קניין רוחני במוצרי אופנה כיצד ניתן להגן על בגד שיצרתם מפני העתקה?

תחום האופנה הוא תחום הפועל בדרך כלל לפי טרנדים תקופתיים, לכל תקופה יש את סגנון האופנה המקובל אשר לה יש השפעה גדולה על כלל פרטי האופנה המעוצבים באותה תקופה. כך שאפשר לראות את כל תחום עולם האופנה כעץ, אש בוקעים ממנו ענפים  ועלים רבים, כל אחד מהם מדמה עיצוב חדש, לעיתים הענפים והעלים החדשים שנוצרים הם בעלי צורה מובהקת חדשה, לעיתים הם דומים ברמה של השראה מותרת לענף ממנו הם בקעו ולעיתים הם בגדר של חיקוי מטעה ביחס לעלה אחר.

אנו כחברה מעוניינים לעודד את עולם היצירה החדשנית ולעודד מגוון רחב ככל האפשר של ביטויים ועיצובים רבים ככל האפשר בתחום האופנה, מתוך הבנה שתחום זה מסייע לשיפור האינדיבידואליות, היצירתיות והשמחה בחברה.

על כן, נוצרו חוקים שונים בתחום הקניין הרוחני ביחס לאופנה אשר נועדו לקבוע הסדרים שמטרתם הגנה על יצירות חדשות בתחום האופנה, תוך איזון בין אינטרסים שונים. האיזון נדרש בעיקר בין הצורך ביצירת תמריץ הולם ליצירה, לבין הצורך לאפשר לציבור להשתמש ביצירות לשם קידום התרבות והידע, כל זאת תוך שמירה על חופש הביטוי וחופש היצירה, והבטחת תחרות חופשית והוגנת.

מחד, חוקי קניין רוחני אלו מאפשרים התמודדות עם תופעת החיקויים של מוצרי אופנה, תופעה אשר מסבה למעצבים וחברות אופנה נזקים כלכליים רבים כתוצאה מפגיעה במוניטין ובמכירות של מוצריהם ומאידך, חוקי קניין רוחני אלו מאפשרים את חופש היצירה, העיסוק וחופש התחרות.

כיצד תחום הקניין הרוחני יכול להגן על מוצרי אופנה? מהם ענפי המשפט השונים המגדירים את הזכויות ביחס לפרטי לבוש? מהם המאפיינים המשפיעים על סוג ההגנה לנעל? האם כדי לקבל הגנה על תכשיט צריך לרשום אותו? היכן צריך לבצע את הרישום? מתי מותר או אסור להעתיק מוצר אופנה? על כל אלה אנו נשיב במאמר שלהלן.

דרך המלך להגנה על פריט אופנה היא באמצעות רישומו כעיצוב

הכלי המשפטי המרכזי על מנת למנוע העתקה של מוצר אופנה הינו רישום עיצוב (שבעבר כונה "מדגם") בהתאם לחוק העיצובים.

בעל העיצוב רשאי להגיש לרשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר בקשה לרישום העיצוב. הרישום הוא טריטוריאלי ומעניק הגנה במדינה בה העיצוב נרשם. תקופת ההגנה על עיצוב רשום הינה 25 שנה.

עיצוב מוגדר בחוק העיצובים כ:

"מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי אחד או יותר של המוצר או של חלק מהמוצר, לפי העניין, ובכלל זה מיתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו הם עשויים".

עיצוב מטרתו להגן על היצירה של המעצב, שיצר עיצוב "חדש ובעל אופי ייחודי".  עיצוב ייחשב לחדש אם לא פורסם בציבור, בישראל או מחוץ לה, עיצוב זהה לו או עיצוב השונה ממנו רק בפרטים שאינם מהותיים (סעיף 6 לחוק העיצובים). עיצוב ייחשב לבעל אופי ייחודי אם הרושם הכללי שהוא יוצר אצל משתמש מיודע שונה מהרושם הכללי שיוצר עיצוב אחר אצל משתמש מיודע (סעיף 7(א) לחוק העיצובים).

יודגש כי ההגנה ניתנת על המאפיינים העיצוביים והאסתטיים של המוצר. עיצוב רשום אינו מגן על ההיבטים הפונקציונליים של המוצר.

עיצוב יהיה כשיר להגנה כעיצוב לא רשום אם הוא חדש ובעל אופי ייחודי וכן אם:

"המוצר נושא העיצוב הוצע למכירה או הופץ בציבור בישראל באופן מסחרי, בידי בעל העיצוב או מי מטעמו, לרבות באמצעות האינטרנט, בתוך שישה חודשים מהמועד הקובע" (סעיף 4 לחוק העיצובים).

תוקפו של עיצוב לא רשום הינו 3 שנים מהמועד הקובע (סעיף 65 לחוק העיצובים).

בעל עיצוב לא רשום רשאי להגיש לרשות הפטנטים בקשה לרישומו של העיצוב בתוך 12 חודשים מהמועד הקובע (סעיף 64 לחוק העיצובים).

דוגמה לאופן בו רושמים עיצוב על מוצר אופנה:

כיצד בודקים האם מוצר מפר עיצוב רשום?

ההכרעה האם מוצר מסוים מפר עיצוב/מדגם רשום, תעשה בהתאם לשני מבחנים עיקריים, "מבחן העין" ו"מבחן החידוש" לצד מבחן העזר – "מבחן ההטעיה" (דרורי, וירז'נסקי, "דיני עיצובים ומדגמים" (מהדורה שנייה), הוצאת פרלשטיין גינוסר, בעמ' 558 (2019); ת"א (מרכז) 4987-12-14 Diesel Spa  נ' הודיס בע"מ, בעמ' 6 (נבו, 2015) ("עניין Diesel").

במסגרת מבחן העין, בית המשפט צריך לשים עצמו בנעליו של הצרכן של המוצר העומד לדיון ולבחון האם הצורה החיצונית של מוצר זה, כפי שהיא נקלטת באופן גלוי בעינו של הצרכן, מהווה "חיקוי בולט" של המוצר המוגן במדגם. לא מדובר ב"עינו" של בית המשפט, אלא בעינו של הצרכן הרלוונטי אשר אליו מכוון המוצר.

מבחן העין מתמקד בעיקר בהתרשמות הכוללת הנוצרת מהשוואת המדגם הרשום אל המוצר המפר לכאורה ומן החוזי הכללי הנקלט בעינו של הצרכן הסביר, ואין כל ציפייה כי הצרכן יבצע בדיקה דקדקנית כאילו היה מומחה בתחום המוצר הנבחן. יש להשוות את המוצר שנטען לגביו כי הוא מפר אל המדגם, אל שרטוט המדגם או אל תמונתו, כפי שצורפו לבקשת המדגם, ולא אל המוצר עצמו אשר יוצר על ידי בעל הזכות המוגנת (עניין Diesel, בעמ' 6).

בעניין Diesel, בית המשפט בחן את המדגם של Diesel למול הג'ינס של הודיס והתרשם כי המאפיינים הבולטים של הג'ינס הינם בעלי דמיון בלתי מבוטל לאלו של המדגם אם כי בחלקו האחורי של הג'ינס המפר לכאורה קיים הבדל בדוגמת התפרים שעל הכיסים. עם זאת, בית המשפט קבע כי מדובר בהבדל קוסמטי בעיקרו, אשר אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול הפרה לכאורה של המדגם, וזאת לאור הדמיון הרב בחוזי הכללי הקיים בין המדגם האמור לבין הג'ינס המפר לכאורה:

בהתאם ל"מבחן החידוש" היקף ההגנה של הזכות במדגם נקבע על פי מידת חדשנותו ומקוריותו של המדגם. בעניין Diesel, בית המשפט קבע כי עצם הרישום בפנקס המדגמים מהווה ראייה לכאורה להתקיימות דרישת החידוש במדגמיה של דיזל (עניין Diesel, בעמ' 8-9).

"מבחן ההטעיה", מהווה מבחן עזר בלבד, משום שעל פי הפקודה/החוק לא נדרשת הטעיה צרכנית פוטנציאלית לשם ביסוס הפרתו של מדגם/עיצוב. עם זאת, השתרש בפסיקה הנוהג לפיו אם קיים דמיון בחזות הכוללת של המוצר המוגן והמוצר המפר, שאינו מגיע לכלל זהות מוחלטת, יש לבחון בנוסף האם קיים חשש שהצרכן הרלוונטי יטעה בין שני המוצרים. בהקשר זה צוין לא אחת כי בית המשפט נדרש לשים לב לעובדה שזכרונו של הצרכן איננו מושלם וכי אין הוא רוכש את המוצרים כאשר מונחים הם זה לצד זה.

בעניין Diesel, בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המשיבה, הפער במחירי המוצרים, גם אם הוא משמעותי, אינו מהווה מחסום כולל בפני חשש מהטעיית צרכנים.

כמו כן, בית המשפט התרשם כי התוויות הנושאות את שם המשיבה, אשר עשויות לסייע בבידולו של המוצר ובהפחתת החשש מהטעיית צרכנים, אומנם קיימות, אך אינן מצויות על הג'ינס המפר לכאורה עצמו, אלא על תוויות "ניתקות" (הכוללות מידע נוסף על המוצר מלבד השם), אשר מחוברות אל הג'ינס באופן חיצוני וארעי ואשר מעצם טיבן נועדו להסרה. זאת בשונה מתוויות שם קבועה, המחוברת אל המוצר עצמו.

חריג: אי-רישום מדגם או עיצוב במוצרי אופנה

עולם עיצוב האופנה הוא בעל מאפיינים ייחודיים בתחום העיצוב התעשייתי, הוא מאופיין בדינאמיות רבה, בשינויים תכופים ובעיצובים רבים. עובדות אלו מקשות לא פעם על מעצבים המעוניינים לקבל הגנה על פריט אופנה מסוים לקבל הגנה אפקטיבית למוצר האופנה. בנוסף, עד שהמדגם או העיצוב מתקבל לרישום על ידי הרשות המוסמכת, עובר כבר פרק זמן משמעותי והפריט האופנתי, רחמנא ליצלן, לאו אופנתי הוא יותר.
דיני המדגמים בהתאם לפקודת הפטנטים והמדגמים וההגנה שהם מעניקים, אינם מתאימים אם כך להגנה על מוצרי אופנה שתלויים רבות בהיצע וביקוש ובתנודתיות אופנתית תכופה. הליך הרישום הארוך, המסורבל והיקר, אינו הולם את אופיו הדינאמי של עולם האופנה ואת הכמות הרבה של דגמי האופנה הרבים.
בתי המשפט הכירו בקושי הנערם על כתפי היוצרים בכלל ומעצבי האופנה בפרט, ועל הדיסוננס הנוצר בעצם קבלת מדגם רשום על פריטי האופנה מחד גיסא, אך אי-היכולת לאכוף את הזכות משום שהפריט אינו רלוונטי עוד מאידך גיסא. בשל הבעייתיות האמורה, בתי המשפט יצרו מנגנונים מקבילים לדיני המדגמים לצורך הגנה על מוצרי אופנה וזאת תוך התמקדות בעילת עשיית עושר ולא במשפט בהתבסס על הלכת א.ש.י.ר. כך למשל בעניין קצב נ' פסגות עד (ת"א (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נ' פסגות עד יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 24.9.2007)).

חוק העיצובים החדש מנסה להתמודד עם בעיה זו באמצעות מתן הגנה לעיצוב שלא נרשם לתקופה של שלוש שנים. הגנה קצרת מועד זו מתאימה לתחום האופנה ולא מטילה על בעל העיצוב את הצורך בהגשת בקשות רבות לרישום העיצוב אותם הוא יוצר.

בנוסף, חוק העיצובים מאפשר מתן תקופת חסד של 12 חודשים לרישום עיצוב מהרגע שהעיצוב פורסם. באופן זה מאפשר החוק לעוסקים בעיצוב בכלל ובאפנה בפרט, את היכולת לסחור בעיצוב חדש, לבדוק את סחירותו בשוק ואת כדאיותו הכלכלית וכך לשקול האם לקראת תום שנה ממועד הפרסום הראשון הוא מעוניין להשקיע ולבקש את רישום העיצוב. באופן זה בעל העיצוב יוכל לבחור בקבלת הגנה ארוכה יותר על מוצר אותו הוא מזהה כמוצר בעל הצלחה מסחרית וכן לקבל את הזכות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק ביחס להפרת מוצר שנרשם כעיצוב (דרורי, וירז'נסקי, "דיני עיצובים ומדגמים" (מהדורה שנייה), הוצאת פרלשטיין גינוסר, בעמ' 36 (2019)).

זכויות יוצרים ביחס למוצרי אופנה

באופן עקרוני הדוגמה המודפסת על בד או בגד הינה מוגנת בזכות יוצרים כיצירה אומנותית, בתנאי שהיא מקורית. עם זאת, מאחר שבגד הינו מוצר שימושי המוכתב בעיקר על ידי שיקולים פונקציונליים וצורת הגוף, הוא לא יזכה, בדרך כלל להגנת זכות יוצרים (דרורי, וירז'נסקי, "דיני עיצובים ומדגמים" (מהדורה שנייה), הוצאת פרלשטיין גינוסר, בעמ' 14 (2019); תא (ת"א) 1311-04 מרדכי אלקריף נ' קארקה בע"מ, בעמ' 5 (נבו, 2010)).

גם אם הבגד עובר את מבחן האמנותיות והינו ראוי לזכות יוצרים, סעיף 7 לחוק זכות יוצרים קובע כי לא תינתן הגנה של זכות יוצרים על מוצר אשר ראוי להירשם כמדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים או על מוצר אשר ראוי להירשם כעיצוב כהגדרתו בחוק העיצובים, אלא אם כן המדגם או העיצוב אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי (דרורי, וירז'נסקי, "דיני עיצובים ומדגמים" (מהדורה שנייה), הוצאת פרלשטיין גינוסר, בעמ' 21 (2019); תא 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ, בעמ' 14 (נבו, 2009)).

לעניין זה מקובל לקבוע ביחס לתנאי "לשמש לייצור תעשייתי" כי ייצור תעשייתי של מוצר הוא ייצורו ביותר מחמישים עותקים. אולם, מן הראוי ליצור חריג לכלל האמור ולאפשר לבית המשפט את שיקול הדעת בנסיבות מסוימות לקבוע כי גם מוצר שלא נפל בגדר מבחן 50 היחידות יכול להיחשב כמוצר תעשייתי וזאת בשל מאפיינים ברורים במוצר המלמדים כי הוא נועד לשמש לצורך ייצור תעשייתי.

בתי המשפט נוהגים להחיל הוראה זו על מוצרי אופנה. מאחר שמוצרי אופנה רבים ראויים להירשם כעיצובים, לא תהא בהם זכות יוצרים. יש לבחון בכל מקרה בנפרד את מוצר האופנה נושא הדיון.

הגנה על שרטוטים במוצרי אופנה

בניגוד למוצר האופנה עצמו, השרטוטים ששרטט המעצב ראויים, בדרך כלל, להגנת זכות יוצרים.

פסיקה ייחודית וישנה של בית המשפט המחוזי בתחום הגנה על מוצרי אופנה גורסת כי לאחר שהוכחה לכאורה זכות היוצרים של המעצב בשרטוטי הדגם, ייצור מוצר המחקה את הדגם, פוגע בזכות היוצרים של המעצב. אין זה משנה שמוצר האופנה הינו העתק, במדיום אחר, של השרטוטים הללו. הפרת זכות יוצרים יכולה להיעשות גם בדרך זו (ת"א (תל אביב-יפו) 2457-90 טופאק אמרו בע"מ נ' "ג'וקר" תעשיות טכסטיל בע"מ , פ"מ תשנ"ב(1) 259, בעמ' 262 (1991)).

סימני מסחר בתחום מוצרי אופנה

דיני סימני המסחר מעניקים לבעל סימן המסחר הגנה מפני מוצרים מזויפים המתחזים להיות מוצריו או הדומים למוצריו עד כדי הטעיה.

סימן מסחר תפקידו לשמש כאמצעי לקישור בין המוצר או השירות לבין מקורו על מנת למנוע הטעיה. סימן המסחר מאפשר לצרכן לדעת שמוצר מסוים מיוצר על ידי יצרן ספציפי. לדוגמא, סימן המסחר של חברת אופנה מסוימת המייצרת ביגוד והנעלה, מזהה את המוצר (בגדים ונעליים) עם יצרן ספציפי (חברת האופנה) ומבדיל אותו משאר היצרנים (חברות האופנה) המייצרים מוצרים מאותו הסוג (בגדים ונעליים). לאחר שסימן מסחר נרשם, רק לבעל הסימן הרשום מותר לסמן את מוצריו או שירותיו בסימן.

ישנם שני קריטריונים עיקריים שיש לקחת בחשבון כאשר בוחרים סימן מסחר:

א. סימן המסחר צריך להיות ייחודי ואינו יכול לתאר את הסחורה או השירות.

ב. לא יירשם סימן מסחר אשר דומה לסימן מסחר אחר באופן שיכול לגרום לבלבול בינו לבין הסימן האחר.

עילות תביעה נוספות להגנה על מוצרי אופנה

עוולת גניבת עין ביחס למוצרי אופנה

סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

על מנת להוכיח את עוולת גניבת העין נדרש להוכיח שני יסודות מצטברים: מוניטין וחשש להטעיית הציבור. כלומר, התובע נדרש להוכיח כי המוצר שהוא מייצר צבר מוניטין, וכי קיים חשש שציבור הקונים יטעה ויסבור כי המוצרים המפרים יוצרו על ידי התובע או קשורים אליו (תא (ת"א) 60748/04 מרדכי אלקריף נ' אשר סונבוליאן, בעמ' 5-6 (נבו, 2006) ("עניין מרדכי אלקריף")).

לא קל להוכיח מוניטין. אין להגביל תובע המבקש להוכיח קיומו של מוניטין לדרכי הוכחה מסוימות. העתקת מוצר פלוני וחיקוי עיצובו מהווים כשלעצמם אינדיקציה לעצם קיומו של מוניטין (ע"א 307/87 מ. וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. בית חרושת למצרכי חשמל בע"מ (פ"ד מד (1) 629, בעמ' 633 (1990)). עם זאת, חיקוי נטול תכלית פונקציונלית, כשלעצמו, אינו מעיד בהכרח על קיומו של מוניטין, אך יכול הוא להוות נדבך נוסף למסקנה שיש לתובע מוניטין במוצר שהנתבע חיקה (בע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ (פ"ד נב (1) 521, בעמ' 528 (1998)).

יישום בפסיקה:

עניין "אלקריף נ' סונבוליאן" עסק בתביעה שעניינה במספר דגמים של גופיות אשר לטענת התובעים הועתקו מהם על ידי הנתבע:

לעניין הוכחת המוניטין, בית המשפט קבע כי התובעים נמנעו מלהביא לעדות קונות של המותג שלהם אשר מזהות את המותג. נקבע כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע להוכיח כי הציבור למד לזהות את הדגמים נשוא התובענה ולקשרם למותג שלהם.

כמו כן, בית המשפט קבע כי גם אם היה מוכח יסוד המוניטין, התובעים לא הצליחו להוכיח את היסוד המצטבר השני- קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור. על אף הדמיון הרב בין אחד מדגמי הגופיות שיוצרו על ידי התובעים לבין אחד מדגמי הגופיות שיוצרו על ידי הנתבע, על הגופיות שיוצרו על ידי הנתבע לא מוטבע שם המותג של התובעים אלא שם המותג של הנתבע. לכן, צרכן המבקש לרכוש גופיה יבחין ללא קושי כי גופיית הנתבע אינה נושאת את שם המותג של התובעים אלא שם אחר, ולפיכך אין חשש שיטעה כי גופיה זו יוצרה על ידי התובעים (עניין מרדכי אלקריף, בעמ' 5-8).

עילת עשיית עושר ולא במשפט

סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979, קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם ההשבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

לעוולת עושר ולא במשפט שלושה יסודות:

• קבלת נכס שירות או טובעת הנאה (התעשרות).
• ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה.
• ההתעשרות באה לזוכה שלא על פי זכות שבדין.

על מנת להוכיח התעשרות שלא כדין בדיני קניין רוחני, יש להוכיח "יסוד נוסף"- התנהגות פסולה שנגועה בחוסר תום לב, או תחרות בלתי הוגנת מצד הנתבע. כלומר, יש להוכיח קיומו של יסוד נוסף שלפיו מקורו של הדמיון הינו בהתנהגות פסולה ובחוסר תום לב מצד הנתבע (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב (4) 289, בעמ' 475-476 (1998)).

ככל שהיצירה הינה חדשנית, חשובה ובעלת תרומה מהותית יותר, כך תגבר הנטייה לראות בחיקויים שלה כתחרות בלתי הוגנת. כמו כן, ישנם שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון: המאמץ שהושקע בפיתוח המוצר; אינטנסיביות ההעתקה; מצבו הנפשי של המתחרה, האם היה מודע להעתקה אם לאו; האם קיימות חלופות סבירות ליצור מוצר דומה פונקציונאלית ((רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פ"ד נב (4) 289, בעמ' 478-479 (1998)).

יישום בפסיקה

בעניין "אלקריף נ' סונבוליאן" (הנזכר לעיל), בית המשפט קבע כי הוכח שהתובעים השקיעו משאבים בעיצוב הדגמים שלהם. כמו כן, הוכח כי הנתבע אשר העתיק את דגם הגופייה מן התובעים לא השקיע בפיתוח דגם זה והתעשר על חשבון התובעים באמצעות מכירת הדגם המועתק. העתקת מוצר מוגמר חוסכת מהמעתיק את הצורך להשקיע משאבים בעיצוב המוצר ובייצור שלו, ומאפשרת לו להנות מההשקעה של היצרן המקורי, ויש לראות בכך התעשרות שלא כדין על חשבונו של היצרן המקורי. נקבע כי התנהגות זו של הנתבע הינה פסולה ונגועה בחוסר תום לב מצידו. לפיכך במקרה זה, בנוסף ליתר יסודות עילת עשייית עושר ולא במשפט, מקיים גם "היסוד הנוסף". (עניין מרדכי אלקריף, בעמ' 10-8).

על כן חייב בית המשפט את הנתבע  לשלם לתובעים סכום בסך כולל של 20,000 ₪.

בעניין קצב נ' פסגות עד (ת"א (מחוזי ת"א) 2318/03 אהרון קצב נ' פסגות עד יבוא ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 24.9.2007)) פסק בית המשפט כי למרות שלא הוכחה עוולת גניבת עין ביחס לרכיב המוניטין במוצר עדיין ניתן לפסוק פיצוי בגובה של 100,000 ש"ח לפי עוולת עשיית עושר ולא במשפט ביחס להעתקת דגמים של מוצרי אופנה: