ביום 20.9.2015 נתן בית המשפט השלום בתל אביב החלטה בה הורה לנתבע, עמוס דבש, לשלם לתובע, עצמון מימון, פיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית של מימון בתליונים אשר עיצב.
התובע והנתבע, שניהם מעצבי תכשיטים. צד ג' הינה מזמינת העיצוב נשוא התובענה, אשר הפיקה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה את תכנית הריאליטי "האח הגדול" ופנתה אל התובע על מנת שיעצב וייצר עבורה תליונים למתמודדי העונה הראשונה של התכנית מתוך כוונה ליצור פתרון אסטטי עבור המיקרופונים הקטנים שהיה על מתמודדי התכנית לשאת על גופם. העיצוב הנבחר היה תליון בצורת מפתח, שבתוכו הוטמנו המיקרופונים. התובע ייצר עבור המזמינה את תליוני המפתחות בעבודת ידו בעונה הראשונה והשנייה של התכנית וכן בעונת ה-VIP.
לקראת תחילת העונה השלישית של התכנית, החליטה המזמינה לפנות לנתבע, בכדי שיתקן את התליונים שניזוקו תוך כדי שימוש. בהמשך, אף ייצר עבורה הנתבע תליונים חדשים למתמודדי העונות השלישית, הרביעית והחמישית. הנתבע דאג לפרסם את היצירה בעמוד הפייסבוק שלו ביחד עם פרסומת לסטודיו אשר בבעלותו.
לאור השתלשלות אירועים זו, הגיש התובע תביעתה כנגד הנתבע בסך של 120,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכויות היוצרים בתליונים: הזכות הכלכלית – העתקת התליונים, והזכות המוסרית – על הפרסום. בנוסף, התובע תבע בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין השכר שקיבל הנתבע בעבור ייצור התליונים.
הנתבע, מצידו, הגיש הודעת צד ג' כנגד המזמינה וטען כי חברת אנדמול הטעתה אותו לחשוב שזכויות היוצרים בתליונים – בידיה. עוד טען הנתבע כי העיצוב הפונקציונאלי של התליון, היינו מיקום אחיזת המיקרופון, שונה בהתאם לדרישות ההפקה.
בדיונו, בית המשפט דן בשלוש הפרות שונות של הנתבע בזכות היוצרים של התובע:
א. יצירת 19 התליונים בעונות השונות; ב. ייצורו של תליון זהב, המהווה יצירה נגזרת בתליונים ולחילופין, העתקה של חלק מהותי מהם; ו-ג. הפרסום שביצע הנתבע, בו נטל קרדיט על התליונים תוך הפרת זכותו המוסרית של התובע.
חרף נסיונות הנתבע לטעון כי התליון אינו תכשיט שכן מהותו היא פונקציונאלית בעיקרה ועל כן אינו זכאי להגנה על פי זכויות יוצרים, בית המשפט קבע כי הזמנת העבודה של חברת אנדמול התייחסה לתליון כ"תכשיט" פונקציונאלי אשר עיצובו שילב בין שני האלמנטים. גם העובדה שהמזמינה שימרה את צורת התליונים שהתבלו במהלך עונות התכנית ואף הזמינה תליונים דומים למסיבת סיום של אחת העונות, מעידה כי ייחסה לצורת התליון ולעיצובו משמעות החורגת מתפקיד פונקציונאלי.
בית המשפט הוסיף וסתר את טענת הנתבע כי המדובר בייצור תעשייתי ובמוצר אשר יוצר בכמות העולה על 50 יחידות (ועל כן מדובר ב"מדגם" ולא ביצירה), בקובעו כי גם אם עיצובו הכולל של התליון עולה כהגדרת "מדגם", אין מדובר בכזה המיועד לייצור תעשייתי וכי הראיות הוכיחו כי התליון המקורי לא יוצר בכמות העולה על 45 יחידות זהות.
לאור הדמיון הרב בין היצירות, נתקבלה טענת התובע כי מדובר ביצירה נגזרת ולחילופין, כי נעשה שימוש בחלק מהותי מיצירתו, חרף העובדה כי הפיתוחים והעיטורים על גבי התליונים המושווים אינם זהים אחד לאחד.
עם זאת, כיוון שהנתבע ייצר את התליונים נשוא ההפרה בהתאם להזמנת העבודה, וכיוון שבמועד בו ייצר את התליונים נשוא ההפרות כלל לא ידע כי הזכות הכלכלית שייכת לתובע וסבר, לתומו, כי זו שייכת למזמינה – יש בכך כדי להקנות לנתבע הגנה על פי סעיף 58 לחוק זכויות יוצרים: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
כב' השופטת הוסיפה כי ייתכן ולו הייתה מוגשת התביעה ישירות כנגד המזמינה, הייתה מקובלת טענת התובע כי ההסכם, אשר נוסח בידי המזמינה, אינו כולל במפורש קביעה לעניין זכויות היוצרים, ועל כן, התובע הינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה, בהתאם להוראות סעיף 35(א) לחוק זכויות יוצרים: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
בהמשך הדיון, בית המשפט דן בזכות המוסרית של התובע ביצירתו, ע"פ סעיף 45(א) לחוק זכויות יוצרים: "ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה."
בהכרעתה קבעה השופטת כי ראיות התיק העידו כי הנתבע ידע שאין מדובר בעיצוב מקורי, פרי ידיו, ולמרות זאת העלה תמונות של התליונים אשר מעליהם הופיעה פרסומת לסטודיו שבבעלותו. לא רק זאת, אלא שבעת שפנתה אליו אחת הגולשות וציינה כי התליונים הינם פרי עיצובו של ידידה, התובע, השיב לה הנתבע: "עם כל הכבוד לעצמון ויש כבוד אני ייצרתי את המפתחות של האח הגדול בשלושת העונות האחרונות".
בית המשפט קבע כי הקורא הסביר, המתרשם מן התמונה שהעלה הנתבע ולאחר מכן מהתכתבותו מול הגולשת, מתרשם כי העיצוב והייצור כאחד נעשו על ידו, ואת התרשמות זו מחזקות גם התגובות המפרגנות להן זכה ה"פוסט". לסיכומה של נקודה זו, בית המשפט קבע כי כי יש בפרסום הנ"ל בכדי להפר את זכותו המוסרית של התובע.
עם זאת, בשים לב להיקף ההפרה ולכך שהפוסט פורסם לחבריו של הנתבע בלבד, בית המשפט קבע כי על הנתבע לפצות את התובע ב- 13,000 ₪ בלבד.
בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כיוון שהפרסום נעשה על דעתו של הנתבע בלבד, וכן דחה בית המשפט את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט שכן לא הייתה התייחסות מפורשת לעילה זו בכתב התביעה.
