הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני סגן הנשיא, השופט טל חבקין. ביום 04.09.22 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– התובעים בת"א 42121-05-18: פלוני ו-18 אחרים
– התובעים בת"א 14106-06-19: אלמוני ו-3 אחרים
– הנתבע: יהונתן אופק.
העובדות: שתי תובענות שהדיון בהן אוחד, שעניינן בסרט תיעודי שיצר הנתבע ובשתי גרסאות קודמות שלו ("The Ashram Children: I am no body, I have no body"). הסרטים מתארים, מנקודת מבטו האישית של הנתבע, את אורח החיים בסביבתו של מי שהיה המורה הרוני של התובעים בהודו, Sri Adwayananda, שכונה גם Gurudev, במתחם ביתו הפרטי שנקרא "אננדה ואדי" בשנות ה-80 של המאה הקודמת. המורה הלך לעולמו בשנת 2001.
התובעים טענו כי הנרטיב המוצג בסרטים הוא שקרי ומסולף. כמו כן, הם טענו כי הסרטים פוגעים עמוקות בשם הטוב ובפרטיותם, בעיקר בעיני מכריהם היודעים על מנהגם לחלק את זמנם בין מדינת מגוריהם להודו לצורך לימוד תורתו של המורה.
במישור המשפטי, התובעים טענו כי הסרטים מפרים את זכות היוצרים בקטעי צילום ששולבו בהם; ומגבשים עוולות של פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות. נם עתרו לאסור כל התובע להקרין את הסרטים ולהשתמש בקטעים המפרים. כמו כן, בתובענה הראשונה נתבע סעד כספי על סך 50,000 ₪ לכל תובע כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיות והפרת זכויות יוצרים. בתובענה השנייה נתבע פיצוי בסך של 350,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים, פגיעה בפרטיות ולשון הרע.
התובעים הגישו פעמיים בקשה לצו מניעה שיעצור את הקרנת הסרטים. בקשותיהם נדחו, ושניים מהסרטים הוקרנו בישראל.
תוצאות ההליך: התובענות נדחו על כל רכיביהן. בית המשפט הסביר כי ההתדיינות התנהלה בעצימות גבוהה על פני כארבע שנים והצריכה משאבים ניכרים. התובעים לא מיקדו את טענותיהם בתובענה אחת, אלא ניהלו שתי תובענות במקביל הנסבות סביב אותו עניין, ואף עשו כן בלא להבחין ביניהן למרות שהתביעות שונות מהותית. הם לא זנחו את התביעה לגבי הסקיצה למרות שההתדיינות בעניינה לוקה בחוסר מידתיות. על רקע זה, בית המשפט חייב את התובעים בכל אחת מהתביעות, ביחד ולחוד, בשכר טרחת באי כוח הנתבע בסך של 40,000 ש"ח, ובסך הכול 80,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הוכחת הבעלות בזכויות יוצרים
בית המשפט דחה את הטענה להפרת זכויות יוצרים של התובעת 6 בקטעי הצילום. בית המשפט הסביר כי הוא מוכן להניח, לצורך הדיון, שהסרטים שנעשה בהם שימוש בסקיצה הם בגדר "יצירה קולנועית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, ולכן הם מוגנים מכוחו.
סעיף 133 לחוק קובע כי "חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב".
בית המשפט הסביר כי הנטל להוכיח את הבעלות ביצירה ואת הפרת הזכות בה מוטל על הטוען לזכות, כלומר, על התובעים, וכי נטל הראיה לבעלות הוא נטל כבד.
סעיף 64 לחוק קובע חזקות להקלת הנטל, אך אלו אינו מתקיימות בעניין זה ולא נטען לאיזו מהן. הטוען להפרה נדרש להביא הוכחה חד-משמעית כי הוא אכן בעל הזכויות שהופרו.
בית המשפט לא קיבל את טענת התובעים לפיה הנתבע הודה בכך שהתובע 4 היה בעל זכות היוצרים בסרטים. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבע במפורש בכתב ההגנה הראשון. הנתבע טען שגם אם היתה הפרה, עומדת לו הגנה. הוא לא אישר את הבעלות או את ההפרה. לכן, הנטל להוכיח את הבעלות בזכות היוצרים ביצירות ואת הפרתן מוטל על התובעים מתחילתו ועד סופו.
כבר בכתב התביעה הראשון הבהיר התובע 4 בעצמו שלא כל הסרטים צולמו על ידו. הוא טען זאת בלי להבחין בין סרטים שהוא צילם ולכן הוא יוצרם לטענתו, לבין סרטים שצילמו אחרים ושאין לו זכויות בהם.
בית המשפט הסביר כי לכתבי התביעה עצמם לא צורפו עותקים מהיצירות עצמן, באופן שאינו מאפשר לזהות ומקשה על הנתבע להתגונן ועל בית המשפט לברר את המחלוקת היחס אליהן.
התובע 4 עצמו לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענה שהסרטים צולמו על ידו.
התובעת 6 (בתו) טענה בכלליות כי הסרטים צולמו על ידי אביה לפני כמה עשורים. היא לא פירטה מה מקור ידיעה זו, לא הבחינה בין הסרטים השונים, לא ניסתה לשחזר את נסיבות הצילום ולמעשה לא פירטה דבר ולא הציגה ראיות או גרסה.
התובעת 6 אישרה בחקירתה כי אביה מצולם בקלטת שחור לבן לגביה הנתבע טוען כי קיבל אותה מצד אחר. כמו כן, אישרה כי אביה מצולם בקלטות הצבעוניות שהיא מסרה לנתבע על ידה או על ידי קרוב משפחה אחר. כלומר, התובעת 6 אישרה שחלק מהסרטים צולמו על ידי קרוב משפחה שאינו התובע 4, שהוא יוצרם ולכן בעליהם, ללא הבחנה בין הסרטים השונים. התובעת 6 נשאלה מספר פעמים אם יש סימן שיכול להוכיח שהסרטים צולמו על ידי התובע 4, ולא נתנה תשובה מניחה את הדעת.
לעומת זאת, הנתבע העיד שהוא צילם במצלמה שלו ובמצלמה של התובע 4, ועדותו לא נסתרה. התובע אכן סיפר על עצמו שקיבל מצלמה בגיל צעיר והחל לתעד, וכך גם אישר התובע 7 בעדותו. הסרט עצמו ממחיש זאת באמצעות סרטונים שהנתבע צילם, לרבות את עצמו.
בית המשפט הסביר כי מדובר בסרטונים שצולמו לפני כשלושים שינה, מבלי שמי מהצלמים התכוון או חזה שיצטרך להגן על זכות היוצרים בהם ביום מן הימים. לכן יש קושי ממשי לשחזר מי צילם אותם. לא מספיק לטעון שהקלטות שבהן נשמרו הסרטים הן בבעלות התובעים כדי לבסס זכות יוצרים.
לצורך הוכחת הזכות היה על התובעים להוכיח שהתובע 4 אכן יצר את אותם סרטים, כלומר: שצילם אותם בעצמו. לא עלה בידי התובעים להוכיח זאת. אמנם יש סרטים מסוימים שסביר להניח שהנתבע לא צילם בעצמו, כגון אלו שצולמו כשהוא היה בן 9. עם זאת, כפי שהנתבע לא זוכר בדיוק מי צילם איזה סרט משום שהיה ילד, כך גם התובעת לא זוכית ולא יודעת להעיד על כך. בהיעדר ראיה כלשהי המוכיחה שהתובע 4 צילם את הסרטים המפרים, ובהיעדר התייחסות קונקרטית ביחד לכל סרט והוכחה פרטנית לגביו, כשגם התובע 4 בעצמו אישר בכתב ההגנה שחלק מהסרטונים לא צולמו על ידו, בית המשפט קבע כי לא הוכח שזכות היוצרים בסרטונים היתה של התובע 4.
על כן, בית המשפט דחה את הטענה להפרת זכות יוצרים בהיעדר הוכחת הזכות.
פרסום לשון הרע
התובעים טענו שהסרטים משייכים אותם לכת, מונח הנושא קונוטציה שלילית.
בית המשפט דחה את התביעה בעילת לשון הרע ביחס לסרט "הסקיצה" משום שניהולה עד תום, לאחר שהוגש כתב ההגנה ופורסם הסרט הסופי, אינו מידתי ולכן בא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט ואף נושא אופי של תביעת השתקה.
בית המשפט הסביר כי ברגע שפורסמו הראף קאט והסרט הסופי, רוב הנטען בכתב התביעה הראשון אינו רלוונטי. הנתבע הודיע בכתב ההגנה לתביעה הראשונה שבסרט הסופי התובעים לא יהיו מזוהים, ולכן לא נגרם ולא ייגרם להם נזק, וכך עשה. שעה שבראף קאט ובסרט הסופי התובעים אינם מזוהים, אין הצדקה לדון בעילת לשון הרע בנוגע לסקיצה.
באשר לעוולת לשון הרע בסרט הראף קאט, בית המשפט קבע כי לאחר שהסרט הסופי פורסם, ספק אם נותרה הצדקה לדון גם בראף קאט בעילה זו בנפרד. בית המשפט הסביר כי מכל מקום, בעוד שהסיכומים בעילה זו מתייחסים, כמעט באופן בלעדי, לייחוס לציבור תלמידי המורה חברות בכת, לא נטען שבראף קאט נעשה שימוש במינוח זה. בית המשפט דחה את התביעה בעילה זו ביחס לראף קאט בשל היעדר פירוט בכתב התביעה, בתצהירים ובסיכומים.
כמו כן, בית המשפט דחה את התביעה בעילת לשון הרע בגין פרסום הסרט הסופי בשל היעדר הוכחת דרישת הזיהוי לגבי התובעים כולם.
פגיעה בפרטיות
התובעים טענו שתי טענות לפגיעה בפרטיות: טענה אחת בקשר לפרסום פרטים המאפשרים לזהותם בסרטים ולכן פוגעים בפרטיותם לפי סעיפים 2(9) ו-2(11) לחוק הגנת הפרטיות; וטענה שנייה בקשר לשימוש בשיחת הטלפון עם הנתבעת 15 בסקיצה ובסרט הסופי שפוגעת בפרטיותה לפי סעיפים 2(6) ו-2(8) לחוק.
באשר לזיהוי התובעים בסרטים, בית המשפט הסביר כי אין חולק שבסקיצה מופיעים חלק מהתובעים. כמו כן, מצולם ביתו של התובע 7 ובתו התינוקת, ותובע 4 מצולם כשהוא משתחווה כלפי המורה. פניה של התובעת 19 מופיעים בסקיצה ובראף קאט. לעומת זאת, בסרט הסופי התובעים אינם מזוהים ופניהם מטושטשות. התובעים טענו כי פרסום הסרטים פוגע בפרטיותם ומגבש הפרה של סעיפים 2(9) ו-2(11) לחוק הגנת הפרטיות. הפגיעה בפרטיות מתבטאת בכך שהסרטים מגלים את ההתנהגויות האינטימיות והפרטיות המיוחסות לתובעים.
בית המשפט ערך הבחנה בין הסקיצה לבין הסרט הסופי. באשר לסקיצה, היא נשלחה לשישה אנשים בלבד, כולם גדלו באננדה ואדי ומכירים את התובעים ואת ההתנהגויות בסרט, ועצם זיהוי התובעים אינו פוגע בפרטיותם. העברת הסקיצה לידיהם לא הביאה לידיעתם ידיעה שלא היתה ידועה להם קודם לכן, ולכן נסיבות סעיף 2(9) אינן מתקיימות. בית המשפט קבע כי לא חלה פגיעה בצנעת חייהם של התובעים בעניין זה.
בית המשפט הסביר כי יתר האנשים שנחשפו לפרסום הם אנשי עריכה ולקטורה שדרישת הזיהוי לא התקיימה לגביהם, ולכן אין בחשיפתם לסרט כדי לפגוע בפרטיות התובעים. התובעת 19 מזוהה בראף קאט, אך גם לגביה דרישת הזיהוי לא התקיימה, בין היתר משום שחלפו שנים רבות מאז ולא הוכח שהיא ניתנת לזיהוי כיום.
בעניין הסקיצה, בית המשפט הסביר כי בדומה לעילת לשון הרע, מאחר שפורסם הסרט הסופי ואין בכוונת הנתבע לעשות שימוש בסקיצה, התדיינות בעילת תביעה זו אינה מידתית ויש לדחותה בהיותה שימוש לרעה בהליכי משפט ובגדר תביעה השתקה.
באשר לסרט הסופי, בית המשפט קבע כי התובעים אינם מזוהים בו. הם לא הוכיחו שמאן דהוא זיהה אותם לאחר שפרטיהם טושטשו או שאדם סביר יכול לזהותם כמי שהשתתפו בסרט על סמך הפרטים המזהים המופיעים בו, כאשר האירועים קרו לפני שנים רבות.
בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את עילת התביעה הפרטיות ודחה טענה זו.
באשר לשיחת הטלפון עם התובעת 15, בשנת 2016 פנה הנתבע לבנה של התובעת 15 וביקש ממנו לשקול להתראיין לסרט. על רקע זה התובעת 15 כתבה לתובע בהודעת דוא"ל שהיא מבקשת לשוחח עמו. היא כתבה לו שאינה מעוניינת להתראיין לסרט, אך מבקשת לדעת מה הוא עושה. הנתבע והתובעת 15 שוחחו בטלפון כחצי שעה. בשלב כלשהו של השיחה שאלה התובעת 15 את הנתבע אם הוא מקליט אותה, והנתבע השיב שלא. אמנם הנתבע לא הקליט את השיחה בעצמו, אך צלם הסרט הקליט את השיחה בווידאו.
בסקיצה התובעת היתה מזוהה בשמה בכתובית, ובסוף השיחה הנתבע מצולם כשהוא מגדף אותה. בסרט הסופי שולב קטע זה ללא הגידופים, והופיע הכתובית "Call from the Ashram". התובעת והנתבע היו באותה עת בארה"ב והשיחה לא הגיעה מהאשראם.
התובעת 15 טענה כי השימוש בשיחה בסקיצה ובסרט הסופי פוגע בפרטיותה ועתרה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪, ולסעד של ציווי המורה שלא להשתמש בשיחה.
מנגד, הנתבע טען שהתובעת 15 אינו מזוהה בסרט הסופי, קולה עוות, והכתובית לא חושפת כל פרט מחייה. לכן אין לומר כי פרטיותה נפגעה. באשר לסקיצה, טען כי היא הופצה לשישה אנשים בשלב, ללקטורים ולאנשי עריכה.
בית המשפט קבע כי התובעת ביססה עילה של פגיעה בפרטיות למצער לפי סעיף 2(8) לחוק. הנתבע ידע שהתובעת אינה מעוניינת להתראיין, וכשנשאל אם הוא מקליט את השיחה השיב שלא, לפיכך נוצר הסכם סודיות מכללא שלא לפרסם את תוכן השיחה. הפרסום השיחה הנתבע הפר את ההסכם באופן שמקיים את תנאי סעיף 2(8) לחוק.
בית המשפט ציין כי מסקנה זו מייתרת את הצורך לבחון אם קמה פגיעה לפי סעיף 2(6), אך הסביר כי פרסום השיחה כשהתובעת 15 מזוהה בה לא נעשה כשלעצמו לשם ריווח, ומראש הייתה כוונה לטשטש את זהותה בסרט הסופי, וכך גם נעשה. מכיוון שהתובעת 15 אינה מזוהה בסרט הסופי, שרק הוא נועד להפקת רווח, ספק אם עילה זו מתקיימת.
לאחר מכן בית המשפט בחן אם עמדה לנתבע הגנה מפני הפרסום. סעיף 18(3) לחוק מקנה הגנה מפני פגיעה בפרטיות אם "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". סעיף זה מצריך את בית המשפט לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות.
בית המשפט קבע כי בעניים זה יש להעדיף את זכותו של הנתבע לחופש הביטוי על פני זכותה של התובעת 15 לפרטיות. באשר למשקל שיש לייחס לחופש הביטוי, בית המשפט קבע שיש אינטרס ציבורי בפרסום השיחה. אינטרס ציבורי בפרסום קיים בפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו.
יסוד נוסף שיש לבחון הוא האם מדובר בפרסום כוזב. בית המשפט קבע כי אין בקטע החלקי שהוצג בסרט כדי לעוות את המסר העולה ממנה באופן שמציג מידע כוזב. פרסום השיחה בסקיצה אינו מציג מידע כוזב ויש מידע ציבורי בפרסומה.
בית המשפט קבע כי הנתבע פגע בפרטיות התובעת 15 כשהשתמש בשיחה עמה בסקיצה ובסרט הסופי בניגוד להסכם סודיות משתמע שנכרת ביניהם. עם זאת, הפגיעה מוגנת מכוח סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות ולכן הנתבע פטור מאחריות לנזק שנגרם ממנה. גם עילה זו דינה להידחות אפוא.
