק והפסיקה מכירים בכך שלא בכל מקרה יינתן לבעל זכות יוצרים שזכותו הופרה סעד של צו מניעה.

בכל מקרה, המחוקק והפסיקה לא קבעו שבעל זכות יוצרים תמיד יהיה זכאי לסעד של צו מניעה, ואף נקבע כי יתכנו מקים בהם למרות הפרת זכות היוצרים, בעל הזכות לא יהיה זכי לסעד של צו מניעה קבוע.

לאחר תיקון החוק, סעיף 53 לחוק קובע כי "בתביעה בשל הפרת זכות יוצרים זכאי התובע לסעד בדרך של צו מניעה, אלא אם כן מצא בית המשפט כי קיימים טעמים המצדיקים שלא להורות כן". סעיף זה כולל שני מרכיבים: מצד אחד, רישת הסעיף מנתקת ומאבחנת את דיני זכות היוצרים מהדין הכללי, וקובעת כי, ככלל, הסעד הראשוני והטבעי שניתן לבעל זכות היוצר הוא סעד המניעה; מצד שני, סיפת הסעיף מצמצמת את חוזקת זכות היוצרים ומעמדה כזכות קניינית וקובעת שלבית המשפט מסורה הסמכות לשקול שיקולים שונים בבואו להכריע האם להעניק צו מניעה, כך שכל עוד בית המשפט מוצא טעמים המצדיקים שלא להעניק צו מניעה הוא רשאי שלא להעניקו (בניגוד להוראות החוק שעוסקות בקניין מוחשי). בית המשפט הסביר שכך גם בעניין זה.

עם זאת, נקבע בפסיקה כי גם אם אין להחיל עוד על זכות היוצרים את דיני היושר, הרי שלאור סעיף 53 לחוק, לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן צו מניעה ובמסגרת שיקול דעת זה רשאי הוא לשקול גם שיקולי "יושר", אך הימנעות ממתן צו מניעה צריכה להיות במקרים חריגים ובמסורה.

אך בית המשפט הסביר כי עניין זה שונה ממקרים אחרים, שכן בעניין זה מדובר בזכות יוצרים משותפת, אשר גם אם נתייחס אליה כזאת קניינית רגילה, מדובר בזכות קניינית של שני היוצרים ואשר לכל אחד מהם זכות בה. לכן, מתן צו מניעה נגד אחד הצדדים פוגע בזכותו הקניינית לעשות שימוש ביצירתו, כפי שמתן היתר לאחר הצדדים לעשות שימוש בלעדי היצירה עלול לפגוע בזכותו הקניינית של הצד האחר.

סעד של צו מניעה קבוע במקרים של הפרת זכות יוצרים ביצירה משותפת

הפסיקה הכירה בכך שבמקרים של זכות יוצרים משותפת, יש מקום לעשות שימוש בהסגר החוקי שנוגע לבעלות משותפת בנכסים מוחשיים (מקרקעין ומיטלטלין) ואף הפנתה להסדרים הנודעים לבעלות משופת במקרקעין (סעיפים 27-26 לחוק המקרקעין).

הפסיקה המפנה גם לדין האמריקאי הכירה בכך שיש לאפשר לבעלים במשותף בזכות יוצרים, שלא הסדירו את השימוש היצירה בהסכם ואינם מצליחים להגיע להבנות בנוגע לאופן השימוש ביצירה, לעשות שימוש נפרד ביצירה, ובלבד ששימוש זה לא ימנע מהשותף את האפשרות לעשות שימוש סביר ודומה ביצירה (בדומה לשימוש הנעשה ב"רכוש משותף") ובכפוף ליידוע מראש ושיתוף ברווחים.

בית המשפט הסביר כי בעניין זה, מאחר שהצדדים סברו במסגרת המשא ומתן ביניהם שפתרון של שימוש עצמאי של כל אחד מהם ביצירה הוא פתרון אפשרי וסביר (גם אם לא הצליחו להגיע להסכמות מלאות בעניין אופן השימוש והתנאים לשימוש) הרי שיהיה זה בלתי אפשרי למנוע מהנתבע לפרסם את הספר. בנסיבות אלו בית המשפט גם דחה את טענת התובעת לפיה פרסום הספר על ידי הנתבע ימנע ממנה לעשות שימוש דומה בספר.

עם זאת, בית המשפט לא מצא לאפשר לנתבע לעשות שימוש בספר כפי שהוא כיום. כל עוד הנתבעת לא מסכימה שהספר יפורסם על ידי הנתבע עם שמה כמחברת, ובפרט כאשר הוא כולל טעויות הגהה, בית המשפט מצא לאסור על הנתבע לפרסם את הספר.

לפיכך, בית המשפט מצא ליתן צו מניעה המונע מהנתבע להפיץ, לשווק ולפרסם את הספר כפי שהוא היום והפך את הצו הזמני שניתן לצו קבוע.

בית המשפט אפשר לצדדים להודיע האחד לשני בכתב, תוך 14 ימים, האם הם מסכימים שהצד שכנגד יפרסם וישווק את הספר עם שמות שניהם כמחברי הספר, בנוסחו כפי שהוא היום. אם הצדדים לא יסכימו לכך, יודיעו הצדדים, באותו מועד, האם הם חפצים שהספר יפורסם בצירוף שמות שני הצדדים כמחבריו, בנוסח האחרון הכולל את תיקון טעויות ההגהה ובצירוף הפרק החסר או הסרת ההפניה לפרק זה מהספר, או שהם מעוניינים שכל אחד מה יהיה רשאי לפרסם ת הספר ללא אזכור שמו של הצד השני כמחבר הספר.

בהתאם, ככל שהצדדים יודיעו שהם מעוניינים ששמם יופיע על הספר שישווק על ידי הצד שכנגד, כל אחד מהם יהיה רשאי לפרסם את הספר ובלבד שיכתוב גם את שמו של הצד שכנגד כמחבר משותף, וככל שמי מהצדדים יתנה את הסכמתו בביצוע תיקון טעויות הגהה (בהתאם לנוסח האחרון) ובתוספת הפרק שהושמט (או הסרת ההפניה לפרק שהושמט מהספר) יהיו רשאי הצדדים לפרסם את הספר עם שמו של הצד שכנגד כמחבר משותף, ובכפוף לתיקון הטעויות המוזכרות לעיל.

ככל שמי מהצדדים יודיע שהוא לא מעוניין שהצד שכנגד יציין את שמו כמחבר במשותף, הצד השני יהיה רשאי לפרסם ולשווק את הספר ללא שמו של הצד שכנגד. בנוסף, בית המשפט הסביר שאין לאפשר לנתבע לעשות שימוש בלתי מוגבל בספר, בדרך שתמנע מהתובעת לעשות בספר שימוש דומה. לכן, בנוסף לאמור, בית המשפט קבע שהנתבע יהיה רשאי לשווק את הספר רק בדרכים שבהן הספר שווק בעבר – דרך רשת "צומת ספרים" בלבד, במדיה האלקטרונית ובדרך של חלוקתו. הנתבעת תהיה רשאית לשווק את הספר בדרך דומה, אך לא ברשת "צומת ספרים". הצדדים יהיו רשאים לשווק את הספר, בהתאם בהתאם לאמור לעיל לעניין הודעת הצדדים ולאחר ביצוע התיקונים בנדרשים (לאור הודעת הצדדים) בחלוף 60 ימים ממועד מתן פסק הדין. בית המשפט ציין כי התייחס בעניין זה להסכמת הצדדים כפי שעלתה מטיוטות ההסכם.

כמו כן, בית המשפט קבע כי הצדדים יחלקו ברווחי הספר, כהגדרתם בהסכם השני ביחס של 60% לנתבע ו-40% לתובעת.

צווים נוספים

בית המשפט הפך את הצו הזמני שניתן על ידו, בהסכמת הצדדים, לצו קבוע. לפיכך, בכפוף לאמור לעיל בעניין פרסומו העתידי של הספר, הצדדים לא יעשו כל שימוש בספר. לא ישווקו את הספר, בין בדרך של מדירה ובין בדרך של חלוקתו במתנה או בכל דרך אחרת, לרבות העותקים הקיימים המצויים בביתו של הנתבע.

הנתבע יסיר את כל הפרסומים של הספר, ככל שהוא פורסם ברשתות החברתיות ובמדיה האלקטרונית ובידו להסירם. ככל שאין בידו להסירם, יגיש בקשה לגורם שבידו להסירם.

בית המשפט הסביר כי לא מצא שמתן צו קבוע שאוסר על הנתבע לפרסם את הספר באופן גורף הוא הגון וראוי בנסיבות העניין. למרות שהתובעת גילתה על ההפרה בתחילת חודש ינואר 2020, כתב התביעה הוגש רק בחלוף כמעט שנה כשבכל אותו זמן לא הוגשה על ידה בקשה לצו מניעה (זמני או קבוע). העובדה שהשתהתה ולא טרחה לפנות לבית המשפט לקבלת סעדים עם הוצאות הספר לאור, מלמדת שהיא בעצמה לא ראתה בחומרה יתרה את פרסום הספר ויש לתהות האם לא בחרה להמתין מספר חודשים על מנת לבחון את הצלחת שיווקו של הספר.

סעדים כספיים

התובעת עתרה לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות הפר הנתבע, ובגין ניהול מו"מ בחוסר תו"ל שגרם לה לנזק ממוני ולנזק שאינו ממוני.

בית המשפט הסביר כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממוני, ולכן דן רק בשאלת הנזק הלא ממוני.

בכתב התביעה התובעת אף לא טענה מפורשות כי היא עותרת לפיצוי ללא הוכחת נזק על פי סעיף 56 לחוק וטענה זו גם לא נטענה בסיכומיה. עם זאת שני הצדדים לא טענו בעניין זה ונראה שסברו שטענה זו כלולה בטענתה ל"נזק בלתי ממוני".

בית המשפט הוסיף כי גם ללא פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 56 לחוק, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת ההסכם וניהול משא ומתן בחוסר תום לב על ידי התובע. על פי סעיף 13 לחוק החוזים תרופות, ניתן לחייב את הנתבע בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ובגין הפרת ההסכם.

סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע כי "(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על  100,000 ש"ח חדשים. (ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א) רשאי בית המשפט לשקול בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום ליבו של הנתבע".

בית המשפט הסביר כי בבואו לשקול את גובה הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע הוא התייחס לכך שמדובר בזכות משותפת ולא בהפרת זכות מצד מי שאין לו כל זכות ביצירה, לכך שהצדדים הסכימו עקרונית שכל אחד מהם יהיה רשאי לפרסם ולשווק את הספר בעצמו, לכך שהיקף השיווק שבוצע על ידי הנתבע היה מצומצם מאוד ולכך שהרווח שצמח לנתבע כתוצאה מההפרה זניח, אם בכלל. לכך שנוסח הספר כבר אושר על ידי התובעת והשינויים שנעשו על ידי הנתבע היו מעטים ביותר (למרות שכללו טעויות הגהה).  למשך הזמן הקצר בו בוצע ההפרה – מספר חודשים מצומצם ולכך שהתובעת גילתה כעבור חודש על ההפרה ובמטעמיה בחרה שלא להגיש צו מניעה כנגד המשך פרסום הספר ותביעה זו הוגשה רק כעבור כשנה. כמו כן, בית המשפט התייחס לכך שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממשי כלשהו ולכך שהצדדים אינם חולקים על כך שעד כה הספר לא זכה להצלחה שיווקית.

מנגד, בית המשפט לא התעלם מכך שהנתבע הפר את ההסכם ואת זכות היוצרים של התובעת, מכך שהתובע פעל בחוסר תום לב, בפרט כאשר שיווק ופרסם את הספר בלי ליידע את התובעת ותוך כדי ניהול משא ומתן שעסק בתנאי הפרסום, לאחר שכבר פרסם את הספר. מכך שמדובר בהפרה בנסיבות מסחריות ומכך שגם זכותה המוסרית של התובעת הופרה, כאשר שמה כמחברת נכתב על ספר המכיל טעויות הגהה ושחסר בו פרק.

לאור האמור, בית המשפט העמיד את הפיצוי לתובעת על סך של 30,000 ₪.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם